דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה (לב, יב)
ויש להתבונן, כי אמונה שורש ועיקר הכל, (יעויין במדבר לב, ח) ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״. וברש״י: אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה. בעבדי – אע״פ שאינו משה, במשה – אפי׳ אינו עבדי. כדאי הייתם לירא מפניו, וכ״ש שהוא עבדי, ועבד מלך מלך. היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה, עכ״ל.

פגם וחסרון באמונה קשה מן הכל ״זו קשה מן הראשונה״.

וכן יעויין (במדבר לא. כב): ״הצאן ובקר ישחט להם״, וברש״י: אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו’ ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואח״כ תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקת עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך?

השיבו הקב״ה, ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה׳ תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עכ״ל.

ונפלא הדבר למתבונן. יאבדו הם ומאה כיוצא בהם – כדאי אבדון זה עבורם ועבור מאה כיוצא בהם – ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, כי חסרון באמונה אפי׳ לשעה אחת הוא אבדון יותר גדול מאבדון הכליון.

וכן עד״ז בפרשתנו, טענתו של משה במעשה העגל ״למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם״, וטענה זו הכריעה את הכף, כי עי״ז יבואו הגויים לחסרון אמונה, וחסרון אמונה של המצרי הזה הוא שהצדיק את כפרת כלל ישראל. כי חסרון אמונה אפי׳ רגע הוא דבר הגרוע ביותר, הרי ניתן להבין עד היכן כח האמונה.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

צורת התפילה של מרן המשגיח זצוק”ל

לא ניתן לתאר במילים את עבודת התפילה של מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

. לפני כל תפילה היה מרן המשגיח זצ”ל מכין את עצמו בהכנות רבות לקראת עמידתו לפני מלך מלכי המלכים.

מרגלא בפומיה ש”תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה”.

הגאון רבי יוסף שלמה הורביץ זצ”ל, שהיה ר”מ בישיבה הקטנה במיר, סיפר שהיה נוהג בקביעות להאזין לברכות השחר של מרן המשגיח זצ”ל. לדבריו, כל השומע את ברכות השחר מפי מרן המשגיח מתחזק באמונת ה’.”

בזמן ששהה מרן המשגיח עם הישיבה בוילנה, אמר אחד מגדולי ישראל לפני מרן רבי חיים עוזר גרוז’ינסקי זצוק”ל, כי תפילותיו של המשגיח רבי יחזקאל שקולות כתפילת כל ישראל.

בליל שבת קודש פרשת כי תשא תשל”ד, בימים האחרונים לחייו של מרן המשגיח זצוק”ל, בא לבקרו אחד מתלמידיו הקרובים. היה זה לאחר תפילת מעריב. פנה אליו מרן המשגיח ואמר בצער עמוק “זו לא תפילה”. ניסה התלמיד לנחמו ואמר “הרי המשגיח חולה והתפלל כמה שיכל לפי כוחותיו והקב”ה יקבל את תפילתו כמות שהיא”, אך המשגיח נענע בידו ואמר “מה איתכם! זו אינה תפילה.” ושוב חזר ואמר שאינו מרגיש שהוא עולה במעלות התורה והיראה, ואם לא עולים ביראה אין אלו חיים.

תנצב”ה

נלב”ע י”ח באדר תשל”ד

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

כי תשא

כתב הפוך

הלוחות כתובים משני עבריהם.

ע’ מהרש”ם ח”ג ל”ט עוד בענין האם מותר לזרוק “הקארעקטין” שהכינו לדפוס ודן שם כיון שהשם הוא באותיות מהופכות אולי אין בזה איסור. וע”ש שהביא ראיה מהלוחות דלא היה נקרא מצד השני וכמו שהביא מרש”י ומ”מ כתיב כתובים משני עבריהם, ודחה דשאני התם שהיה אפשר לקרותו מצד אחד ולכן כבר היה נקרא כתב משא”כ כאן שאינו נקרא כרגיל כלל. וכעי”ז כתב בני יונה רע”ו להתיר באותיות דפוס משום שהאותיות מהופכות, וע”ע בזה במנח”י ח”ד צ”א.

והנה בספר נפש חיה יו”ד ע”ו הביא אינו מובן מאי שאמר שפרחו האותיות כיון שלא היה כתב רק חקוקה מה פרח וכו’ ואפשר לומר עם מה שראיתי נדפס בשם הרב הגאון מו”ה חיים מולאזין בפסוק והמכתב מכתב אלקים הוא חרת על הלוחות הינו שחקיקות הלוחות אינו כחקיקת כל דבר גשמי שמקום החקיקה ריק מכל דבר אך הגשמי המסבב החלל הוא תמונת האותיות ולא כן היה בלוחות רק שמקום החקק היה מלא אותיות קדושים ומקום החלל בעצמו היה בו כתיבה רוחנית קדושה וזה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות.

והביא שם מהגאון בעל לחמי תודה שהביא ראיה מהזוהר בפרשת יתרו שהאותיות הפוכות מעבר השני היו מרמזים לסודות עליונים. ולכא’ לפי ר”ח וולאוזין  הנ”ל יש לדחות שהיו שם שמות במקום החקק.

וע’ מח’ הנוב”י יו”ד ע”ו ושו”ת ר”ח הכהן רפפורט נ”ב.  ולפי הנוב”י יש לדחות עוד הראיה דשאני לוחות דכך ניתנה ההלכה.

והביאו בשם מהריל”ד פ’ בא נגד פ”ת רע”ו י”ז לענין חותם דנקט דשייך מחיקת ה’, ובשם זוהר שכתבו שמות מהופכים במגילת סוטה.

ובעיקר שבירת הלוחות לכא’ צ”ב איך שברם הרי עבר בלא תעשון כן ע’ רמב”ם פ”ו מיסודי התורה, וכן ביו”ד רע”ו ט’ ואילך. ולכא’ ה”ה בשם חקוק (וע’ תוס’ גיטין כ’ ע”א שלמדו מהלוחות דחקיקה ככתיבה).

וי”ל דבתנחומא אות כ”ו אמרו כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה מיד ויחר אף משה וישלך מידיו, בא וראה כמה גדול כחו של משה וכו’. ופשטות הכוונה שהשליכם כיון שנעשו כבדים. אך עוד פירשו כוונת התנחומא משום דאז כבר אין איסור מחיקת ה’. וכ”כ פסקי תשובה, ר’, בהג”ה וע”ש בסופו.

ובאמת בילקוט שצ”ג ובאבות דר’ נתן פ”ב ה”ג ג”כ מפורש שראה שהכתב פרח ושברן, אך אין מפורש שם שפרח הכתב רק כשהגיע למחנה. וע’ בשמו”ר מ”ו א’ וז”ל אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב”ה לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל וכו’ אפשר שלא היה משה מאמין בהקב”ה שאמר לו כי שחת עמך אלא וכו’ ד”א שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר וארא והנה חטאתם לה’ אלקיכם וכו’ עכ”ל.

והנה פשטות דברי המדרש שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן היינו שזה היה סיבה לשבירת הלוחות (משום שנעשו כבדים כתנחומא הנ”ל או משום דאז אין בו עיקר קדושתו ואין תועלת לישראל לקבלו) ולכן לא שברם לפני זה. מיהו במדרש לא משמע כן דבריש דבריו מקשה המדרש אפשר שלא היה משה מאמין בהקב”ה שאמר לו כי שחת עמך והוצרך לתרץ שהודיע משה דרך ארץ לישראל ומשמע דפשיטא ליה דכיון שעשו העגל יש לשבור הלוחות וא”כ מה תירץ על קושיא זה בפירוש השני שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן. וע”כ צ”ל כמ”ש בפסקי תשובה שהיה מחכה עד שפרח הכתב שלא יהיה איסור שבירה.

עניינו ומהותו של יום הפורים - אהבה ואחוה

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

נאמר בישיבה הק'[1]

ידועים דברי השל”ה הקדו’ (חלק תורה שבכתב פ’ תצוה דרוש שני לפרשת זכור) בשם האריז”ל במעלת יום הפורים, שיום הכיפורים כפורים. כמשל ונמשל, כלומר יוה”כ הוא המשל ואילו פורים הוא הנמשל, וא”כ נמצא לפי”ז שבפורים יש בו מעלה יותר מיום הכיפורים. וזהו לכאורה פלא, הלא יום הכיפורים הוא יום נורא ונשגב, יום של סליחה וכפרה, יום של זיכוך לחטאים של ישראל, יום שאנו עומדים לפני הקב”ה כמלאכים. קירבה עצומה להשי”ת אחר כל ימי האלול אני לדודי ודודי לי, ועדיין יום הפורים הוא גדול מיום הכיפורים.

והנה אמרו ז”ל (מגילה ז:) אביי בר אבין ור’ חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. וכבר נתקשו בראשונים איך מועיל להם לחיוב משלוח מנות. וברש”י פירש שמחלפין סעודתייהו, זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד עם חבירו. ובב”ח (סי’ תרצ”ה) תמה איך מועיל לפורים בשנה שניה לקיים חיובו שבשנה קודמת. וביאר פירש”י שטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות, א”כ אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות. וה”ה בשנה שניה וכן בכל שנה, והיו מחליפין כל שנה. ולפי”ז אין צריך לפרש שהיו עניים, אלא אפילו בעשירים הדין כן, אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים.

וא”כ יש לנו לומר שמצוות היום במשלוח מנות מורה לנו על מהותו של יום, כל מטרת ותכלית היום הוא להביא אהבה ואחוה. אכן מעשה המצוה הוא מקרא מגילה משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל לעולם עיקר מהותו ועצמותו של יום הוא אהבה ואחוה בין איש לרעהו. ובאמת שכבר בזה דכתי’ משפחה ומשפחה, רואים אנו שצריכים אנו לאהבה ואחדות, וזהו מענינו של יום ותכליתו.

וזהו שזכו כלל ישראל לקבלת התורה מאהבה, שודאי נתעלו להיות כאיש אחד בלב אחד, שזהו התנאי המוכרח לקבלת התורה וכדכתי’ ויחנו ישראל כנגד ההר ואמרו ז”ל כאיש אחד בלב אחד. ובאמת דכאיש אחד בלב אחד אין המכוון שכל אחד אוהב את זולתו, שבזה כבר מחוייבים במצות ואהבת לרעך כמוך. אלא שאנו חייבים ללכת כולם עם אותו מהלך, כולם יחדיו במהלך אחד איך לעבוד את השי”ת, כולם בתכלית אחת להיות עבדים להשי”ת, ולכך אין הנגיעות והרצונות מפרידים ביניהם, מכיון שכולם עומדים באותה מטרה ותכלית קיום רצונו ית’. וזה ענינו של קבלת התורה, קיימו וקבלו היהודים, כולם יחדיו באים לעשות רצון השי”ת.

והנה כאשר נתבונן במידותיהם של בני אדם, הלא אין האדם מקפיד על ילדים קטנים, אין לאדם מידות רעות כנגדם, כל ההנהגה כלפיהם בסלחנות. והביאור בזה שהמפריד הגדול בין אדם לזולתו הם המידות, הקנאה והתחרות, האדם מצד טבעו חפץ ורוצה כל דבר לעצמו ולטובתו, קשה עליו לראות במעלת ובקנין זולתו. זהו סיבת הפירוד בין אדם לחבירו. אבל כלפי ילד קט אין לאדם תחרות עמו, אין מרגיש שלוקח הימנו איזה דבר, ולכך אין פירוד עמו כלל.

ענינו של יום, הוא אהבה ואחוה, עבודת האדם הוא להוריד את המידות, הקפידא והכעס, וכל המידות המונעות ומפרידות בינו לזולתו, וממילא כבר יהיו במצב של אהבה ואחוה ושלום ורעות.

בזאת המידה מצינו ג”כ ביום הכיפורים, כולם נמצאים ברוממותו של יום, כולם במצב של רצון ומחילה, אדם מוחל לחבירו באמת ובתמים ואין בליבו שום כוונה לאחר נעילה להשיב לו כגמולו. וכמו שמצינו ברא”ש (יומא פ”ח סי’ כ”ד) שאפילו השטן מודה שכלל ישראל דומים למלאכים זקופים על רגל אחת ואין קנאה ביניהם. הרי שכלל ישראל מתעלים ביום הכיפורים שאין קנאה ביניהם, וממילא נמצאים המה במצב של אהבה ואחוה.

ובזה ביאר אדמו”ר זצ”ל, שביום הכיפורים עדיין יש מקום לשטן לקטרג, מכיון שעסוקים כל היום בתפילה אין פלא שאינם חוטאים, אבל אם נתיר להם מלאכה פתיחת חנויות ומשתה, אזי תשוב אליהם הקנאה והתחרות. ובכך נתעלה יום הפורים שהוא יום אכילה ושתיה ומשא ומתן, ואעפ”כ כלל ישראל מתעלים ששוררת ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות.

אכן, שבכדי לזכות למעלתו של יום, נתנו לנו חז”ל מצוות מיוחדות, בכדי שנזכה להגיע למידה של אהבה ואחוה. וכאשר יתבונן האדם יראה כמה זמן משפיע עליו הוידוי של יום הכיפורים לאחר שעבר רוממותו של יום. ואילו המשלוח מנות וכל מצוות היום בכוחם לחלוט אצלו אהבה ואחוה עם חבירו לשנים רבות.

הנה מצוות מתנות לאביונים אין תכליתה רק שיהא ממון לעניים, אלא לתקן את עצמו, להעמיד את האדם במצב של נתינה לזולתו שיקבע בנפשו אהבה ואחוה, עד כדי שאם אין עניים בישראל נותנים לעניי עכו”ם מפני דרכי שלום. והיינו שאין תכלית המצוה טובת העני אלא להסיר מעצמו כל המידות רעות, להלחם עם הרע הקנאה והשנאה, ולקבוע בנפשו רצון בטובת זולתו.

אולם יש בזה ב’ דרגות, האחד שיהפך הרע לטוב, וזאת המדרגה המעולה ביותר, אולם יש דרגה אחרת, והיא להכריח את הרע לעשות טוב. שאפילו שמכריחו למעשה אחד לזמן מסויים, יש בזה ג”כ מעלה במלחמתו עם הרע, אע”פ שאין בזה קיום לזמן רב.

והיינו שאמרו ז”ל (מגילה י:) חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הנה במציאות כאשר נמצא האדם במצב של שכרות אינו כועס על אף אדם, אין זוכר שום עוולה שעשה לו חבירו, כולו במצב של אהבה ואחוה לזולתו. ואע”פ שאחר שיפוג יינו יחזור לסורו, מ”מ שינוי לטובה ממה שהיה קודם וודאי יהיה, ואמנם לא הכניע לגמרי, מכל מקום יש מידה להכריח את הרע, ובזה ג”כ זוכה לאיזה מעלה, שפעמים יש בכח ההכרח להמשיך בהכנעת ובביטול הרע לגמרי. גם המצב הזמני שיהיה באהבה ואחוה, יש בכוחו להשפיע ולהכניע את מידותיו הרעות לגמרי, וזהו עיקר עבודת היום לבטל ולהפוך את המידות הרעות למידות טובות.

ובאמת בסיפור המגילה, מלבד שמורה לנו על השגחת השי”ת, רואים אנו את המידות טובות של מרדכי ואסתר, ומאידך את המידות הרעות של הרשעים. הנהגת אחשורוש היתה “בהראותו את עושר כבוד מלכותו” ואמרו ז”ל (אסתר רבה בפתיחה) מלכות אחשורוש נקראת מלכות חונף, מתחילה רצה לצאת ידי חובת אוהביו והרג את ושתי, אח”כ הרג את היועצים בכדי לצאת יד”ח אחרים, כ”ז מהשחתת המידות. גם בהמן מצינו שגידל המלך אחשורוש את המן, וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן, וכאשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אזי ימלא המן חימה,  ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו וכו’, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים, כולו מלא השחתה ואכזריות. גם אמר המן וכל זה איננו שווה לי, כל חייו זרעו וממונו לא שווה לו אם יחסר לו הכבוד ממרדכי, כמה גאוה טמונה בהנהגה זו. גם בשעה ששאלו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, היה ברור לו שהמכוון אליו. הרי לנו שכל מציאותם והווייתם היה מידות רעות ומושחתות.

ומאידך באסתר מצינו דכתי’ בה “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה”, כל מידותיה צניעות וענווה וריחוק מן המלכות, שהלא אם היה יודע אחשורוש שהיא בת מלכים היה יכול לסייע בידה להיבחר להיות מלכה. זה היה החינוך שקיבלה אצל מרדכי. גם כתי’ בה “ובהגיע תור אסתר וכו’ לא ביקשה דבר”, כל מציאותה מידות טובות.

ובזאת העבודה של יום הפורים, להבדיל בין הנהגת מרדכי ואסתר להנהגת המן ואחשורוש. ארור המן מעמיד את המידות הרעות, ואילו ברוך מרדכי מעמיד ומורה לנו את המידות הטובות, להסיר הגאוה והקנאה והשחתת המידות, וכל המידות המונעות את האהבה והאחוה בין איש לרעהו. ובזאת חובתינו במצוות היום להטמיע בנפשנו האהבה והאחוה.

וזהו שאומרים אנו אחר קריאת המגילה שושנת יעקב צהלה ושמחה, שושנה ענינה זר של פרחים מצבעים וגוונים שונים, זהו בחינתם של כלל ישראל, כל אחד לפי טבעו וענינו מצטרף יחד עם כולם, ומהווים כולם יחדיו זר של פרחים. וכמו שאמרו “בראותם יחד תכלת מרדכי”, ותכלת כידוע (עי’ רמב”ן במדבר ט”ו, מ’) הוא כרכא דכולא ביה, והיינו השלימות האמיתית היא בחיבור של כל יחיד ויחיד מישראל להיות אחד באהבה ואחוה.

אכן, מחוייבים אנו לידע שההנהגה של אהבה ואחוה יש רק בישראל כאשר נתבאר, אבל מאומות העולם חובתנו להתרחק בתכלית הריחוק, שהלא בזאת היתה חטאם של ישראל בההיא שעתא, וכמו שאמרו (מגילה י”ב) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ובמדרש  (אסתר רבה פ”ז) אי’ שהאנשים שהשתתפו בסעודה היו רק י”ח אלפים וחמש מאות, ובודאי שהיה זה מיעוט דמיעוטא מכל כלל ישראל באותו הדור. וא”כ מדוע כולם נענשו בעוון של מיעוט. וגם הלא ודאי אכלו אוכל כשר וא”כ מה היה הפגם במה שנשתתפו בסעודה. ועל כרחך עיקר התביעה היתה שהתקרבו לגויים, ובזאת כולם נפגמו במידה זו, ורק אלו כבר עשו מעשה של שותפות בסעודה.

חומר הענין כמו שאמרה תורה “השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך וגו’, וקרא לך ואכלת מזבחו” (שמות ל”ד, י”ב-ט”ו), וברש”י פירש כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך. והנה ודאי אין המדובר באכילת איסור, שהלא כסבור שאין עונש באכילתו, אלא מורה לנו התורה הקדו’ את חובת ההתרחקות מאומות האולם, עד כדי כך שאם אין מתרחק מעלה אני עליכם כמודה בעבודתו.

ולדידן, עיקר העבודה ביום הפורים, הוא להסיר את כל המידות הרעות, המונעות את האהבה והאחוה בישראל, להפוך את המידות של ארור המן למידות הטובות של ברוך מרדכי, ובכך יזכה לכל השפעת היום הנשגב שהוא יותר מיום הכיפורים, ויש בו קבלת התורה מאהבה.

[1] נכתב ע”י אחד השומעים.