דברי רבותינו

ויקח קרח וגו’ ואון בן פלת בני ראובן (טז, א)
אמרו חז”ל (סנהדרין דף ק”י ע”א) “חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד, א), זו אשתו של און בן פלת”, שהצילה את בעלה מן המחלוקת, באמרה לו וכי מה יצא לך מכל המחלוקת הזו, והרי אתה לא תזכה לשררה בשום פנים, ובין אם משה יהיה נשיא או אם קרח יהיה נשיא, אתה בכל מקרה לא תרויח מכך ותישאר במעמדך הנוכחי, ואם כן למה לך להתעבר על ריב לא לך.

נשאלת השאלה, מהי החכמה הגדולה כאן, אשר על כך אמר הכתוב במשלי “חכמות נשים בנתה ביתה”, הלא היא אמרה דברים של טעם, טענתה הרי היא סברא פשוטה שכל אדם מן השורה מבין היטב, כי אל לו להתערב במריבה שלא תביא לו כל תועלת?

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה אמנם טענה זו של אשתו של און בן פלת פשוטה היא, והשכל הישר מחייב לא להתערב בריב לא לו, אבל בזמן שאש המחלוקת מתלהטת ומכלה כל חלקה טובה, מאבד האדם את עשתונותיו ודעתו מסתלקת ממנו, עד כדי כך שאפילו טובתו עצמו אינה עומדת עוד לנגד עיניו. ואם בעת כזו ימצא אדם המושל ברוחו ואינו נסחף באש המחלוקת, ומסוגל לומר דברים נכוחים, הרי זה חכם יקרא.

דברי הימים

השיחה שהצילה ממחלוקת

סיפר הג”ר שלמה בורשטין זצ”ל: מנהג היה בישיבת במיר, שבחודש אלול היו מגיעים אברכים ובעלי בתים בוגרי הישיבה ללמוד בישיבה עד אחר יוה”כ.

גם הג”ר רבי פרץ ווידזער (מהעיירה ווידז) נהג כך מידי שנה.

שנה אחת, כאשר הגיע פגש בו מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם זצוק”ל ברחוב העיר, שאלו לשלומו והתעניין מדוע בא. תמה התלמיד: הרי מדי שנה אני מגיע לשמוע דברי חיזוק ומוסר?! השיב לו המשגיח בנימה של טרוניה: כבר שלושה ימים שהנני עמל להכין את המאמר, ואתה סתם כך בא לשמוע?! התפלא התלמיד למשמע הדברים ואמר במבוכה: “לו הייתי בעל עסקים הייתי שמח לתת מתת יד הגונה, אך היות ואני בקושי מסתדר עם משכורת הרבנות אין באפשרותי לשלם עבור השיחה…” השיב מרן המשגיח: הבט נא בארנקך, כמה כסף יש לך? ענה לו התלמיד: עשרים וחמש זלאטס,

אך הוצאות הנסיעה חזור יעלו לי חמש, יוצא שיש לי עשרים זלאטס. אמר לו המשגיח: תן לי את העשרים זלאטס ותוכל להאזין לשיחה.

התפלא ר’ פרץ מאוד ובלב כבד אך בחפץ לב נתן למשגיח את הכסף.

במשך הימים הבאים לא מצא רבי פרץ מנוח לנפשו, מדוע נטל ממנו המשגיח את מעט כספו? את סודו לא גילה לאיש, משום שידע שממילא אף אחד לא יאמין לו, אך ידע נאמנה שאם מרן המשגיח עשה זאת, ודאי יש לו בזה סיבה ומטרה.

בשנה הבאה שוב בא רבי פרץ לישיבה. קיבלו המשגיח במאור פנים ולא ביקש ממנו מאומה, כאילו לא אירע דבר. חלפו שבע שנים, רבי פרץ כהרגלו הגיע לאלול בישיבה, אך הפעם היה לו מה לומר למרן המשגיח. מיד כשפגש את המשגיח אמר לו: ‘זוכר אני שיחה שמסר המשגיח באחת השנים וברצוני להודות ע”כ מעומק לבי. השיחה הצילה אותי מאש המחלוקת שפרצה בעיירתנו השנה. תוך כדי הסערה ודברי הריב נזכרתי בדברי המשגיח, ובזכות כך סילקתי את עצמי מן המחלוקת.

מיד הוציא המשגיח את ארנקו, שלף עשרים זלאטס ואמר: ‘הא לך, מעותיך פעלו את שלהן, ומשפעלו אין לי צורך בהן…’

התברר כי המשגיח חזה בעיני רוחו שמטבעו של תלמידו עלול הוא להתערב במחלוקת, לפיכך הקדיש למענו שיחה מיוחדת אך כדי שתלמידו יקדיש את תשומת לב הראויה ויאזין היטב, לקח ממנו את הכסף תמורת השיחה. מיד כאשר נוכח שהדברים פעלו את פעולתם, השיב לו את כספו בחזרה.

סיפור זה שמע הגר”ש בורשטיין זצ”ל מפי ר’ פרץ, בעל המעשה עצמו, וסיפרו בסעודת שבת על שולחנו של מרן רה”י ואב”ד מיר הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ”ל הי”ד. כששמע הגרא”צ את הסיפור, קם והתהלך בחדר הלוך ושוב באמרו: “חשבתי שאני מכיר מעט את המשגיח, עתה רואה אני שאיני מכירו כלל ועיקר”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

קרח

שליח בהפרשת חלה

כן תרימו גם אתם, מכאן שאפשר להפריש תרו”מ וחלה ע”י שליח. וכן המנהג במאפיות רבות בעולם.

ונחלקו הקצות ותרוה”ד אם צריך לזה מנוי שליחות או דמהני זכין לאדם שלא בפניו. וי”א דרק זכין לאדם ולא מאדם, ולכן צריך מנוי שליחות.

והנה בתוס’ נזיר י”ב כתבו דכמו דא”א לעשות קנין על דשלב”ל כמו”כ א”א למנות שליח על דשלב”ל. ועפי”ז דנו הפוסקים במאפייה שבתחילת השנה הבעלים ממנה את בעל ההכשר או שלוחו להפריש חלה במשך השנה, והנה באותו שעה עדיין לא קנה הבעלים את הקמח ולא עשה עיסה, והוי דשלב”ל ויש לעיין את”ל דבעי שליחות ולא זכייה הרי א”א למנות שליח על דשלב”ל. ובשלמא אם כל יום יאמר הבעלים מחדש שממנה אותו שליח א”ש, אבל מה שנהוג למנות פעם בשנה או פעם בחיים, הרי הוא מנוי על דשלב”ל.

וע’ בקובץ תשובות הגרי”ש מ”ב בשם עונג יו”ט סוס”י ק”ט במשרתת מדין פועל, דאף דאין שליח בדשלב”ל אבל יד פועל כיד בעה”ב. (ואת”ל פועל שאני בדשלב”ל, לכא’ תולה בטעם דשלב”ל, דאת”ל משום דעת לכא’ אין נ”מ, אבל את”ל כי אין לו כח, יש מקום לומר כי פועל אין כאן מסירת כוחות).

ולכא’ יש להעיר דתרוה”ד איירי במשרתת ומ”מ חושש לדשלב”ל. ואולי י”ל כדעת שו”מ והפלאה בקו”א צ”ג כ”ח דרק בפועל שמשלם על הזמן חשיב פועל. ויש לעיין בכוונת קובץ תשובות הגרי”ש.

והנה מצינו כעי”ז בהיתר מאה רבנים במצב שנשתטה אשתו וא”א לגרש ותיקנו למנות שליח שאם תתרפא תוכל לקבל גט, ותיקשי לפי הנ”ל הרי בשעת מנוי היא שוטה והוי דשלב”ל ולא שייך שליחות. וע’ באמת מהרש”ל ור”ח רפופורט שלא ליתן גט זה משום שליחות דשלב”ל. אכן במרכה”מ פ”ו מגירושין ה”ג חידש דאם הבעל כתב מנוי השליחות הרי ה כתב לעולם קיים והוי מנוי תמידי, וכשתתרפא הוי כמנוי מחדש ואין כאן חסרון דשלב”ל. ולדבריו יש לנו עצה במאפייה, וכן בישיבה וכל מוסד צבורי במנוי הפרשת חלה.

בקש שלום ורדפהו

Chodosh, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron zt”l

איתא במשנה אבות ד, כא: ר”א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

ופירש רש”י: הקנאה- שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), והתאוה- שמתאוה ממון הרבה שנאמר “אוהב כסף לא ישבע כסף” (קוהלת ה, ט), והכבוד- שהרבנות מקברת את בעליה. וי”א הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר וגו’ וראו כבודו ונתקנאו בו. וכו’ וי”א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת מנעמן, והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו וגו’.

הרי שהקנאה היא שהביאה את קורח לחלוק על משה ואהרן, וכן מבואר בדברי רש”י: ויקח קורח– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ד”א משך ראשי סנהדראות בדברים. ודתן ואבירם, בשביל שהי’ שבט ראובן שרוי תימנה שכן לקהת, ובניו נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע ואוי לשכינו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו’ (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.

ובביאור הדבר איך הצליח קרח להשפיע על מאתיים וחמישים איש שישתתפו אתו במחלוקת עם משה ואהרן, כתב הרמב”ן: והנכון בדרש שכעס על נשיאותו של אליצפן, וקאי גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה וכו’, והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה וכו’, ואילו היה אדם מורד במשה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קורח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה’ ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הי’ נפש כל העם מרה ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה וחשב כי ישמעו אליו העם.

מתוך קנאתו של קרח, חיפש הוא את הזמן שנפשם של בני ישראל תהיה מרה כדי שיוכל להשפיע עליהם לחלוק על משה ואהרן.

ואיך השפיע עליהם? אומרת הגמ’ (סנהדרין נב.): ומאי בנפשותם, שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו.

וברש”י הוסיף לבאר: מה עשה, עמד וכנס ר”נ ראשי סנהדראות וכו’ והלבישן טליתות שכולה תכלת ובאו לפני משה, א”ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? א”ל חייבת, התחילו לשחק וכו’.

למדנו שהדרך שמצא קורח להשפיע על מאתיים וחמישים אנשי עדתו, ובתוכם היו ראשי סנהדראות, היא ע”י שהתחבר איתם בסעודה עד שהחניפו לו ואז בא עליהם בדברי ליצנות, וע”י הליצנות הצטרפו מאתיים וחמישים איש הללו למחלוקת.

ובילקוט (פרשת שלח רמז תש”נ): חד”א וימצאו איש מקושש עצים. א”ל הקב”ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש”ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה השבת. אמר לו הקב”ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנא’ ועשו להם ציצית לדורתם, אין לדורתם אלא לדור תם. ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגילוי עריות, תם משפיכות דמים.

ועוד בילקוט שם: ת”ר חביבין ישראל שחבבן הקב”ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן, וכו’.

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו – הכל בחזוק שלא יחטא, שנא’ והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכו’.

ובהמשך המדרש שם: מעשה באדם אחד שהי’ זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה, וכו’. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, וכו’.

הרי שע”י שמסובב האדם במצוות ציצית תפילין ומזוזה ניצל הוא מן החטא. אך את קרח המצוות הללו לא הצילו וצ”ב מדוע.

עוד בילקוט: זש”ה אשרי האיש. ובמושב לצים לא ישב, זה קורח שהי’ מתלוצץ על משה ואהרן במצות ציצית וע”כ לא זכה שמצות ציצית טיטפוח על פניו שלא יחטא, שנאמר אם ללצים הוא וכו’ ומשה הולך לפיסן שמעו נא בני לוי. וישלח משה לקרא לדתן ואבירם, ויאמרו לא נעלה. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.

למדנו שבגלל הליצנות של קרח המצוות לא הצילוהו מן המחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”א איתא: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.

ועוד איתא שם שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים: הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך – הכית לא נאמר אלא תכה. והלוה ואינו משלם, שנאמר: לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, שנאמר: העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים, ושניהם היו בדתן ואבירם – עזות פנים ומחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”ב איתא: לא נעלה – לא נבוא אין כתיב כאן, אמרו לו: הרי אנו מעמידין דברינו ואין אנו עולים מדינה של גיהנם. ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם: שלשה בני קרח ואון בן פלת. ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו? שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב: מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע”פ שאנו נוהגין בזיון באבינו. באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד: רחש לבי דבר טוב.

עוד בילקוט: אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא. וע”ז נאמר חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח.

במדרש רבה (במדבר יח, יז) “ויקח” שלקחו לבו (תהלים נה, יג): “כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו” זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא “מדוע לא בא בן ישי” “ראיתי את בן ישי” “הנה ראיתי בן לישי” הוי “כי לא אויב יחרפני ואשא”. “ואתה אנוש כערכי אלופי” שהיה אדם גדול בתורה “ומיודעי” שהיה נושא ונותן בהלכה. “אשר יחדו נמתיק סוד” מהו “בבית אלהים נהלך ברגש” כדתנן הפר היה קרב בכ”ד כדי שיהא הרוגש מרגיש שנאמר “בבית אלהים נהלך ברגש”. “ישיא מות עלימו” א”ר אלעזר עצת מינות היה בהן למה היו דומין לבית שהוא מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן, כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה, אע”פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן, הוי “כי רעות במגורם בקרבם”.

ד”א מדבר במשה כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני. אשר יחדיו נמתיק סוד- אהרן וקרח שניהם שוין, בבית אלקים נהלך ברגש- זה שוחט וזה זורק ומקריב. ישיא מות עלימו- שהביא את המיתה עליו וירדו הם וכל אשר להם שאולה.

למדנו שע”י הקנאה והתאוה הגיע קורח לחלוק על משה ואהרן, ואח”כ משך אחריו את עדתו ע”י ליצנות. אך אילו היו שומעים בקולו של משה שאמר להם “רב לכם בני לוי”, דהיינו שלא יתאוו למה שלא מגיע להם, לא היו מתים.

וכדברי הגמ’ (סוטה ט): תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו וכו’, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם:

למדנו שכשאדם אינו אינו מסתפק במה שהקב”ה נתן לו וחומד את של חבירו מפסיד הוא גם את של עצמו.

ומכאן ניקח מוסר להיזהר מלשבת במושב לצים ובמקום של קנאה ונרגנות, משום שזה משפיע על האדם ועלול עי”ז לאבד גם את מה שיש לו. אלא צריך האדם לדבוק במה שאמר דוד המלך: מי-האיש, החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, ועשה-טוב בקש שלום ורודפהו.