דברי רבותינו

למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה (לב, יב)
ויש להתבונן, כי אמונה שורש ועיקר הכל, (יעויין במדבר לב, ח) ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״. וברש״י: אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה. בעבדי – אע״פ שאינו משה, במשה – אפי׳ אינו עבדי. כדאי הייתם לירא מפניו, וכ״ש שהוא עבדי, ועבד מלך מלך. היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה, עכ״ל.

פגם וחסרון באמונה קשה מן הכל ״זו קשה מן הראשונה״.

וכן יעויין (במדבר לא. כב): ״הצאן ובקר ישחט להם״, וברש״י: אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו’ ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואח״כ תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקת עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך?

השיבו הקב״ה, ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה׳ תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עכ״ל.

ונפלא הדבר למתבונן. יאבדו הם ומאה כיוצא בהם – כדאי אבדון זה עבורם ועבור מאה כיוצא בהם – ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, כי חסרון באמונה אפי׳ לשעה אחת הוא אבדון יותר גדול מאבדון הכליון.

וכן עד״ז בפרשתנו, טענתו של משה במעשה העגל ״למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם״, וטענה זו הכריעה את הכף, כי עי״ז יבואו הגויים לחסרון אמונה, וחסרון אמונה של המצרי הזה הוא שהצדיק את כפרת כלל ישראל. כי חסרון אמונה אפי׳ רגע הוא דבר הגרוע ביותר, הרי ניתן להבין עד היכן כח האמונה.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
י”ח באדר תשל”ד
לחיות אמונה

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה נודע בכח האמונה השלמה. מרן החזו”א זצ”ל הגדירו “ידיו אמונה”, ואמר: “אפשר למשש אצלו אמונה בידיים ממש, אמונה חושית שיכולה לצרוב את האצבעות.”

סיפר הגה”צ רבי שלמה וולבה זצ”ל:

“לא אחת נסעתי מבאר יעקב לבני-ברק כדי לקבל את הדרכתו של המשגיח זצ”ל. כשנכנסתי לחדרו אמר לי המשגיח זצ”ל שוב ושוב “לך חזור הבייתה, ואמור לבחורים שיש בורא לעולם.
פעם אחת לעת זקנתו, נפל מרן המשגיח זצוק”ל למשכב ואושפז בבית החולים. כשהשתחרר מביה”ח וחזר לישיבה אמר לתלמידיו בזה”ל: “כבר עשרות שנים איני מסיח את דעתי לרגע מעבודת האמונה. אך בבית החולים, כשגברו עלי ייסורי המחלה, היו לי כמה רגעי חולשה, והוכרחתי לבנות שוב הכל מן היסוד!”

וכך כתב המשגיח זצ”ל באחד ממכתביו לר’ דוד בריקסמאן זצ”ל: “מה גדול הוא הענין לזכות את הרבים בלימוד המוסר כנודע, בפרט בזמן כזה אשר רח״ל נשתכח להזכיר שם שמים, עקרי יסודות התורה, כמו שכתב הרמב״ן בסוף פ’ בא: כי כוונת כל המצוות שנאמין באלו׳ ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה וכו׳. מה תקות האדם אם לא יראה לחזק תמיד אמונתו ע״י מוסר וע”י תפילה, וביותר להרגיל את עצמו ע״י התבוננות לראות אמונה והשגחה בענייניו. כענין ״בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך״. ידידי, המלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעה״ב דוחק – מתחזקים אנחנו את עצמנו לפרקים.”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

כי תשא

איסור מנין בנ”י

יומא כ”ב ע”א תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ומקשה הגמ’ ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לר’ יצחק דאמר ר’ יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו’ דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר ר’ אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מהלכות תמידין ה”ג וגם המגן אברהם בסי’ קנ”ו הביאו.

והקשו המפרשים אמאי לא הביא מקרא מפורש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וכו’. והוסיפו דכן מפורש בברכות ס”ב ע”ב.

ובמהרש”א ביומא תי’ דאיכא לפרושי מעשה דמשה דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על העגל ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף. אך ק’ מברכות הנ”ל.

ובס’ באר שבע על מס’ תמיד תי’ דמקרא יש לדחות דאסור רק שלא לצורך אבל לצורך מצוה אולי מותר וקמ”ל בגמ’ יומא דאפילו לצורך מצוה אסור. וכן תי’ בס’ עין יעקב בפירוש עץ יוסף ובפירוש עיון יעקב. וכ”כ הט”ז בספרו על התורה דברי דוד בפ’ כי תשא.

והחיד”א בספר עין זוכר מערכת המ’ אות כ”ד תי’ דקמ”ל בגמ’ יומא דאסור למנות אפילו חלק מכלל ישראל וכ”כ בשפת אמת על מס’ יומא. וכ”כ משך חכמה בהפטרת פ’ במדבר.

ובענין מנין חלק מבני ישראל, הביאו, בציץ אליעזר ח”ז סי’ ג’ אות י”ג, עוד ראיה לאיסור מהמעשה של מנין דוד שהביאו בילקוט שמעוני סוף שמואל ב’ דדרש שם מקרא דכתיב ויתן יואב את מספר מפקד העם, ולמה כתיב מספר ומפקד, ודרשו דיואב לא רצה למנות את ישראל כרצון דוד, ואמר יואב “כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש” וחזינן דגם מנין משפחה אחת אסורה.

וכן הביא שם ד”ה ולפי הנ”ל בשם הסטייפלר שאפילו בכלל מדינת ישראל יש גם גוים הרי מ”מ יש איסור במנין כל משפחה לבדו וכמבואר בילקוט הנ”ל. והמגן אברהם סי’ קנ”ו הביא ראיה מהגמ’ יומא דאפילו בסוף לא נדע מספר הכהנים שעמדו בהיקף מ”מ יש איסור במעשה מנין, שהוא בכלל הקרא דלא ימד בני ישראל. ולכא’ זה כמבואר בילקוט הנ”ל שיש איסור במעשה המנין.

ובזה תי’ הח”ס (מובא בציץ אליעזר אות מ’ ד”ה ובדבר מ”ש) אמאי לא הביאו שם בגמ’ יומא מקרא דכי תשא, ומ”מ אסור מדברי קבלה דכתיב לא ימד. והוא כעין החיד”א ושפ”א הנ”ל, אלא שהח”ס פי’ כן לענין שאין יודע המספר בסוף.

ובאיסור מנין בכתב ע’ בשו”ת כתב סופר יו”ד סי’ ק”ו בשם הח”ס דבודאי אסור דאל”כ כיון דיואב לא רצה למנות את ישראל אמאי לא עשה בכתב וע”כ דגם זה אסור.

מחלות הנפש — כמחלות הגוף

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

הנה המבקשים עצות ודרכים לחזוק אמונה, מחפשים ראיות והוכחות מאופנים שונים ליסודות האמונה, אך באמת עלינו לדעת כי השגת האמונה היא פשטות ובמושכל ראשון יוכל לחזק בקרבו אמונה בבורא עולם, ויכול כל אחד ואחד להתבונן בעצמו ולהתחזק באמונה, נאמר בקרא ״ד׳ צלך״ (תהלים קכא ה) האדם צלו של הקב״ה וכשם שכאשר מביטים אל הצל אפשר להיווכח במציאות הדבר הגורם את הצל, כן בעת שיתבונן בעצמו ידע ויכיר את הקב״ה.

איתא בחז״ל (מדרש תהלים קג ה) ״מפני מה ראה דוד להיות מקלס בנפשו להקב״ה, אלא אמר הנפש הזו ממלא את הגוף והקב״ה ממלא את עולמו שנאמר ״הלא את השמים ואת הארץ אני מלא״ (ירמיה כג כד) תבוא הנפש הממלא את הגוף ותשבח לבורא הממלא את עולמו״ — אף שהנפש רוחנית ואין לה שייכות לגשמיות, מ״מ ממלאה את הגוף ונדבקת בגשמיות — ״מה הנפש סובלת את הגוף אף הקב״ה סובל את עולמו״. ידוע שחכמי אומות העולם תמהים ואינם מאמינים בהשגחת השי״ת על ברואיו כי אינם מבינים היאך הקב״ה רם ונשא ישפיל עצמו וירד להשגיח על העולם השפל, וה״נ אותה התמיהה אפשר לשאול אף על הנפש שהוא מהעליונים ומצוי בו חכמה לאין שיעור, וכדברי הרבינו יונה (שערי תשובה א י) ״כי הנה הבורא נפח באפו נשמת חיים חכמת לב וטוב השכל״, ואותו הנפש הרוחני מתחבר ומתקשר לגוף הנקלה והשפל, ובעת שחזינן שהנפש מתקשר לגוף. ה״נ עלינו להבין שאף הקב״ה משגיח ומתקשר כביכול לבריאה אע״ג שב׳ עולמות הן. ומההתבוננות בנפש יוכל להכיר להבין אף את הקב״ה. ״מה הנפש יחידי בגוף אף הקב״ה יחיד בעולמו מה הנפש ניזון מן הגוף וכו׳ מה הנפש הזה רואה ואינו נראה אף הקב״ה רואה ואינו נראה, הנפש הזו טהורה בגוף והקב״ה טהור בעולמו יבוא הנפש וכו׳ מה הנפש הזו אין בה שינה וכו׳״, מבואר לן שבבחינת הנפש יוכל להכיר את בוראו. והיינו כנתבאר לעיל שד׳ צלך, ולכך בבחינת הנפש ילמד להכיר את בוראו.

וה״נ יש לראות שהנה שאיפת הנפש היא להבין ולהשכיל ולרכוש חכמה, וכדאיתא בקרא ״בצלמנו כדמותנו״ ״להבין ולהשכיל״ (בראשית א כו). וזו הרי באמת שאיפת ותקות השי״ת מהאדם להשכיל ולהחכים ולהגיע למעלות נשגבות, והרמח״ל בספרו (דעת תבונות) הוסיף בזה דברים כי הנפש הוא חי והקב״ה מקור החיים באורך נראה אור, ומכ״ז חזינן שהנפש הוא צלו של הקב״ה, ולכן מי שידע את נפשו ידע את אלוקיו, וכ״ז פשטות. והיינו דכתיב ״כי האלוקים עשה את האדם ישר״ (קהלת ז כט) שע״י התבוננות פשוטה יוכל להגיע אל האמת.

וביותר יש להוסיף, שכשם שבהתבוננות בנפש ידע את אלוקיו ה״נ אף הגוף צלו של הנפש, וכאשר ירצה אדם לידע ולבחון את נפשו יוכל להתבונן בגוף ועל ידו יכיר דרכי הנפש, וכאשר יבחון אדם עניני עולם הזה ידע אף את העולם הבא, כי הנפש והגוף אחת הם והכל השתלשלות אחת מלמעלה עד הצורה האחרונה שהיא הגוף, ובגדר ״סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, ולכן מצינו בגוף רמ״ח אברים ושס״ה גידים, וכפי שאיתא בנפש רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת. כי הנפש והגוף קשורים אחד בחבירו, ומשו״ה אפשר מהגוף ללמוד להבין דרכי עבודת הנפש.

והנה סכנות הגוף רבים מאד, וצריך זהירות מיוחדת כדי שגופו לא יינזק וכחוט השערה בין חיים למות, מעט רוח חזקה יכולה להביא מחלות לאדם, ואיתא בחז״ל (שבת לב.) ״אדם יוצא לשוק יהיה דומה בעיניו כאילו נמסר לסרדיוט, חש בראשו דומה בעיניו כאילו עלה לגרדום״, כ״כ מרובה סכנתו הגופנית של האדם שביציאתו לשוק כאילו נמסר לשופט לדון ולפסוק דינו. והא שאנשים יוצאים לשוק בדרך כלל ושבים בריאים ושלמים לביתם, זה רק מכח השגחתו הפרטית המיוחדת עליו שלא ינזק, אבל הסכנה מצויה בפועל.

וה״נ עלינו להבין אף בענין הנפש, סכנתו הרוחנית של האדם שלא יכשל בחטא מרובה ונמצאת על כל צעד ושעל ומחוייב בשמירה מיוחדת שלא יינזק, ושונה ההנהגה בבחינת השמירה, שבסכנת הגוף הקב״ה משגיח ושומר עליו ואילו בסכנת הנפש חייב לשמור על עצמו, וללא השמירה ודאי שיפול ויכשל, כי מציאותו הרוחנית היא רק נס, וכשם שבריאות האדם וחייו תלויים בנסים, וכפי ששמעתי פעם מרופא שאמר בעיני בני אדם נראה שהמחלה היא דבר משונה, אך באמת אינו כן, הבריאות היא נס והמחלות פשוטות הם. ״כל הנשמה תהלל קה״ על כל נשימה ונשימה חייב להלל לד׳ כי כל מרוצת הדם וחיי האדם תלויים בנס, ה״נ אף בענייני הנפש הסכנות מרובות ללא שיעור, ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״, כל יום ויום צפוי ליפול ברשת יצרו הרע, וזה מאמר הסבא ז״ל ״אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה״, כי ע״י חוט השערה יכול ליפול ממדריגתו ולהכשל בחטא.

״עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים״, כל ראיה והסתכלות כבר יש בה סכנה מרובה, כי עלינו לדעת שמלוא כל הארץ כבודו. ובעת שאדם מביט סביבו ורואה עולם מלא נוהג כמנהגו, דומה בעינינו כאילו והעולם הפקר. ומשו״ה ע״י ראיה כל דהוא עלול ליפול בחטא, כי המאמין האמיתי חייב לחיות תמידית בהכרה שיש מנהיג ובורא לעולם. להרגיש שהקב״ה מנהיגו ומשגיח עליו, וכנאמר ״אתה ידעת שבתי וקומי וכו’״ (תהלים קלט ב) ולכן כיון שלשעה קלה נפגמת בו ההכרה הרי קרוב לחטא ומשו״ה סכנתו גדולה תמיד.

וה״נ עלינו להתבונן, הנה בעת שרח״ל אדם נחלה במחלת הגוף חייב לרפאות את עצמו כדי להבריא, וללא רפואות ישאר במחלתו כי אין מבריאים בנקל, וה״נ עלינו להבין בעבודת הנפש, שכל חטא אינו מעשה בעלמא. אלא חטא היא מחלת הנפש, וחייב לבקש עצות ודרכים כדי להתרפא. וה״נ כשם שיש מחלות שונות, ויש מחלה שאינה מחלה מקומית אלא פוגעת והורסת את כל הגוף, וכל מצב החולה הכללי שונה ממצב הבריא. ה״נ עלינו להבין אף במחלות הנפש, שיתכן שהמחלה פוגמת בכל הנפש, וכל מצבו הרוחני משתנה ויורד ממעלתו הקודמת, וכפי דתנן במתני׳ (אבות ד ב) ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שעבירה גוררת עבירה וכו״, ועי״ש ברבינו יונה שמבאר שבעת שאדם חוטא אף בעבירה קלה הקב״ה מסתלק ממנו ואינו עוזרו ולכן גורר החטא חטאים נוספים, ״עבירה מטמטמת לבו של אדם״, ״אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנסה בו רוח שטות״ (סוטה ג.) ואנו איננו חשים בזאת כלל, אך כשנראה במחלת הגוף שהמחלה מערערת כל מצבו הגופני ממנו נלמד להבין אף במחלת הנפש וכהמבואר.

והנה במחלת הגוף עיקר הסכנה היא, בעת שהמחלה חוזרת ונשנית כמה פעמים, שהגוף כבר התרגל לתרופות, ואין אותם הרפואות הרגילות יכולות כבר לעזרה, ובפרט בעת שיש לו רגישות לאותה המחלה ודאי סכנתו מרובה, וה״נ במחלת הנפש בעת שרגיל בחטא קשה לו מאד לשוב בתשובה. והיינו מה שכ׳ הרבינו יונה (שערי תשובה א ו) שתשובה מועילה למי שחטא בדרך מקרה, אבל מי שמתייצב על דרך לא טוב נקרא מומר לדבר אחד, ״עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר״, וביותר בחטאים שקרוב האדם אליהם, כחסרון אמונה וכדומה, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אחרי לבבכם זה מינות״ (רש״י במדבר טו לט), המינות נמצאת בלב האדם ולכן מה נואלו האנשים הסבורים שבנקל ישובו בתשובה מכל חטאיהם, נתבונן נא במחלת הגוף ונראה שמחלה כרונית קשה מאד לרפא, וה״נ מחלות הנפש שחזרו ונשנו רח״ל נהפכו למחלות שכמעט אין אפשרות לרפא, וראה מה שכ’ הרבינו יונה (שערי תשובה ב ל) ״איחור תקון הנפש היצר הולך ומתגבר ויקשה לתקן אחרי כן, כאשר היצר קשור בו דומה למינות ולא תשיג ידו לטהרתו״.

הסבא מקעלם ז״ל היה מתעורר מהא דכתיב בחטא העגל ״ויאמר ד׳ אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך״ (שמות לב ז), אמר לו הקב״ה רד מהר בזריזות כל זמן שעדיין לא הוקבעו בחטא, שבעת שיאחר ויתרגלו ויוסיפו לחטוא, לא תעזור להם התשובה, כי מחלות שמקוננות בגוף זמן מרובה קשה מאד לעקרם.

והנה אין אנו יודעים זאת כלל ואין אנו סבורים שחולים אנו במחלות הנפש, ואף זאת אפשר לראות במחלות הגוף, שאין החולה מכיר במחלתו והמחלה מקוננת בקרבו ומתגברת עד לסופו המר, וכל הזמן אינו סבור שהמחלה בו. ״ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות״ (מובא בס׳ שבט מוסר) כל התרופות לא מסוגלות לרפא את האדם בעת שנמצאים בו מדות רעות כליצנות וכדומה, ואנו אין אנו יודעים שמדות רעות טמונות בקרבנו.

ועוד יש להעיר, הנה ודאי כל המחלות קשות לגוף אבל המחלה הקשה ביותר היא כאשר לוקה אדם בראשו, כשהחולה מגיב שלא לענין ודבריו אינם ברורים ואין מבין את מה שמוציא בפיו. וה״נ במחלות הנפש, בעת שלוקה בעקמומיות השכל ומתנהג בטפשות ואין דבריו מיושרים והעולם הזה תופש את כל רעיונותיו, מחלה זו היא הסכנה הגדולה ביותר שקשה מאד להמלט ממנה, בשעה שתאות וחמדת הממון שולטים באדם אזי כל פעולותיו עקומות ונובעים מאיולת זו.

והנה יש עוד מחלה נוראה במחלות הגוף והיא התוקפת בעיקר ילדים בגיל הרך והיא חוסר התפתחות, ובעת שרואים תינוק שאינו עולה במשקל ואין התפתחותו דומה לשאר הילדים אזי רח״ל כמעט אין תרופה לכך. וה״נ עלינו להבין אף במחלות הנפש, האדם חייב להתפתח ולהתעלות מעלה, ובעת שהתפתחותו נעצרת ונשאר במקומו הקודם, הרי אף זו מחלה נוראה, והנה אנו איננו מבינים כלל שחייבים אנו להתעלות, כתב הרבינו יונה (שערי תשובה א י) ״והנה הבורא נפח באפו נשמת חיים חכמת לב וטוב השכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף כל תולדותיו״ מצויה בקרבו נשמה עליונה שמטרתה למשול על הגוף ולשלוט בו, ואת זה חייב לבנות ולקדם באופן מתמיד, ובעת שנעצר במקומו הרי לא יתפתח ולא יגיע לקיום מטרתו, ובעת שאינו מתעלה לא רק שאינו נותר במעלתו הקודמת, אלא להיפך מתדרדר ויורד עד לדיוטא האחרונה וכמש״כ ״אורח חיים למעלה למשכיל״ (משלי טו כד) דרך המשכיל היא להיות למעלה דהיינו להתקדם ולהתעלות ובעת שאינו מתעלה ח״ו יורד למטה.