דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (לג, יא)
ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה: הנה אמרו בגמ’ (יומא דף ע”ו ע”א) “יהושע בן נון ירד לו מן כנגד כל ישראל”, ופירש”י שהמתין יהושע למשה ארבעים יום עד שירד מן ההר.

בכוונת הדברים פירש אאמו”ר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, שמשום שפרש לבדו היה צריך לזכות לירידת המן כנגד כל ישראל.

ולמה המתין יהושע? כדי להקדים להיות אצל משה שעה קלה, משעה שירד מן ההר עד שיבוא למחנה.

ויש להתבונן, למה היה לו ליהושע להמתין כל אותם הימים סמוך להר, הרי הוא ידע את יום רדתו של משה, והיה אז יכול לצאת אל ההר.

אלא הביאור הוא, על יהושע נאמר “לא ימיש מתוך האהל”, ומה יעשה כאשר האהל איננו מאחר שמשה עלה אל ההר, הרי אם ישאר כעת במחנה הרי הוא יוצא מתוך האהל, על כן יצא מן המחנה והמתין למשה סמוך להר כל אותם הימים. וכיון שהיה עומד ומצפה מתי יחזור משה, הרי ע”י כן לא מש מתוך האהל גם בשעה שהאהל איננו.

דברי הימים

כרוז אגודת הרבנים בליטא

ער״ח אדר א‘ ת”ש

עת צרה ליעקב, אשר לא היתה כמעט כזאת בקורות עם ישראל. עומדים אנו כעת על סף-כלות שמיטה של פורענות לעם ישראל. שבע שנים האחרונות שנות ראינו רעה, הכו לרסיסים את בית ישראל. לא רק עיירות, גם מדינות שלימות נתלשות ונעקרות ממקומן. בסופה ובסערה נעקרו משורש אלפי מאות משפחות, ובגולה הלכו ולא מצאו מנוח לכף רגליהם, וצרות האחרונות משכחות את הראשונות. והאחרון הכביד — מדינת פולין נחרבה כהרף-עין, וכשפורענות באה לעולם — ישראל נוטל חלק בראש. הישוב היותר אמיץ, חוס השדרה של עמנו, הישוב הגדול של ג׳ וחצי מיליון נפש מאחב”י, נחרב עד היסוד ומוטל שדוד ורצוץ בגוף ובנפש, שוקע בים של דם ודמעה, סחי וחרפה. אוי לנו שכך עלתה בימינו!

ברחמי שמים מתוך האפלה וחשכת הענן שמר ה׳ הבטחתו לישראל, כי לא תשתכח התורה מפי זרעו, והציל את פליטת סופריו: הישיבות הגדולות ועמהן הרמי״ם הגאונים וכמה רבנים גדולים וגאונים, אשר מצאו להם מפלס בוויליניוס (וילנא), וממשלת ליטא הרוממה נהגה בהם הכנסת אורחים בעין יפה.

אמנם אין החבוש מתיר עצמו מבית-האסורים, וגם לזעוק ולהריע אינם יכולים, אבל אנחנו, הסמוכים והקרובים ביותר אל החללים, החובה הגדולה עלינו לזעוק ולעורר רחמים בעד אחב”י הנתונים להרג ולמשיסה, לחרפה וביזה. בשעת צרה ומצוקה כזו, שלא היתה לעולמים מאז הלך ישראל בגולה, עלינו לקיים כמ״ש בתורה: ״בצר לך ומצאוך״ וגו’ ״ושבת״ וגו’, ״ושב״ וגו’, ובנביאים ובכתובים. ״אם תדרשוהו ימצא לכם ואם תעזבוהו יעזוב אתכם״, ״יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה״.

וז״ל הרמב״ם (בפ״א מה’ תענית): ״מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע על כל צרה שתבוא על הציבור, שנא׳ על הצר הצורר אתכם וכו’, ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו’, וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וכו’ — הרי זה דרך אכזריות וכו’ ותוסיף הצרה צרות אחרות וכו’. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים״.

ולזאת הוחלט באסיפת הרבנים הכללית בקאונאס (קובנה) לקבוע יום צום ותענית — את יום ה׳ ער״ח אדר ראשון הבעל״ט. החובה על כל אחד מאחב״י, מני י״ח ומעלה, להשתתף בצרת הציבור בצום וצעקה, ולעורר רחמים על עם ישראל, אשר שונאיו לא ידעו רחם. ביום צום זה עלינו לקיים דברי הנביא ״פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכיסיתו״. תכלית התענית תשובה ומעשים טובים, ועלינו להתעורר ולעורר בדרכי התשובה ולהתחזק בעניני עקרי הדת, וגם לנדב לצדקה וביחוד מלבושים לאלפי הפליטים הנמצאים בליטא.

וה’ ישמע שועתנו, ומתוך צרה ימציא פדות ורווחה, יחיש ישועתנו, יאסוף הנידחים והנפזרים ושנת גאולים באה. ויקוים בנו דברי החוזה: ״לא ישא גוי אל גוי חרב״, והיה שלום בעולם ויחיש גאולתנו ופדות נפשנו״.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

כי תשא

חטא העגל וקנין ארץ ישראל

ע’ ע”ז נ”ג ע”ב דמקשה הגמרא עה”פ ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי. ומבואר בגמרא דכל אשירה של עכו”ם יש לו ביטול ובביטול בעלמא סגי וא”צ לשרוף והא דכתיב ואשריהם תשרפון באש היינו משום שהוא ע”ז של ישראל שאין לה ביטול, והא דהוי ע”ז של ישראל מפרש בגמרא משום דפלחו לעגל ועכו”ם שליחותא דידהו עבדי וע”כ כוונת הגמרא משום דירושה היא להם מאבותיהם דאל”כ לא שייך למימר שליחותא דידהו עבדי, וע”כ משום דא”י חשיב של בנ”י משום דירושה היא להם מאבותיהם.

ומכאן הקשו האחרונים מה נסתפק משה רבינו לענין בנות  צלפחד אי דין א”י כמוחזק או לא והרי אף דלא ידע פרשת נחלות, מ”מ ידע פרשת ע”ז וכתיב שם ואשריהם תשרפון באש והיינו משום שליחותא דידהו עבדי וע”כ דא”י מוחזקת היא להם. וכן הביא בשו”ת חיים שאל ח”ב מ”ו קושיא זו ששמע מר’ שאול מאמשטרדם זצ”ל.

ויש שכתבו דמקרא מוכח רק בעלות של כלל ישראל ומשה נסתפק בבעלות פרטי. ונראה ראיה שלא היה א”י מוחזקת אלא בעלות כללי דהרי לא נתחלקה לפי מנין הדורות והיורשים מזמן אברהם.

ומצאתי מרגניתא בס’ בית מאיר על הש”ס בסופו בלקוטים (ד”ה פרשת). וקאי שם על מה שכתב בפרשת דרכים דרוש ט’ ראיה לתוס’ ר”ה י”ג שאברהם היה לו קנין הגוף בא”י מהא דדרש ר’ אליעזר קנין הילוך מאברהם אבינו. וכתב שם הבית מאיר וז”ל ואולם בל”ז קשה לדבריהם (נראה דצ”ל לדבריו) דמפסוק התהלך בה מוכח שע”י קנין חזקה זכה בה מעכשיו מה דאיתא בפרק י”נ דף  קי”ט יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, ומסיק הסוגיא דמשה רבינו מסופק בזה אם א”י חשוב מוחזק אם לאו ותיפוק ליה מקרא דקום התהלך בה. וכה”ג שמעתי קושיא בשם הגאון ר’ אלעזר אב”ד דק”ק אמשטרדם היה לו למשה רבינו לפשוט ספיקו ממה דאיתא בע”ז דף נ”ג דטעם דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון וכו’ משום וכו’ א”י מוחזקת לאבותינו וכו’. אמנם נראה דשני הקושיות יש לתרץ דודאי מפסוק דקום התהלך מוכח דניתנה לאברהם מעכשיו ואולם תרי גווני מעכשיו איתנייהו, יש מעכשיו כמוזכר לעיל חזק וקני מעכשיו ולאחר ל’ דהיינו מעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל’ יוגמר שאז יהא קנוי למפרע הגוף והפירות מעכשיו וזה נזכר בתוס’ ומובא בסוף סי’ קצ”א בח”מ. ויש ג”כ מעכשיו בפשט הגוף מהיום בלי שום תנאי והפירות לאחר ל’ ובזה האחרון מובא בש”ע ח”מ סוס”י רנ”ח בשם המרדכי דבכור נוטל פי שנים,  ואולם בלי ספק אצלי דבגוונא דחזק וקני מעכשיו ולאחר ל’ דלא חשוב מוחזק. וא”כ שפיר בזה היה ספק משה רבינו אם הקנין היה מעכשיו ולאחר שיגיע זמנם לעקור דהיינו מעכשיו ולאחר ל’ וזה אינו חשוב מוחזק לבכור או א”י מוחזקת היא דהיינו שהיה קנין מעכשיו לחלוטין והפירות לאחר שיעקרו ובין כך ובין כך כשנכנסו ישראל לארץ והם הוצרכו לעקור הרי למפרע זכו הישראל משעה ראשונה ושפיר היה חשיב ע”ז של ישראל שאינה בטילה אלא שלענין בכורה לא היה חשוב מוחזק ויתורץ קושיית אב”ד מאמשטרדם הנ”ל עכ”ל.

ועיקר תי’ הבית מאיר דהסתפק משה אולי לא שייך פי שנים משום דאינו אלא מעכשיו לאחר ל’ וקונה למפרע ובזה פשיטא ליה דאין דין פי שנים.

אין עוד מלבדו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

נתעוררתי לדבר היום בעיקרי יסודות האמונה והשגחה. ובאמת יסודי הדברים והרגשתן הם מהסבא מקעלם ז״ל. ״בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות״ (תענית כו). ופירושן של שבירת הלוחות, מניעת קבלת התורה מכלל ישראל. וראוי היה בעיני משה רע״ה לשבור את הלוחות [והסכים הקב״ה על ידו] ועי״ז לא יקבלו כלל ישראל את התורה, וכ״ז עבור חטא העגל.

וצריך להתבונן מהות חטא העגל ומדוע חמור כ״כ עוון זה עד שעבורו כדאי שימנע תורה מכלל ישראל. והיאך באמת חטאו ישראל בעוון זה.

ובאמת צריך להבין דחטא העגל לא היה חטא עבודה זרה, כאשר טועים המון בני אדם. ופשוט הוא, שהרי עמדו ישראל ימים ספורים לאחר קבלת התורה, והיו במדריגה הגבוהה ביותר שיכולים להגיע אליו, והיאך מיד אח״כ נכשלו בעבירת עבודה זרה. והדברים מפורשים ברמב״ן בפ׳ כי תשא וכתב: כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים. ומה טעם שאמרו כיון שהלך משה נעשה לנו אלוקים, אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים עפ״י ד׳ ביד משה, הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו. ועפ״י ד׳ בידו — והיינו שידעו והכירו כי משה הוא שליח ד׳ ומקל ביד השי״ת לשלח את ישראל ולהנהיגם במדבר, ולכן ביקשו שליח אחר — ועיי״ש ברמב״ן שהוכיח כן מהתנצלות אהרן למשה, וכן הוכיח מהא דבעת שירד משה מן ההר מיד הניחו את העגל ובעטו בו ולא היה חולק עליו כלל. וזאת עוד לפני שמשרע״ה הוכיחם, ואם כוונתם היתה לעשות את העגל אלוקים היאך הניחו את העגל. ואין דרך שיניח האדם מלכו לשרפו באש, ועיי״ש באריכות דברי הרמב״ן (שמות לב א) נמצא דחטאתם היתה בבחירת העגל לשליח במקום משה.

ובאמת עיין עוד שם ברמב״ן בפסוק ד, והענין מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב״ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל, ועל אלה אמר הקב״ה למשה וישתחוו לו ויזבחו לו ועיי״ש.

בדברים אלו מבוארים יסוד הדברים, שאף שסברו כי העגל רק שליח ומ״מ ״יש משחיתים וזובחים לעגל״, כי אין כמעט אפשרות לאדם להנצל ולא לילך אחר מראה עיניו, וכיון שעיניהם ראתה עגל המקפץ ורוקד נמשכו אחריו וזבחו לעגל. ומפורסם בשם הגר״א (פי׳ למשלי יח יא) שיש לאדם יצה״ר הפנימי ויצה״ר החיצוני שמושפע מראות עיניו. ומיצה”ר הפנימי יתכן והאדם יעמוד וינצחו במלחמה, אך מיצה״ר החיצוני כמעט ולא ימלט שלא יכשל בו. ולכן כיון שראו ״עגל זהב״ נהו אחריו. כי האדם נמשך אחר החומר ובכל מקום ובכל פעולה יש חומר וצורה המנוגדים זה לזה. ואף שעיקר הדברים הוא הצורה הפנימית, אבל טבע האדם שנמשך אחר החומר, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. ״עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרין״ (במדבר לז לט ברש״י), ועל אף כל כוונותיהם הטובות נמשכו אחריו, ועבור חטא זה של הליכה אחר ראיית העיניים כדאי שישתברו הלוחות ותימנע תורה מישראל.

יסוד האמונה האמיתית היא שאין עוד מלבדו, וכנאמר בעיקר הא’ דאני מאמין, ״כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים״. רק הקב״ה לבדו עושה הכל ואין שום שיתוף לכח ולחומר, והחומר רק שליח ביד הקב״ה כגרזן ביד החוצב. וזו עבודה קשה לאדם שאף בראותו חומר ועגל שלא יתפעל כלל ואל יעלה במחשבתו אפילו נדנוד קל כאילו לחומר יש איזה ממשות של כח. וכאשר נכשל בזה וסבור שיש שיתוף לכח החומר ה״ז חטא העגל ואינו ראוי שימסר לו תורה. יתבונן כל אחד במצבו ויראה כמה רחוקה וקשה האמונה האמיתית. שאדם רגיל לראות שכאשר עובדים לפרנסה מקבלים שכר ואילו האינו עובד אינו מקבל שכר, בעת שאדם חולה והולך לרופא נרפא ממחלתו, וכאשר אינו מתרפא מחלתו מתגברת. ועבודתנו לידע כי ״רופא חולי עמו ישראל״ הקב״ה המרפא והנותן מזור למחלתו, ואילו ביד הרופא אין כל כח והוא רק שליח הקב״ה לרפא. אך כיון שבעיניו נראה להיפך קשה מאד שלא תתגנב ללבו מחשבה כאילו וביד הרופא כח לרפא, שהרי נמשך אחר החומר ומראה העיניים. וכל שלא יעמוד כחומה בצורה להרחיק ממנו מחשבות ורעיונות אלו, יטה לבו אחר זאת ונטיית הלב חטא היא. וכנאמר גבי שלמה המע״ה ״ונשיו היטו את לבבו״ (מלכים א יא) כל חטאתו היתה נטיית הלב. ובודאי שמראה עיני החומר יביאהו לנטיית הלב אחר החומר.

והרי זה לשון האני מאמין, שהבורא ית״ש הוא בורא ומנהיג — דומה ההנהגה לבריאה. וכשם שבעת הבריאה ״הוא לבדו בורא״, שלא היה כל שיתוף בבריאת העולם, כן אף המנהיג ״הוא לבדו מנהיג״. וכל שאינו מאמין בזאת אינו מאמין בהשגחה, כי אמונה והשגחה חד הם, ואף דנקל יותר להאמין באמונה, דהיינו בבריאה, ושיש עליון על כל עליון, משא״כ האמונה בהשגחה פרטית קשה יותר, משום שאדם הולך אחר עיניו. מכל מקום הרי לנו לשון הרא״ש בארחותיו (פסקא כה) ״ולהאמין בהשגחתו הפרטית ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין בהוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ד׳ אלוקיך אינו מאמין. ואין זה יחוד שלם״, ומפורש שכל שאינו מאמין בהשגחה פרטית, דהיינו שאין כל כח אחר מלבדו יתברך ועיניו משוטטות בכל הארץ ,וכנאמר ״לך ד’ הגדולה והממלכה והמתנשא לכל לראש״, ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד׳ יחיה האדם״, אינו נקרא מאמין ביחוד השלם.

ובתוספת ביאור י״ל בכוונת דברי הרא״ש ז״ל, ״יחוד השלם״, ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ד׳ היא תקום״ – כל הבריאה כולה היא רצון וכוונה אחת והכל לתכלית אחת, וכוונה ורצון אלו הם המנהיגים את הבריאה במשך הו’ אלפים שנה, וכל המסתובב בעולם הם רק בכוונה זאת. ולו תהא כוונה נוספת אין זה יחוד. וזו הכוונה יחוד השלם –  ״כוונה אחת״, ולכן אמרינן ד׳ יחיד ״ומיוחד״ דהיינו כוונה אחת. נתבונן נא בארחותינו ונראה כמה רחוקים אנו מייחוד השלם. כי נמשכים אנו אחר ״עגל הזהב״, כרוכים אנו אחר אנשים ופעולות, כן כרוכים הננו אחר המידות רעות וכ״ז היפוך אמונה והשגחה.

״אני ד׳ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים״ (במדבר טו), ביציאת מצרים הראנו הקב״ה כי ד׳ הוא האלוקים ואין עוד. ואף כל המלאכים והשרפים אינם אלא שלוחים ביד רצון הקב״ה. ואיתא בחז״ל (דברים רבה ב יט) רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודה זרה שנאמר עתה ידעתי כי גדול ד׳ מכל האלוקים — מהא דאמר גדול מכל האלוקים משמע דאף אלוקים אחרים יש. וביאר בזה הסבא ז״ל לפי יסוד הנזכר, יתרו על אף גדולתו שיתר פרשה אחת בתורה עדיין לא הגיע להכרה באמונה השלימה שאין עוד מלבדו וכל העולם כולו אינו רק כגרזן ביד החוצב. והיינו לא שהייתה חסרה ליתרו ההכרה וההבנה באמונה השלימה, אלא שעדיין לא הגיע לכלל הרגשה זו שראיית העיין לא תשפיע עליו שאין ממשות בעוה״ז, ומכיון שהחומר השפיע עליו לכן נאמר בו יתרו נתן ממש בעבודה זרה. משה אמר ״אין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא״. זו היא ההכרה האמיתית, כפשוטה אין עוד מלבדו. ״כי אני ד׳ בוחן לב וחוקר כליות (ירמיה יז) – אין הביאור שהקב״ה בכחו ויכולתו לבחון את הלב והכליות, אלא שאין הלב והכליות מציאות אלא הלב והכליות הם מציאותו של הקב״ה, וכנאמר שהקב״ה מקומו של עולם. ועי׳ בנפש החיים (ריש שער ג) מה שביאר בארוכה גדר מקומו של עולם.

ובאמת הדברים מפורשים בתורה פ׳ ואתחנן, שהזהיר משה רבינו ״פן תאכל ושבעת ובתים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלוקיך המוציאך ממצרים, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח יז), בשעה שתבנה בתים ותאכל ותשבע כבר ממילא תאמר כוחי ועוצם ידי. והסבא מקעלם ז״ל היה מדגיש שלא נאמר בתורה פן תאמר בלבבך אלא ואמרת בלבבך, כי בודאי תאמר בלבבך כי כח טמון באדם שבעת שתראה בתים וישבת תאמר כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. והעצה לזה, כאשר תיזכר במדבר ששם ראו הכל בחוש שרק הקב״ה הוא הנותן כח לעשות חיל, וכנאמר בתהלים אתה ידעתי שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, כי אין מלה בלשוני הן אתה ידעת כולה (תהלים קלט). וזו מטרת התפלה, להרגיל עצמו בבקשות להקב״ה שאין בידו כח ורק הקב״ה הוא הנותן ועי״ז ישריש בקרבו יסודות האמונה וההשגחה.