דברי רבותינו

השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי, ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו (יז,כה).

מרי הוא מלשון מרידה, בני מרדות. וכמש”נ ״וימרו על ים בים סוף״ (תהילים קו,ז). המרידה בקב״ה היא, שמתלוננים ולא מכירים ברוב חסדיו וגודל נפלאותיו. קורת ועדתו התלוננו על הנהגת ה’ ולא הכירו ברוב חסדו וטובו אשר הגדיל לעשות עימם.

וכן מצינו בארבעה שצריכים להודות, החולים, יורדי הים, בעלי ייסורים, והולכי מדבריות, ועליהם נאמר ״יראו ישרים וישמחו, וכל עולה קפצה פיה, מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה׳ (שם קז,מב-מז), שהחכם בישרותו, יתבונן בחסדי ה׳ וישמח ויודה לו על כל חסדיו. אבל מי שאינו חכם ואינו מתבונן בחסדיו, ויקפוץ פיו מלהודות לה’, עליו נאמר ״וכל עולה קפצה פיה״, עוולה גדולה היא שכופר בטובה ומורד בקב״ה.

ודור המדבר זכו לניסים גדולים, ענני כבוד, עמוד אש, מן וכו’. ואעפ״כ התלוננו על הי”ת ולא השכילו [לפי דרגתם] להתבונן ולראות ש״כל אורחות ה׳ חסד ואמת״, לכן נאמר עליהם ״ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם, והם לא ידעו דרכי״ (תהילים צה, י).

וצ”ב, הרי דור המדבר נקראים ״דור דעה״, על שהכירו לקב״ה בהכרה ברורה, וכדאמרו חז״ל ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ובהר סיני הראה להם הקב״ה שאין עוד מלבדו, והכתוב מעיד ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״, ואיך יתכן שבאו לחלוק על משה ואהרון?

אלא שכיון שנתגאה קרח ולא ראה פגם בעצמו נתקנא בנשיאותו של אליצפן, ועמד לשחוק ולהתלוצץ על משה כדאיתא בחז״ל (רש״י במדבר טז, א). זה כח הליצנות להכשיל אפילו דור דעה, ועל ידה שכחו קורח ועדתו מה שהכירו והשיגו בה׳ עד שעמדו וחלקו על משה ואהרו. אך אילו לא היה מתגאה, היה רואה בפגמי עצמו, היה בוש ונכלם.

מרן רה”י הגאון רבי אריה פינקל זצוק”ל

דברי הימים

פולמוס הפושקע’ס (א)
בשנים עברו, כאשר היישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט מנה מספר מצומצם של יהודים, אשר עלו לארץ ישראל במסירות נפש, כשהם עוזבים חיי נוחות בארץ מוצאם ועולים לארץ הקודש לחיות בה חיי עוני ומחסור ולהיקבר בה. באותם ימים לא הייתה שום דרך להתפרנס בעיר ירושלים, וכל היהודים שבה חיו על “חלוקות” מכספי הצדקה שגייסו עבורם השד”רים בחו”ל.

הכמיהה לחונן את עפרה של ארץ הקודש הייתה חלום של כל יהודי בתפוצות, אולם רק מעטים בלבד קמו ועשו זאת. כאשר היה אחד מבני העיירה עוזב את עיירתו במטרה לעלות לארץ ישראל, היו כל בני העיירה מלווים אותו בהתרגשות ומבקשים שיתפלל עליהם ועל כל אחינו בית ישראל בפקדו את המקומות הקדושים וקברי אבותינו שבארץ ישראל.

כך נוצרה מעין ברית שאינה כתובה בין יושבי ירושלים ליושבי חו”ל, כאשר בני ירושלים ראו עצמם כשלוחיהם של כל אחיהם שבגולה להתפלל עליהם במקום המקדש ובקברי האבות, ומאידך, בני הגולה רואים את התמיכה הכספית שלהם בבני ירושלים כחובה שהיא זכות.

ניתן להבין את תחושת השליחות שחשו בני ירושלים ממכתבים שנשלחו באותה תקופה. באחד המכתבים כותב אב שעלה לעת זקנתו לירושלים לבתו שנשארה בסלוצק: “אני עושה דבר אחד, לומד ומתפלל, מאחר ואני יודע טוב מאוד שביאתי לכאן היא רק למען אוכל לתקן משהו, ובפרט שכבר עומדים בסוף החיים… אנו בוכים ומקוננים עבור כולכם… יצא ציבור גדול מירושלים לקבר רחל אמנו והר הזיתים וכותל המערבי, ובכינו מאוד. כל אחד ואחד נשפך נפשו. אינני יכול לתאר לך כמה דמעות נשפכו שם… אנו בוכים ומבקשים על אנשי חו”ל, ולא רק אנו, אלא כל אנשי ירושלים. אנו הולכים ומשתטחים על כל מקומות הקדושים לבקש עבורכם, מכיוון שאם לכם חושך לנו מר…”

המשך בשבוע הבא בע”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

קרח

בדיני לשון הרע

מו”ק ט”ז ע”א ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר. ופירש”י אי לאו דשליח אמרו למשה מנא הוי ידע.

והנה איתא בירושלמי פאה (ד’ ע”ב) מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת, ומה טעם (פי’ מנלן) ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך. וקרא זה אמר נתן הנביא לבת שבע שהוא יבא אחריה ויספר על אדוניהו, וקורין אותו בהפטרה לפ’ חיי שרה. והירושלמי מובא בסמ”ג והגה”מ וכן הביא להלכה במג”א סי’ קנ”ו.

והקשה בגליון הש”ס על הירושלמי (מהגאון בעל שו”ת שואל ומשיב) בשם הח”ס (וכתב שם בשם ר’ משה סופר נ”י) דאיזה ראיה מביא הגמרא במו”ק דמותר לשליח ב”ד להגיד לב”ד כל החירופים ולמדו כן מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה והרי שם בלא”ה מותר לספר לשה”ר על בעלי מחלוקת כמו שאמרו בירושלמי. ותי’ הגליון הש”ס דלא התירו בירושלמי לספר לשה”ר על בעלי מחלוקת אלא כגון ההיא מעשה דבת שבע שהיה לתועלת אבל בעלמא אין היתר לספר לשה”ר על בעלי מחלוקת. (וע’ בספרו שו”מ מהדו”ג ח”א פ’).

והובא כל זה בח”ח כלל ח’ סעיף ח’ ובבמ”ח אות י”ז. אבל בגליון הח”ס באו”ח קנ”ו תי’ דפעם ראשון מותר לספר לו כדי שידע שהוא בעל מחלוקת שלו כמו שמצינו בדוד (וצ”ל דאדוניהו חשיב בעל מחלוקת של דוד ולא של שלמה) אבל אח”כ אין היתר שוב לספר עליו, ובדתן ואבירם כבר ידע משה שהם בעלי מחלוקת שלו. ולפי”ז יוצא קולא דהיתר זה הוא אפילו לא ישבית המחלוקת, והח”ח פסק לחומרא כתי’ הגליון הש”ס.

(וע”ע מהרי”א ח”א רי”ג שתי’ כעי”ז דמה שהוסיפו העיני האנשים ההם תנקר ודיברו על שלוחי ב”ד לא היה שייך למשה, וע”כ הותר לספר מה שביזו שלוחי ב”ד, ולכן הביא הגמ’ רק מסוף דבריהם. וע’ עין יעקב מו”ק ט”ז שהראיה מקרח שסמך ע”ז שיאמרו למשה ולא החזיק עצמו בגדר בעל מחלוקת).

וכדברי הגליון הש”ס נראה לדייק עוד ממה שכתב בשערי תשובה ש”ג אות נ”ח וז”ל ולא יהיה כקרח וכעדתו, אמרו רז”ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ומותר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת שנאמר ולי אני עבדך וצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא עכ”ל. והרי עיקר דברי רבינו יונה קאי על האיסור ולא יהיה כקרח וכי מה ענין כאן להזכיר שבעל מחלוקת גרוע כ”כ שמותר לספר עליו לשה”ר, אלא נראה כוונתו כמ”ש בגליון הש”ס דהותר כדי להשקיט המחלוקת וזהו שכתב דמשום איסור זה שלא להחזיק במחלוקת הותר איסור לשון הרע כמו דיליף בירושלמי.  (מיהו בקוה”ע סי’ ע’ פירש טעם אחר בהיתר הירושלמי).

ואכתי קשה איזה ראיה מביא הגמרא במו”ק דמותר לשליח ב”ד להגיד לב”ד כל החירופים ולמדו כן מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה והרי שם בלא”ה מותר לספר לשה”ר עליהם כיון שהיו אפיקורסים שכפרו במשה ותורתו.

בקש שלום ורדפהו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

איתא במשנה אבות ד, כא: ר”א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

ופירש רש”י: הקנאה- שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), והתאוה- שמתאוה ממון הרבה שנאמר “אוהב כסף לא ישבע כסף” (קוהלת ה, ט), והכבוד- שהרבנות מקברת את בעליה. וי”א הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר וגו’ וראו כבודו ונתקנאו בו. וכו’ וי”א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת מנעמן, והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו וגו’.

הרי שהקנאה היא שהביאה את קורח לחלוק על משה ואהרן, וכן מבואר בדברי רש”י: ויקח קורח– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ד”א משך ראשי סנהדראות בדברים. ודתן ואבירם, בשביל שהי’ שבט ראובן שרוי תימנה שכן לקהת, ובניו נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע ואוי לשכינו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו’ (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.

ובביאור הדבר איך הצליח קרח להשפיע על מאתיים וחמישים איש שישתתפו אתו במחלוקת עם משה ואהרן, כתב הרמב”ן: והנכון בדרש שכעס על נשיאותו של אליצפן, וקאי גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה וכו’, והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה וכו’, ואילו היה אדם מורד במשה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קורח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה’ ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הי’ נפש כל העם מרה ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה וחשב כי ישמעו אליו העם.

מתוך קנאתו של קרח, חיפש הוא את הזמן שנפשם של בני ישראל תהיה מרה כדי שיוכל להשפיע עליהם לחלוק על משה ואהרן.

ואיך השפיע עליהם? אומרת הגמ’ (סנהדרין נב.): ומאי בנפשותם, שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו.

וברש”י הוסיף לבאר: מה עשה, עמד וכנס ר”נ ראשי סנהדראות וכו’ והלבישן טליתות שכולה תכלת ובאו לפני משה, א”ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? א”ל חייבת, התחילו לשחק וכו’.

למדנו שהדרך שמצא קורח להשפיע על מאתיים וחמישים אנשי עדתו, ובתוכם היו ראשי סנהדראות, היא ע”י שהתחבר איתם בסעודה עד שהחניפו לו ואז בא עליהם בדברי ליצנות, וע”י הליצנות הצטרפו מאתיים וחמישים איש הללו למחלוקת.

ובילקוט (פרשת שלח רמז תש”נ): חד”א וימצאו איש מקושש עצים. א”ל הקב”ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש”ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה השבת. אמר לו הקב”ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנא’ ועשו להם ציצית לדורתם, אין לדורתם אלא לדור תם. ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגילוי עריות, תם משפיכות דמים.

ועוד בילקוט שם: ת”ר חביבין ישראל שחבבן הקב”ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן, וכו’.

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו – הכל בחזוק שלא יחטא, שנא’ והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכו’.

ובהמשך המדרש שם: מעשה באדם אחד שהי’ זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה, וכו’. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, וכו’.

הרי שע”י שמסובב האדם במצוות ציצית תפילין ומזוזה ניצל הוא מן החטא. אך את קרח המצוות הללו לא הצילו וצ”ב מדוע.

עוד בילקוט: זש”ה אשרי האיש. ובמושב לצים לא ישב, זה קורח שהי’ מתלוצץ על משה ואהרן במצות ציצית וע”כ לא זכה שמצות ציצית טיטפוח על פניו שלא יחטא, שנאמר אם ללצים הוא וכו’ ומשה הולך לפיסן שמעו נא בני לוי. וישלח משה לקרא לדתן ואבירם, ויאמרו לא נעלה. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.

למדנו שבגלל הליצנות של קרח המצוות לא הצילוהו מן המחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”א איתא: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.

ועוד איתא שם שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים: הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך – הכית לא נאמר אלא תכה. והלוה ואינו משלם, שנאמר: לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, שנאמר: העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים, ושניהם היו בדתן ואבירם – עזות פנים ומחלוקת.

ובילקוט רמז תשנ”ב איתא: לא נעלה – לא נבוא אין כתיב כאן, אמרו לו: הרי אנו מעמידין דברינו ואין אנו עולים מדינה של גיהנם. ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם: שלשה בני קרח ואון בן פלת. ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו? שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב: מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע”פ שאנו נוהגין בזיון באבינו. באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד: רחש לבי דבר טוב.

עוד בילקוט: אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא. וע”ז נאמר חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח.

במדרש רבה (במדבר יח, יז) “ויקח” שלקחו לבו (תהלים נה, יג): “כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו” זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא “מדוע לא בא בן ישי” “ראיתי את בן ישי” “הנה ראיתי בן לישי” הוי “כי לא אויב יחרפני ואשא”. “ואתה אנוש כערכי אלופי” שהיה אדם גדול בתורה “ומיודעי” שהיה נושא ונותן בהלכה. “אשר יחדו נמתיק סוד” מהו “בבית אלהים נהלך ברגש” כדתנן הפר היה קרב בכ”ד כדי שיהא הרוגש מרגיש שנאמר “בבית אלהים נהלך ברגש”. “ישיא מות עלימו” א”ר אלעזר עצת מינות היה בהן למה היו דומין לבית שהוא מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן, כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה, אע”פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן, הוי “כי רעות במגורם בקרבם”.

ד”א מדבר במשה כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני. אשר יחדיו נמתיק סוד- אהרן וקרח שניהם שוין, בבית אלקים נהלך ברגש- זה שוחט וזה זורק ומקריב. ישיא מות עלימו- שהביא את המיתה עליו וירדו הם וכל אשר להם שאולה.

למדנו שע”י הקנאה והתאוה הגיע קורח לחלוק על משה ואהרן, ואח”כ משך אחריו את עדתו ע”י ליצנות. אך אילו היו שומעים בקולו של משה שאמר להם “רב לכם בני לוי”, דהיינו שלא יתאוו למה שלא מגיע להם, לא היו מתים.

וכדברי הגמ’ (סוטה ט): תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו וכו’, וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם:

למדנו שכשאדם אינו אינו מסתפק במה שהקב”ה נתן לו וחומד את של חבירו מפסיד הוא גם את של עצמו.

ומכאן ניקח מוסר להיזהר מלשבת במושב לצים ובמקום של קנאה ונרגנות, משום שזה משפיע על האדם ועלול עי”ז לאבד גם את מה שיש לו. אלא צריך האדם לדבוק במה שאמר דוד המלך: מי-האיש, החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, ועשה-טוב בקש שלום ורודפהו.