דברי רבותינו

ויאמר אליו אני וגו’ התהלך לפני והיה תמים (יז,א)
בספורנו: היה תמים – קנה השלמות האפשר למין האנושי.

וכן בדברים (יח,יג): “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” ובתרגום: “שלים תהי בדחלתא דה’ אלוקך”.

מפורש בפסוקים שיהודי המבקש להיות יר”ש וללכת בדרך ה’, צריך להיות תמים. כלומר, שתהיה לו ‘שלמות’. איך מגיעים לשלמות? נאמר בתהלים (יט,ח) “תורת ה’ תמימה”, התורה היא התמימות, היא השלמות.

יש בזה שני עניינים: א. התורה מביאה לשלמות. ב. צריך שלימוד התורה יהיה בשלמות – בתמימות, כמש”כ (תהלים קיט,פ) “יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש”, על האדם לעשות את החוקים ב’תמימות’ למען תהיה תורתו שלימה ולא יבוש.

אמרו חז”ל (אבות א,טו) “עשה תורתך קבע”, ונראה שזה ע”פ הכתוב (בראשית כה,כז): “ויעקב איש תם יושב אהלים”. כלומר, יעקב שהיה ‘איש תם’ היה ‘יושב אהלים’ – ישב בקביעות באהל, ואילו עשו היה מסתובב בחוץ בלי קביעות.

שתי מעלות אלו נצרכות בלימוד התורה: א. להיות ‘איש תם’ – שהלימוד יהיה בשלמות. ב. להיות ‘יושב אהלים’ – שתהיה תורתו קבע. והא בהא תליא, בלי מעלת ה’תם’ אי אפשר שהלימוד יהיה באופן של ‘קבע’, כיון שאם אין לימודו בשלימות כראוי לא יתכן שהוא עיקר חייו וקביעותו. ובלי מעלת הקביעות לא שייך ללמוד בשלמות, כיוון שתורתו עראי ולא יתכן שתתקיים בשלמות.

נאמר בתהלים (פד,ה) “אשרי יושבי ביתך” – המאושר הוא היושב בבית ה’, ישיבה זו היא הלימוד בקביעות, כך היא הדרך לקנות קנין התורה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל
י”א במרחשוון תשע”ב
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
ידע לעמוד על טיבו ולהכיר במעלותיו של כל בחור. כך מצא את הדרך להעריך כל תלמיד ולפעול שימצה את כוחותיו ותכונותיו ויגיע לגדולות. בזכותו תלמידים רבים למדו להכיר את יכולותיהם ועי”ז התעלו בתורה ויר”ש.

היטיב להגדיר זאת הג”ר צבי חשין שליט”א: אם כל אחד מבני הישיבה היה מחשיב את עצמו כפי שרה”י זצ”ל החשיבו, היו כולם יוצאים גדולי ישראל.

מעשה בבחור שהיה במצב רוחני ירוד, לאחר תקופה החליט להתחזק וביקש מרה”י שילמד איתו חברותא. מרן זצ”ל קבע איתו זמן ללימוד משותף קצר.

כאשר הכריז רבינו על רישום למבצע לימוד י”ב שעות ביממה, הגיעה רשימת הנרשמים לרה”י באמצע לימודו עם אותו בחור. פנה אליו רבינו ושאל: והיכן אתה ברשימה? צחק הבחור ואמר: מה זה שייך אלי? במקום לענות הורה לו רבינו לרשום את שמו ברשימה. הבחור הופתע מאוד. באותה תקופה למד בקושי שעה-שעתיים ביום. אולם, בעקבות הוראת מרן זצ”ל החליט לנסות. יומיים הוא הצליח במשימתו, אך ביום השלישי התעייף ושכב במיטתו בשעת לילה מוקדמת, תוך שהוא מנסה בכח להשלים י”ב שעות בלימוד בספר קיצור שולחן ערוך, אך הוא נרדם.

בבוקר השכם התעורר כשהספר בידו, בזריזות נטל את ידיו והמשיך ללמוד שעה ארוכה. לאחר מכן, מבלי משים לשעה המוקדמת, רץ לבית רבינו כדי לספר לו על הצלחתו.

רה”י התרגש עד מאוד, קם ונשק לו בחום. לאחר מכן הוציא בקבוק ליקר ושתה איתו “לחיים”.

אותו בוקר הרגיש הבחור טעם בלימוד. באותו רגע קיבל החלטה נחושה לשנות את דרכו. בעמל רב סיים את כל ימי המבצע של י”ב שעות ביום, והמשיך להתעלות בלימודו. לאחר שנישא, המשיך ללמוד כאברך בישיבה עד שהפך לת”ח.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

לך לך

מציל מזוטו של ים

תן לי הנפש והרכוש קח לך וכו’ ולא תאמר אני העשרתי את אברם. באוה”ח הק’ לשון קח לך, והרי הוא כבר שלו שהצילו. ותי’ דבב”ק קט”ז ע”ב אמרו שיירא שעמד עליה גייס וטרפה ועמד א’ והציל, אם לא אמר שמציל לעצמו הדין הוא דהציל לאמצע (פירש”י כל א’ יכיר את שלו ויטלנו), ובגמ’ אמרו דאיירי דאפשר היה להציל ע”י הדחק (ורק כשאמר שמציל לעצמו ושתקו, הסכימו שיהא שלו), אבל בא”א להציל, זכה בכל מן ההפקר. ומלך סדום בעל גאוה חשב שיכול להציל ע”י הדחק, והכל שלו חוץ מחלק לוט דהיינו הציל לאמצע, ואברהם נתן מעשר מכל כי חשב הכל שלו, (וברש”י פי’ שנתן מכל אשר לו ואין ראיה שנתן מהכיבוש אבל כן פי’ האוה”ח), וראה כן מלך סדום ולכן אמר מלך סדום פשרה והרכוש קח לך, היינו שהוא נותן לאברהם לפי שיטתו. ובזה תי’ שם הא דיאמר אני העשרתי את אברם, והרי אברהם הציל, אלא מ”מ יטעון שיכול להציל בעצמו והוא נתן לאברהם.

ובעיקר מה שהביא האוה”ח מהמשנה הנ”ל, הנה כבר הקשו על המשנה לפי השו”ע שס”א בשם הרשב”א דמה שלוקח מהגזלן בע”כ לא חשיב שנוי רשות. וע’ בזה בנתיבות קפ”א א’ וז”ל הציל לעצמו ע’ סמ”ע סק”א הטעם דמתייאשים מיניה, ולכא’ תימא דהא בגזלן לא מהני ייאוש רק עם שנוי רשות אפילו בגזלן עכו”ם, ומבואר בסי’ שס”א סעיף ה’ דאם נטלו מהגזלן שלא ברצונו דלא הוי שנוי רשות (ומקורו בטור וכמ”ש בב”י דמקורו ברשב”א ב”ק קי”א ע”ב בשם הראב”ד) וא”כ במאי קנה אותו כאן, ואין לחלק בין גייס ובין לסטים דהא בב”ק דף קי”ד במשנה כלל גייס ולסטים. ונראה דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא, והא דבב”ק דף קי”ד כלל גייס ולסטים יבואר בסי’ שס”א אי”ה. ואם אחד אינו כאן לא אמרינן דהוי ייאוש שלא מדעת כיון שאינו כאן, דגייס הוי כאבדה ששטפה נהר דמהני ביה אפילו יאוש שלא מדעת, אבל ביכולין להציל ע”י הדחק שאינה אבודה מכל אדם ודאי לא זכה בחלק של מי שאינו כאן עכ”ל. וע’ נתיבות שס”א.

ולפי הנתיבות שס”א שמיישב המשנה שמייאש לפני שמגיע הגייס, יוצא דמה שכתב האוה”ח דטעם אברהם שהכל שלו הוא עפ”י משנה בב”ק, לכא’ אינו נכון ואדרבה יוצא במעשה של סדום שלא זכה בו אברהם לפי הרשב”א ומן הדין היה חייב להחזיר. וכן פי’ באמת בכתנות אור עה”ת, ואכמ”ל.

בין אדם למקום ובין אדם לחבירו תלויים זה בזה

“ויאמר ה’ אלקים במה אדע כי אירשנה” (בראשית טו, ח). “אמר רבי יוחנן משום ר”ש בן יוחאי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקב”ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון’. (ברכות ז, ב)

‘תתן אמת ליעקב חסד לאברהם’ (מיכה ז, כ). ‘שכר חסד אשר לאברהם, אשר ציוה לבניו לשמור דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’ (רש”י שם).

יש להתבונן ביסוד מידותיו של אברהם אבינו. הנה, מדברי הגמרא בברכות מבואר שעיקר מידתו של אברהם אבינו היא מידת האמונה, שהרי הוא זה שקראו להקב”ה ‘אדון’ והביא לקיום תכלית העולם בהמלכת ואדנות הקב”ה. כך גם נהג הלכה למעשה בכל עת ועת, וכמו שאמרו חז”ל עה”פ “את הנפש אשר עשו בחרן”: “אברהם מגייר את האנשים”, שהיה מכניסן לתוך ביתו, מאכילן, משקן ומקרבן לפני השכינה. כל עניינו של אברהם בכל עת היה להמשיך ולקיים את מלכות ואדנות ה’ בעולם.

ומדברי הנביא במיכה מבואר, שהמידה העיקרית אצל אברהם אבינו היתה מידת החסד, “שכר חסד אשר לאברהם”. ויש להתבונן בשייכות שבין שני עניינים עיקריים אלו שבאברהם אבינו ע”ה, מידת החסד ומידת האמונה.

והנה, מצוות התורה נחלקות לשני עניינים, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. ואמנם יש הסוברים, כי אין כל שייכות בין שני חלקים אלו, ועל כן אינם מקפידים אלא רק על אחד מהם. כגון שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום ולא מקפידים על מצוות שבין אדם לחברו. ויש גם העושים להיפך, שמקפידים בעיקר על מצוות שבין אדם לחברו ולא מקפידים על מצוות שבין אדם למקום. דבר זה הוא טעות גמורה הוא, משום שכאשר ישנה הקפדה על האחד בלי שמקפיד באותה המידה אף על החלק השני, אין זה חסרון רק בשלמות האדם ובשלמות קיום המצוות. אלא חסר בעצם קיום המצוה שמקפיד על קיומה. אדם שעושה חסד אולם אינו מקפיד על מצוות שבין אדם למקום, הרי שחסר בעצם החסד. ומי מקפיד על קיום מצוות שבין אדם למקום, אולם אינו מקפיד על קיום מצוות שבין אדם לחברו, חסר לו בקיום המצוות שבין אדם למקום, אף על פי שמקפיד לקיימן כהלכתן.

זה הביאור במה ששנינו (אבות פ”ג, מ”י), “כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו”, כלומר, אדם צריך שיהיה אהוב למקום ואהוב לבריות, ולזה בלא זה אין קיום כלל. ופשוט שאדם שאין רוח המקום נוחה הימנו, הרי לא חסר לו רק איזו מעלה או איזה חלק בשלמות, אלא כל עצמיותו משתנה מן הקצה אל הקצה. “רוח המקום אינה נוחה הימנו”!

מצוות שבין אדם לחברו הן בעצמן מצוות המקום

וביותר, שכל עניין האחדות והאהבה שבין אדם לחברו, שהוא שורש כל המצוות שבין אדם לחברו, אינו אלא היכי תימצי לכבד את הקב”ה. כאשר אדם עושה חסד עם חבירו, עליו לדעת שהוא אינו עוסק רק במעשה ההטבה לזולתו, אלא הוא עושה בזה את רצון הבורא יתברך בכך שמקיים את הצווי של “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט יח). מצוה זו היא חיוב גמור בדיוק כמו ציצית ותפילין, ולא כפי שהעולם מתייחסים לכך כמי שעושה איזו טובה מיוחדת, או שהוא מיוחד בהרגשה שלו, בכך שמרגיש את זולתו ומכח זה עושה את מעשה החסד, אלא זו מצוה וחיוב גמור מאת השי”ת.

ומבואר כן בגמרא בשבת (לא א), במעשה שנכרי אחד בא לפני שמאי ואמר לו ‘גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת’, ודחפו שמאי באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, וגיירו, אמר לו הלל: “דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור”. ופירש רש”י (שם ד”ה דעלך) שגם חיוב מצוות שבין אדם למקום הוא מכוח ‘דעלך סני לחברך אל תעביד’, כי גם הקב”ה נקרא ‘רעך’ כמו שדרשו חז”ל על הפסוק (משלי כז, י) ‘רעך ורע אביך אל תעזוב’. הרי שמבואר ששני החלקים שורשם ועניינם אחד, ‘דעלך סני לחברך אל תעביד’.

אמנם ודאי הוא שאם אין במעשהו את אהבת חברו, חסר במעשה החסד, חסר בקיום המצוה של “ואהבת לרעך כמוך”. אבל תכלית המצוה היא לקיים את ציווי הבורא יתברך. כמו שאין אדם מניח תפילין רק משום שעכשיו זכה לאיזו הרגשה או התעוררות מיוחדת ומשום כך ניגש ומניח תפילין, אלא עושה זאת משום שזו מצוה חשובה המתקיימת בכל יום ויום. ורק שצריך לעשותה עם הכוונה וההרגשה הנכונה. אולם יסוד קיומה הוא משום החיוב שחל ומתחדש עליו בכל יום ויום, כן הוא לגבי מצוות שבין אדם לחבירו, וכמבואר בדברי הרמב”ם (מלכים פ”ח הי”א) שגם מצוות שכליות, שלימותן היא רק אם ‘יקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב”ה בתורה’, ולא בגלל שהוא מבין זאת משכלו.

אברהם אבינו – יסוד החסד והאמונה

הובא בפתיחת הדברים, שאברהם אבינו היה עמוד החסד, ועל שום כך נאמר “חסד לאברהם”. והנה לכשנתבונן מי היה אברהם אבינו, הלא הוא היה הראשון שהכיר מכוח עצמו בקיומו של הקדוש ברוך הוא, אבי האמונה לישראל ולכלל באי עולם. ולא מקרה הוא שאברהם אבינו אף היה יסוד למידת החסד “חסד לאברהם”, לפי שרק האחדות בין שני מידות אלו, יכולה להביא למדרגה גבוהה בשתיהן. ומכח זה זכה אברהם אבינו להיות יסוד האמונה ויסוד מידת החסד, “חסד לאברהם”! והאחד בלי האחר, אין די בכך.

ובדבר זה כאמור יש כאלו הטועים וחושבים, אם אני יושב ולומד בהתמדה, מתפלל בציבור שלש פעמים ביום, אפילו לומד מוסר, הרי אני מושלם, לא חסר לי כלום. אבל האמת היא, כי אם לקוי האדם בעניינים שבין אדם לחבירו, הרי כל מה שיש בו לא שוה כלל כל עוד לא נוהג כהלכה בעניינים שבין אדם לחבירו. זה הנוהג להקפיד רק באחד משני תחומים אלו, אין הדבר נחשב רק כחסרון בשלמות עבודתו ומצוותיו. אלא הוא כמי שאין לו כלום! וכן להיפך, יכול להיות בן אדם שעושה טובות וחסדים לרוב, אולם אם אין לו יראת שמים אף חסדיו ורוב מעשיו הטובים, אינם נחשבים כמעשים טובים. ולכל היותר ייחשב כאדם בעל התנהגות נאותה, יש שיכנוהו ‘ג’נטלמן’, אבל הוא לא ‘בעל חסד’. שני עניינים אלו, ‘בין אדם למקום’ ו’בין אדם לחבירו’, אינן כשתי פרשיות נפרדות, אלא ענין אחד הוא.

קבלת התורה תלויה בבין אדם לחבירו

בהקדמה לקבלת התורה נאמר (שמות יט, ב): “ויחן שם ישראל נגד ההר”, וביאר רש”י (ע”פ מכילתא), “ויחן” לשון יחיד, משום שחנו “כאיש אחד בלב אחד”, באחדות מלאה. בדברי הכתוב האלו מבואר, שאם לא היתה חנייתם ‘בלב אחד’, לא היה שייך כלל לזכות לקבלת התורה!

והנה בענין זה צריך תיקון גדול, כי ישנם הסבורים שאם יתרשלו בקיום הראוי של המצוות שבין אדם למקום, הרי שודאי חסר בפנימיותם ועתידין ליתן על כך את הדין. אולם על מצוות שבין אדם לחבירו, אדם חושב שאין הדבר מחסר במהותו והוא לא יצטרך ליתן את הדין על דברים אלו. אבל האמת היא שכשם שדנים את האדם על מצוות שבין אדם למקום, כך ידונו אותו איך הוא התנהג בין אדם לחבירו, ואינה צריכה לפנים שאם פגע או הזיק או הלבין פני חבירו ודאי ייענש על כך, אלא אפילו אם נמנע מלעשות מעשה חסד או צדקה וכדומה מתי שמחוייב בכך, יידון על כך באותה המידה שנמנע מלקיים מצוה שבין אדם למקום בשעה שחלה עליו חובה של איזה מצוה!

מתי יגיע מעשי למעשי אבותי – שהשלימו עצמם בשני עניינים אלו

והנה, אמרו חז”ל (תנא דבי אליהו רבה, פרק כה): “שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו האבות העוה”ז והעוה”ב וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה”. התביעה על כל אחד לשאוף ולומר מתי יגיעו מעשי לתכלית הדרגה שהגיעו אליה האבות, ומהי? “מעשיהם הטובים ותלמוד תורה”. אחדות בין שני תחומים אלו, היא תכלית עבודת האבות, וכלפי זה חלה החובה והשאיפה של כל אחד ואחד.

והנה, לו יצויר שיהיה אחד שיצליח להגיע לידי דרגת האבות באחד משני עניינים אלו, לא קיים חובתו כלל וכלל ועדיין רחוק הוא מדרגת האבות ככל שאר בני אדם. אין כאן ב’ מהלכים נפרדים, אלא הדרגה הגבוהה שצריך להשיג היא באחדות שבין ב’ העניינים. ורק על ידי כך, זוכה למעלת תלמוד תורה וזוכה למעלת מעשים טובים. וכפי שמצינו אצל אברהם, שמצד אחד נצטווה “לך לך מארצך” שקיום ציווי זה הוא תכלית האמונה ויראת השמים, ומאידך הוא אשר נאמר בו “חסד לאברהם”.

עיקר דרגת ‘אדם’ – בנתינה לאחרים

האדם מטבעו הוא ‘פרא אדם’. והנה, ‘תואר’ זה – “פרא” לא נאמר רק על ישמעאל, אלא על כל אדם ואדם, וכמו שנאמר (איוב יא, יב): “ועיר פרא אדם יולד”. כל מי שהוא ‘אדם’ הרי בלידתו הוא ‘עיר פרא’, כלומר, נמשל לחמור הבר. מהותו ותכונתו של חמור הבר הוא, ריצה ורדיפה במקום פתוח, ללא רסן וללא גבולות[1]. ואמנם ניתנה לאדם בחירה לרסן את עצמו, אבל מטבעו הוא כאותו חמור הבר, ומבקש לדאוג לעצמו, לשרוד, לאכול ולחיות. וכיון שכבר אמרו חז”ל (יבמות כה, ב), “אדם קרוב אצל עצמו”, עד שמחמת קירבה זו הוא פסול לעדות, הרי הוא חשוד על השקר בכל הנוגע אל עצמו, אף האיסורים החמורים נעשים לו להיתר. ללא עבודת המידות, הרי הוא כאותו ‘עיר פרא’ שרגיל לעשות ככל חפצו ללא רסן. ואנו רואים מעשים שבכל יום, היאך עסוק האדם סביב עצמו וסיפוק צרכיו, נוטל לעצמו, חוטף לעצמו, וודאי במידה זו דומה הוא יותר ל’עיר’ מאשר לבני אדם…

יש תופעה מאוד מעניינת, הרבה פעמים כשיש ציבור שרוצים לראות איזה דבר או אדם כל שהוא, מתחילים לדחוף כדי שיוכלו לראות. והדבר תמוה ביותר, מה הענין בדחיפה זו, וכי ממתינים להם ‘מיליונים’? כאלו מריבות בשביל כלום?! אלא שרואים אנו שזה הוא טבעו של האדם, ‘עיר פרא כי יולד’, כאשר אדם אינו עובד על מידותיו, תכונת ה’פרא’ שולטת עליו, והתנהגותו בלי רסן ובלי גבולות.

בכוסו בכיסו ובכעסו

עוד אמרו חז”ל (עירובין סה, ב): “אמר רבי אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו”, בשלשה דברים אלו מתגלה מי הוא באמת האדם, שהרי שלשה דברים אלו סובבים סביב האדם המצומצם והמרוכז בעצמו. ‘כוסו’ – זוהי תאוות השתיה והאכילה. כאשר אדם אוכל הוא דואג רק לעצמו, ואז אפשר להבחין עד כמה הוא ‘פרא’ ועד כמה הוא ‘אדם’. הוא הדין בכיסו, כאשר מבקשים ממנו לחלוק לאחרים מאותו ממון שעמל קשה להשיגו, האם רק טובת עצמו ו’כיסו’ לנגד עיניו, או שיש בו את מעלת ה’אדם’ ועושה מה שמחוייב וצריך לעשות. וכן בכעסו, כאשר פוגעים בו, פוגעים בכבודו, האם רואה רק את עצמו וכיון שפגעו בו מיד מאבד שליטה על עצמו וכועס ונוהג כפרא, או שעוצר בעד עצמו וכובש כעסו. בשלשה אלו, עומדים על טיבו של אדם, עד כמה הוא ‘פרא’ ועד כמה הוא ‘אדם’!

אמנם חז”ל הזכירו רק ‘כוסו כיסו וכעסו’, אולם עינינו הרואות שיש כמה וכמה דברים בהם ניכר האדם. בחור בישיבה ניכר בפנימיה ובחדר אוכל. יתכן שבבית המדרש הוא נראה צדיק תמים, עובד ה’ בכל כוחו. אולם כשהוא נכנס לחדר אוכל או לדירה, הוא לפתע מתגלה כ’פרא אדם’. ובאמת הדבר תמוה, איך יתכן שאדם יתנהג כך, האם הוא אכן צדיק ועובד ה’ כפי שהוא נראה בבית המדרש, או שהוא אכן פרא אדם כפי שהוא נראה בחדר אוכל ובפנימיה. כיצד באדם אחד מתגלים שני חלקים מנוגדים, במקום אחד הוא נראה מתלמידי אברהם יצחק ויעקב, ובמקום אחר הוא נראה מתלמידי ישמעאל, וכי שוכנים בקרבו שני אנשים שונים זה מזה בתכלית?

אך התשובה היא, שישנו חסרון בעצם הפנימיות שלו. אם אין התנהגות ראויה בפנימיה או בחדר אוכל, על כרחך שחסר גם בכל יסוד עבודת ה’ שלו, וכפי שנתבאר. עבודת ה’ בבין אדם למקום ועבודת ה’ בבין אדם לחבירו, ענין אחד הם. אם בונה את עצמו כעובד ה’ בתפלה, בתלמוד תורה, אך לא נוהג באותה המידה בעניינים שבין אדם לחבירו, א”כ אף התפלה שלו במדרגה פחותה עד מאוד. ולכן אין תימה למה אין כל השפעה מתפילתו ותורתו על כלל הנהגתו.

בין אדם לחברו – גדרי הלכה כבכל מצוות

והנה, כיון שנתבאר גודל חשיבות העבודה בעניינים שבין אדם לחבירו, ברור הדבר שכשם שבכלל המצוות לומדים ומקפידים לקיימם לפרטיהם ודקדוקיהם, כך בהנהגת בין באדם לחבירו יש לדעת במה נצטוינו והיאך יש לקיים חלק זה שבתורה [היינו מלבד הדברים הברורים כגזל, נזיקין וכדו’]. חובה ללמוד מתוך הספרים המיועדים לכך, כגון ספרי הח”ח זיע”א וכדו’. ונזכיר כמה נקודות חשובות שיעמדו לנגד עינינו טרם ניגש לעשיית טוב וחסד עם זולתנו.

כמה דרגות יש בבין אדם לחבירו ובמעשה החסד. ראשית לכל, ‘לא תעשה’. היינו להימנע מדברים העשויים להסב צער ועגמת נפש לזולתנו. כמה נכשלים באונאת דברים כאשר מצער אדם את חבירו בלא שים לב, וברגע אחד של כעס מדברים קשות, מלבינים פני חבירו ובאים לידי שפיכות דמים ל”ע. וכן גזל שינה ושאר דברים שנעשים ללא שימת לב, ובמידה רבה יש בהם חומר על גזילה והיזק. היות וכאשר גוזל אדם מחבירו, הוא יודע שגזל או הזיק וכשישוב בתשובה יידע למי להשיב ולבקש את מחילתו. אולם באונאת דברים ושאר אופני הצער, יכול אדם לחיות עד מאה ועשרים ולא לדעת שפגע כלל בזולתו, ועלול להתמיד ולשנות בפגיעתו. אם לא ימחה הנפגע בפניו, נמצא חוטא ונכשל מידי יום, והוא בטוח שהוא צדיק גמור! על כן חייב כל אחד לדעת וללמוד ממה להימנע וממה להיזהר, בפרט ובפרט בעניינים אלו.

הדרגה היותר גבוהה היא קיום החסד ב’קום ועשה’. וכדי שיהיה מעשה החסד מושלם וראוי צריך להקפיד שלא יהיה בחסד שום צד שלילי, שלא תהיה נגיעה עצמית. שהרי אם עושה החסד בכדי לקבל חזרה טובת הנאה, הרי אין זה חסד כי אם עשיית עסק ומסחר. זה הוא עשיית ‘ביזנס’, החלפה ‘שלי שלך ושלך שלי’. לכן יש להקפיד על נקיות, שייעשה לשם טובת חבירו בתכלית.

ויש בזה עוד דרגה אחרת, גבוהה יותר, והיא עשיית החסד באחדות. אף אם עושים החסד כראוי, אבל כשהחסד נעשה ‘כאיש אחד בלב אחד’, כאשר כולם משתתפים ועושים החסד לטובת הכלל כולו, זהו חסד מושלם. כאשר ציבור גדול שותף כולו בטובת הכלל, ואין שם מחשבה עצמית אלא מחשבת הכלל, זהו החסד המעולה ביותר.

וכדברי ראש הישיבה הגר”ח זצ”ל, שהזכרנו כמה פעמים[2], על דברי הגמרא (סנהדרין ס, א), “יראת ה’ היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי, אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה. וביאר הגר”ח זצ”ל, שאמנם לפי פשוטו באים ללמדנו שדורו של ר’ יהודה בר אלעאי למדו תורה מתוך הדחק, אך יש כאן עומק נוסף. בדרך הטבע אין אפשרות שטלית אחת תכסה שישה אנשים, ובפרט אם כל אחד מאותם ששה תלמידים ימשוך את הטלית לעצמו וינסה להתכסות בה, ודאי אף אחד מהם לא היה יצליח בזה. אולם אם כל אחד חושב על השני, מוותר על חלקו ודוחף את הטלית לצד השני כדי שחבירו יהיה מכוסה, באופן זה כולם יהיו מכוסים. זהו החסד המעולה ביותר, כאשר נעשה מתוך אחדות אמיתית.

חיוב נוסף בבן אדם לחבירו – אצל בני התורה

והנה, לבן תורה יש חיוב מיוחד של עשיית חסד, אשר מלבד מה שמצווה לנהוג כראוי בבין אדם לחבירו ולעשות חסד, מצווה הוא להקפיד על כך מצד החיוב לקדש ש”ש והאיסור הנורא לחלל את ה’. וכדברי הגמרא (יומא פו, א): “היכי דמי חילול השם, אביי אמר כדתניא ‘ואהבת את ה’ אלהיך’ שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו”. ההיכי תמצי לקדש את שם ה’, או חלילה להיפך, הוא ע”י הנהגת בין אדם לחבירו. ואם אי אפשר לומר עליו ‘כמה נאים מעשיו’ הרי זה חילול ה’, כמבואר בדברי הגמ’ שם. נמצא שמלבד החובה המוטלת על כל אדם בהנהגת בן אדם לחבירו וכפי שמצווים על קיום כל התורה, נתייחד בן התורה בציווי נוסף זה מצד קידוש שם שמים. בן תורה מחויב בהנהגה אחרת, בלבוש אחר, בהליכה אחרת, הוא מחוייב לגרום לכך שיאמרו הבריות ‘כמה נאים מעשיו’ וזה הוא קידוש ה’.

את מצות החסד אפשר לקיים לא רק במקרים קשים של צדקה או מחלות ה”י, מתגלגלים בינינו כל העת מצוות שבין אדם לחברו. בחור שיושב בלי חברותא זה לא ענין פרטי שלו, אלא כולם אשמים בכך, משום שכולם מחויבים לדאוג לו ולסייע בעדו למצוא חברותא. כמו כן, בחור שמגיע לחדר אוכל ואין לו מנה לאכול, אין זה ענין פרטי שלו, אלא כולם מחויבים לדאוג לו. אדרבה, כאשר כולם דואגים לכולם, וההרגשה הכללית בישיבה היא הרגשה של דאגה וטובת הזולת, אזי מתקיימת מצות החסד בדרך המובחרת ביותר ובודאי יהיה די והותר לכולם. כמו שהבאנו לעיל בשם מרן הגר”ח זצ”ל בביאור הגמרא “ששה מתכסים בטלית אחת”.

מרן ראש הישיבה זצוק”ל סיים את דבריו בדברים אלו:

היום בבוקר היתה בליבי הרגשה לא נעימה בתפילה, כדי להרגיש לעשות חסד צריך שהלב יהיה מלא בלי שום פקפוק. לא שחס וחלילה יש קפידא על משהו ולא טענה…

היום בתפילה היה רק חלק יחסי מהציבור, ואם זה כך כבר בתחלת הזמן, אם ‘מתגלשים’ רחמנא ליצלן, ‘מתגלשים’ הרבה. זה פגע בלבי היום…

דברי חז”ל (שבועות לט, א): “כל ישראל ערבים זה בזה”, נאמרו הן בענינים גשמיים, הן בחסד והן ברוחניות. אם מקפיד על בין אדם לחבירו וחסר בבין אדם למקום, אינו כלום! אני מבקש, שהתפילה בבקר תהיה כמו שצריך, איזה יום שיהיה, ולכל הפחות בששת ימי הלימוד.

לא יכולתי בלי להזכיר, זה מאד הפריע לי, אתם לא מוכרחים להתחשב עם הרגשות שלי…

שה’ יתן שלב כל אחד ואחד ירגיש את חבירו, וכל אחד יקרב את חבירו ושנגיע לדרגה של איש אחד בלב אחד, הן בבין אדם לחבירו, הן בין אדם למקום, שהסדרים התפילה והלימוד יהיו מלאים וגדושים בכל מקום שהוא ובזכות זה יהיה סייעתא דשמיא וזמן מוצלח, וה’ יקבל תפלתנו אמן!

[1] על הפסוק (ירמיה ב, כד): “פרה למוד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח”, פירש המצודות דוד, ‘הרי את כפרא הזה הלמוד והרגיל במדבר אשר באות נפשה שאפה רוח, רצונו לומר אין מי מכריחה לרוץ ולרדוף, אבל היא בחפצה תרוץ ותרדוף בכל עת, ומושכת את האוויר אל בית הבליעה כדרך הרצים מהרה’.

[2] ראה בהרחבה בשיחות מוסר (מאמר ‘ההכנה לקבלת התורה’).