ShmosKi Sisa

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. (לג, יא)

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה: הנה אמרו בגמ’ (יומא דף ע”ו ע”א) “יהושע בן נון ירד לו מן כנגד כל ישראל”, ופירש”י שהמתין יהושע למשה ארבעים יום עד שירד מן ההר.

בכוונת הדברים פירש אאמו”ר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה, שמשום שפרש לבדו היה צריך לזכות לירידת המן כנגד כל ישראל.

ולמה המתין יהושע? כדי להקדים להיות אצל משה שעה קלה, משעה שירד מן ההר עד שיבוא למחנה.

ויש להתבונן, למה היה לו ליהושע להמתין כל אותם הימים סמוך להר, הרי הוא ידע את יום רדתושל משה, והיה אז יכול לצאת אל ההר.

אלא הביאור הוא, על יהושע נאמר “לא ימיש מתוך האהל”, ומה יעשה כאשר האהל איננו מאחר שמשה עלה אל ההר, הרי אם ישאר כעת במחנה הרי הוא יוצא מתוך האהל, על כן יצא מן המחנה והמתין למשה סמוך להר כל אותם הימים. וכיון שהיה עומד ומצפה מתי יחזור משה, הרי ע”י כן לא מש מתוך האהל גם בשעה שהאהל איננו.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

“לחם לא אכל” – משה רבינו שבע מהתורה

ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (לד, כח)

הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט”א, ראש ישיבת ‘עטרת ישראל’ מביא את מה שמסופר על אותם ימים של התעלות שהייתה לתלמידי הישיבה בשנות גלות הישיבה בשנחאי, אליה הגיעה בצוק העתים, בשנות השואה האיומה:

באותם ימים טרופים של שנות המלחמה והזעם, אירע והיו אז שלשה ימים של רעב כבד במיוחד. במשך שלשה ימים לא הגיע כמעט דבר מאכל אל פיהם של בני הישיבה.

שאלו אז את האחד מהם, הלוא הוא מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה, מה אכלת בשלשה ימים אלו?

השיב מרן במילה אחת: רשב”א.

מוסיף הגרב”מ אזרחי שליט”א: אין זאת מליצה בעלמא, מסוגל הוא האדם לרומם את עצמו עד כדי כך, כאילו שוהה הוא במרום אצל הרשב”א ממש ולאכול תורה, ולאכול לשובע!

(ברכת מרדכי)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

כי תשא

איסור מנין בנ”י

יומא כ”ב ע”א תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ומקשה הגמ’ ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לר’ יצחק דאמר ר’ יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו’ דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר ר’ אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מהלכות תמידין ה”ג וגם המגן אברהם בסי’ קנ”ו הביאו.

והקשו המפרשים אמאי לא הביא מקרא מפורש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וכו’. והוסיפו דכן מפורש בברכות ס”ב ע”ב.

ובמהרש”א ביומא תי’ דאיכא לפרושי מעשה דמשה דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על העגל ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף. אך ק’ מברכות הנ”ל.

ובס’ באר שבע על מס’ תמיד תי’ דמקרא יש לדחות דאסור רק שלא לצורך אבל לצורך מצוה אולי מותר וקמ”ל בגמ’ יומא דאפילו לצורך מצוה אסור. וכן תי’ בס’ עין יעקב בפירוש עץ יוסף ובפירוש עיון יעקב. וכ”כ הט”ז בספרו על התורה דברי דוד בפ’ כי תשא.

והחיד”א בספר עין זוכר מערכת המ’ אות כ”ד תי’ דקמ”ל בגמ’ יומא דאסור למנות אפילו חלק מכלל ישראל וכ”כ בשפת אמת על מס’ יומא. וכ”כ משך חכמה בהפטרת פ’ במדבר.

ובענין מנין חלק מבני ישראל, הביאו, בציץ אליעזר ח”ז סי’ ג’ אות י”ג, עוד ראיה לאיסור מהמעשה של מנין דוד שהביאו בילקוט שמעוני סוף שמואל ב’ דדרש שם מקרא דכתיב ויתן יואב את מספר מפקד העם, ולמה כתיב מספר ומפקד, ודרשו דיואב לא רצה למנות את ישראל כרצון דוד, ואמר יואב “כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש” וחזינן דגם מנין משפחה אחת אסורה.

וכן הביא שם ד”ה ולפי הנ”ל בשם הסטייפלר שאפילו בכלל מדינת ישראל יש גם גוים הרי מ”מ יש איסור במנין כל משפחה לבדו וכמבואר בילקוט הנ”ל. והמגן אברהם סי’ קנ”ו הביא ראיה מהגמ’ יומא דאפילו בסוף לא נדע מספר הכהנים שעמדו בהיקף מ”מ יש איסור במעשה מנין, שהוא בכלל הקרא דלא ימד בני ישראל. ולכא’ זה כמבואר בילקוט הנ”ל שיש איסור במעשה המנין.

ובזה תי’ הח”ס (מובא בציץ אליעזר אות מ’ ד”ה ובדבר מ”ש) אמאי לא הביאו שם בגמ’ יומא מקרא דכי תשא, ומ”מ אסור מדברי קבלה דכתיב לא ימד. והוא כעין החיד”א ושפ”א הנ”ל, אלא שהח”ס פי’ כן לענין שאין יודע המספר בסוף.

ובאיסור מנין בכתב כתב בשו”ת כתב סופר יו”ד סי’ ק”ו בשם הח”ס דבודאי אסור דאל”כ כיון דיואב לא רצה למנות את ישראל אמאי לא עשה בכתב וע”כ דגם זה אסור.

אמונה

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

“ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה”…

“ויאמר אנכי אלקי אביך… ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים”… (שמות ג’)

“ויאמר הראני נא את כבודך” (שמות ל”ג)

“ויאמר לא תוכל לראות את פני”…

אמר לו הקב”ה למשה כשרציתי לא רצית ועכשיו שאתה רוצה אין אני רוצה ופליגא דרב שמואל בר נחמני א”ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש בשכר “ויסתר משה פניו” זכה לקלסתר פנים בשכר “כי ירא” זכה ל”ויראו מגשת אליו” “בשכר מהביט” זכה ל”ותמונת ה’ יביט” (ברכות ז’ א’).

נחלקו בגמרא האם משה רבינו אדון כל הנביאים קבל על האיסור עונש או להיפך קיבל על זה מתנות גדולות וחשובות קלסתר פנים “ויראו מגשת ותמונת ה’ יביט” וחוץ מזה הלשון שרציתי לא רצית, בלשון המדוברת אחרת את המועד עכשיו איני רוצה?

“וראית את אחרי ופני לא יראו” נקבע לדורות את הבורא עולם רואים רק לאחר מעשה, בשעת מעשה אף אחד לא רואה, אף אחד לא מבין, רק לאחר מעשה פתאום אפשר לראות אפשר להבין שאת הכל סיבב ומסובב בורא עולם, בכל מהלך פתאום אפשר לראות את יד השם והכל רק לאחר מעשה, והדברים מבוארים בחת”ס שנשאר לדורות את האפשרות ואת הזכות לאמונה, בשעת מעשה אין אפשרות לראות, אפשר וצריך רק להאמין ועם הזכות הזאת אפשר לזכות ואחר מעשה “וראית את אחורי” פתאום רואים איך שהכל מגיע מבורא עולם.

אז שוב נשאלת השאלה “וראית את אחורי” זה עונש או שזה זכות לאמונה?

עוד קודם בפרשה “והביטו אחרי משה”, חד אמר לגנאי חמו שקיה חמו כרעיה אכול הוא מיהודאי ושתי מיהודאי וחד אמר לשבח מחמי צדיקא ומזכי (ירושלמי שקלים ח’ ב’) כאן זה כבר לא מחלוקת בדרש זה מחלוקת במציאות, מ”ד לגנאי הכל משלנו הכל על חשבוננו, מ”ד לשבח זכינו לראות הצדיק זכינו לראות לאן יכול להגיע ילוד אשה.

צריך לומר שלא הייתה מחלוקת במציאות, רק תלוי איפה הולכים, בפינה אחת היו אנשים שלראות את משה זה הביא אותם לעלות ולהתעלות זכינו לראות את הצדיק, במקום או במקומות אחרים מסתובבים אנשים שהמסקנה שלהם אוכלים משלנו שותים משלנו, כאלה שרק עוסקים ב”וידברו באלקים ובמשה”. המחלוקת היא לא במציאות, המחלוקת הוא מה צריכים להזכיר, מה צריך לדעת האם צריכים להזכיר את השבח ועד כמה אפשר לזכות בהתדבקות לצדיק או האם צריך להלחם ברע, לדעת לאן אדם יכול לרדת, לראות את הצדיק ובמקום “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” להגיע ל”וידבר העם באלקים ובמשה”.

חשבנו, אם אפשר לומר, כשאומר הקב”ה למשה עכשיו איני רוצה זה לא עונש הקב”ה רצה לנהל את העולם בדרך של יראה גלויה שאפשר יהיה לראות את הסנה בוער באש אפשר יהיה לראות את המראה הגדול ובשעה של ויסתר משה פניו כי ירא קבע משה רבינו לדורות שאפשר לקבל יראה בלי לראות אפשר לקבל גם ע”י אמונה אפשר לא לראות בשעת מעשה כלום ולהאמין בכל הלב ועי”ז לזכות ליראת שמים, ולדורות נקבע מצות האמונה היא הדרך בה ילכו בני ישראל.

וזה המחלוקת בגמרא האם צריכים להדגיש הפסדנו, יכלנו לראות אמונה בחוש, יכלנו לראות את בורא העולם על כל צעד ושעל, לפני מעשה בשעת מעשה ואחרי מעשה או שצריך לספר למה זכה משה בזכות ה”כי ירא” בזכות זה שהנחיל לנו באותו מעמד בסנה את מצות האמונה שמהלך העבודה של כלל ישראל ושל כל העולם הוא רק בדרך של אבותינו ספרו לנו, שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, המהלך של צדיק באמונתו יחיה, המהלך של ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ד’ עד בואנו שמה, אמונה ועוד אמונה ושוב פעם אמונה.

“ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי… לכן לא תביאו את הקהל הזה… המה מי מריבה”… משה ואהרן לא נכנסים לארץ בגלל מי מריבה.

ובפרשת ואתחנן אמר משה לכלל ישראל “ויתעבר ה’ בי למענכם” ובמדרש “אמר לו שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות או לאבד את ישראל ואם תרצה אתה לחיות יאבדו ישראל”…שאם משה רבנו היה נכנס לארץ ישראל ובונה את בית המקדש לא היה אפשר לקיים שפך חמתו על העצים ועל האבנים וח”ו לא היתה תקומה לשונאיהם של ישראל.

וכיון שכן יש שאלה בגלל חטא מי מריבה או למענכם מאיזה סיבה לא נכנס משה לארץ בגלל חטאו או למען כלל ישראל.

והפשט הפשוט יען לא האמנתם להקדישני שאילו דברתם אל הסלע היו עושים בני ישראל ק”ו “ומה הסלע הזה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום ק”ו אני” אם משה היה מדבר אל הסלע כלל ישראל היה מגיע לכזה פחד ויראת שמים שלא היו יכולים לחטוא. ואם לא חוטאים לא יצטרכו להגיע למצב של שפך חמתו על העצים ועל האבנים ואז משה יכול להכנס לארץ ולבנות את בית המקדש ויד זרה לא תוכל לגעת בו.

כשמשה הכה את הסלע נשאר המצב של אמונה של היראה מתוך אמונה ולא מתוך ראייה ואם הדרגה היא רק של אמונה יכול להיות חטא ואז צריך לתת את האפשרות של שפך חמתו על עצים ואבנים.

כשמשה ואהרן לא נכנסו לארץ זה בגלל חטא מי מריבה אבל זה היה לטובת כלל ישראל “ויתעבר ה’ בי למענכם”.

משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו… בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו…

“ה’ אלקינו אתה עניתם אל נושא היית להם ונקם על עלילותם”.

זה המחלוקת בגמרא האם צריך לדבר על “נושא היית להם” או “על ונקם על עלילותם”.

אנחנו אומרים כל שבוע בקבלת שבת ואם לא היו רבותינו מאירים לנו את עיננו (הסבא מקלם) לא היינו שמים לב “משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו” לאן הם הגיעו למה הם זכו, להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של “ונוקם על עלילותם” בעלילה בא להם לטהרם ולקדשם ולהגיע לדרגות הגבוהות ביותר.

יזכנו בורא עולם לדבוק באמונה לחיות באמונה ולעלות ולהתעלות באמונה עד היום אשר עין בעין יראו היום של הגאולה שלימה היום בו יוכלו לראות את אחורי שכל מה שנעשה ויעשה נעשה ע”י קורא הדורות “למענכם” כי עין בעין יראו בשוב ד’ ציון.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Shmuel Friedman Shlita

Shabbos: A Synthesis of Guf and Neshamah

Parashas Ki Sisa

Harav Hagaon Shmuel Friedman shlita

This parashah contains the tragic episode of the eigel, but before that it discusses several other topics — including the machatzis hashekel, the kiyor, the shemen hamishchah, the components of the ketores, the appointment of Betzalel and Ohaliav, and the mitzvah of Shabbos Kodesh. The mefarshim discuss the connection between these topics and the cheit ha’eigel. Immediately prior to the discussion of the eigel, the Torah discusses the mitzvah of Shabbos. Considering that the mitzvah of Shabbos appears numerous times throughout the Torah, the question arises: Why is Shabbos, specifically, chosen to be placed right before the episode of cheit ha’eigel?

Several other questions can be posed regarding the presentation of the mitzvah of Shabbos in this parashah. The parashah is introduced with these words: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם. Generally, when Hashem instructs Moshe to transmit a message to Klal Yisrael, He simply says דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Why does Hashem add the word וְאַתָּה — וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — in this passuk?

Furthermore, when Hashem says לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם, what kedushah is He referring to?

Another unusual element of the mitzvah of Shabbos in this parashah is the final word, וַיִּנָּפַשׁ, as the passuk states: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. What does וַיִּנָּפַשׁ mean?

The Gemara (Beitzah 16) teaches that Hashem had a gift called Shabbos, which He wished to give to Bnei Yisrael, and to inform them of this gift. What is this secret of Shabbos that Hashem wanted to impart? One explanation in the Gemara is that this refers to the neshamah yeseirah:

דאמר ר’ שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב”ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש.

When a Yid finishes observing Shabbos, then we say “vai,” for he lost his nefesh — his neshamah yeseirah.

Similarly, the Baal Haturim notes that the final letters of the words וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ spell שתים, alluding to the two neshamos a person has on Shabbos.

Why does the Torah allude to the neshamah yeseirah immediately before the discussion of the eigel? What connection is there between the two? And, more generally, why do we learn of the neshamah yeseirah’s existence specifically in the context of losing it, with the word וַיִּנָּפַשׁ interpreted as ווי אבדה נפש?

Moshe Rabbeinu Returns the Gift

The Chasam Sofer explains that the reason the Torah juxtaposed the mitzvah of Shabbos with the discussion of the eigel, concluding that mitzvah with the allusion to the neshamah yeseirah in the word וַיִּנָּפַשׁ, is linked to Hashem’s final instruction to Moshe Rabbeinu before he descended Har Sinai: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. When Klal Yisrael sinned with the eigel, they forfeited their nefesh, and Hashem told them: ווי אבדה נפש. After they had declared naaseh venishma, 600,000 angels descended to place two crowns on each person’s head, but when they sinned with the eigel they lost this gift, and it was transferred entirely to Moshe Rabbeinu. The great radiance of Moshe’s face — קָרַן עוֹר פָּנָיו — stemmed from these crowns, which he received from the rest of Klal Yisrael. When we say יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ, we are referring to this gift.

Every Shabbos, continues the Chasam Sofer, Moshe Rabbeinu returns these two crowns to all those who keep Shabbos, and he takes them back on Motz’aei Shabbos.

In a similar vein, the Arizal states that before the eigel, there was no neshamah yeseirah because Klal Yisrael had their two crowns. Only after they sinned with the eigel did this concept of וַיִּנָּפַשׁ come into existence, because they lost their nefesh. Now it returns only on Shabbos, in the form of the neshamah yeseirah.

The Baal HaTurim expresses this idea succinctly, saying that the word וַיִּנָּפַשׁ is juxtaposed with the eigel because through this transgression, Klal Yisrael became deserving of death, and they lost their nefesh.

What is the Neshama Yeseira?

We can now understand why Moshe Rabbeinu had to be the one to tell Klal Yisrael about this — וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. The neshamah yeseirah comes from Moshe Rabbeinu’s chelek, and he gives it back to every person on Shabbos, in the form of the radiance of a person’s face.

This idea is reflected in a Midrash, which expounds the passuk: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, at the beginning of Bereishis, to mean that a person’s face has a special glow on Shabbos:

ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת.

This glow is a function of the neshamah yeseirah.

What is the purpose of the neshamah yeseirah? What are we meant to gain from it?

Commenting on the Gemara’s use of the term “neshamah yeseirah,” Rashi says (Beitzah ibid): רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו. On Shabbos, he explains, a person’s heart expands so he can rest and rejoice and eat and drink, without becoming disgusted. But if that is the entire purpose of the neshamah yeseirah, then shouldn’t we have been given a guf yeseirah, not a neshamah yeseirah?

Other Rishonim describe the neshamah yeseirah differently. The Avudraham, citing the Ibn Ezra, explains that on Shabbos the guf receives more strength, while the neshamah receives added seichel; we see, then, that Shabbos invigorates both the body and the mind.

The Shitah Mekubetzes adds that the neshamah yeseirah confers Divine bounty upon a person on Shabbos, granting him additional seichel so that he can learn Torah and understand more of maasei Hashem than he can during the week. The Meiri notes that the neshamah yeseirah is not a separate neshamah, but rather an added dimension of the soul, and this expanded neshamah achieves greater clarity so that the person can concentrate and understand things better. The Shaarei Teshuvah (Orach Chaim 290) notes that a person is supposed to innovate chiddushei Torah on Shabbos, as the Zohar teaches that on Motza’ei Shabbos, when the neshamah yeseirah returns to its place, Hakadosh Baruch Hu asks it, “What chiddush did you say in Torah?”

We see, then, that the neshamah yeseirah is connected with limud haTorah. Indeed, the Arizal states that when a person innovates chiddushei Torah, his father in crowned in the Olam Ha’emes, and that’s why the mitzvah of kibbud av v’eim is juxtaposed with the mitzvah of Shabbos. Even someone who doesn’t have the ability to be mechadesh chiddushei Torah should learn something he never learned.

We can understand that the neshamah yeseirah grants a person the ability to learn and understand Torah on Shabbos, but how do we understand Rashi’s statement that it enables a person to eat and drink without becoming disgusted?

Peaceful Coexistence

The Shelah Hakadosh explains this beautifully. If a person would receive his neshamah yeseirah on Shabbos while retaining his regular appetite, the guf would be drowned out, as the two neshamos would overwhelm it, leaving the person less of a desire to eat or be involved in any type of physical functions. Along with the neshamah yeseirah, therefore, the Ribbono Shel Olam added a koach to the person so that he could maintain his gashmiyus as well as his ruchniyus, and the two can complement each other.

The Ben Ish Chai, in Ben Yehoyada at the beginning of Eruvin, explains that the reason for the minhag to say Shabbos Shalom is that on Shabbos gashmiyus and ruchniyus are not in a state of contradiction, and can coexist harmoniously. The extra power of kedushah that we receive grants us the ability to achieve this harmony by elevating all of our regular physical functions, while also becoming more spiritual, as we gain greater clarity and understanding in Torah.

The Chasam Sofer, in his derashos on the Torah (Parashas Vayeilech), expresses another beautiful point regarding the concept of the neshamah yeseirah. Why, he asks, does Nusach Ashkenaz recite במה מדליקין on Leil Shabbos? If the purpose is for us to know which wicks and oils we should use for Shabbos, or to remind us to make an eiruv, take maaser, and light Shabbos candles, then we should say this before Shabbos comes in, as is indeed the Sephardic custom.

He explains that the reason we recite במה מדליקין right after we are mekabel Shabbos is that we’re actually learning mishnayos to elevate our own neshamah yeseirah, which has just arrived.

We should be zocheh to utilize this wonderful opportunity we receive on Shabbos — the neshamah yeseirah, about which the Torah says: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, conveying that Hashem blessed this day with the special radiance of a person’s face. Indeed, the words כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם convey that a special kedushah comes to us on Shabbos, as the neshamah yeseirah grants us enhanced seichel so that we can better understand Torah, appreciate ruchniyus, grasp maasei Hashem, and achieve greater clarity and menuchah, as our gashmiyus and ruchniyus coexist peacefully.

Shabbos shalom u’mevorach.

  • SEARCH BY PARSHA

  • ‫‪SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬