דברי רבותינו

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’ (טז, ג)
במשנה: איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות פ”ה מי”ז).

עלינו לדעת כי קרח ועדתו לא היו סתם אנשים פשוטים מן השוק, קרח הלא היה מטועני הארון וזכה לרוח הקודש, ומאתים וחמישים ראשי סנהדראות שנעמדו עמו היו “נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם”, כפי שמעיד הכתוב עליהם (פסוק י”ד), הרבה כוונות טובות היו מעורבות במחלוקתם, ובכל אופן משמיעים חז”ל ואומרים איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

ביאר בזה מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה: המשנה רצתה להראות עד היכן הדברים מגיעים, לקבוע מהו הגבול שממנו והלאה אין המחלוקת לשם שמים. לשם כך היה עליה להביא דוגמא למחלוקת אשר היא קרובה ביותר ל”שם שמים” – ובכל זאת עדיין איננה לשם שמים, על מנת להדגיש את הגבול הדק העובר ביניהן. אם המשנה נקטה בדוגמא של מחלוקת קרח ועדתו, הרי שזו הדוגמא הקיצונית ביותר, זוהי המחלוקת שהמרחק בינה לבין מחלוקת לשם שמים הוא המועט ביותר.

הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט”א
חתנו של מרן המשגיח הגרח”ז פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

מחלוקת שהיא לשם לשם שמים סופה להתקיים
סיפר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה:

זכורני ממה שסיפר לי מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, כי כאשר היה בחור צעיר בישיבת טעלז ניגש אחד מבני הישיבה אל ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר גורדון זצללה”ה להקשות לו קושיא לאחר מסירת השיעור, ומתוך משא ומתן בריתחא דאורייתא תפס הג”ר אליעזר בחולצתו והלם את ראשו בכותלי בית המדרש! אכן, ‘נעשו אויבים זה את זה’…

וכד הוינא טליא, בהיותי אברך מיד לאחר הנישואין, זכיתי להימנות בין בני חבורה של אברכים צעירים, אשר ברבות השנים גדלו וזכו כולם בס”ד להיות למרביצי תורה. וזכורני כי בעת לימודינו הגענו לא פעם לידי ‘ריתחא דאורייתא’ מופלאה כל כך, עד שנעשינו כ’אויבים זה לזה’, והיתה אז הרגשה כי אילו היתה מונחת שם סכין על השולחן, היינו באים לידי סכנה גדולה…

אכן כבר מצינו בירושלמי (שבת פ”א, ה”ט) שאף במחלוקת של בית שמאי ובית הלל רצו לדקור זה לזה בחרב, ונעשו אויבים כפשוטו, אמנם כיון שהיתה זו מחלוקת לשם שמים, ממילא אף נתקיימו בהם דברי חז”ל שאינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. חובה עלינו לדעת כי ללא ‘ריתחא דאורייתא’ מובהקת, ובלא שתהיינה ‘כל עצמותי תאמרנה’, אין כל דרך להצליח בלימוד. לא ייתכן כלל שאדם ישב במנוחה ויצליח בתלמודו בלא שתבער בו ‘קנאת סופרים’ ובלא שיהיה ‘אויב’ בדרך תלמודו. יתר על כן, כאשר אדם מפעיל את תנועותיו החיצוניות, בדיבור ונענוע של התלהבות כדרך ‘אויבים’, אזי החיצוניות משפיעה על הפנימיות ומביאה אותו לידי השגות גבוהות בריתחא דאורייתא, והוא זוכה לרכוש את סגולה מופלאה זו. וכפי שמצינו אצל ראש הישיבה מרן הגר”ח שמואלביץ זצללה”ה שהיה עומד תמיד על הבימה ודופק וצועק מתוך ריתחא עצומה, ובכך הוא השפיע ועורר את כל לומדי בית המדרש להיסחף ולהידבק במלחמה זו.

אמנם מאידך, אהבה זו הנולדת מתוך ה’איבה’ הגדולה שבמלחמתה של תורה, אין אהבה גדולה ממנה. ומטעם זה מצינו אצל בני תורה אהבה מיוחדת בין האחד לשני, שכן יסודה הוא במה שנעשים מתחילה ‘אויבים זה לזה’, וכיון שמגיעים לדיבוק חברים ושייכות מופלאה האחד לשני, נולדת אהבה עצומה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

קרח

הפרשה מן הרעה

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ע’ תמורה ה’ מכאן דאסור להפריש מן הרעה על היפה. וע’ רע”א קדושין מ”ו ע”ב אם הפריש מן הרע על היפה, ישאל על ההפרשה ועי”ז לא עבר על איסור.

והנה ע’ שו”ת ח”ס יו”ד ש”כ כששואל אין לחוש שבירך פעם ראשון ונמצא ברכה לבטלה, כי תקנת חכמים על הרוצה להפריש ואפילו אם בסוף נעקר ההפרשה. (ומעין זה ע’ תענית י”ב בתוס’ בשם בה”ג דאין אומר עננו בשחרית שמא לא יתענה ובתוס’ סברי דאפ”ה לא הוי לבטלה כי היה דעתו להתענות).

וכתב הח”ס שם שמברך בהפרשה שניה וכ”כ בספר החיים מרש”ק סי’ ת”ר, אבל ברש”ש נדרים נ”ט כתב דאינו מברך בהפרשה שניה, וכ”כ ציץ הקודש סי’ כ’ בשם הלכות קטנות סי’ מ”ח. וכבר תמה באמרי יושר ח”ב מ”ז על הרש”ש הנ”ל.

והנה ידוע בשם הקה”י אם הפריש בלי ברכה ישאל על ההפרשה ויחזור ויפריש עם ברכה ומתקן בזה החטא שהפריש בלי ברכה, ואמרו ערום לא יפריש כי אסור לבטל הברכה. וע’ מנח”י ח”ט קי”ח בשמו. אך ע’ זכר טוב מהגאון ר’ דוב לנדא שליט”א ט’ י”ג שהקשה דאה”נ יוכל לברך, אבל אין בזה תיקון על מה שהפריש בלי ברכה כי לפי הח”ס עדיין עשה עבירה במה שלא בירך אפילו אם עוקר ההפרשה.

מחלוקת שהיא לשם שמים

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Shlita

סכנת הנגיעה בפרשת המרגלים ועדת קרח
עלינו להתבונן בביאור הפשט בפרשת המרגלים, מי יאמר זיכיתי ליבי, מצד אחד שצריך רחמי שמים שלא ניכשל, כתוב בפסוק כולם אנשים ומבאר רש”י: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. הם היו ראשי ישראל, שרי חמישים (עיין בעה”ט), הם היו אנשים גדולים, ומלבד מה שהדור היה דור דעה ולכולם היה מושגים גדולים כי הרי הם היו ביציא”מ ובמעמד הר סיני, הרי למרגלים היה תפקיד של מנהיגים, ואותם מנהיגים נפלו כ”כ למטה עד שנענשו שאין להם חלק לעוה”ב, כזה חורבן גדול.

וצריך להתבונן מה היה פה, והאריכו בזה הספרים, אבל אנחנו נדבר קצת מה שנוגע אלינו, מה אנחנו צריכים לעשות במצבנו, שחלילה לא נפול ושלא ניכשל, ושנזכה לעשות ולקיים מה שהקב”ה רוצה באמת.

והנה רש”י כתב על הפסוק שלח לך: שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר ותקרבון אלי כולכם וגו’ ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו’ חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה. וודאי יש כאן דקויות אבל נלמד מפה את מה שנוגע אלינו.

צריך לדעת שאם לא היה הרהורי דברים לגבי ארץ ישראל, היינו נכנסים מיד לארץ והיה תיקון השלם עוד קודם, ולא היינו צריכים את כל הגלויות, אנחנו יודעים שכל התשעה באב זה מאותו לילה שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

והאריכו בזה המפרשים שהחשש של המרגלים היה מכך שלא יהיה להם את המעמד של שרי חמשים בארץ ישראל, וודאי שלא הכוונה למושגים הקטנים שלא תהיה להם משרה וכד’, אלא, למנהיג יש כוחות ומעלות יותר משאר העם, ואת המעלות האלו שהם תועלת רוחנית הם פחדו שלא יהיה להם, והיות שהייתה להם נגיעה מאיזה סיבה שהיא שלא יהיה להם טוב להיכנס לא”י, ונגיעה היא בפנימיות האדם, זה מה שגרם לכל הדברים הגרועים הללו, הכח של הנגיעה זה פחד, האדם נהיה מונהג ע”י הנגיעה שלו, ולמעשה אדם הוא כולו נגיעות וע”ז צריך לעבוד שהנגיעה לא תוביל את האדם.

אנו רואים דבר נורא, כתוב בפסוק: ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים. (יג כג). מה הם הביאו, זמורה ואשכול ענבים אחד, אשכול ענבים שאנחנו מכירים אפשר לקחת כמה אשכולות ביד אחת, אבל האשכול שלהם היה עם ענבים כ”כ גדולים שהיו צריכים שמונה אנשים גדולים שיוכלו לקחתו.

תארו לעצמכם כשמביאים ענבים כאלו גדולים, ענב אחד שמספיק למשפחה שלמה, אין לשער, וכן הרימון והתאנה כל אחד יכל לסחוב רק פרי אחד, תארו לעצמכם אלו גרעינים גדולים היה לרימון היה אפשר לעשות כמה כוסות של מיץ רימונים, וכן התאנה זה לא התאנה שיש לנו עכשיו בגלות שמלאים בתולעים, אלא תאנה מלאה דבש, (עיין כתובות קיא ב סוף העמוד, וברש”י פר’ קדש לי בפר’ בא), ורק מלראות פירות כאלו זה מעורר רגש והרגשה של שפע גדול.
שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו
רש”י מביא את הגמ’ בסוטה: יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו, באו ונתבונן מה שייך הוצאת דיבה על פירות אלו מלאות שפע וטוב שנתן הבורא ית’ ופירש רש”י כשם שפירה משונה כך עמה משונה, מבהיל מאוד סמוי עיינים שנגרם מנגיעה שפירות היפות והטובות שבעולם השתמשו בהן המרגלים להוצאת דבה. נורא.

ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (יג לב). וכתב רש”י בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב”ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו. ודבר זה הוא פחד למתבונן, הרי הקב”ה אמר אני אמרתי שהיא טובה ואם אתה רוצה לשלוח מרגלים, שלח לך, ובכ”ז אחרי שמשה רבנו החליט כן לשלוח, הקב”ה עשה שהם יוכלו להסתובב והעסיק את יושבי הארץ עם לוויות, ומה הם אמרו, שזה ארץ אוכלת יושביה.

מרן הסטייפלער בספרו הנחמד ברכת פרץ מבאר את הענין הזה, כי הרי לכאורה אפשר להעיר מניין להם לדעת שהקב”ה כך סובב למענם, אולי זה באמת ארץ אוכלת יושביה, ומבאר, שהרי כתוב בגמ’ בכתובות (סב א): ה”מ מילתא חדתי אבל הא דשנן בה לא דאמרי אינשי דמלפי תכלי לא בהתה. ופירש רש”י: אשה הלימודת לשכל בניה לקוברם אינה תמיהא ומפחדת במות א’ מהם שכבר לימודת. והנה אם זה היה מצב של קבורת מתים כל הזמן אז הם לא היו כ”כ טרודים בהלוויות, והמרגלים בדרגתם העצומה היו צריכים להבין שאם יושבי הארץ טרודים בהלוויות וודאי שזה יוצא מן הכלל, ואין זה מעשים שבכל יום, וזה התביעה עליהם, ואנו רואים שוב את כח הנגיעה שהופך דבר טוב לרע.

ולכל אורך הדרך אנו רואים שהמכשול היה נגיעה, גם בפרשת שלח וכן בפרשת קרח, בגמ’ בב”ב כתוב שעד היום הזה קרח נמצא בגיהנום בעקבות הנגיעה שהייתה לו, וצריך לדעת מה הייתה הסיבה של קרח ובאיזה אופן הוא פעל, וכתב רש”י בתחילת פרשת קרח: ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו’, וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, הוא היה צדיק, נושא הארון, אבל הוא נתקנא, היה לו קנאה, כלומר המוביל היה קנאה, וקנאה הכוונה שהוא רצה גם את הכבוד של הנשיאות וודאי בכוונות גדולות, וקינא במשה שהיה מלך, ובאהרן שהיה כה”ג, ורצה להיות נשיא, הפסוק אומר ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל, עמרם הגדול, יצהר השני, חברון השלישי ועוזיאל הרביעי, ומי נהיה נשיא אליצפן בן עוזיאל ע”פ הדיבור, וקרח היה בן של יצהר, וזה מגיע לו, ויסוד הדברים היה נתקנא.

והנה אם קרח היה מגיע ומתחיל לטעון שהוא צריך להיות הנשיא מפני שטעמים אלו ואחרים היו אומרים לו חבריו לך למשה וטען לו את טענותיך, (ולמעשה זה מה שטענה אשת און בן פלת מה עליך להתערב הרי אתה מילא לא תהיה נשיא ובזה הצילה לו את שתי העולמות), וקרח לא עשה כך אלא הגיע עם שאלות, טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה, בית מלא ספרים חייב מזוזה או פטור, ועל ידי הליצנות הזאת הוא הצליח לצרף איליו את עדתו, ולא שהיה קשה לו הנידונים על ציצית ומזוזה אלא הנגיעה שהייתה לו הביאה אותו לשאלות אלו.

ואולי אפשר להוסיף חידוש, הרי קרח הלך והלביש את כל המאתיים וחמישים טליתות שכולן תכלת, והנה מובא בחז”ל: ת”ר חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים (מנחות מד א). אנו רואים שהתכלת היא דבר יקר מאוד, ואם זהו המחיר של ציצית הרי ק”ו לקחת מאתים וחמישים טליתות שכולם יהיו מתכלת וודאי שזה הון רב, ואפילו קרח שעשיר גדול היה ועליו נאמר, עושר שמור לבעליו לרעתו, בכל זאת מדובר על הון עתק ובשביל מה הוצרך לזה, הרי את אותו הנידון היה יכול להציע בפני עדתו ולשאול את משה האם חייבים ציצית או לא.

ויתכן לומר בכמה דרכים, אבל אולי הפשט הוא שקרח רצה להלבישם ולבוא למשה רבנו בדווקא,  ואז משה רבנו יגיד להם שהטלית חייבת, וזאת אומרת שכולנו הולכים בלי ציצית ואז הם יהיו לא בסדר, ועל ידי זה הם כבר יהיו במצב של נגיעה וכך יצטרפו לקרח.
איני מקפיד אלא בשביל כולכם
על הפסוק ויקהל עליהם קרח, כתב רש”י: בדברי ליצנות, כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם, כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כולכם, אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם. והנה בטענה של קרח הוא אומר להם, איני מקפיד אלא בשביל כולכם, ולכאורה מה הוא היה יכול לתת להם, הרי מעולם הם לא היו מקבלים איזה דרגה ובמה הוא דואג להם, אלא הפשט הוא שכח הנגיעה היא כ”כ קשה שהביאו לעשות ליצנות ועי”ז לגרום שכולם התפתו וכמש”כ רש”י ע”י ליצנות, ואז כבר לא חושבים על אמיתות הענין כלל.

(אני מרגיש תמיד כשמגיעים לפרשות הללו הרגשה קשה, הרי פרשת המרגלים וקרח אלו פרשות קשות, הם היו אנשים כ”כ גדולים ונפלו, שמעתי מצדיקים שקרח היה צריך להיות לוי גדול, כמו שיש כהן גדול, ואת הכל הוא הפסיד, ואח”כ פרשת חוקת, חטא משה ואהרן, ואין לנו בזה שום השגה, זה עבודה קשה בשבלינו, ואח”כ כשמגיע פרשת בלק אנו נרגעים, בלעם שיקלל כמה שהוא רוצה, הגם שהוא דיבר נגד הקב”ה אבל זה יותר קל על הנשמה, ופרשות אלו הם מאוד קשות וזה פחד ואימה אבל אנחנו צריכים ללמוד לעצמנו).

ולמעשה צריך לדעת, אני לא רוצה לדמות אבל הסטייפלער כבר מביא שכל ההשפעות הפוליטיות הם גם נובעות מנגיעות, אני רק רוצה להסביר מה זה מפלגה, אנחנו לא צריכים להיות שקועים בזה חליליה רק לדעת איך זה נראה איך הם משכנעים את האנשים, הם אומרים שכל האנשים סובלים מאותו ראש  מפלגה שהוא מחריב את המדינה, אין כלכלה ואין ביטחון, תבואו אצלנו שיש את כל היושר ואת כל הטוב, ולמחרת הטלפונים כבר לא עונים אין עם מי לדבר, (אחד פעם אמר הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים, כך אמר מישהו), וכל זה גם נובע מנגיעה, הוא משכנע אנשים ואומר להם תראו איזה טוב יהיה אצלנו, והוא מראה כמה שהשני עשה את כל החורבנות, אסור לדמות את האנשים הקטנים של היום למרגלים ולקרח , אבל רק בשביל להבין את המשל שאדם גדול יכול ליפול ולשכנע את כל הסביבה שלו.

זה מה שנגיעה עושה לבן אדם מביאה אותו לחורבנות.
מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה
והנה יש לבאר מדוע בכלל משה רבנו שלח את המרגלים הרי הקב”ה אמר שהיא ארץ טובה ומה הטעם במרגלים, וביותר שמשה עצמו אמר ויטב בעיני הדבר, וכתב רש”י בדברים: וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לניסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם. (א כג). מסביר רש”י, משה רבנו אמר להם עלו זה בנגב וראיתם את הארץ, לכו תראו והוא היה בטוח שהם יגידו טוב כבר לא צריך, אבל הם התעקשו לראות, והטענה הייתה שהם היו צריכים להאמין שהיא ארץ טובה.

הרמב”ן לומד בפרשה שיש שני סוגי מרגלים, יש מרגלים שבודקים אם המקום טוב או לא מבחינה גשמית, ויש מרגלים שבאים לראות כיצד להילחם ביושבי הארץ, הם מתכננים את המלחמה בשעה שיבואו לכבוש את הארץ, ומשה רבנו אמר להם עלו זה בנגב וראיתם את ההר, והחזק הוא הרפה ומה הארץ, וכו’ למשה רבנו לא היה חלילה שאלות על ארץ ישראל אלא הוא אומר למרגלים תראו איך להתכונן למלחמה, והסיבה שצריך להתכונן למלחמה היא כדי לא להסתמך רק על נס. (יש מהלך של טעלז להסביר מדוע משה רבנו שלח את המרגלים, והוא שמאחר ובנ”י רצו לשלוח מרגלים לתור את הארץ, ממילא כבר היה גם משה רבנו צריך להתנהג איתם במהלך כזה,וזה מהלך מחודש ונלמד כפי פשטות), והאמת שהמרגלים היו יכולים להיות שלוחים טובים, אלמלא מה שקרה כשהם חזרו והתחילו לדבר רעה על הארץ ויושביה.

רש”י מביא על הפסוק וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן: מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. (יג כו). זאת אומרת שבשעה שהם כבר הלכו הם הלכו בעצה רעה, וזה פחד שהרי התורה מעידה עליהם שהם היו אנשים כשרים, ומרן הסטייפלער מסביר שבזמן השליחות הם חשבו על כך שהם בעלי דעה, ומיד נכנס בהם גאווה ובזה הייתה הנפילה שלהם, ואם היה להם מידת הענווה הם היו מבטלים דעתם לדעת רצון הי”ת וממילא לא היה להם נגיעה, וחלליה אם יש גאווה הנגיעה מתחזקת, והעיניים מתעוורות.
אנן מה תהוי עלן
מובא בגמ’ בחגיגה: אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי א”ל שיננא מאי קא בכית א”ל מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן איה סופר איה שוקל, איה סופר את המגדלים איה סופר שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, איה שוקל שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה, איה סופר את המגדלים שהיו שונין ג’ מאות הלכות במגדל הפורח באוויר ואמר רבי אמי תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באוויר ותנן ג’ מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, אנן מה תהוי עלן. (טו ב). וכשלומדים פרשות אלו אנחנו צריכים לדעת, מה עלינו לעשות שאנחנו כה קטנים, ואנן מה תהוי עלן.

ועצה ראשונה אנחנו כבר מוצאים בפרשה, כשכלב ראה שהוא יכול להיכשל בעצת מרגלים הוא רץ לקברי אבות, אבותי בקשו עלי רחמים, רבש”ע תעזור לי, זה כבר הצלה, וכן יהושע, משה רבנו מברך אותו קה יושיעך מעצת מרגלים, (תעיינו בח”ח עה”ת שמבאר מדוע משה רבנו לא בירך גם את כלב), ואנחנו רואים שהיה שם תפילה, וזה דבר ראשון שצריך לעשות, להתפלל.

ויש להתבונן מדוע משה רבנו לא ביקש עבור כל המרגלים, והנה בתרגום יונתן מוסיף לכאורה שתי מילים שיסבירו לנו: וכדי חמא משה ענוותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע. אחר שמשה רבנו ראה את הענווה של יהושע הוא התפלל עליו, כלומר יש לו על מה שתחול התפילה, כל המלחמה מגיעה ע”י גאווה שהרי גאווה ונגיעה היא דבר אחד, ומי יאמר זיכיתי ליבי אבל אנחנו רוצים להיות טובים.

שמעתי פעם מרבי אליעזר פלצינסקי זצ”ל שהיה אצל מרן החזו”א זצ”ל והחזו”א בירר על ת”ח פלוני אם הוא יוכל להנהיג קהילה מסוימת, ורבי אליעזר אמר לחזו”א שאחד אמר לו שהוא אדם מאוד חשוב אבל אם יש לו איזה נגיעה קטנה הוא כבר נאבד, והחזו”א נעמד ואמר אם הייתה אומר לי שהוא נכשל בחטא אפילו חטא נורא אפשר לחזור בתשובה, אבל אם הענין הוא נגיעה, תגיד לי בכל העשרים וארבע שעות מתי אין לבן אדם נגיעה, ואיך הוא יוכל להנהיג קהילה אם הוא נכשל בנגיעה, הוא הרי לא ראוי לזה.

ולמעשה אדם שיודע שהיצר הרע עומד עליו, והוא יודע שהוא במלחמה ומבקש מרבש”ע הוריני ה’ דרכך, תעזור לי, והוא לומד את התורה הק’ באמת הרי עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי, התורה מחכימה, אז הבא להיטהר מסייעים אותו אם הקב”ה יראה שהוא רוצה באמת אז כבר הקב”ה ידאג לו, ודבר ראשון להתפלל הרבה שלא להיכשל ושהלב ייכנע להקב”ה, ומי שנכנע הקב”ה לא נותן לו להיכשל, ואז הוא ידע ללכת בדרך טובים ואשריו ואשרי חלקו.

ועוד עצה, אם אדם מרגיש שהוא נכשל הוא יכול להיות מודה על האמת, מרן הסבא מסלבודקא זצ”ל היה אומר לבחורים שהוא מוכן כל רגע שמישהו יראה לו שההנהגה שלו לא נכונה ומיד הוא ישנה את ההנהגה שלו, וזה היה בהנהגה שהסבא הרי כ”כ הצליח בה, הוא היה המחנך הכי גדול בדורות האחרונים, והוא אמר שבדקה אחת הוא יכול לשנות מן הקצה אל הקצה, (אני רוצה לומר לכם שההצלחה הגדולה היא שנדע איך לחנך, אסור לחנך לפי הרגשות הטבעיים שלנו, אסור שתלמיד יגיד היום אסור להתחיל עם המג”ש כי הוא כועס אבל מחר כן, זאת אומרת שהחינוך בנוי ע”פ המצב רוח של אותו רב, בסלבודקא ההנהגה הייתה מה מתאים קירוב או ריחוק, וזה היה מתוך אהבת נפש, אם הסבא הרגיש שאין לו מספיק אהבה אז היה רק קירוב, והעבודה הזאת עשתה שהוא מעולם לא הפסיד תמיד הוא הרוויח).

זו היא עבודתנו, וזו היא תקוותנו והבא לטהר מסייעים אותו, הקב”ה יטהר ליבנו לעובדו באמת, ושנלך בדרך נכונה ושתמיד נעשה נח”ר להקב”ה.

שיחה שנמסרה בהיכל הישיבה הק’ (תורגם מאידיש כפי הבנת הכותב)