Parshas Lech Lecha 5778
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע”ה ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ע”ה” (אבות ה,ג)
בשפת אמת פירש שהכוונה לחיבה שחיבב הקב”ה את אברהם אבינו, והיינו שמפני גודל חיבת הקב”ה לאברהם ניסהו בכל הנסיונות, וכדברי הכתוב (תהלים יא,ה) “ה’ צדיק יבחן” וגו’.
הנסיון נשלח אל האדם, מתוך חיבת ואהבת ה’ אליו. איתא במדרש (ילק”ש לך לך רמז פא) לגבי נסיון המילה שניסה הקב”ה את אברהם, “משל למלך שהיה לו אוהב אחד קרתני, והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול [מפני] שהיה בו פגם. אמר לו המלך, חגור לך זייני, ואני עושה אותך דוכוס. אמר לו, אדוני המלך הודיעני היאך אני אוזרה. אמר לו, כאשר הראיתיך כן עשה. כך אברהם הקב”ה הראהו, זשאה”כ (תהלים מה,ד) ‘חגור חרבך על ירך גבור’ וגו’. מלשון המדרש “והיה מבקש לגדלו”, משמע שהנסיון מגדל ומרומם את האדם.
ודרשו חז”ל (ב”ר פנ”ה) על הפס’ “נתת ליראיך נס להתנוסס” (תהלים ס,ו), הקב”ה נותן ליראיו “נס”, כלומר נסיון, על מנת “להתנוסס” – להתרומם ולהגיע למעלות גדולות. באהבת ה’ ליראיו, נותן להם נסיונות לעלות ולהתנשא בעבודת ה’.
ענין זה של קבלת נסיון ועמידה בו, הוא מתנה מיוחדת שנתן הקב”ה תחילה לאברהם אבינו. במשנה (אבות ה,ב): “עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם”. וביאר המהר”ל (דרך החיים) שכל הדורות מאדם הראשון עד נח לא היה להם עמל ויגיעה בעבודת ה’, וכל מעלתם היתה מצד קירבתם לאדם הראשון שנברא בצלם אלוקים. ומעין זה היה אף בדורות מנח עד אברהם. אך מאברהם התחדש ענין העמל והיגיעה. וזה הטעם בעשרת הנסיונות שניסהו הקב”ה, כדי שיעמול להתגבר עליהם ועי”ז יתרומם וישיג מעלות רוחניות גבוהות.
“עמל התורה” הוא נסיון, והוא מתנה מיוחדת שנתן לנו הקב”ה. יש כח לאדם להתגבר על נסיון זה, כמבואר בתנא דבי אליהו (רבה פכ”ג) שצריך אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב. יש תביעה על האדם להגיע למעלות גדולות מאוד. צריך לשאוף לזה, ועל ידי שמתאמץ ומתייגע עולה הוא במעלות עבודת ה’. ואף שאומרים בתפילה “אל תביאני לידי נסיון”, מ”מ לאחר שהגיע לידו ועמד בו הרי הוא מתרומם על ידו.
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל
י”א במרחשוון תשע”ב
שקיעותו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
בתורה הקד’, גם מתוך ייסוריו הקשים, הפעימה את כל רואיה. גם במהלך מסעותיו לחו”ל לגיוס כספים למען הישיבה הקד’, מוחו היה שקוע בסוגיות הנלמדות בישיבה.
אחד הנסיונות הקשים ביותר במסעותיו [גם עבור מי שסבב אותו וראה בסבלו הקשה], היו בכניסתו למטוס עד שהצליח להתמקם ולהסתדר במקום מושבו, ולאחר מכן במל טיסות ארוכות לארה”ב, הדבר עלה לו בייסורם נוראים.
בנו, הרה”ג רבי שמריהו יוסף שליט”א, סיפר כי באחת הטיסות, לאחר שעבר מסכת ייסורים נוראה עד שהתמקם במקומו, שאלו אותו מה שלומו. מרן השיב: “ברוך ה’, סיימתי להכין שיעור אחד”.
כך גם במהלך הטיסה היה אומר מפעם לפעם היכן הוא אוחז בהכנת שיעוריו, שיעורים אלו כללו כהרגלו את כל שיטות הראשונים בצורה מסודרת ובהירה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
לך לך
ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה
איתא בברכות מ’ ע”ב אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור’ יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ור’ יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.
וכתבו בתוס’ שם וז”ל אבל אלקי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב”ה על כל העולם שהודיע מלכותו עכ”ל.
והנה בפסחים קי”ז ע”ב דרשו שה’ אמר לאברהם, ואעשך לגוי גדול – זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך, זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך, זה שאומרים אלקי יעקב. וכתב אור חדש בשם זקנו הפנים מאירות דלפי תוס’ בברכות יש לפרש המשך הפסוק, והיה “ברכה”, היינו הא גופא שאומרים אלקי אברהם, בזה גופא נעשה שם ברכה אף שאין בה מלכות.
(ויש להוסיף דמשמע כאן לך לך וכו’ ואז אומרים אלקי אברהם ואז והיה ברכה, ונראה פירושו כי אברהם המליך את ה’ רק כשבא לא”י ושם קיבלו ממנו לעבוד את ה’. וע’ רמב”ם פ”א מע”ז ה”ג). וכ”כ החיד”א בפני דוד אות י”ב.
ועיקר יסוד תוס’ דהא דבעי מלכות היינו כי צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. וע”ע אבודרהם דף פ’ וז”ל והטעם שאין מברכין בא”י אמ”ה אקב”ו על ק”ש כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי’ בפרק כיצד מברכין שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וג”כ הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר”ה (ל”ב ע”ב) והרי הוא חשוב כברכה עכ”ל. וע”ע בפמ”ג רל”ט מ”ז א’ בהג”ה.
ובעיקר קו’ תוס’ ע”ע בתוס’ דף מ”ט ע”א שתי’ דסמוך לקל חי וקיים. (וע’ מכתבי תורה מהאמרי אמת סי’ א’ שהקשה כיון דמדמה תוס’ לר”ה ל”ב דה’ אלקינו הוי מלכיות א”כ ה”ה נימא כן לענין שמונה עשרה ואמאי כתבו משום אלקי אברהם. ותי’ דמלכיות א”צ שם ה’ ולכן ה’ אלקינו הוי מלכיות אבל בשמונה עשרה דצריך שם ה’ אין לו אלא אלקינו ואין זה מלכיות. וע’ ב”י רי”ד שכתב דאלקי הוי באמת מלכיות). אבל בראשונים לא כתבו כתי’ תוס’ שאומרים אלקי אברהם. וע’ ב”י רי”ד בשם הרוקח כי תפלה שאני, וע’ רא”ש כיון שאומרים הקל הגדול. וע’ מנהיג דלשון מלך בסוף ברכה ראשונה הוי מלכות כשאומר מלך עוזר, (ויש לעיין לפי תוס’ בשם ר”י דבעי דוקא מלך העולם).
קבלת עול מלכות שמים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” וגו’ (יב, א).
ציווי הקב”ה לאברהם אבינו “לך לך מארצך” וגו’, הוא אחד מעשרה נסיונות שניסה הקב”ה את אברהם. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא, שהנסיון הראשון מתוך עשרת הנסיונות אירע כאשר נולד אברהם אבינו, וביקש אז נמרוד להורגו, כלשון חז”ל שם: “כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא מתחת לארץ י”ג שנה שלא ראה לא שמש ולא ירח”. הנסיון השני היה המעשה של אור כשדים, ו”לך לך” היה הנסיון השלישי.
אולם הרמב”ם בפיהמ”ש (אבות פ”ה מ”ג) מנה את עשרת הנסיונות באופן אחר ובסדר אחר. הרמב”ם לא הזכיר כלל את הנסיון של נמרוד, וגם לא את הנסיון של אור כשדים. לדעת הרמב”ם, הנסיון הראשון שנתנסה בו אברהם הוא “לך לך”. וצריך עיון, הרי לכאורה המאורעות שאירעו לאברהם אבינו אצל נמרוד ובאור כשדים היתה בהם מסירות נפש של ממש, ומדוע אם כן לא כלל זאת הרמב”ם בעשרת הנסיונות. ובפרט, שבפרקי דרבי אליעזר נאמר במפורש שהנסיון של “לך לך” איננו הנסיון הראשון, אלא קדמו לו הנסיונות עם נמרוד ואור כשדים.
עוד יש להבין, מהו הנסיון הגדול שבציווי הקב”ה לאברהם “לך לך מארצך”. חז”ל אמרו (ב”ר פרשה ל”ט) שהקב”ה רצה לתת לאברהם שכר על כל דיבור ודיבור, ולכן אמר לו תחילה “מארצך” ואחר כך “ממולדתך” ואחר כך “מבית אביך”, כדי שיקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה. אמנם צריך ביאור, מה הנסיון הגדול שהיה לאברהם אבינו בכל פסיעה ופסיעה, איזו מסירות נפש היתה כאן.
בפרקי דרבי אליעזר, וכן בפירוש המשניות להרמב”ם, מובא שהנסיון העשירי של אברהם אבינו היה נסיון העקידה. והנה, רק אחר ניסיון העקידה, אמר הקב”ה לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” (בראשית כב, יב), והמפרשים ביארו שעשרת הנסיונות של אברהם אבינו לא היו נסיונות נפרדים זה מזה, אלא היה כאן צירוף של כל י’ הנסיונות, ורק לאחר שעמד בכולם אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. משמע מדבריהם, כי כשם שהעקידה היא חלק מהנסיון הכולל והשלם, והיתה בה מסירות נפש ממש, כך הנסיון של “לך לך” הוא חלק בלתי נפרד מהנסיון השלם. וגם בו היתה מסירות נפש ממש, עד שאם היה חסר הנסיון הזה של “לך לך”, היה חסר בעקידה ובכל שאר הנסיונות. וכאמור, תמוה הדבר ביותר איזו מסירות נפש מיוחדת טמונה כאן, בנסיון של “לך לך”.
כיצד נמדדת יראת ה‘
יתכן ליישב, שב”מסירות נפש” ישנן שתי בחינות. ישנה מסירות נפש על דבר גדול, כגון על נסיון של חיים ומות שהיה לאברהם אבינו אצל נמרוד ואור כשדים. וכן המסירות נפש על העקידה, אף היא מסירות נפש על דבר גדול. ליהודי יש כח מיוחד להתגבר על נסיונות מסוג כזה. יש לו כוחות נפש להתגבר ולקפוץ לתוך האש של אור כשדים, להתחבא מפני נמרוד תחת הקרקע י”ג שנה, ולהתגבר על עצמו, על רחמי אב לבנו, ולעקוד את בנו האהוב יצחק. לכל המעשים הללו צריך כוחות נפש, ובודאי שהיה בזה מסירות נפש גדולה של אברהם אבינו. אולם אפילו המסירות נפש לשחוט את בנו, שזו מסירות נפש ממש, עדיין אין בכך הוכחה על יראת ה’ מוחלטת בלי שום ספקות. הגם שלעמוד בנסיונות אלו צריך כוחות נפש אדירים, עדיין אין זו הוכחה גמורה על תכונתו הפנימית של האדם. הנסיון האמיתי הוא בדברים קטנים, יותר מאשר בדברים גדולים.
היסוד של עשרת הנסיונות, הוא מה שנאמר בעקידה “וילכו שניהם יחדיו” (שם פס’ ו), וכפי שפירש רש”י (שם) “אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. זה מה שהביא למאמר הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. עשרת הנסיונות היו כדי להראות ולגלות את היראת שמים של אברהם אבינו, שמוכן למסור נפשו לעשות את דבר ה’ מיד כאשר שמע שה’ מצוה כך, בלא כל פקפוק והיסוס כהוא זה, “ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. ולא יהיה הדבר קל בעינינו. הקב”ה אמר ואברהם אבינו מקיים מיד.
לא המסירות נפש שהיתה בשעת העקידה עצמה מלמדת על היראת שמים של אברהם אבינו, אלא הלימוד היסודי מן העקידה הוא מה שעשה זאת אברהם מיד ובלי שום פקפוק.
כך נראה גם ממה שלמדו חז”ל (פסחים ד.) את היסוד של “זריזים מקדימים למצות”, מן הכתוב בעקידה “וישכם אברהם בבוקר” (בראשית כב, ג). משם נראה שלאברהם אבינו לא היו שום פקפוקים וספקות בעצם קיום דבר ה’. הקב”ה ציוה והוא קיים מיד. ציווי הקב”ה הוא קודש קדשים.
ודבר זה הוא גם היסוד של הנסיון הראשון לפי הרמב”ם, דהיינו הנסיון של “לך לך”. אברהם אבינו ישב בחרן בהשקט ובטח, עם משפחת אביו וקרוביו, כאשר הגיע אליו דבר ה’ “לך לך מארצך”, כפי שביארו חז”ל (ב”ר שם) שפירושו מהמחוז ומהמדינה שלך, “ממולדתך” כלומר מהשכונה שלך, “ומבית אביך” כמשמעו, “אל הארץ אשר אראך”. כדי לקיים את הציווי “לך לך” במצב כזה, לעזוב הכל וללכת מיד, בתמימות, בלי שום פקפוקים וספקות, צריך להיות ירא אלוקים בשלימות.
זה היסוד של כל עשרת הנסיונות. כשהקב”ה מצווה, אין שאלות.
וכן מצינו בנסיון התשיעי של אברהם אבינו, כשנצטווה להרחיק את ישמעאל בנו. לפני העקידה, כשאמר לו ה’ “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” (בראשית כב, ב), אמר אברהם “את שניהם אני אוהב” (רש”י שם). אברהם אהב את ישמעאל, אבל כאשר אמר לו הקב”ה שישמע לשרה אשתו וישלחנו מעל פניו, נפסקה האהבה מיד! וכששלח את ישמעאל, לא נתן לו מתנות ואפילו לא צידה לדרך, רק לחם ומים. כשהקב”ה אמר לאברהם לשמוע בקול שרה, מיד נעלמה כל האהבה הטבעית של אברהם לישמעאל. אהבה זו, האהבה הגדולה שאוהב האב את בנו, התבטלה לחלוטין ברגע ששמע אברהם את ציווי הקב”ה.
זהו היסוד של עשרת הנסיונות, ועל דבר זה אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי”. הקיום של הצווי כפשוטו, בלי שום ספקות, ולא המסירות נפש.
לשמוע לדבר ה’ צריך אמונה בחוש, צריך שתהא טבועה ומושרשת בו יראת שמים, ובלא שתהיה לאדם שום נגיעה. אדם שיש לו נגיעה, הוא פסול. וזה היה הכח של עשרת הנסיונות, שאברהם אבינו קיים אותם בלי שום נגיעוֹת. הרי כשציווה לו הקב”ה “לך לך מארצך”, מסתמא הרבה סיבות היו לאברהם לומר “אינני יכול ללכת”, ואעפ”כ הלך מיד.
לשמוע לדברי חכמים ללא פקפוק
על דרך זו יתכן שאפשר לפרש מהו הגדר של “אמונת חכמים”. כאשר אדם גדול אומר עצה או פסק, הרי שה”אמונת חכמים” מחייבת לשמוע לקולו בלי להסס ובלי להסתפק. כך דעת תורה וכך צריך להיות. זוהי “אמונת חכמים”. מדובר כמובן כאשר הרב דומה למלאך ה’, וכפי שאמרו חז”ל (מו”ק יז.) “אם דומה הרב למלאך ה’, יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו”. כאשר רבך דומה למלאך ה’, אמונת חכמים מחייבת לקבל את דבריו בלי לפקפק ובלי להסתפק. ואין זה מצד כבודו של הרב, לא זהו הטעם שחייב התלמיד לנהוג על פי דברי רבו. דין של “כבוֹד” יש לגבי ההורים, שצריך הבן לכבד את דברי אביו ואמו, אבל “אמונת חכמים” זה לא דין של “כבוד”, אלא יסוד ההתבטלות כלפי הרב הוא משום שצריך להאמין בו בלי פקפוק ובלי שאלה. דבר זה לקוי היום, לדאבוננו, והוא קלקול גדול לכל הדור הזה.
שמעתי סיפור מזעזע, שממחיש לנו עד כמה צריך להכניע עצמנו לעצת חכמים: כידוע, לפני הפוגרום המפורסם בחברון, היתה התקפה קודמת של הערבים על הישוב היהודי בארץ ישראל, ונהרגו אז כמה בחורים רח”ל. הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ”ל סיפר זאת לסבא מסלבודקה, והסבא זצ”ל אמר לו שלא ישארו בחברון, בלב הישוב הערבי, אלא יחזרו לירושלים. רבי יחזקאל זצ”ל טען שאי אפשר לעשות כן, אי אפשר לעבור לירושלים מפני שבחברון הכל מבוסס וכו’. ולא חזרו. כעבור זמן היה הפוגרום הידוע בשנת תרפ”ט, בו נהרגו עשרות רבות של יהודים וביניהם רבים מבני הישיבה הי”ד, ורבי יחזקאל זצ”ל ראה בעיניו מה שהסבא מסלבודקה זצ”ל אמר לו. אם היו פועלים מיד לפי עצתו של הסבא, בלי שום חשבונות, היו כל בני הישיבה נשארים בחיים.
כנגד ציווי ה’ אין תירוצים, אין פקפוקים. כשאדם ניגש לקיים תרי”ג מצוות אסור לו להסס ולפקפק, אלא צריך לקיים מיד את דבר ה’. זהו הנסיון הכי גדול, וזה היה הכח של אברהם אבינו, שעד היום כל כוחנו למסור את הנפש לקיום המצות, וכל כוחנו להתגבר על נסיונותינו, הכל בא מכוחו, מכח אבותינו הקדושים שמסרו עצמם לעשות את דבר ה’ במידה כזו של אמונה ובטחון. זהו הדבר שנותן לאדם את הכח להתגבר על הנסיונות ולקיים את דבר ה’.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
What Set Avraham Avinu Apart?
Parashas Lech Lecha
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Parashas Lech Lecha tells the story of Avraham Avinu and describes how Hashem drew him close and performed miracles for him.
Avraham Avinu, whom Hashem called אַבְרָהָם אֹהֲבִי, became the father of the nation of Hashem – Klal Yisrael, and the Rishonim discuss why he was the one chosen for that role. Avraham Avinu wasn’t the first person to learn Torah, nor was he the first person to do mitzvos. Adam and Noach did that before him. So did Noach’s son Shem, and Shem’s great-grandson Eiver, who together ran a yeshiva: the yeshiva of Shem and Eiver.
What was so unique about Avraham Avinu? True, Avraham Avinu recognized his Creator independently, figuring out himself that there’s Hakadosh Baruch Hu and not learning that from preceding generations, but after he did that, what did he do better than Shem and Eiver?
The Raavad (Hilchos Avodah Zarah 1:3) explains that Shem and Eiver were concerned with themselves and did their own avodas Hashem, while Avraham Avinu went out to the world and publicized Hashem’s Name. But the Chofetz Chaim points out that Shem v’Eiver already had a yeshiva, which means they were definitely going out and calling out to others.
In Davar B’ito, and also somewhat in Parashas Vayeira, the Chofetz Chaim explains that the uniqueness of Avraham Avinu is expressed on the passuk: לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. Avraham Avinu understood the importance of the Jewish family and the importance of transmitting the truth and the Torah that he had absorbed to future generations. Not only was he prepared to give up his life in the fiery furnace, he later went and passed this on to future generations.
The Midrash (Bereishis Rabbah 63) cites a passuk in Yeshayah:לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם and explains that Hakadosh Baruch Hu says to Yaakov and Klal Yisrael that Avraham Avinu was saved in the zechus of there being a Yaakov Avinu and a Klal Yisrael. Avraham Avinu’s uniqueness was that he was moser nefesh to inculcate in future generations that which he himself was moser nefesh for. That’s the uniqueness of Klal Yisrael.
Before Yaakov Avinu passed away, his biggest worry was that perhaps he didn’t merit מטתו שלימה, until his children said to him: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד. The meforshim explain that this is what is meant in the passuk in Parashas Beshalach, after the war with Amalek: כִּי יָד עַל כֵּס קָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. The war against Amalek is מִדֹּר דֹּר, over the fact that we, Klal Yisrael, transmit to our children and grandchildren that which we received from our parents and grandparents.
The passuk says in Divrei Hayamim: וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ. Shlomo Hamelech was the wisest of all men, and he authored Koheles and Shir Hashirim, which reflect his appreciation of Hashem’s Torah and mitzvos and his love for Hakadosh Baruch Hu. Yet nevertheless, he was told: דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ – appreciate what your father stood for and the ability to transmit this to future generations.
The Mishnah tells us:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
The Maharam Schick understands the Mishnah’s directive to mean that every Yid should look at the following three things: מֵאַיִן בָּאתָ – look at your parents, look at your grandparents, look at the truth for which they were moser nefesh, look at what was important to them; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – look at what comes after you, and transmit the truth to your children, so that they will stride in your way; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – and ask yourself, “Did I keep to my destiny to transmit to my children and future generations that which I received from earlier generations?”
On the passuk in Mishlei (21:27): וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר, the Malbim explains that a person should be a שׁוֹמֵעַ from his rebbeim and his parents, and he should tell and transmit what he heard from them to the generations after him.
Furthermore, Shlomo Hamelech writes (Shir Hashirim 1:8): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים – if you want to go in the derech Hashem, go in the way of your parents, and nurture your little lambs – your own children and those who come after you – by teaching them what you learned from your parents and rebbeim.
When Yaakov Avinu heard that Yosef Hatzaddik was alive and had remained faithful to Yiddishkeit he said: אָמוּתָה הַפָּעַם – now I’m ready to die. That’s the simple translation. The Shach al haTorah and the Ohr Hachaim explain that until then, Yaakov had been worried about Yosef, but now that he saw that all his children were following in his way, he was confident that he would die only in this world.
Light the Fire for the Next Generation
On the passuk: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, Chazal say that Yaakov Avinu said, “I lift up my eyes to my parents and my grandparents – אל ההורים – and from that comes my yeshuah.” Obviously, there has to be some connection between this interpretation and the simple translation of the passuk, “I lift my eyes to the mountains.”
Back when beis din established the timing of Rosh Chodesh based on the testimony of witnesses, they notified Klal Yisrael of the beginning of the new month by lighting a fire on one mountaintop, which was seen by the people on the next mountaintop, who lit another fire that was seen by the people on the next mountaintop. Yaakov saw his parents as mountains ablaze with fire, and just as in the days of Chazal a person would lift his eyes and see a mountain ablaze with fire, and would then know that the time had come to light a fire on his own mountain that would then be seen by further mountains and transmitted to the rest of the world, Yaakov Avinu lifted his eyes to his parents and saw a fire blazing with Torah and mitzvos and mesirus nefesh, and he learned from them that it’s his responsibility and privilege to light his own fire. This fire would not be a little fire for himself – it would be a fire just like that of Avraham Avinu, who kindled a fire for his children to emulate.
Dovid Hamelech describes himself in Tehillim in different ways – for instance, as a pauper, in the passuk (102:1): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף. In one place, he describes himself as a king (72:1): לִשְׁלֹמֹה אֶלֹקִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ. When did Dovid Hamelech perceive himself as a king? The Midrash in Vayikra says it was when he was fulfilling the role of teaching his children, as the passuk continues: וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ. When he was able to give over to his children and talmidim and future generations, that’s when he felt he was fulfilling his tafkid, and that’s when he felt worthy of the title “king.”
May Hashem bless each and every one of us to be zocheh to the ultimate brachah, like Avraham Avinu: לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’.