דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה’ החל הנגף (יז, יא)
פירש”י: רז זה מסר לו מלאך המוות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה.

צ”ב: מה ראה מלאך המוות לגלות רז זה למשה, דבר שלכאורה סותר את עצם מהותו.

מסביר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: איתא בגמ’ (שבת פח:) בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבש”ע וכו’ חמודה גנוזה וכו’ אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? וכו’, אמר לו הקב”ה למשה החזר להן תשובה וכו’, אמר לפניו ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה ‘אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים’, אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? וכו’, מיד הודו לו להקב”ה, וכו’ מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר וכו’, אף מלאך המוות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם וכו’.

הרי שבתחילה היה משה בסכנה שישרפוהו מלאכי השרת, אך ע”י שהתווכח איתם והכירו בצדקתו, נהפכו הם מאויבים לאוהבים, ואפילו מלאך המוות נתן לו מתנה את סוד הקטורת. זו מעלת השלום שהוא שורש הכל, שע”י השלום זכו לתורה, וע”י השלום אפילו מלאך המוות נהפך לאוהב.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

נושא בעול עם חברו
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה היה מרבה לצום על צרותיהם של אחרים.

היו אנשים שביקשו ממרן רה”י זצ”ל להתפלל לישועתם, אך משנושעו לא באו להודיע לו על כך. מרן רה”י היה מעיר על כך: “למה לא סיפרתם לי? אני עדיין צם על הצרה הזו!”

הרה”ג רבי יואל שוורץ זצ”ל מביא בספרו “מרביץ תורה הגדול” דברים שכתבו בני המשפחה על מרן רה”י זצ”ל:

״בנקל היה אפשר לספק את כל צרכיו של ר׳ לייזר יודל, כי מעולם לא הצטרך לשום כלום, וזה בדיוק היה הקושי שבדבר. בימים בהם בא אוכל לפיו, סעד רק פעמיים ביום, אלא שפעמים רבות לא סעד כלל.

תלמיד כי יכנס אליו וסיפר לו על צר ומצוק שמצאוהו, מיד קיבל עליו תענית למחר לזכותו…

והרבנית, בתו, אשת מרן רה”י הגר״ח שמואלביץ, שהכינה והגישה לו את ארוחותיו, הייתה נכנסת בלב כבד: יאכל היום?! לא יאכל?!

ובאותן עיתים תכופות, בהן היה עליה להחזיר את המגש כלעומת שבא, הייתה אומרת ודמעות בעיניה: היינט עסט ער שוין נישט (תרגום: היום הוא כבר לא אוכל).

האב הגדול, שידע עד כמה כואבת בתו את תעניותיו, ניסה לפעמים להצניע את המגש שיד לא נגעה בו בכל מיני מקומות מסתור. אולם היא ידעה לחפש …

בימים בהם לא התענה, לרווחתה של הרבנית, היה עליה להשגיח השגח היטב, שלא יכנסו לדבר עם אביה בלימוד במהלך הארוחה שכן ר׳ לייזר יודל לא היה אוכל בפני אדם״

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

קרח

חוט של תכלת

משה אמר לקרח כי טלית שכולה תכלת חייב בתכלת. וע’ תיב”ע שאמר לו דחייב בחוט א’ של תכלת. ויש לבאר בזה שיטות הראשונים.

והנה במנחות דף מ”ב ע”א פשיטא להו דבעי ח’ חוטין, ודרשה לא מצינו אלא בדף ל”ט ע”ב גדיל שנים (והיינו שנים כפולים), וכיון דכתיב גדילים פירושו ארבעה.

ובעיקר מספר התכלת ולבן נחלקו בזה, כי רש”י ותוס’ ריש הפרק שם ל”ח ע”א סברי ד’ של תכלת וד’ לבן, וברמב”ם פ”א מציצית כתב רק חוט א’ של תכלת מתוך ח’, ובראב”ד שם כתב ב’ מתוך ח’.

(וברמב”ם שם כתב דכורך עם חוט א’ של תכלת, ומקור הרמב”ם במנחות ל”ט ע”א בתכלת שכרך רובה, ומשמע דפשיטא לגמרא דהכריכה דוקא עם תכלת, ודלא כרש”י שפי’ דתכלת לאו דוקא וקאי על עיקר הציצית).

ובתרגום יונתן הנ”ל ריש פ’ קרח מפורש שאמר משה לקרח שהבגד שלו חייב בחוט א’ של תכלת, וכדעת הרמב”ם.

ובסוף פ’ שלח לך ברש”י בשם ר’ משה הדרשן כתב תכלת כנגד הלילה של מכת בכורות שהיה חושך, ושמונה חוטים נגד ח’ ימים של גאולה עד קריעת ים סוף ושירה, והקשו עליו מרש”י פ’ בשלח שכ’ דקריעת י”ס ביום ז’, (ויש שכתבו דמ”מ חשיב ח’ ימים שחושב יום ולילה ליום כמו קדשים, כי לפני מתן תורה היה הדין כמו בני נח).

ובמשך חכמה כתב דט”ס הוא ברש”י וצ”ל ז’ חוטים נגד ז’ ימים, כי ר”מ הדרשן ס”ל כהרמב”ם דרק חוט א’ של תכלת ולכן פי’ מתחילה טעם התכלת ואח”כ טעם ז’ חוטין של לבן.

וע’ מג”א סי’ י”א י”ג שהק’ לפי העיטור דעושה ב’ נקבים א”כ מה מק’ הגמ’ במנחות ל”ט ע”א דאין כאן אלא תכיפה אחת ואינו שעטנז, (ומקשה הגמ’ אמאי בעי קרא  להתיר כלאים בציצית בשעטנז והרי אין כאן אלא תכיפה אחת, ומזה הוכיח הגמ’ דקשר עליון דאורייתא והקשר עושה איסור שעטנז), ולפי העיטור הרי יש כאן שתי תכיפות.

וע”ש בגליון החתם סופר על שו”ע שכתב כי ס”ל כהרמב”ם ואין כאן אלא א’ של תכלת מתוך ח’, והשאר של לבן אינם של  צמר, וא”כ אין כאן אלא תכיפה אחת של צמר. (ולכא’ כוונתו דאפשר לעשות חוט אחד ארוך, וחלקו צמר וחלקו פשתים, ומחובר ביחד. שו”ר בשו”ת חתם סופר או”ח סי’ א’ שתי’ כנ”ל ופי’ דטווה חוט אחד משני חלקים. וע”ע מנחת יצחק ח”ב י”ט י”א).

מחלוקת שהיא לשם שמים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי” [במדבר טז א] “ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה”.

המחלוקת כ’אש’ – בתכונות ובעונשין

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, ביאר באופן נורא את חומר ענין המחלוקת: המחלוקת היא אש. מיסודות תכונת האש שמתפשטת מהרה עם הבערתה, וכל מי שקרב אליה, תיכף נפגע בהתפשטותה. כן היא המחלוקת, ‘מחלוקת איז פייער’ – אש! עם יצירתה מתפשטת היא לכל עבר, ו’קרוב קרוב קודם’, הקרובים אל המחלוקת כלים ראשונים וקל וחומר מי שנוגע בה.

תכונת ה’אש’ שמצינו במחלוקת, היא אף בעונש על המחלוקת. חמור עונש המחלוקת שחל אפילו על יונקי שדיים, וכשם שהאש המתפשטת מכלה את הכל ולא מבחינה בין גדולים לקטנים, בין ראויים לשאינם ראויים, כך היא המחלוקת שהכל נענשים עליה. חלוק עונש זה משאר דיני עונשין, חיוב עונשין בידי בי”ד הוא מבן י”ג ומעלה ובידי שמים הוא מבן כ’ ומעלה, אך במחלוקת חל העונש על הכל, אפילו על יונקי שדים שזה עתה באו לעולם. מתבאר בזה חומר המחלוקת, הן בענין התפשטותה והשפעתה על כל מה שסביב לה, והן בבחינת חומר עונשה.

מצינו עוד, ששינה הקב”ה מעשה בראשית בפתיחת פי האדמה להעניש של קרח ועדתו. לא היה די בדרכי העונשין הרגילים על פי הטבע שטבע הקב”ה בבריאה, אלא יצירה מיוחדת נצרכה לחומר עונשם של אלו. עד כדי כך גדול חומרה!

‘לשם שמים’ – ו’שאינה לשם שמים’

שתי מחלוקות הם: האחת, מחלוקת ראויה וכשרה שיש להתקרב אליה ולדבוק בה – מחלוקת שהיא לשם שמים. והשנית, מחלוקת שאינה לשם שמים שיש לברוח ממנה כבורח מן האש. מכך שהסמיכו חכמים שני מיני מחלוקות אלו נמצא שכגודל חומרתה וגנותה של מחלוקת שלא לשם שמים, כך גודל מעלתה של מחלוקת לשם שמים.

“איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו”. מלשון המשנה מתבארים ב’ יסודות בענין מחלוקת קרח ועדתו, התנא תולה את חומר מחלוקת קורח ועדתו בכך שהיא ‘אינה לשם שמים’. הרי שאין חסרון בעצם מציאות המחלוקת, אלא חומרתה וגריעותה היא בכך שנעשתה שלא לשם שמים. ועוד, במחלוקת הלל ושמאי נקט התנא “מחלוקת הלל ושמאי”, ואילו בקרח ועדתו לא כתב ‘מחלוקת קרח ומשה’ אלא הזכיר רק את קרח ועדתו, וצ”ב למה לא הזכיר את משה שעמו נחלקו?

ביאור הדבר, כאשר כל צד במחלוקת מחזיק בדעתו ובצדקת דבריו לא כדי להתנצח עם חברו, אלא כמו במחלוקת הלל ושמאי שהעמיד כל אחד את הדין על פי דרכו בביאור כוונת רצון ה’ ית’, מחלוקת זו היא לשם שמים. לכן נקט התנא ‘מחלוקת הלל ושמאי’ משום שכיוון כל אחד דבריו לאמיתה של תורה. אולם מחלוקת קרח ועדתו הייתה רק לתכלית המחלוקת, כמש”כ רש”י “להיות נחלק ולעורר על הכהונה”, לעורר ולריב כנגד משה ואהרן ולא על אמיתה של תורה. במחלוקת זו נקט התנא ‘מחלוקת קרח וכל עדתו’ ולא נזכר משה במחלוקת זו כלל.

במחלוקת לשם שמים – ‘נעשו אוהבים’

בקידושין (ל:): “אמר רבי חיא בר אבא אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה (ופרש”י, מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה) ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ”. ופרש”י ‘הכי דריש לה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה’. וצ”ב מה המיוחד במחלוקת ‘שעל ידי ספר’ ש”אהבה יש בסופה”?

ביאור הדבר, סופה של המחלוקת מגלה על תחילתה. יסודה של מחלוקת ‘שעל ידי ספר’ היא שכל אחד אוחז בדעתו וסברתו במידת האמת כפי דעתו, אז הרי זו מחלוקת לשם שמים כמש”נ. אכן, מתחילה היו אויבים כשכל צד החזיק איתן בדעתו, וע”י מלחמתם ובירור דעתם זה עם זה מתגלה האמת ונעשו אוהבים זה לזה, שהרי כל תכלית המלחמה הייתה לגלות את האמת.

ויותר מצינו בגמרא (ב”מ פד.) שכשנפטר ריש לקיש הצטער רבי יוחנן ואמר “כי הוה אמינא מילתא, הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא”. נקל לשער את ריבוי המחלוקת וה’סופה’ שבמלחמתה של תורה בשעה שהיה רבי יוחנן שונה ורשב”ל מקשה ורבי יוחנן מתרץ, וכך בכל שמועה ושמועה.

אמנם, מחמת ריבוי מופלא זה של ‘רווחא שמעתא’ במחלוקות המרובות שביניהם, נעשו אוהבים זה לזה, עד שבפטירת ריש לקיש נצטער רבי יוחנן טובא.

סופה להתקיים – ועדיין היא מחלוקת

“מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים”- צ”ב על איזה אופן נאמר ‘סופה להתקיים’? מדקדוק לשון מתני’ נראה דקאי על המחלוקת עצמה. מבואר דבר נפלא, שאף כשהמחלוקת לא באה לידי הכרע ונשארו החולקים אחוזים בשתי דעות, על הא גופא נאמר ‘סופה להתקיים’. ולא זו בלבד, אלא שאף על כך נאמר ‘עד שנעשו אוהבים זה לזה’! נעשו אוהבים אע”פ שב’ דעות ביניהם, שהרי לא אמרה הגמ’ ‘נעשו אוהבים והסכימו זה לדעת זה’. המחלוקת נותרה בעינה, אך ע”י הבירור ומלחמתה של תורה וריבוי ‘רווחא דשמעתא’ מחמת המחלוקת, נעשו אוהבים זה לזה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. וכן מוכח בגמ’ (עירובין יג:) ‘וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן’. מבואר, שאף בסופה של מחלוקת, עדיין היו ‘דבריהן’ ו’דברי בית שמאי’, כלומר שנותרה המחלוקת בעינה. ועל מחלוקת זו נאמר שהיא ‘לשם שמים’.

וממה ש’הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם’, למדנו שלא היתה מחלוקת זו כדי להתנצח עם הצד השני, אלא שתי דעות המכוונות לאמיתה של תורה. מחמת כן נהגו בית הלל כבוד בדברי בית שמאי והקדימום לדבריהם, לפי שהכירו באמיתת שתי הדעות ובכך שדוקא משום ריבוי הדעות שבמחלוקת ‘סופה להתקיים’.

נמצינו למדים ג’ כללים בענין המחלוקת: א. עיקר החיסרון במחלוקת הוא כשאינה לשם שמים, אך אין חסרון בעצם המחלוקת. ב. מחלוקת לשם שמים היא כאשר כל צד מבקש לכווין אל האמת ועל כן עומד בדעתו. ג. כאשר צד אחד כובש את כבוד דעתו ומקדים את דעת חבירו לדעתו, זוכה ונקבעת הלכה כמותו.

‘נעשו אויבים’ – סוד קיום התורה

מפרשת מחלוקת קרח ועדתו למדנו סגולה עצומה מסגולות התורה. התנא מבטיח ‘מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים’. מכלל הן אתה שומע לאו, בית מדרש שאין בו מחלוקת, חסרה בו ההבטחה ש’סופה להתקיים’. זהו תנאי בקיום תורת ביהמ”ד, כדי שתורתו ותלמודו יתקיימו צריך לימוד זה להיות בדיבוק ופלפול חברים, עד שיהיו אויבים זה לזה. באופן זה של מלחמתה של תורה כשכל אחד עומד על דעתו וסברתו לאמיתה של תורה בריתחא דאורייתא, רק אז תהא רווחא דשמעתה ו’תורתם מתקיימת’.

זכורני שסיפר לי רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, שכשהיה בחור צעיר בישיבת טעלז ולמד אצל הגאון רבי אליעזר גורדון זצוק”ל, א’ מבני הישיבה בא להג”ר אליעזר אחרי השיעור להקשות קושיא, ומתוך המשא ומתן בריתחא דאורייתא היה הג”ר אליעזר תופס בחולצתו והולם ראשו בכותלי בית המדרש! “נעשו אויבים זה לזה”…

בהיותי אברך מיד לאחר הנישואין זכיתי להיות בחבורה של אברכים צעירים אשר בס”ד ברבות השנים גדלו וזכו כולם להיות מרביצי תורה. בלימודינו בחבורה זו הייתה ריתחא דאורייתא מופלאה, והיו הלומדים כל כך ‘אויבים זה לזה’ עד שהיתה ההרגשה כי אם היה שם סכין היו באים לידי סכנה גדולה… זאת חובה לדעת, בלא ריתחא מובהקת של ‘כל עצמותי תאמרנה’, אין כל דרך להצליח בלימוד. לא יתכן שיישב אדם במנוחה ויצליח בתלמודו בלי שתבער בו קנאת סופרים ובלא שיהיה ‘אויב’ בדרך למודו. יתר על כן, כשאדם מפעיל את תנועותיו החיצוניות, בדיבור והתנענעות של התלהבות כדרך ‘האויבים’, החיצוניות משפיעה על הפנימיות ומביאה אותו לרתיחה פנימית והשגה גבוהה בריתחא דאורייתא. אז זוכה הוא בסגולה מופלאה זו. ראש הישיבה הגאון רבי חיים זצ”ל היה עומד תמיד על הבימה ודופק וצועק מתוך ריתחא עצומה, כך השפיע ועורר על כל בני ביהמ”ד להיסחף ולידבק בריתחא של מלחמה זו.

וכך מובא בירושלמי בשבת שבמחלוקת ב”ש וב”ה רצו לדקור זה לזה בחרב ונעשו אויבים כפשוטו, וממילא נתקיים בהם שאין זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה. אהבה זו הנולדת מתוך ה’איבה’ הגדולה שבמלחמתה של תורה, אין גדולה הימנה. האהבה המיוחדת שרואים אצל בני התורה זה לזה, יסודה רק במחלוקת ובמלחמה, בכך שמתחילה נעשים ‘אויבים זה לזה’, מתוך דיבוק חברים ושייכות מופלאה זו נולדת האהבה העצומה.

‘נעשים אויבים’ – גילוי לחשיבות התורה בעיניו

מלבד ענין זה של ‘נעשים אויבים’ המביא לידי ‘סופה להתקיים’ יש בחינה נוספת. כאשר רואה אדם בדבר מסויים חשיבות רבה עד מאוד, מוכן הוא להתמסר ולהילחם בכל כוחותיו עד שישיגנו. ואילו כאשר אין הדבר כל כך נחשב אצלו, אז יעשה אותו במנוחה ובהתאמצות מועטת ולא יילחם ויאבק להשיגו. כך אצל לומדי התורה, כאשר גדול מאוד ערכה של כל קושיא, סתירה וספק, יילחם הוא בכל כוחו להשיג האמת והכל יהיו ‘אויבים’ בעיניו במלחמה זו, אז ודאי ישיג ויגיע אל התכלית הרצויה בהשגת התירוץ והכרעת הספק, וזהו ‘סופה להתקיים’. משא”כ כשאין תכלית זו חשובה בעיניו כ”כ, הרי זה חסרון גדול בשאיפותיו להבנה ולתירוץ קושיותיו, וודאי שאין תורתו מתקיימת בידו. הזכרנו בשם א’ האברכים שישב ליד חלון ביהמ”ד והרגיש כי ‘גלים גלים’ של קול תורה חולפים מעל ראשו. בלי הרעש החזק והוויכוחים העצומים שבמלחמתה של תורה וודאי שהלומדים לא יצליחו להגיע ולזכות במילוי משאלותיהם בלימוד התורה. רק אם הלימוד הוא בדרך של ‘מחלוקת לשם שמים’ אז ‘סופה להתקיים’.