דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה (לב, יב)
ויש להתבונן, כי אמונה שורש ועיקר הכל, (יעויין במדבר לב, ח) ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״. וברש״י: אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה. בעבדי – אע״פ שאינו משה, במשה – אפי׳ אינו עבדי. כדאי הייתם לירא מפניו, וכ״ש שהוא עבדי, ועבד מלך מלך. היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה, עכ״ל.
פגם וחסרון באמונה קשה מן הכל ״זו קשה מן הראשונה״.
וכן יעויין (במדבר לא. כב): ״הצאן ובקר ישחט להם״, וברש״י: אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו’ ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואח״כ תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקת עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך?
השיבו הקב״ה, ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה׳ תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עכ״ל.
ונפלא הדבר למתבונן. יאבדו הם ומאה כיוצא בהם – כדאי אבדון זה עבורם ועבור מאה כיוצא בהם – ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, כי חסרון באמונה אפי׳ לשעה אחת הוא אבדון יותר גדול מאבדון הכליון.
וכן עד״ז בפרשתנו, טענתו של משה במעשה העגל ״למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם״, וטענה זו הכריעה את הכף, כי עי״ז יבואו הגויים לחסרון אמונה, וחסרון אמונה של המצרי הזה הוא שהצדיק את כפרת כלל ישראל. כי חסרון אמונה אפי׳ רגע הוא דבר הגרוע ביותר, הרי ניתן להבין עד היכן כח האמונה.
מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
צורת התפילה של מרן המשגיח זצוק”ל
לא ניתן לתאר במילים את עבודת התפילה של מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
. לפני כל תפילה היה מרן המשגיח זצ”ל מכין את עצמו בהכנות רבות לקראת עמידתו לפני מלך מלכי המלכים.
מרגלא בפומיה ש”תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה”.
הגאון רבי יוסף שלמה הורביץ זצ”ל, שהיה ר”מ בישיבה הקטנה במיר, סיפר שהיה נוהג בקביעות להאזין לברכות השחר של מרן המשגיח זצ”ל. לדבריו, כל השומע את ברכות השחר מפי מרן המשגיח מתחזק באמונת ה’.”
בזמן ששהה מרן המשגיח עם הישיבה בוילנה, אמר אחד מגדולי ישראל לפני מרן רבי חיים עוזר גרוז’ינסקי זצוק”ל, כי תפילותיו של המשגיח רבי יחזקאל שקולות כתפילת כל ישראל.
בליל שבת קודש פרשת כי תשא תשל”ד, בימים האחרונים לחייו של מרן המשגיח זצוק”ל, בא לבקרו אחד מתלמידיו הקרובים. היה זה לאחר תפילת מעריב. פנה אליו מרן המשגיח ואמר בצער עמוק “זו לא תפילה”. ניסה התלמיד לנחמו ואמר “הרי המשגיח חולה והתפלל כמה שיכל לפי כוחותיו והקב”ה יקבל את תפילתו כמות שהיא”, אך המשגיח נענע בידו ואמר “מה איתכם! זו אינה תפילה.” ושוב חזר ואמר שאינו מרגיש שהוא עולה במעלות התורה והיראה, ואם לא עולים ביראה אין אלו חיים.
תנצב”ה
נלב”ע י”ח באדר תשל”ד
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
כי תשא
כתב הפוך
הלוחות כתובים משני עבריהם.
ע’ מהרש”ם ח”ג ל”ט עוד בענין האם מותר לזרוק “הקארעקטין” שהכינו לדפוס ודן שם כיון שהשם הוא באותיות מהופכות אולי אין בזה איסור. וע”ש שהביא ראיה מהלוחות דלא היה נקרא מצד השני וכמו שהביא מרש”י ומ”מ כתיב כתובים משני עבריהם, ודחה דשאני התם שהיה אפשר לקרותו מצד אחד ולכן כבר היה נקרא כתב משא”כ כאן שאינו נקרא כרגיל כלל. וכעי”ז כתב בני יונה רע”ו להתיר באותיות דפוס משום שהאותיות מהופכות, וע”ע בזה במנח”י ח”ד צ”א.
והנה בספר נפש חיה יו”ד ע”ו הביא אינו מובן מאי שאמר שפרחו האותיות כיון שלא היה כתב רק חקוקה מה פרח וכו’ ואפשר לומר עם מה שראיתי נדפס בשם הרב הגאון מו”ה חיים מולאזין בפסוק והמכתב מכתב אלקים הוא חרת על הלוחות הינו שחקיקות הלוחות אינו כחקיקת כל דבר גשמי שמקום החקיקה ריק מכל דבר אך הגשמי המסבב החלל הוא תמונת האותיות ולא כן היה בלוחות רק שמקום החקק היה מלא אותיות קדושים ומקום החלל בעצמו היה בו כתיבה רוחנית קדושה וזה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות.
והביא שם מהגאון בעל לחמי תודה שהביא ראיה מהזוהר בפרשת יתרו שהאותיות הפוכות מעבר השני היו מרמזים לסודות עליונים. ולכא’ לפי ר”ח וולאוזין הנ”ל יש לדחות שהיו שם שמות במקום החקק.
וע’ מח’ הנוב”י יו”ד ע”ו ושו”ת ר”ח הכהן רפפורט נ”ב. ולפי הנוב”י יש לדחות עוד הראיה דשאני לוחות דכך ניתנה ההלכה.
והביאו בשם מהריל”ד פ’ בא נגד פ”ת רע”ו י”ז לענין חותם דנקט דשייך מחיקת ה’, ובשם זוהר שכתבו שמות מהופכים במגילת סוטה.
ובעיקר שבירת הלוחות לכא’ צ”ב איך שברם הרי עבר בלא תעשון כן ע’ רמב”ם פ”ו מיסודי התורה, וכן ביו”ד רע”ו ט’ ואילך. ולכא’ ה”ה בשם חקוק (וע’ תוס’ גיטין כ’ ע”א שלמדו מהלוחות דחקיקה ככתיבה).
וי”ל דבתנחומא אות כ”ו אמרו כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה מיד ויחר אף משה וישלך מידיו, בא וראה כמה גדול כחו של משה וכו’. ופשטות הכוונה שהשליכם כיון שנעשו כבדים. אך עוד פירשו כוונת התנחומא משום דאז כבר אין איסור מחיקת ה’. וכ”כ פסקי תשובה, ר’, בהג”ה וע”ש בסופו.
ובאמת בילקוט שצ”ג ובאבות דר’ נתן פ”ב ה”ג ג”כ מפורש שראה שהכתב פרח ושברן, אך אין מפורש שם שפרח הכתב רק כשהגיע למחנה. וע’ בשמו”ר מ”ו א’ וז”ל אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב”ה לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל וכו’ אפשר שלא היה משה מאמין בהקב”ה שאמר לו כי שחת עמך אלא וכו’ ד”א שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר וארא והנה חטאתם לה’ אלקיכם וכו’ עכ”ל.
והנה פשטות דברי המדרש שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן היינו שזה היה סיבה לשבירת הלוחות (משום שנעשו כבדים כתנחומא הנ”ל או משום דאז אין בו עיקר קדושתו ואין תועלת לישראל לקבלו) ולכן לא שברם לפני זה. מיהו במדרש לא משמע כן דבריש דבריו מקשה המדרש אפשר שלא היה משה מאמין בהקב”ה שאמר לו כי שחת עמך והוצרך לתרץ שהודיע משה דרך ארץ לישראל ומשמע דפשיטא ליה דכיון שעשו העגל יש לשבור הלוחות וא”כ מה תירץ על קושיא זה בפירוש השני שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן. וע”כ צ”ל כמ”ש בפסקי תשובה שהיה מחכה עד שפרח הכתב שלא יהיה איסור שבירה.
עניינו ומהותו של יום הפורים - אהבה ואחוה
Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita
נאמר בישיבה הק'[1]
ידועים דברי השל”ה הקדו’ (חלק תורה שבכתב פ’ תצוה דרוש שני לפרשת זכור) בשם האריז”ל במעלת יום הפורים, שיום הכיפורים כפורים. כמשל ונמשל, כלומר יוה”כ הוא המשל ואילו פורים הוא הנמשל, וא”כ נמצא לפי”ז שבפורים יש בו מעלה יותר מיום הכיפורים. וזהו לכאורה פלא, הלא יום הכיפורים הוא יום נורא ונשגב, יום של סליחה וכפרה, יום של זיכוך לחטאים של ישראל, יום שאנו עומדים לפני הקב”ה כמלאכים. קירבה עצומה להשי”ת אחר כל ימי האלול אני לדודי ודודי לי, ועדיין יום הפורים הוא גדול מיום הכיפורים.
והנה אמרו ז”ל (מגילה ז:) אביי בר אבין ור’ חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. וכבר נתקשו בראשונים איך מועיל להם לחיוב משלוח מנות. וברש”י פירש שמחלפין סעודתייהו, זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד עם חבירו. ובב”ח (סי’ תרצ”ה) תמה איך מועיל לפורים בשנה שניה לקיים חיובו שבשנה קודמת. וביאר פירש”י שטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות, א”כ אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות. וה”ה בשנה שניה וכן בכל שנה, והיו מחליפין כל שנה. ולפי”ז אין צריך לפרש שהיו עניים, אלא אפילו בעשירים הדין כן, אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים.
וא”כ יש לנו לומר שמצוות היום במשלוח מנות מורה לנו על מהותו של יום, כל מטרת ותכלית היום הוא להביא אהבה ואחוה. אכן מעשה המצוה הוא מקרא מגילה משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל לעולם עיקר מהותו ועצמותו של יום הוא אהבה ואחוה בין איש לרעהו. ובאמת שכבר בזה דכתי’ משפחה ומשפחה, רואים אנו שצריכים אנו לאהבה ואחדות, וזהו מענינו של יום ותכליתו.
וזהו שזכו כלל ישראל לקבלת התורה מאהבה, שודאי נתעלו להיות כאיש אחד בלב אחד, שזהו התנאי המוכרח לקבלת התורה וכדכתי’ ויחנו ישראל כנגד ההר ואמרו ז”ל כאיש אחד בלב אחד. ובאמת דכאיש אחד בלב אחד אין המכוון שכל אחד אוהב את זולתו, שבזה כבר מחוייבים במצות ואהבת לרעך כמוך. אלא שאנו חייבים ללכת כולם עם אותו מהלך, כולם יחדיו במהלך אחד איך לעבוד את השי”ת, כולם בתכלית אחת להיות עבדים להשי”ת, ולכך אין הנגיעות והרצונות מפרידים ביניהם, מכיון שכולם עומדים באותה מטרה ותכלית קיום רצונו ית’. וזה ענינו של קבלת התורה, קיימו וקבלו היהודים, כולם יחדיו באים לעשות רצון השי”ת.
והנה כאשר נתבונן במידותיהם של בני אדם, הלא אין האדם מקפיד על ילדים קטנים, אין לאדם מידות רעות כנגדם, כל ההנהגה כלפיהם בסלחנות. והביאור בזה שהמפריד הגדול בין אדם לזולתו הם המידות, הקנאה והתחרות, האדם מצד טבעו חפץ ורוצה כל דבר לעצמו ולטובתו, קשה עליו לראות במעלת ובקנין זולתו. זהו סיבת הפירוד בין אדם לחבירו. אבל כלפי ילד קט אין לאדם תחרות עמו, אין מרגיש שלוקח הימנו איזה דבר, ולכך אין פירוד עמו כלל.
ענינו של יום, הוא אהבה ואחוה, עבודת האדם הוא להוריד את המידות, הקפידא והכעס, וכל המידות המונעות ומפרידות בינו לזולתו, וממילא כבר יהיו במצב של אהבה ואחוה ושלום ורעות.
בזאת המידה מצינו ג”כ ביום הכיפורים, כולם נמצאים ברוממותו של יום, כולם במצב של רצון ומחילה, אדם מוחל לחבירו באמת ובתמים ואין בליבו שום כוונה לאחר נעילה להשיב לו כגמולו. וכמו שמצינו ברא”ש (יומא פ”ח סי’ כ”ד) שאפילו השטן מודה שכלל ישראל דומים למלאכים זקופים על רגל אחת ואין קנאה ביניהם. הרי שכלל ישראל מתעלים ביום הכיפורים שאין קנאה ביניהם, וממילא נמצאים המה במצב של אהבה ואחוה.
ובזה ביאר אדמו”ר זצ”ל, שביום הכיפורים עדיין יש מקום לשטן לקטרג, מכיון שעסוקים כל היום בתפילה אין פלא שאינם חוטאים, אבל אם נתיר להם מלאכה פתיחת חנויות ומשתה, אזי תשוב אליהם הקנאה והתחרות. ובכך נתעלה יום הפורים שהוא יום אכילה ושתיה ומשא ומתן, ואעפ”כ כלל ישראל מתעלים ששוררת ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות.
אכן, שבכדי לזכות למעלתו של יום, נתנו לנו חז”ל מצוות מיוחדות, בכדי שנזכה להגיע למידה של אהבה ואחוה. וכאשר יתבונן האדם יראה כמה זמן משפיע עליו הוידוי של יום הכיפורים לאחר שעבר רוממותו של יום. ואילו המשלוח מנות וכל מצוות היום בכוחם לחלוט אצלו אהבה ואחוה עם חבירו לשנים רבות.
הנה מצוות מתנות לאביונים אין תכליתה רק שיהא ממון לעניים, אלא לתקן את עצמו, להעמיד את האדם במצב של נתינה לזולתו שיקבע בנפשו אהבה ואחוה, עד כדי שאם אין עניים בישראל נותנים לעניי עכו”ם מפני דרכי שלום. והיינו שאין תכלית המצוה טובת העני אלא להסיר מעצמו כל המידות רעות, להלחם עם הרע הקנאה והשנאה, ולקבוע בנפשו רצון בטובת זולתו.
אולם יש בזה ב’ דרגות, האחד שיהפך הרע לטוב, וזאת המדרגה המעולה ביותר, אולם יש דרגה אחרת, והיא להכריח את הרע לעשות טוב. שאפילו שמכריחו למעשה אחד לזמן מסויים, יש בזה ג”כ מעלה במלחמתו עם הרע, אע”פ שאין בזה קיום לזמן רב.
והיינו שאמרו ז”ל (מגילה י:) חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הנה במציאות כאשר נמצא האדם במצב של שכרות אינו כועס על אף אדם, אין זוכר שום עוולה שעשה לו חבירו, כולו במצב של אהבה ואחוה לזולתו. ואע”פ שאחר שיפוג יינו יחזור לסורו, מ”מ שינוי לטובה ממה שהיה קודם וודאי יהיה, ואמנם לא הכניע לגמרי, מכל מקום יש מידה להכריח את הרע, ובזה ג”כ זוכה לאיזה מעלה, שפעמים יש בכח ההכרח להמשיך בהכנעת ובביטול הרע לגמרי. גם המצב הזמני שיהיה באהבה ואחוה, יש בכוחו להשפיע ולהכניע את מידותיו הרעות לגמרי, וזהו עיקר עבודת היום לבטל ולהפוך את המידות הרעות למידות טובות.
ובאמת בסיפור המגילה, מלבד שמורה לנו על השגחת השי”ת, רואים אנו את המידות טובות של מרדכי ואסתר, ומאידך את המידות הרעות של הרשעים. הנהגת אחשורוש היתה “בהראותו את עושר כבוד מלכותו” ואמרו ז”ל (אסתר רבה בפתיחה) מלכות אחשורוש נקראת מלכות חונף, מתחילה רצה לצאת ידי חובת אוהביו והרג את ושתי, אח”כ הרג את היועצים בכדי לצאת יד”ח אחרים, כ”ז מהשחתת המידות. גם בהמן מצינו שגידל המלך אחשורוש את המן, וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן, וכאשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אזי ימלא המן חימה, ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו וכו’, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים, כולו מלא השחתה ואכזריות. גם אמר המן וכל זה איננו שווה לי, כל חייו זרעו וממונו לא שווה לו אם יחסר לו הכבוד ממרדכי, כמה גאוה טמונה בהנהגה זו. גם בשעה ששאלו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, היה ברור לו שהמכוון אליו. הרי לנו שכל מציאותם והווייתם היה מידות רעות ומושחתות.
ומאידך באסתר מצינו דכתי’ בה “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה”, כל מידותיה צניעות וענווה וריחוק מן המלכות, שהלא אם היה יודע אחשורוש שהיא בת מלכים היה יכול לסייע בידה להיבחר להיות מלכה. זה היה החינוך שקיבלה אצל מרדכי. גם כתי’ בה “ובהגיע תור אסתר וכו’ לא ביקשה דבר”, כל מציאותה מידות טובות.
ובזאת העבודה של יום הפורים, להבדיל בין הנהגת מרדכי ואסתר להנהגת המן ואחשורוש. ארור המן מעמיד את המידות הרעות, ואילו ברוך מרדכי מעמיד ומורה לנו את המידות הטובות, להסיר הגאוה והקנאה והשחתת המידות, וכל המידות המונעות את האהבה והאחוה בין איש לרעהו. ובזאת חובתינו במצוות היום להטמיע בנפשנו האהבה והאחוה.
וזהו שאומרים אנו אחר קריאת המגילה שושנת יעקב צהלה ושמחה, שושנה ענינה זר של פרחים מצבעים וגוונים שונים, זהו בחינתם של כלל ישראל, כל אחד לפי טבעו וענינו מצטרף יחד עם כולם, ומהווים כולם יחדיו זר של פרחים. וכמו שאמרו “בראותם יחד תכלת מרדכי”, ותכלת כידוע (עי’ רמב”ן במדבר ט”ו, מ’) הוא כרכא דכולא ביה, והיינו השלימות האמיתית היא בחיבור של כל יחיד ויחיד מישראל להיות אחד באהבה ואחוה.
אכן, מחוייבים אנו לידע שההנהגה של אהבה ואחוה יש רק בישראל כאשר נתבאר, אבל מאומות העולם חובתנו להתרחק בתכלית הריחוק, שהלא בזאת היתה חטאם של ישראל בההיא שעתא, וכמו שאמרו (מגילה י”ב) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ובמדרש (אסתר רבה פ”ז) אי’ שהאנשים שהשתתפו בסעודה היו רק י”ח אלפים וחמש מאות, ובודאי שהיה זה מיעוט דמיעוטא מכל כלל ישראל באותו הדור. וא”כ מדוע כולם נענשו בעוון של מיעוט. וגם הלא ודאי אכלו אוכל כשר וא”כ מה היה הפגם במה שנשתתפו בסעודה. ועל כרחך עיקר התביעה היתה שהתקרבו לגויים, ובזאת כולם נפגמו במידה זו, ורק אלו כבר עשו מעשה של שותפות בסעודה.
חומר הענין כמו שאמרה תורה “השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך וגו’, וקרא לך ואכלת מזבחו” (שמות ל”ד, י”ב-ט”ו), וברש”י פירש כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך. והנה ודאי אין המדובר באכילת איסור, שהלא כסבור שאין עונש באכילתו, אלא מורה לנו התורה הקדו’ את חובת ההתרחקות מאומות האולם, עד כדי כך שאם אין מתרחק מעלה אני עליכם כמודה בעבודתו.
ולדידן, עיקר העבודה ביום הפורים, הוא להסיר את כל המידות הרעות, המונעות את האהבה והאחוה בישראל, להפוך את המידות של ארור המן למידות הטובות של ברוך מרדכי, ובכך יזכה לכל השפעת היום הנשגב שהוא יותר מיום הכיפורים, ויש בו קבלת התורה מאהבה.
[1] נכתב ע”י אחד השומעים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Holding On for Dear Life
Purim
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
The Chofetz Chaim (cited in the Pesichah to Sefer Shalmei Todah, p. 12) derives an important lesson from Mordechai’s refusal to bow to Haman. Achashverosh decreed that everyone had to bow down to Haman, but Mordechai defied this order: וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. Why? Because Haman made himself a god, so it was forbidden to bow to him.
The Chofetz Chaim brings the Midrash that teaches that Klal Yisrael warned Mordechai that if he would not bow down, he would cause Haman to hate the Yidden, and terrible things would happen — antisemitism would rise in Persia (modern-day Iran), which would lead to big problems. And it did. But even so, Mordechai said, “But the halachah is that bowing is forbidden — it’s יהרג ואל יעבר! I have to keep the Torah!” He held strong, and even after Haman made his decree to annihilate the Yidden, he still refused to bow.
This, says the Chofetz Chaim, teaches us a lesson for life, and for the galus we’re in now. So often, we feel pressured not to keep Torah and mitzvos — but we learn from Mordechai to be לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, to do the right thing, holding strong to Torah and mitzvos rather than submitting to the waves of society.
What happened at the end? Because of Haman’s decree, Klal Yisrael experienced a major yeshuah. That day was turned over, and the Yidden took revenge against the Amalekim and killed their leader, Haman, along with tens of thousands of Jew-haters. So because Mordechai refused to bow, a great yeshuah happened to Klal Yisrael.
The Gemara (Megillah 12) asks, why were the Yidden subjected to this decree in the time of Haman? The second explanation in the Gemara, which is the maskana, is that it was because they bowed down to the tzelem of Nevuchadnezzaar. Although they did not technically worship an idol, the fact that superficially they seemed to be doing so spurred Hakadosh Baruch Hu to bring this decree upon them.
What was their cheit? That they were not mekadesh Shem Shomayim because they were afraid of Nevuchadnezzar. And what was the tikkun? That Mordechai faced a similar nisayon and held strong, refusing to bow to Haman. The avodah of one Yid, then, served as the tikkun for all of Klal Yisrael. Every person, even in this galus, who does something that’s hard for him, has the power to be mesaken for all the Yidden.
What did Mordechai do? He strengthened his bitachon that Hashem would be there for him and help him — and that is what happened. By doing so, he rectified the reason for the gezeirah.
After reading the Megillah, we say Shoshanas Yaakov, which includes the words לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח. Both the Brisker Rav and the Sfas Emes point out that these words come to highlight the theme of the Megillah, which is the power of bitachon. Mordechai placed his bitachon in Hashem, as evidenced by his refusal to bow to Haman. He held strong in his beliefs, and steadfastly kept Torah and mitzvos.
This is not just a one-time event in history, but a lesson for all generations.
The True Source of Salvation
We can draw another lesson from Mordechai’s bitachon.
When a decree like that of Haman is made, the natural reaction is to try to utilize political connections to overturn it. Even today, askanim approach people in the government any time a law is enacted or proposed that could be harmful to Yidden. This approach would have the simplest course of action for Mordechai, whose own wife was a member of the government. Yet we find something interesting: His first reaction was וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. He davened and fasted, and only then did he approach Esther for assistance.
Many people feel that they’re very powerful and influential, and that they can manage their own lives through kochi v’otzem yadi. Mordechai understood, however, that as much influence as he had in the government, and as much power as he possessed, the real yeshuah would come only from Hashem. The first thing he did was daven, and place his hope in Hashem. Likewise, Esther instructed that all of the Jews of Shushan should fast for three days — as she and her maidservants did — and she davened powerfully; even as she was approaching Achashverosh, she was davening.
Mordechai and Esther davened and placed their trust in Hashem, and that’s what brought about the yeshuah.
The Gemara in Megillah expounds Mordechai’s name as a series of allusions to tefillah: He is called ben Kish because he “knocked” (הקיש) on the doors of Heaven with his davening, and he is referred to as ben Yair because he illuminated the eyes of the Jewish people with his davening. Chazal are emphasizing that the yeshuah came about through tefillah.
Many people daven for yeshuos, but they give up after a while; it’s too hard to keep davening. From Mordechai we learn the lesson of קַוֵּה אֶל ה’ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה’ — keep on hoping, even if the situation seems dire. His tefillos were an expression of his bitachon in Hashem: “I put my hope in You, and I’m not giving up.”
Mordechai’s bitachon expressed itself both in his refusal to bow to Haman and in his powerful tefillos, and that is what brought about the yeshuah.
This is the message of Purim, for all generations, and this message illuminates our lives and keeps us strong in the galus we’re in now, the galus of Eisav (Amalek’s grandfather). Don’t give up! Keep on davening and hold strong, and Hakadosh Baruch Hu will help you: לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ.
One Person can Save Everyone
The Chofetz Chaim adds another beautiful idea. The Gemara (Shabbos 88) teaches that during the time of Achashverosh, the Yidden reaccepted the Torah. Why was it specifically the nes of Purim that triggered this wholehearted acceptance of the Torah, hundreds of years after it was given to them at Har Sinai?
Until this point, the Yidden were afraid that the Torah would not be able to sustain them in every situation. But when they saw that Mordechai’s clinging to the Torah, by refusing to bow to Haman, is what brought about a massive yeshuah for Klal Yisrael, they understood that the Torah is the only thing that could sustain them under all circumstances. Even when it seems bad and hard, keeping the Torah is really for our benefit, and in the end we will enjoy tremendous berachah from it. This prompted them to reaccept the Torah at the time of Achashverosh.
Mordechai served as an inspiration for all of Klal Yisrael to reaccept the Torah. This is what a person accomplishes when he holds steadfastly to the Torah. The tzaddikim among us, and the chashuveh talmidei chachamim, and even those special baalei batim who are mekadesh Shem Shomayim, are an inspiration for all of us. When we witness such Yidden being moser nefesh, it motivates everyone to reaccept the Torah.
Purim is a day of simchah. What is the simchah of Purim? The Gemara (Megillah 10b) interprets the passuk תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס as an allusion to the story of the Megillah: In place of Haman, Mordechai arose, and in place of Vashti, Esther arose. This hints to what will happen le’asid lavo. In our world, resha’im appear to be flourishing, but you should know that a day of yeshuos will come when the tzaddikim will walk into the homes of the resha’im. That brings tremendous simchah, and that is the simchah that Purim empowers us with — that we know that there will be a day of yeshuos for all those who maintained their bitachon in Hashem: לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח.
Regarding the passuk לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה’ָ, in Parashas Vayechi, the Midrash teaches that everything comes in the zechus of kivuy, hoping: Avraham and the other Avos were saved b’zechus hakivuy, as were the Yidden in Mitzrayim, who placed their trust in Hashem. Similarly, the future geulah will happen when we place our biachon in Hashem, which will bring about yeshuos and berachos from Hashem: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה’.
Hashem should help us place our bitachon in Him and hold strong, knowing that this will open the gates of blessing for us. We should all see geulos and yeshuos and be filled with simchah: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי.