דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ויקח קרח וגו’ ואון בן פלת בני ראובן (טז, א)
אמרו חז”ל (סנהדרין דף ק”י ע”א) “חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד, א), זו אשתו של און בן פלת”, שהצילה את בעלה מן המחלוקת, באמרה לו וכי מה יצא לך מכל המחלוקת הזו, והרי אתה לא תזכה לשררה בשום פנים, ובין אם משה יהיה נשיא או אם קרח יהיה נשיא, אתה בכל מקרה לא תרויח מכך ותישאר במעמדך הנוכחי, ואם כן למה לך להתעבר על ריב לא לך.
נשאלת השאלה, מהי החכמה הגדולה כאן, אשר על כך אמר הכתוב במשלי “חכמות נשים בנתה ביתה”, הלא היא אמרה דברים של טעם, טענתה הרי היא סברא פשוטה שכל אדם מן השורה מבין היטב, כי אל לו להתערב במריבה שלא תביא לו כל תועלת?
ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה אמנם טענה זו של אשתו של און בן פלת פשוטה היא, והשכל הישר מחייב לא להתערב בריב לא לו, אבל בזמן שאש המחלוקת מתלהטת ומכלה כל חלקה טובה, מאבד האדם את עשתונותיו ודעתו מסתלקת ממנו, עד כדי כך שאפילו טובתו עצמו אינה עומדת עוד לנגד עיניו. ואם בעת כזו ימצא אדם המושל ברוחו ואינו נסחף באש המחלוקת, ומסוגל לומר דברים נכוחים, הרי זה חכם יקרא.
דברי הימים
השיחה שהצילה ממחלוקת
סיפר הג”ר שלמה בורשטין זצ”ל: מנהג היה בישיבת במיר, שבחודש אלול היו מגיעים אברכים ובעלי בתים בוגרי הישיבה ללמוד בישיבה עד אחר יוה”כ.
גם הג”ר רבי פרץ ווידזער (מהעיירה ווידז) נהג כך מידי שנה.
שנה אחת, כאשר הגיע פגש בו מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם זצוק”ל ברחוב העיר, שאלו לשלומו והתעניין מדוע בא. תמה התלמיד: הרי מדי שנה אני מגיע לשמוע דברי חיזוק ומוסר?! השיב לו המשגיח בנימה של טרוניה: כבר שלושה ימים שהנני עמל להכין את המאמר, ואתה סתם כך בא לשמוע?! התפלא התלמיד למשמע הדברים ואמר במבוכה: “לו הייתי בעל עסקים הייתי שמח לתת מתת יד הגונה, אך היות ואני בקושי מסתדר עם משכורת הרבנות אין באפשרותי לשלם עבור השיחה…” השיב מרן המשגיח: הבט נא בארנקך, כמה כסף יש לך? ענה לו התלמיד: עשרים וחמש זלאטס,
אך הוצאות הנסיעה חזור יעלו לי חמש, יוצא שיש לי עשרים זלאטס. אמר לו המשגיח: תן לי את העשרים זלאטס ותוכל להאזין לשיחה.
התפלא ר’ פרץ מאוד ובלב כבד אך בחפץ לב נתן למשגיח את הכסף.
במשך הימים הבאים לא מצא רבי פרץ מנוח לנפשו, מדוע נטל ממנו המשגיח את מעט כספו? את סודו לא גילה לאיש, משום שידע שממילא אף אחד לא יאמין לו, אך ידע נאמנה שאם מרן המשגיח עשה זאת, ודאי יש לו בזה סיבה ומטרה.
בשנה הבאה שוב בא רבי פרץ לישיבה. קיבלו המשגיח במאור פנים ולא ביקש ממנו מאומה, כאילו לא אירע דבר. חלפו שבע שנים, רבי פרץ כהרגלו הגיע לאלול בישיבה, אך הפעם היה לו מה לומר למרן המשגיח. מיד כשפגש את המשגיח אמר לו: ‘זוכר אני שיחה שמסר המשגיח באחת השנים וברצוני להודות ע”כ מעומק לבי. השיחה הצילה אותי מאש המחלוקת שפרצה בעיירתנו השנה. תוך כדי הסערה ודברי הריב נזכרתי בדברי המשגיח, ובזכות כך סילקתי את עצמי מן המחלוקת.
מיד הוציא המשגיח את ארנקו, שלף עשרים זלאטס ואמר: ‘הא לך, מעותיך פעלו את שלהן, ומשפעלו אין לי צורך בהן…’
התברר כי המשגיח חזה בעיני רוחו שמטבעו של תלמידו עלול הוא להתערב במחלוקת, לפיכך הקדיש למענו שיחה מיוחדת אך כדי שתלמידו יקדיש את תשומת לב הראויה ויאזין היטב, לקח ממנו את הכסף תמורת השיחה. מיד כאשר נוכח שהדברים פעלו את פעולתם, השיב לו את כספו בחזרה.
סיפור זה שמע הגר”ש בורשטיין זצ”ל מפי ר’ פרץ, בעל המעשה עצמו, וסיפרו בסעודת שבת על שולחנו של מרן רה”י ואב”ד מיר הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ”ל הי”ד. כששמע הגרא”צ את הסיפור, קם והתהלך בחדר הלוך ושוב באמרו: “חשבתי שאני מכיר מעט את המשגיח, עתה רואה אני שאיני מכירו כלל ועיקר”.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
קרח
שליח בהפרשת חלה
כן תרימו גם אתם, מכאן שאפשר להפריש תרו”מ וחלה ע”י שליח. וכן המנהג במאפיות רבות בעולם.
ונחלקו הקצות ותרוה”ד אם צריך לזה מנוי שליחות או דמהני זכין לאדם שלא בפניו. וי”א דרק זכין לאדם ולא מאדם, ולכן צריך מנוי שליחות.
והנה בתוס’ נזיר י”ב כתבו דכמו דא”א לעשות קנין על דשלב”ל כמו”כ א”א למנות שליח על דשלב”ל. ועפי”ז דנו הפוסקים במאפייה שבתחילת השנה הבעלים ממנה את בעל ההכשר או שלוחו להפריש חלה במשך השנה, והנה באותו שעה עדיין לא קנה הבעלים את הקמח ולא עשה עיסה, והוי דשלב”ל ויש לעיין את”ל דבעי שליחות ולא זכייה הרי א”א למנות שליח על דשלב”ל. ובשלמא אם כל יום יאמר הבעלים מחדש שממנה אותו שליח א”ש, אבל מה שנהוג למנות פעם בשנה או פעם בחיים, הרי הוא מנוי על דשלב”ל.
וע’ בקובץ תשובות הגרי”ש מ”ב בשם עונג יו”ט סוס”י ק”ט במשרתת מדין פועל, דאף דאין שליח בדשלב”ל אבל יד פועל כיד בעה”ב. (ואת”ל פועל שאני בדשלב”ל, לכא’ תולה בטעם דשלב”ל, דאת”ל משום דעת לכא’ אין נ”מ, אבל את”ל כי אין לו כח, יש מקום לומר כי פועל אין כאן מסירת כוחות).
ולכא’ יש להעיר דתרוה”ד איירי במשרתת ומ”מ חושש לדשלב”ל. ואולי י”ל כדעת שו”מ והפלאה בקו”א צ”ג כ”ח דרק בפועל שמשלם על הזמן חשיב פועל. ויש לעיין בכוונת קובץ תשובות הגרי”ש.
והנה מצינו כעי”ז בהיתר מאה רבנים במצב שנשתטה אשתו וא”א לגרש ותיקנו למנות שליח שאם תתרפא תוכל לקבל גט, ותיקשי לפי הנ”ל הרי בשעת מנוי היא שוטה והוי דשלב”ל ולא שייך שליחות. וע’ באמת מהרש”ל ור”ח רפופורט שלא ליתן גט זה משום שליחות דשלב”ל. אכן במרכה”מ פ”ו מגירושין ה”ג חידש דאם הבעל כתב מנוי השליחות הרי ה כתב לעולם קיים והוי מנוי תמידי, וכשתתרפא הוי כמנוי מחדש ואין כאן חסרון דשלב”ל. ולדבריו יש לנו עצה במאפייה, וכן בישיבה וכל מוסד צבורי במנוי הפרשת חלה.
בקש שלום ורדפהו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l
איתא במשנה אבות ד, כא: ר”א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
ופירש רש”י: הקנאה- שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), והתאוה- שמתאוה ממון הרבה שנאמר “אוהב כסף לא ישבע כסף” (קוהלת ה, ט), והכבוד- שהרבנות מקברת את בעליה. וי”א הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר וגו’ וראו כבודו ונתקנאו בו. וכו’ וי”א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת מנעמן, והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו וגו’.
הרי שהקנאה היא שהביאה את קורח לחלוק על משה ואהרן, וכן מבואר בדברי רש”י: ויקח קורח– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ד”א משך ראשי סנהדראות בדברים. ודתן ואבירם, בשביל שהי’ שבט ראובן שרוי תימנה שכן לקהת, ובניו נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע ואוי לשכינו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו’ (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
ובביאור הדבר איך הצליח קרח להשפיע על מאתיים וחמישים איש שישתתפו אתו במחלוקת עם משה ואהרן, כתב הרמב”ן: והנכון בדרש שכעס על נשיאותו של אליצפן, וקאי גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה וכו’, והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה וכו’, ואילו היה אדם מורד במשה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קורח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה’ ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הי’ נפש כל העם מרה ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה וחשב כי ישמעו אליו העם.
מתוך קנאתו של קרח, חיפש הוא את הזמן שנפשם של בני ישראל תהיה מרה כדי שיוכל להשפיע עליהם לחלוק על משה ואהרן.
ואיך השפיע עליהם? אומרת הגמ’ (סנהדרין נב.): ומאי בנפשותם, שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו.
וברש”י הוסיף לבאר: מה עשה, עמד וכנס ר”נ ראשי סנהדראות וכו’ והלבישן טליתות שכולה תכלת ובאו לפני משה, א”ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? א”ל חייבת, התחילו לשחק וכו’.
למדנו שהדרך שמצא קורח להשפיע על מאתיים וחמישים אנשי עדתו, ובתוכם היו ראשי סנהדראות, היא ע”י שהתחבר איתם בסעודה עד שהחניפו לו ואז בא עליהם בדברי ליצנות, וע”י הליצנות הצטרפו מאתיים וחמישים איש הללו למחלוקת.
ובילקוט (פרשת שלח רמז תש”נ): חד”א וימצאו איש מקושש עצים. א”ל הקב”ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש”ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה השבת. אמר לו הקב”ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנא’ ועשו להם ציצית לדורתם, אין לדורתם אלא לדור תם. ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגילוי עריות, תם משפיכות דמים.
ועוד בילקוט שם: ת”ר חביבין ישראל שחבבן הקב”ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן, וכו’.
רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו – הכל בחזוק שלא יחטא, שנא’ והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכו’.
ובהמשך המדרש שם: מעשה באדם אחד שהי’ זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה, וכו’. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, וכו’.
הרי שע”י שמסובב האדם במצוות ציצית תפילין ומזוזה ניצל הוא מן החטא. אך את קרח המצוות הללו לא הצילו וצ”ב מדוע.
עוד בילקוט: זש”ה אשרי האיש. ובמושב לצים לא ישב, זה קורח שהי’ מתלוצץ על משה ואהרן במצות ציצית וע”כ לא זכה שמצות ציצית טיטפוח על פניו שלא יחטא, שנאמר אם ללצים הוא וכו’ ומשה הולך לפיסן שמעו נא בני לוי. וישלח משה לקרא לדתן ואבירם, ויאמרו לא נעלה. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.
למדנו שבגלל הליצנות של קרח המצוות לא הצילוהו מן המחלוקת.
ובילקוט רמז תשנ”א איתא: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.
ועוד איתא שם שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים: הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך – הכית לא נאמר אלא תכה. והלוה ואינו משלם, שנאמר: לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, שנאמר: העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים, ושניהם היו בדתן ואבירם – עזות פנים ומחלוקת.
ובילקוט רמז תשנ”ב איתא: לא נעלה – לא נבוא אין כתיב כאן, אמרו לו: הרי אנו מעמידין דברינו ואין אנו עולים מדינה של גיהנם. ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם: שלשה בני קרח ואון בן פלת. ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו? שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב: מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע”פ שאנו נוהגין בזיון באבינו. באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד: רחש לבי דבר טוב.
עוד בילקוט: אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא. וע”ז נאמר חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח.
במדרש רבה (במדבר יח, יז) “ויקח” שלקחו לבו (תהלים נה, יג): “כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו” זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא “מדוע לא בא בן ישי” “ראיתי את בן ישי” “הנה ראיתי בן לישי” הוי “כי לא אויב יחרפני ואשא”. “ואתה אנוש כערכי אלופי” שהיה אדם גדול בתורה “ומיודעי” שהיה נושא ונותן בהלכה. “אשר יחדו נמתיק סוד” מהו “בבית אלהים נהלך ברגש” כדתנן הפר היה קרב בכ”ד כדי שיהא הרוגש מרגיש שנאמר “בבית אלהים נהלך ברגש”. “ישיא מות עלימו” א”ר אלעזר עצת מינות היה בהן למה היו דומין לבית שהוא מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן, כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה, אע”פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן, הוי “כי רעות במגורם בקרבם”.
ד”א מדבר במשה כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני. אשר יחדיו נמתיק סוד- אהרן וקרח שניהם שוין, בבית אלקים נהלך ברגש- זה שוחט וזה זורק ומקריב. ישיא מות עלימו- שהביא את המיתה עליו וירדו הם וכל אשר להם שאולה.
למדנו שע”י הקנאה והתאוה הגיע קורח לחלוק על משה ואהרן, ואח”כ משך אחריו את עדתו ע”י ליצנות. אך אילו היו שומעים בקולו של משה שאמר להם “רב לכם בני לוי”, דהיינו שלא יתאוו למה שלא מגיע להם, לא היו מתים.
וכדברי הגמ’ (סוטה ט): תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו וכו’, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם:
למדנו שכשאדם אינו אינו מסתפק במה שהקב”ה נתן לו וחומד את של חבירו מפסיד הוא גם את של עצמו.
ומכאן ניקח מוסר להיזהר מלשבת במושב לצים ובמקום של קנאה ונרגנות, משום שזה משפיע על האדם ועלול עי”ז לאבד גם את מה שיש לו. אלא צריך האדם לדבוק במה שאמר דוד המלך: מי-האיש, החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, ועשה-טוב בקש שלום ורודפהו.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
A World of Opportunity
Parashas Korach
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Korach was punished with a terrible, ignominious fate: the ground swallowed him and he was buried alive, as the passuk says, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. Moshe Rabbeinu actually davened to Hashem that Korach receive this punishment, as he said:וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה’ וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ. The meforshim wonder how Moshe Rabbeinu, who was so kind and compassionate to Klal Yisrael, could have davened for Korach to be punished this way. Had beis din shel maalah meted out this punishment, we would understand, but how could Moshe wish for such a thing?
The Shlah Hakadosh answers that being swallowed by the ground was actually a favor to Korach. Horrific as it is to be buried alive, this form of punishment was actually far better than any other punishment he would have received in Shomayim. Had Korach died peacefully in his own bed, he would have realized his mistake only after he died, and by then it would have been too late for him to do teshuvah.
We live in a wonderful world of opportunity, in which a person can utilize every second to grow and amass zechusim. Moshe Rabbeinu wanted Korach to have the opportunity to do teshuvah while he was still alive, so he davened that Korach should be buried alive: וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה. Terrible a fate as that is, when Korach would do teshuvah, his teshuvah would be accepted because he was still alive. The Gemara tells us, in fact, that Korach is still shouting משה אמת ותורתו אמת.
The Arizal teaches that the last letters of the wordsצַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח spell “Korach,” hinting that Korach himself will grow out of the ground like a palm tree one day, when Moshiach comes. Hashem will have accepted his teshuvah, and he will have a tikkun.
When we contemplate Korach’s fate, adds the Shelah, it spurs us to recognize how fortunate we are to be in this world of opportunity. The Gemara compares this world to a wedding hall, and advises: חטוף ואכול – grab and eat! If you come to a wedding on time, you can enjoy a delicious meal, but if you come late you miss it. Similarly, this world is a world of opportunity, but you have to use the opportunities when you have them. Grab every opportunity to do a mitzvah in this world – a chessed, a tefillah, a blatt Gemara – because at some point you’re going to have to leave.
The Gemara (Sotah 3a) states: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות – no person transgresses unless an air of stupidity envelops him. The meforshim wonder why the Gemara chose to use the term “ruach shtus” – it could have said the person made a ta’us, or that he was meshuga. Why shtus?
The Choshev Machshavos – a sefer written by Rav Immanuel Chai Ricchi, a gadol who lived in the generation after the Beis Yosef – gives the following answer: The Gemara discusses many dinim that pertain to a shoteh: He can’t be motzi anyone in davening or berachos, he can’t have an aliyah, he can’t even make Kiddush. But how do we know when a person is in the category of a shoteh? Many people are not so sensible – they live in a bubble of imagination– but they’re not considered a shoteh. At which stage is a person considered to have crossed the line and become a certified madman?
The Gemara rules that the definition of a shoteh is someone who destroys what he is given. You give him a hundred dollars and he tears up the bill and throws it in a fire –that’s a madman in the eyes of halachah. A person who does an aveirah, says Rav Immanuel Chai Ricchi, fits that description exactly: Hakadosh Baruch Hu gave him hands and feet and a brain, as well as time and kochos, and instead of using these gifts to capitalize on opportunities for mitzvos and refrain from aveiros, he squandered them by transgressing. That is quintessential ruach shtus.
The Most Precious Commodity
Rav Yehonasan Eibeshutz writes, in Yaaros Devash, that the most precious thing of all that Hakadosh Baruch Hu created in this entire universe – I was sure he would continue this sentence by stating that the most precious thing in universe is Klal Yisrael, or if not Klal Yisrael, then perhaps Shabbos – but he actually says something else: he says the most precious thing that Hakadosh Baruch Hu created in the entire universe is time.
We have to utilize the time we are given, and utilize it to its full extent. Dovid Hamelech says, in Tehillim: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, and the Sfas Emes explains that every single day in a person’s life speaks to him and says, “Use me to the full extent possible! Grab every opportunity to do a mitzvah!”
If you grab every opportunity you have, then Hakadosh Baruch Hu gives you further opportunities. But if you don’t grab these opportunities, then Hashem withdraws them.
Keser Rosh, which contains stories about Rav Chaim Volozhiner, relates the following story. When Rav Chaim Volozhiner returned to Volozhin after the wedding of his son Rav Itzeleh, he was very happy that he had performed all the mitzvos during his trip correctly, yet upon his return he discovered that the sefer Torah had been stolen from the Volozhin yeshiva. How could such a thing happen after an incredible trip that was filled with yiras Shomayim, and during which every available minute had been used for Torah study?
Rav Chaim sat down to do a cheshbon hanefesh, and he recalled that during his trip, he had stopped in a particular town and had wanted to travel to the other end of town for Krias Hatorah. Another rav who was traveling with him discouraged him, however, arguing that halachah did not require them to shlep across town, and that there was no guarantee that there would be a sefer Torah available – and even if there was, who said it would be kosher. Out of respect for that rav, he didn’t go.
Looking back, Rav Chaim realized that he had had the opportunity to fulfill the mitzvah of hearing Krias Hatorah with great effort, but he had forfeited that opportunity. Therefore, the sefer Torah in Volozhin was stolen.
He resolved to do teshuvah for this lost opportunity, and lo and behold, the next day the sefer Torah was returned to the aron kodesh. The sefer Torah was passul, however, as one yeriah had been torn out – the yeriah that contained the parashah they missed on that day when they didn’t hear Krias Hatorah.
A Consequence, Not a Punishment
The Mishnah says, in Avos:ודלא מוסיף יסיף – a person who doesn’t add to his limud Torah when he has opportunities to do so will die. Why, wonders Rabbeinu Yonah, is this punishment appropriate? We can understand that a person who doesn’t learn Torah will lose the potential reward, and is perhaps deserving of punishment, but why does he deserve to die?
This is not actually a punishment, Rabbeinu Yonah explains. Rather, he says, if Hakadosh Baruch Hu gave you an opportunity to learn an extra hour and you didn’t take that opportunity – if you didn’t realize that you live in a world of opportunity – then you don’t belong here in this world. This world is made for the people who utilize what Hakadosh Baruch Hu gives them. Regarding a person who doesn’t add to his learning and doesn’t use his opportunities for Torah and mitzvos, Rabbeinu Yonah goes as far as to say: yehi ratzon that he should die, because he’s in the wrong place.
Elsewhere in Avos, the Mishnah says that sleeping late in the morning is one of the things that causes a person to be removed from the world. What’s so terrible about sleeping in? Rabbeinu Yonah explains that in the morning, Hashem gives a person a clear head, as well as time and energy, and instead of using those gifts, this person just rolled over and went back to sleep, wasting the opportunities he had been given. Such a person doesn’t belong in the world.
The Reward: More Opportunity
My mother, she should live and be well, is a survivor of the Bergen-Belsen concentration camp, which was a Gehinnom beyond anything we can ever comprehend. At various times, there were great talmidei chachamim and Rebbes in the camp, one of whom was the holy Klausenberger Rebbe. After liberation, the Klausenberger Rebbe somehow managed to get hold of two sets of tzitzis. None of the survivors had worn tzitzis in ages; they were torn off them long before they got anywhere near a concentration camp. One of the two sets of tzitzis the rebbe kept for himself, and the people in the camp were clamoring to get the other set.
The rebbe announced that he would make a goral to determine who should receive the tzitzis. There was a Yid there named Mendel Pchitek who was so desperate to do the mitzvah that he made a slit down the sides of his garment and then approached the rebbe and said, “Now I’m wearing a garment with four corners, so I am obligated to put tzitzis on it!”
Much to his dismay, however, the rebbe insisted that the decision be made by goral. Which name emerged in the goral? Mendel Pchitek – the person who appreciated the magnitude of the opportunity to do the mitzvah of tzitzis.
When a person appreciates mitzvah opportunities, Hashem rewards him with further opportunities for mitzvos.
Let us learn from Korach to value the minutes that we have and use every opportunity we encounter in this eretz hachaim, the wonderful world of opportunity we live in.