Parshas Ki Sisa 5781

Ki SisaShmos

Parshas Ki Sisa 5781

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

זאת התורה אדם כי ימות באהל. (במדבר יט, יד)
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. (ברכות סג:)

יש לדקדק, דלכאורה יסוד גדול כזה בדרכי קניית התורה וקיומה היה ראוי לכתבו בפרשת יתרו, שהיא הפרשה של קבלת התורה, ומדוע נמצא מקומו כאן באמצע פרשת הטהרה של פרה אדומה?

ונראה לבאר עפ”י דברי הילקוט בפרשת בלק (רמז תשעא) על הפסוק (במדבר כד, ו) “כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה’ וגו'”, מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות [האמורים בהמשך הפסוק ‘כאהלים נטע ה”, דהכוונה על בתי מדרשות], אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדים לשם כשהם טמאים וטובלין ועולין טהורים, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לשם כשהם מלאים עוונות ויוצאים מלאים מצוות, וכעין זה אמרו בברכות (דף טו:).

למדנו מכאן, כפי שהשרישו לנו רבותינו זיע”א, שצריך האדם להיכנס בתורה בכל גופו, דומיא דנחלים שאין מטהרים אלא אם כן נכנס כל כולו לתוכם בלא חציצה.

מעתה שפיר שייך ענין זה בפרשת הטהרה, משום שדברי תורה הרי הם כמקוה טהרה, וסגולת עניינם היא רק בהיות האדם כולו מצוי באותו המקום כליל, וכן מצינו בגמ’ (מכות דף י:) דדברי תורה קולטין ממלאך המוות או להציל הרוצח מיד גואל הדם, הרי שהתורה היא כעיר מקלט ובבחינת תחום מקום וגבול, אשר רק בהיותו מצוי כולו בתוך אותו התחום מסוגלת התורה לקולטו ולהצילו. בזה מבואר השייכות בין עמלות בתורה לטהרה מטומאה שבפרשת פרה.

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה
נלב”ע כ”ד אדר ב’ תשס”ח

דברי הימים

Finkel, Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch zt”l

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה

כ”ד באדר ב’ תשס”ח

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה התמסר בכל ליבו ונפשו לכל תלמיד ותלמיד. למרות שהיה חס על כל רגע ורגע והיה מנצל את כל זמנו ללימוד ולהכנת שיעוריו, כאשר הגיע אליו תלמיד וביקש לשוחח אתו, היה הגרא”ב מקבלו בסבר פנים יפות, מושיבו בחיוך ליד השולחן ומקדיש לו את מלוא הזמן בסבלנות רבה כאילו אין לו שום דבר בעולמו כעת חוץ מצרכי התלמיד היושב לפניו.

כאשר בא תלמיד לדבר אתו בלימוד היו פניו מאירות תמיד, בין אם היה מדובר ב’עילוי’ של הישיבה ובין אם מדובר בתלמיד חלש שזקוק לתשומת לב. בכל מקרה התייחס רבינו זצ”ל לדברי התלמיד כאל תורה מסיני והיה דן ומתווכח אתו בלימוד כשווה בין שווים. בשעת הצורך היה תוך כדי ויכוח משחיל סברות מעצמו לתוך דברי התלמיד כדי שירגיש התלמיד הסברות היו מונחות בתוך דבריו. בדרך זו רומם את תלמידיו והטביע בהם את שמחת לימוד התורה.

גם כאשר היה מדובר בצורך גשמי של תלמיד היה רבינו זצ”ל מתפנה מכל עיסוקיו ודואג לרווחת תלמידיו. בדרך זו נסגרו עשרות שידוכים של תלמידיו בין כותלי דירתו, כאשר הגרא”ב והרבנית שתלחט”א מאזינים ללבטי התלמיד, מתעניינים, מייעצים ובשעת הצורך נכנסים לעובי הקורה כדי שעוד תלמיד יזכה להקים בית נאמן בישראל.

ת. נ. צ. ב. ה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

כי תשא פרה

איסור מנין בנ”י

כתיב ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וע’ יומא כ”ב ע”א תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ומקשה הגמ’ ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לר’ יצחק דאמר ר’ יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו’ דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר ר’ אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מהלכות תמידין ה”ג וגם המגן אברהם בסי’ קנ”ו הביאו.

והקשו המפרשים אמאי לא הביא מקרא מפורש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וכו’. והוסיפו דכן מפורש בברכות ס”ב ע”ב.

ובמהרש”א ביומא תי’ דאיכא לפרושי מעשה דמשה דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על העגל ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף. אך ק’ מברכות הנ”ל.

ובס’ באר שבע על מס’ תמיד תי’ דמקרא יש לדחות דאסור רק שלא לצורך אבל לצורך מצוה אולי מותר וקמ”ל בגמ’ יומא דאפילו לצורך מצוה אסור. וכן תי’ בס’ עין יעקב בפירוש עץ יוסף ובפירוש עיון יעקב. וכ”כ הט”ז בספרו על התורה דברי דוד בפ’ כי תשא.

והחיד”א בספר עין זוכר מערכת המ’ אות כ”ד תי’ דקמ”ל בגמ’ יומא דאסור למנות אפילו חלק מכלל ישראל וכ”כ בשפת אמת על מס’ יומא. וכ”כ משך חכמה בהפטרת פ’ במדבר.

ובענין מנין חלק מבני ישראל, הביאו, בציץ אליעזר ח”ז סי’ ג’ אות י”ג, עוד ראיה לאיסור מהמעשה של מנין דוד שהביאו בילקוט שמעוני סוף שמואל ב’ דדרש שם מקרא דכתיב ויתן יואב את מספר מפקד העם, ולמה כתיב מספר ומפקד, ודרשו דיואב לא רצה למנות את ישראל כרצון דוד, ואמר יואב “כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש” וחזינן דגם מנין משפחה אחת אסורה.

וכן הביא שם ד”ה ולפי הנ”ל בשם בעל קה”י זצ”ל שאפילו בכלל מדינת ישראל יש גם גוים הרי מ”מ יש איסור במנין כל משפחה לבדו וכמבואר בילקוט הנ”ל. והמגן אברהם סי’ קנ”ו הביא ראיה מהגמ’ יומא דאפילו בסוף לא נדע מספר הכהנים שעמדו בהיקף מ”מ יש איסור במעשה מנין, שהוא בכלל הקרא דלא ימד בני ישראל. ולכא’ זה כמבואר בילקוט הנ”ל שיש איסור במעשה המנין.

ובזה תי’ הח”ס אמאי לא הביאו שם בגמ’ יומא מקרא דכי תשא, ומ”מ אסור מדברי קבלה דכתיב לא ימד. והוא כעין החיד”א ושפ”א הנ”ל, אלא שהח”ס פי’ כן לענין שאין יודע המספר בסוף.

ובאיסור מנין בכתב כתב בשו”ת כתב סופר יו”ד סי’ ק”ו בשם הח”ס דבודאי אסור דאל”כ כיון דיואב לא רצה למנות את ישראל אמאי לא עשה בכתב וע”כ דגם זה אסור.

אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה

Finkel, Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch zt”l

זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו׳ (במדבר יט, יד).

דרשו חז״ל (סוף ברכות) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ופירש רש״י שם: זאת התורה היכן מצויה, באדם שימות באהלי תורה, ודרשה זו נשנית בג׳ מקומות בגמרא: בברכות (סג,ב), בשבת (פג,ב ובגיטין (נז, ב). והרמב״ם (פ״ג ת״ת הי״ב) הביא נמי דרשה זו וז״ל: אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים [ויש גורסים (מהד’ רש״פ) באהלי החכמה].

עוד מצינו ברמב״ם בהלכות ת״ת שם (פ״ג הלכה ו-ז), דמי שנשאו לבו להיות מוכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו’. שמא תאמר עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא וכו’, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, עכ״ל. ולהלן (הלכה יג) הוסיף הרמב״ם שמי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיו״ב, אלא בתלמוד תורה ובדברי חכמה וכו’, עכ״ל. וצריך ביאור מה עניינו של כתר תורה, ולמה אם מאבד לילה אחד מלילותיו מאבד את הכתר. ועיין במשנת רבי אהרן (ח״א עמ’ לא) שבכתר אם יש בו פגימה אחת הוי חסרון בכל הכתר, ועדיין צ״ב.

ונראה בזה, לפי מש״כ הב׳׳ח (או״ח סי׳ מ״ז) וז״ל: דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב׳׳ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ״ח אברים ושס׳׳ה גידין ברמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה שבתורה, עכ״ל. והיינו, שכל מציאות האדם והווייתו תהיה שקיעות בתורה, וכמעשה דרבא שהובא בגמ׳ שבת (פח, א), שהיה כל כך שקוע בתורה שכאשר היה מעיין בשמעתא לא הרגיש שממעך אצבעו וזב ממנו דם, כי המית את כל החושים הגשמיים שלו ונהפכו כולם לחושים רוחניים שחיותם היא תורה [וע״ש בטענת הצדוקי על הפזיזות ובמהרש״א שם].

וכן ראינו אצל גדולי ישראל זי״ע, שעשו להם ניתוחים בלא סם מרדים ע׳׳י שהיו משקיעים עצמם בסוגיא, שדבר זה לא מצאנו אצל הפרופסורים והפילוסופים העמקנים הגדולים ביותר, כי זו היא רק סגולת התורה אשר ממיתה כל החושים הגשמיים. וגם ידוע מרבותינו [כך אמר אא׳׳ז מסלבודקא זללה״ה וכבר מטו כן בשם הגר״א], שאם לומדים תורה בלא כל האיכות שאפשר, זה גם ביטול תורה, ואפילו אם יש בו עורק או גיד אחד שהוא פנוי מן התורה ג״כ הוי ביטול תורה, נורא למתבונן.

ומצינו בשעת קבלת התורה (שבת פח, ב) שבכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצא בדברו, והקשו בגמ׳ ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו, ומשני הוריד טל של תחיה שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, ולא נתפרש להדיא מהו אותו טל של תחיה שעתיד להחיות בו מתים, אבל כבר נתבאר בפרשת יתרו (שמות כ, א) שהטל של תחיה הוא התורה עצמה, כדאיתא בשלהי כתובות (קיא, ב) עה׳׳פ (ישעיה כו, יט) כי טל אורות טלך – כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. נמצא שהטל של תחיה היה אותו דיבור של תורה גופא, באופן שמצד אחד הדיבור היה ממית אותם, ומצד השני מחיה אותם.

ולדרכנו נלמד מזה לדורות לקיים המוות והחיים יחד בדברי תורה, באופן שכל דיבור של תורה ימית אצלנו את החושים והחיים הגשמיים, ובד בבד יעניק לנו חושים רוחניים וחיות של תורה.

וזה הפירוש במה שאמרו חז״ל כאן ״אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה״, והיינו שממית החושים הגשמיים ויתחדש אצלו חושים רוחניים וחיות מהתורה, ובזה נהיית כל הווייתו ומציאותו ועיקר חיותו ״תורה״. וכעין זה מצינו (במדבר רבה יט, כו) על הפסוק ׳וממדבר מתנה׳, שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר ומפליג מן הכל, והיינו שהוא מפליג את עצמו מכל העולם הגשמי והרי הוא כנמצא במדבר, שאין לו שום שייכות עם כל העולם הזה.

ולפ״ז נראה דזהו הלשון שהזכיר הרמב״ם שיהא ״ממית עצמו באהלי החכמים״, והוא ע״פ המבואר בסוף ברכות (סג, ב) שלימוד באהלי החכמים מסמל שהוא מבקש השם, וילפינן שם מ״והיה כל מבקש השם יצא אל אהל מועד״, קל וחומר לתלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ע״ש. וכן גבי ״יעקב איש תם יושב אהלים״ (בראשית כה, כז), ובתרגום יונתן: ״תבע אולפן מן קדם השם״, והיינו דורש ומבקש תורה. ונראה הטעם עפ״ד הרמב״ם בהלכות רוצח (פ״ז ה״א) כי חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה הם חשובים, עכ״ל. הרי שהדגיש הרמב״ם שלא רק אצל בעל החכמה ומי שלומד לעצמו תורה עיקר חיותו הוא תורה, אלא אפילו אם הוא רק בגדר מבקש תורה ג״כ החיות שלו הוא רק תורה, ובלא תורה זה מיתה. וזהו שכתב גם כאן הרמב״ם שמי שממית עצמו באהלי החכמים, והיינו מבקש תורה, ומקבל על עצמו להיות תלמיד אמיתי, אצלו התורה זה החיות.

ובדרך זו נבין סוד עניינה של כתר תורה, שענין הכתר אינו דבר נוסף על עצם מהות המתעטר בו, אלא זהו עיקר עצם מהותו, כמו כתר כהונה וכתר מלכות, שהכהונה והמלכות הם שינוי בעצמות האדם ולא דבר שמחוצה לו, וה״נ כתר תורה, היינו שהתורה היא עצם הווייתו ומציאותו, וזה דבר שא״א ליטול ממנו. ולכן כתב הרמב״ם (ה״ו) דמי שממית עצמו בתורה ולא מסיח דעתו לדבר אחר הוא הזוכה בכתר תורה.

ועתה נבא לבאר גם סוף דברי הרמב׳׳ם שם (הי״ג) שמי שרוצה לזכות בכתר תורה יזהר שלא לאבד לילה אחד מלילותיו באכילה ושתיה ושינה ושיחה, וצ״ב מה ענין של לילה דוקא, וגם למה הפסיד הכל אם איבד לילה אחד.

ונראה בזה, שהלימוד בלילה שונה ביסודו ובעיקרו מלימוד ביום, משום שהיום מעיקר תכונתו מיועד לעסקי האדם, כדכתיב (תהלים קד, כב-כג) תזרח השמש וגו׳ יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, [וכ״ה ברמב׳׳ם שם (ה״ט) שעושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה], וא׳׳כ אם אינו עוסק בתורה אלא ביום אי״ז אלא בחינת ׳עבודה׳ אצלו וזה הוא ה׳עסק שלו’, ואף שזו מעלה גדולה [כדאמרינן בנוסח הברכה ׳לעסוק׳ בדברי תורה], מ״מ אין כאן ראיה שזה עצם כל עיקר חיותו, וזו המעלה במי שלומד גם בלילה, שאי״ז זמן עבודה, שבזה מראה שאצלו התורה היא עצם החיות, והוא זוכה לכתרה של תורה.

והדבר מדוקדק גם במטבע התפילה, שבערבית קבעו חז״ל בברכה על התורה לפני ק״ש לומר ״בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך”, שזה ענין ההתמדה, וגם ״כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה״, שזה ענין החיות בתורה. אכן בברכת התורה שלפני ק״ש של שחרית לא הזכירו מכל זה. ומובן לאור הנ״ל שההתמדה והחיות בתורה שייכים יותר ללימוד התורה בלילה.

ובזה מובן מה שהוסיף הרמב״ם שצריך להזהר שלא לאבד לילה אחד מלילותיו, דכיון שהתורה אצלו זה החיות צריך התמדה, ואם מאבד לילה אחד פירושו שאי״ז חיותו, וכמו שלא יעלה על הדעת שלילה אחד יפסיק אדם לנשום, כך התורה היא נשמת החיים.

וכך עולה מלשון הרמב״ם הל׳ ת״ת שם (פ״ג הי״ב): אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכו׳ עכ״ל. הרי חזינן דתרתי בעינן לקיים דברי תורה, א. ממית עצמו, ב. תמיד. משמע כנ״ל, דחיות התורה בעי תרתי, ממית עצמו, ותמיד.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Friedman, Harav Hagaon Moshe Ahron Shlita

Repairing the Damage of the Eigel

Parashas Ki Sisa

Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman shlita

In middle of this week’s parashah, the Torah records the events surrounding the cheit ha’eigel.

First, the Yidden thought that Moshe was delayed: וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. The consequence of his delayed arrival conveys a powerful message in and of itself: Be punctual, and don’t delay. Look what happened when the Yidden thought Moshe Rabbeinu was late — they made the eigel.

But there are other lessons to be learned from the cheit ha’eigel as well.

The Meshech Chochmah teaches the following. We know that Hakadosh Baruch Hu has no body and connection to physicality: אֵינוֹ גוּף וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. He is so removed from all corporeality that it is not even possible to connect with Him through any physical medium. But Klal Yisrael mistakenly thought that they needed a physical medium to connect with Hashem, and when Moshe Rabbeinu seemed to have disappeared, they believed they needed a different medium instead. When they created the eigel, their goal was for it to serve as a medium through which they could connect with Hakadosh Baruch Hu, but that was a terrible mistake.

That explains why Moshe Rabbeinu broke the luchos when he came down and saw the eigel, and it also explains why Hashem commended him for this act: יישר כוח ששיברת.

The luchos were also a physical item, and if Klal Yisrael had already made the mistake of thinking that a davar gashmi was necessary in order to connect with Hashem, then Moshe Rabbeinu had to break the luchos to demonstrate that the kesher with Hashem is not gashmiyus’dik at all.

The Danger of Yiush

Another lesson regarding the cheit ha’eigel relates to Klal Yisrael’s reaction upon seeing that Moshe Rabbeinu was not coming down from heaven. They said: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. They didn’t know what had happened to him, and they thought he had died.

When the Torah was given at Har Sinai, death was supposed to disappear from the world. Indeed, regarding the first luchos, the Torah says the words חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, and the Mishnah states: אל תקרא חרות אלא חירות. The cheirus afforded by Mattan Torah was חרות ממלאך המוות, and we were supposed to live forever. What happened? The Yidden were meya’eish, as they declared: לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. Death is the ultimate example of yiush; there’s no greater yiush than having מתו מוטל לפניו. At that point, there’s nothing to daven for — the person is dead. When Klal Yisrael despaired of Moshe returning, because they thought he was dead, they experienced the ultimate yiush, and that yiush brought death back to the world.

This was a terrible mistake, for, as the Gemara teaches, in Berachos: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

Later on, Hakadosh Baruch Hu showed Moshe the kesher shel tefillin, which expressed that there’s always a connection. The term “tefillin” actually connotes “connection,” as it is composed of the same letters as the name “Naftali,” which Rashi interprets to mean “connection.” Connection is the opposite of death, and we need to realize that we’re always connected, no matter what: אל ימנע עצמו מן הרחמים.

The Gemara in Succah relates that a certain old woman had her succah stolen, and the psak that was issued, as per the takanas marish was that it did not have to be returned to her, since she had been meya’eish. In response, she yelled, “I’m an einikel of Avraham Avinu!”

The meforshim explain that what she meant was: “You’re telling me that I’m meya’eish? When Avraham Avinu went to war with the four kings, accompanied by Eliezer, the passuk mentions the number 318, which is one more than the gematria of yiush — it’s above yiush. So I’m not meya’eish, just as my ancestor Avraham Avinu was not meya’eish.”

The yiush of כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו is what led to all the problems and all the tzaros.

Why Break the Luchos?

We know that Moshe Rabbeinu returned on Shivah Asar B’Tammuz and he broke the luchos, after which he went back up to Shomayim for another forty days. The meforshim explain that Moshe Rabbeinu had already learned kol haTorah kulah, but after the breaking of the luchos a different limud haTorah was necessary, so he had to go up to Shomayim a second time. First, there were forty days of tefillah, followed by another forty days, after which Moshe Rabbeinu finally descended on Yom Kippur with the second luchos. Yet the luchos were originally supposed to have been given to Klal Yisrael on Shivah Asar B’Tammuz.

When the Yidden complained to Aharon, Aharon told them: חַג לַה’ מָחָר. On a simple level, he was trying to delay them by assuring them that tomorrow they would make a Yom Tov. The Arizal, however, explains that Aharon was saying that the next day, Shivah Asar B’Tammuz, was really supposed to be a Yom Tov. Just as Yom Kippur is an intensely holy day, because that is when the second luchos were brought down, Shivah Asar B’Tammuz — the original day that the luchos were meant to be brought down — was supposed to have been the ultimate Yom Tov.

But there is another way to explain what Aharon was conveying with the words חַג לַה’ מָחָר.

The word מָחָר can mean לאחר זמן — after a while. When Aharon said חַג לַה’ מָחָר, even though he was prophesying that there would be a problem — namely, the breaking of the luchos — he was also conveying that Kabbalas HaTorah was really supposed to take place on Shivah Asar B’Tammuz.

When Hashem spoke to Moshe at the sneh, He informed him that the Yidden would receive the Torah at that site: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה. Rashi adds: שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.

What does Rashi mean when he says that they would receive the Torah three months after leaving Mitzrayim? From Pesach until Shavuos was less than three months!

Shivah Asar B’Tammuz is three months after Pesach, and the original plan was that that day would be the pinnacle of the חַג לַה’, with the giving of the luchos. That did not happen, as the luchos were broken, and Shivah Asar B’Tammuz came to represent the ultimate missed opportunity.

The Zohar brings down that when we’re going to have the third Beis Hamikdash, it will have two floors: The bottom floor will be the second Beis Hamikdash, while the second floor will be the first Beis Hamikdash. Actually, the second Beis Hamikdash had a second floor. That floor was empty; it was prepared that way so that later on, the third Beis Hamikdash could encompass the second Beis Hamikdash and above it the first.

The first Beis Hamikdash contained the aron and the luchos — the second luchos and the broken first luchos. When the Kohen Gadol would enter the Kodesh Hakodashim on Yom Kippur, it was illuminated by the light emanating from the aron. In the second Beis Hamikdash the Kodash Hakodashim contained only the even hashesiyah, so when the Kohen Gadol would enter it was dark. But le’asid lavo, when we have the third Beis Hamikdash, the aron and the two sets of luchos will return! There will be two floors, and we will go back to the level of the luchos rishonos, to the original plan of what Aharon described as חַג לַה’ מָחָר — the way things were supposed to be.

We’re going through hard times now, but what we have to work on and contemplate when we learn the parashah of cheit ha’eigel is, first of all, not to be meya’eish at all, and instead to continually remain focused. In addition, we need to try to come close to Hakadosh Baruch Hu, to be connected to Him, and to realize that our aspiration is to reach the חַג לַה’ מָחָר — to return to the tikkun ha’olam of the luchos rishonos, of the original plan and the ultimate Mattan Torah.

We should be zocheh b’meheirah.

Upcoming Events:

Ki SisaShmos