דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי, ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו (יז,כה).
מרי הוא מלשון מרידה, בני מרדות. וכמש”נ ״וימרו על ים בים סוף״ (תהילים קו,ז). המרידה בקב״ה היא, שמתלוננים ולא מכירים ברוב חסדיו וגודל נפלאותיו. קורת ועדתו התלוננו על הנהגת ה’ ולא הכירו ברוב חסדו וטובו אשר הגדיל לעשות עימם.

וכן מצינו בארבעה שצריכים להודות, החולים, יורדי הים, בעלי ייסורים, והולכי מדבריות, ועליהם נאמר ״יראו ישרים וישמחו, וכל עולה קפצה פיה, מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה׳ (שם קז,מב-מז), שהחכם בישרותו, יתבונן בחסדי ה׳ וישמח ויודה לו על כל חסדיו. אבל מי שאינו חכם ואינו מתבונן בחסדיו, ויקפוץ פיו מלהודות לה’, עליו נאמר ״וכל עולה קפצה פיה״, עוולה גדולה היא שכופר בטובה ומורד בקב״ה.

ודור המדבר זכו לניסים גדולים, ענני כבוד, עמוד אש, מן וכו’. ואעפ״כ התלוננו על הי”ת ולא השכילו [לפי דרגתם] להתבונן ולראות ש״כל אורחות ה׳ חסד ואמת״, לכן נאמר עליהם ״ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם, והם לא ידעו דרכי״ (תהילים צה, י).

וצ”ב, הרי דור המדבר נקראים ״דור דעה״, על שהכירו לקב״ה בהכרה ברורה, וכדאמרו חז״ל ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ובהר סיני הראה להם הקב״ה שאין עוד מלבדו, והכתוב מעיד ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״, ואיך יתכן שבאו לחלוק על משה ואהרון?

אלא שכיון שנתגאה קרח ולא ראה פגם בעצמו נתקנא בנשיאותו של אליצפן, ועמד לשחוק ולהתלוצץ על משה כדאיתא בחז״ל (מובא ברש״י טז, א). זה כח הליצנות להכשיל אפילו דור דעה, ועל ידה שכחו קורח ועדתו מה שהכירו והשיגו בה׳ עד שעמדו וחלקו על משה ואהרו. אך אילו לא היה מתגאה, היה רואה בפגמי עצמו, היה בוש ונכלם.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

השיחה שהצילה ממחלוקת
סיפר הג”ר שלמה בורשטין זצ”ל: מנהג היה בישיבת במיר, שבחודש אלול היו מגיעים אברכים ובעלי בתים בוגרי הישיבה ללמוד בישיבה עד אחר יוה”כ.

גם הג”ר רבי פרץ ווידזער (מהעיירה ווידז) נהג כך מידי שנה.

שנה אחת, כאשר הגיע פגש בו מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה ברחוב העיר, שאלו לשלומו והתעניין מדוע בא. תמה התלמיד: הרי מדי שנה אני מגיע לשמוע דברי חיזוק ומוסר?! השיב לו המשגיח בנימה של טרוניה: כבר שלושה ימים שהנני עמל להכין את המאמר, ואתה סתם כך בא לשמוע?! התפלא התלמיד למשמע הדברים ואמר במבוכה: “לו הייתי בעל עסקים הייתי שמח לתת מתת יד הגונה, אך היות ואני בקושי מסתדר עם משכורת הרבנות אין באפשרותי לשלם עבור השיחה…” השיב מרן המשגיח: הבט נא בארנקך, כמה כסף יש לך? ענה לו התלמיד: עשרים וחמש זלאטס,

אך הוצאות הנסיעה חזור יעלו לי חמש, יוצא שיש לי עשרים זלאטס. אמר לו המשגיח: תן לי את העשרים זלאטס ותוכל להאזין לשיחה.

התפלא ר’ פרץ מאוד ובלב כבד אך בחפץ לב נתן למשגיח את הכסף.

במשך הימים הבאים לא מצא רבי פרץ מנוח לנפשו, מדוע נטל ממנו המשגיח את מעט כספו? את סודו לא גילה לאיש, משום שידע שממילא אף אחד לא יאמין לו, אך ידע נאמנה שאם מרן המשגיח עשה זאת, ודאי יש לו בזה סיבה ומטרה.

בשנה הבאה שוב בא רבי פרץ לישיבה. קיבלו המשגיח במאור פנים ולא ביקש ממנו מאומה, כאילו לא אירע דבר. חלפו שבע שנים, רבי פרץ כהרגלו הגיע לאלול בישיבה, אך הפעם היה לו מה לומר למרן המשגיח. מיד כשפגש את המשגיח אמר לו: ‘זוכר אני שיחה שמסר המשגיח באחת השנים וברצוני להודות ע”כ מעומק לבי. השיחה הצילה אותי מאש המחלוקת שפרצה בעיירתנו השנה. תוך כדי הסערה ודברי הריב נזכרתי בדברי המשגיח, ובזכות כך סילקתי את עצמי מן המחלוקת.

מיד הוציא המשגיח את ארנקו, שלף עשרים זלאטס ואמר: ‘הא לך, מעותיך פעלו את שלהן, ומשפעלו אין לי צורך בהן…’

התברר כי המשגיח חזה בעיני רוחו שמטבעו של תלמידו עלול הוא להתערב במחלוקת, לפיכך הקדיש למענו שיחה מיוחדת אך כדי שתלמידו יקדיש את תשומת לב הראויה ויאזין היטב, לקח ממנו את הכסף תמורת השיחה. מיד כאשר נוכח שהדברים פעלו את פעולתם, השיב לו את כספו בחזרה.

סיפור זה שמע הגר”ש בורשטיין זצ”ל מפי ר’ פרץ, בעל המעשה עצמו, וסיפרו בסעודת שבת על שולחנו של מרן רה”י ואב”ד מיר הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ”ל הי”ד. כששמע הגרא”צ את הסיפור, קם והתהלך בחדר הלוך ושוב באמרו: “חשבתי שאני מכיר מעט את המשגיח, עתה רואה אני שאיני מכירו כלל ועיקר”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

קרח

אהרן הקריב קטורת בחוץ משום פיקוח נפש

אמר משה לאהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה, ושוב כתיב, ויקח אהרן וירץ אל תוך הקהל וכו’ ויתן את הקטורת.

ודייק העמק”ד קרח י”ז י”א דמעיקרא אמר משה ותן עליה אש מעל המזבח, ושם ליד המזבח בפנים, ושים קטורת, ורק אח”כ, והולך מהרה אל העדה, אבל למעשה כתיב וירץ אל תוך הקהל וכו’ ויתן את הקטורת, שם בחוץ. ופי’ העמק”ד כי משה רצה למעט האיסור ולכן לא יקטיר קטורת בחוץ באיסור כרת אלא יקטיר בפנים ושוב יוציא באיסור הוצאה כדי לכפר. אבל אהרן המתין עד שכבר התחיל הנגף ולא היה זמן לזה ולכן וירץ אל תוך הקהל ושם נתן הקטורת. ונמצא אהרן עשה איסור יותר חמור, אבל עשה זה בשעת הסכנה, ולא עשה איסור יותר קטן לפני זמן הסכנה. ואף שאמרו מאכילין אותו הקל הקל, אבל אין לעבור על הקל לפני הסכנה כדי להרויח.

וע”ש נצי”ב ביו”ט שחל בע”ש ואין סכנה ביו”ט אבל יודע ברור שיהיה סכנה בשבת, יש לו לעבור איסור לאו ביו”ט לחסוך שלא יעשה איסור סקילה בשבת.

וע’ אג”מ או”ח ח”ג ס”ט שתמה על הנצי”ב כיון דעכשיו ביו”ט אין סכנה. והביאו בשם ב”ה סי’ שד”מ בהולך במדבר עושה כל יום כדי פרנסתו ואין לו היתר לעשות הרבה היום לחסוך שכמה ימים יוכל לשבות ואולי ירויח בזה שמירת שבת ביום הנכון.

וע’ שד”ח מערכת יו”כ א’ י’ אין היתר לאכול בצום גדליה מחמת שאם יתענה לא יוכל לצום ביו”כ.

וע’  דבר סיני מר’ סיני אדלר על שאלות בגיא צלמות עמ’ כ”ו על מאטהואזן ונתנו חמץ בע”פ ואם לא יאכל היום או מחר יהא בסכנה, ועכשיו עדיין אינו בסכנה, אם להמתין עם החמץ עד מחר שהוא בסכנה או לאכול כבר בע”פ שעדיין אינו חיוב כרת. וע”ש מדברי ב”ה הנ”ל.

בקש שלום ורדפהו

איתא במשנה אבות ד, כא: ר”א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

ופירש רש”י: הקנאה- שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), והתאוה- שמתאוה ממון הרבה שנאמר “אוהב כסף לא ישבע כסף” (קוהלת ה, ט), והכבוד- שהרבנות מקברת את בעליה. וי”א הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר וגו’ וראו כבודו ונתקנאו בו. וכו’ וי”א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת מנעמן, והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו וגו’.

הרי שהקנאה היא שהביאה את קורח לחלוק על משה ואהרן, וכן מבואר בדברי רש”י: ויקח קורח– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ד”א משך ראשי סנהדראות בדברים. ודתן ואבירם, בשביל שהי’ שבט ראובן שרוי תימנה שכן לקהת, ובניו נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע ואוי לשכינו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו’ (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.

ובביאור הדבר איך הצליח קרח להשפיע על מאתיים וחמישים איש שישתתפו אתו במחלוקת עם משה ואהרן, כתב הרמב”ן: והנכון בדרש שכעס על נשיאותו של אליצפן, וקאי גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה וכו’, והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה וכו’, ואילו היה אדם מורד במשה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קורח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה’ ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הי’ נפש כל העם מרה ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה וחשב כי ישמעו אליו העם.

מתוך קנאתו של קרח, חיפש הוא את הזמן שנפשם של בני ישראל תהיה מרה כדי שיוכל להשפיע עליהם לחלוק על משה ואהרן.

ואיך השפיע עליהם? אומרת הגמ’ (סנהדרין נב.): ומאי בנפשותם, שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו.

וברש”י הוסיף לבאר: מה עשה, עמד וכנס ר”נ ראשי סנהדראות וכו’ והלבישן טליתות שכולה תכלת ובאו לפני משה, א”ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? א”ל חייבת, התחילו לשחק וכו’.

למדנו שהדרך שמצא קורח להשפיע על מאתיים וחמישים אנשי עדתו, ובתוכם היו ראשי סנהדראות, היא ע”י שהתחבר איתם בסעודה עד שהחניפו לו ואז בא עליהם בדברי ליצנות, וע”י הליצנות הצטרפו מאתיים וחמישים איש הללו למחלוקת.

ובילקוט (פרשת שלח רמז תש”נ): חד”א וימצאו איש מקושש עצים. א”ל הקב”ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש”ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה השבת. אמר לו הקב”ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנא’ ועשו להם ציצית לדורתם, אין לדורתם אלא לדור תם. ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגילוי עריות, תם משפיכות דמים.

ועוד בילקוט שם: ת”ר חביבין ישראל שחבבן הקב”ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן, וכו’.

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו – הכל בחזוק שלא יחטא, שנא’ והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכו’.

ובהמשך המדרש שם: מעשה באדם אחד שהי’ זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה, וכו’. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, וכו’.

הרי שע”י שמסובב האדם במצוות ציצית תפילין ומזוזה ניצל הוא מן החטא. אך את קרח המצוות הללו לא הצילו וצ”ב מדוע.

עוד בילקוט: זש”ה אשרי האיש. ובמושב לצים לא ישב, זה קורח שהי’ מתלוצץ על משה ואהרן במצות ציצית וע”כ לא זכה שמצות ציצית טיטפוח על פניו שלא יחטא, שנאמר אם ללצים הוא וכו’ ומשה הולך לפיסן שמעו נא בני לוי. וישלח משה לקרא לדתן ואבירם, ויאמרו לא נעלה. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.

למדנו שבגלל הליצנות של קרח המצוות לא הצילוהו מן המחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”א איתא: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.

ועוד איתא שם שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים: הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך – הכית לא נאמר אלא תכה. והלוה ואינו משלם, שנאמר: לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, שנאמר: העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים, ושניהם היו בדתן ואבירם – עזות פנים ומחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”ב איתא: לא נעלה – לא נבוא אין כתיב כאן, אמרו לו: הרי אנו מעמידין דברינו ואין אנו עולים מדינה של גיהנם. ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם: שלשה בני קרח ואון בן פלת. ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו? שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב: מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע”פ שאנו נוהגין בזיון באבינו. באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד: רחש לבי דבר טוב.

עוד בילקוט: אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא. וע”ז נאמר חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח.

במדרש רבה (במדבר יח, יז) “ויקח” שלקחו לבו (תהלים נה, יג): “כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו” זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא “מדוע לא בא בן ישי” “ראיתי את בן ישי” “הנה ראיתי בן לישי” הוי “כי לא אויב יחרפני ואשא”. “ואתה אנוש כערכי אלופי” שהיה אדם גדול בתורה “ומיודעי” שהיה נושא ונותן בהלכה. “אשר יחדו נמתיק סוד” מהו “בבית אלהים נהלך ברגש” כדתנן הפר היה קרב בכ”ד כדי שיהא הרוגש מרגיש שנאמר “בבית אלהים נהלך ברגש”. “ישיא מות עלימו” א”ר אלעזר עצת מינות היה בהן למה היו דומין לבית שהוא מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן, כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה, אע”פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן, הוי “כי רעות במגורם בקרבם”.

ד”א מדבר במשה כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני. אשר יחדיו נמתיק סוד- אהרן וקרח שניהם שוין, בבית אלקים נהלך ברגש- זה שוחט וזה זורק ומקריב. ישיא מות עלימו- שהביא את המיתה עליו וירדו הם וכל אשר להם שאולה.

למדנו שע”י הקנאה והתאוה הגיע קורח לחלוק על משה ואהרן, ואח”כ משך אחריו את עדתו ע”י ליצנות. אך אילו היו שומעים בקולו של משה שאמר להם “רב לכם בני לוי”, דהיינו שלא יתאוו למה שלא מגיע להם, לא היו מתים.

וכדברי הגמ’ (סוטה ט): תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו וכו’, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם:

למדנו שכשאדם אינו אינו מסתפק במה שהקב”ה נתן לו וחומד את של חבירו מפסיד הוא גם את של עצמו.

ומכאן ניקח מוסר להיזהר מלשבת במושב לצים ובמקום של קנאה ונרגנות, משום שזה משפיע על האדם ועלול עי”ז לאבד גם את מה שיש לו. אלא צריך האדם לדבוק במה שאמר דוד המלך: מי-האיש, החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, ועשה-טוב בקש שלום ורודפהו.