דברי רבותינו

פסל לך שני לחת אבנים כראשונים (לד, א)
במדרש תנחומא (פרק ל) אומרים חז”ל: ומה ראה משה לשבר את הלוחות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות, ומתוך שהיתה עמהם יצא עליה שם רע. שמע המלך ובא וביקש להורגה, שמע שושבינה עמד וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי נאמר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר, אלא השפחות הם היו שקלקלו, מיד נתרצה לה. א”ל שושבינה מרי עשה לה כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה, אמרה לו אתה קרעת אותה לך והבא את הנייר משלך וכו’, ע”כ. והנמשל הוא, שנתרצה הקב”ה לישראל אחר חטא העגל.

ותמוה הדבר, וכי לא מצא בה ערות דבר אלא השפחות הן הן שקלקלו, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב “ויגף ד’ את העם על אשר עשו את העגל” (לג לה), “וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם” (לג לד)?

והמתבונן בענין זה ימצא יסוד גדול ונורא של כנסת ישראל.

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק”ל

מתוך קונטרס “עיון הפרשה” תשע”ב

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

צורת התפילה של מרן המשגיח זצוק”ל

לא ניתן לתאר במילים את עבודת התפילה של מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק”ל. לפני כל תפילה היה מרן המשגיח זצ”ל מכין את עצמו בהכנות רבות לקראת עמידתו לפני מלך מלכי המלכים.

מרגלא בפומיה ש”תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה”.

הגאון רבי יוסף שלמה הורביץ זצ”ל, שהיה ר”מ בישיבה הקטנה במיר, סיפר שהיה נוהג בקביעות להאזין לברכות השחר של מרן המשגיח זצ”ל. לדבריו, כל השומע את ברכות השחר מפי מרן המשגיח מתחזק באמונת ה’.”

בזמן ששהה מרן המשגיח עם הישיבה בוילנה, אמר אחד מגדולי ישראל לפני מרן רבי חיים עוזר גרוז’ינסקי זצוק”ל, כי תפילותיו של המשגיח רבי יחזקאל שקולות כתפילת כל ישראל.

בליל שבת קודש פרשת כי תשא תשל”ד, בימים האחרונים לחייו של מרן המשגיח זצוק”ל, בא לבקרו אחד מתלמידיו הקרובים. היה זה לאחר תפילת מעריב. פנה אליו מרן המשגיח ואמר בצער עמוק “זו לא תפילה”. ניסה התלמיד לנחמו ואמר “הרי המשגיח חולה והתפלל כמה שיכל לפי כוחותיו והקב”ה יקבל את תפילתו כמות שהיא”, אך המשגיח נענע בידו ואמר “מה איתכם! זו אינה תפילה.” ושוב חזר ואמר שאינו מרגיש שהוא עולה במעלות התורה והיראה, ואם לא עולים ביראה אין אלו חיים.

תנצב”ה

נלב”ע י”ח באדר תשל”ד

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

כי תשא

איסור מנין בנ”י

יומא כ”ב ע”א תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ומקשה הגמ’ ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לר’ יצחק דאמר ר’ יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו’ דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר ר’ אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מהלכות תמידין ה”ג וגם המגן אברהם בסי’ קנ”ו הביאו.

והקשו המפרשים אמאי לא הביא מקרא מפורש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וכו’. והוסיפו דכן מפורש בברכות ס”ב ע”ב.

ובמהרש”א ביומא תי’ דאיכא לפרושי מעשה דמשה דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על העגל ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף. אך ק’ מברכות הנ”ל.

ובס’ באר שבע על מס’ תמיד תי’ דמקרא יש לדחות דאסור רק שלא לצורך אבל לצורך מצוה אולי מותר וקמ”ל בגמ’ יומא דאפילו לצורך מצוה אסור. וכן תי’ בס’ עין יעקב בפירוש עץ יוסף ובפירוש עיון יעקב. וכ”כ הט”ז בספרו על התורה דברי דוד בפ’ כי תשא.

והחיד”א בספר עין זוכר מערכת המ’ אות כ”ד תי’ דקמ”ל בגמ’ יומא דאסור למנות אפילו חלק מכלל ישראל וכ”כ בשפת אמת על מס’ יומא. וכ”כ משך חכמה בהפטרת פ’ במדבר.

ובענין מנין חלק מבני ישראל, הביאו, בציץ אליעזר ח”ז סי’ ג’ אות י”ג, עוד ראיה לאיסור מהמעשה של מנין דוד שהביאו בילקוט שמעוני סוף שמואל ב’ דדרש שם מקרא דכתיב ויתן יואב את מספר מפקד העם, ולמה כתיב מספר ומפקד, ודרשו דיואב לא רצה למנות את ישראל כרצון דוד, ואמר יואב “כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש” וחזינן דגם מנין משפחה אחת אסורה.

וכן הביא שם ד”ה ולפי הנ”ל בשם הסטייפלר שאפילו בכלל מדינת ישראל יש גם גוים הרי מ”מ יש איסור במנין כל משפחה לבדו וכמבואר בילקוט הנ”ל. והמגן אברהם סי’ קנ”ו הביא ראיה מהגמ’ יומא דאפילו בסוף לא נדע מספר הכהנים שעמדו בהיקף מ”מ יש איסור במעשה מנין, שהוא בכלל הקרא דלא ימד בני ישראל. ולכא’ זה כמבואר בילקוט הנ”ל שיש איסור במעשה המנין.

ובזה תי’ הח”ס אמאי לא הביאו שם בגמ’ יומא מקרא דכי תשא, ומ”מ אסור מדברי קבלה דכתיב לא ימד. והוא כעין החיד”א ושפ”א הנ”ל, אלא שהח”ס פי’ כן לענין שאין יודע המספר בסוף.

ובאיסור מנין בכתב כתב בשו”ת כתב סופר יו”ד סי’ ק”ו בשם הח”ס דבודאי אסור דאל”כ כיון דיואב לא רצה למנות את ישראל אמאי לא עשה בכתב וע”כ דגם זה אסור.

אין עוד מלבדו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

אין עוד מלבדו
נתעוררתי לדבר היום בעיקרי יסודות האמונה והשגחה. ובאמת יסודי הדברים והרגשתן הם מהסבא מקעלם ז״ל. ״בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות״ (תענית כו). ופירושן של שבירת הלוחות, מניעת קבלת התורה מכלל ישראל. וראוי היה בעיני משה רע״ה לשבור את הלוחות [והסכים הקב״ה על ידו] ועי״ז לא יקבלו כלל ישראל את התורה, וכ״ז עבור חטא העגל.

וצריך להתבונן מהות חטא העגל ומדוע חמור כ״כ עוון זה עד שעבורו כדאי שימנע תורה מכלל ישראל. והיאך באמת חטאו ישראל בעוון זה.

ובאמת צריך להבין דחטא העגל לא היה חטא עבודה זרה, כאשר טועים המון בני אדם. ופשוט הוא, שהרי עמדו ישראל ימים ספורים לאחר קבלת התורה, והיו במדריגה הגבוהה ביותר שיכולים להגיע אליו, והיאך מיד אח״כ נכשלו בעבירת עבודה זרה. והדברים מפורשים ברמב״ן בפ׳ כי תשא וכתב: כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים. ומה טעם שאמרו כיון שהלך משה נעשה לנו אלוקים, אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים עפ״י ד׳ ביד משה, הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו. ועפ״י ד׳ בידו — והיינו שידעו והכירו כי משה הוא שליח ד׳ ומקל ביד השי״ת לשלח את ישראל ולהנהיגם במדבר, ולכן ביקשו שליח אחר — ועיי״ש ברמב״ן שהוכיח כן מהתנצלות אהרן למשה, וכן הוכיח מהא דבעת שירד משה מן ההר מיד הניחו את העגל ובעטו בו ולא היה חולק עליו כלל. וזאת עוד לפני שמשרע״ה הוכיחם, ואם כוונתם היתה לעשות את העגל אלוקים היאך הניחו את העגל. ואין דרך שיניח האדם מלכו לשרפו באש, ועיי״ש באריכות דברי הרמב״ן (שמות לב א) נמצא דחטאתם היתה בבחירת העגל לשליח במקום משה.

ובאמת עיין עוד שם ברמב״ן בפסוק ד, והענין מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב״ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל, ועל אלה אמר הקב״ה למשה וישתחוו לו ויזבחו לו ועיי״ש.

בדברים אלו מבוארים יסוד הדברים, שאף שסברו כי העגל רק שליח ומ״מ ״יש משחיתים וזובחים לעגל״, כי אין כמעט אפשרות לאדם להנצל ולא לילך אחר מראה עיניו, וכיון שעיניהם ראתה עגל המקפץ ורוקד נמשכו אחריו וזבחו לעגל. ומפורסם בשם הגר״א (פי׳ למשלי יח יא) שיש לאדם יצה״ר הפנימי ויצה״ר החיצוני שמושפע מראות עיניו. ומיצה”ר הפנימי יתכן והאדם יעמוד וינצחו במלחמה, אך מיצה״ר החיצוני כמעט ולא ימלט שלא יכשל בו. ולכן כיון שראו ״עגל זהב״ נהו אחריו. כי האדם נמשך אחר החומר ובכל מקום ובכל פעולה יש חומר וצורה המנוגדים זה לזה. ואף שעיקר הדברים הוא הצורה הפנימית, אבל טבע האדם שנמשך אחר החומר, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. ״עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרין״ (במדבר לז לט ברש״י), ועל אף כל כוונותיהם הטובות נמשכו אחריו, ועבור חטא זה של הליכה אחר ראיית העיניים כדאי שישתברו הלוחות ותימנע תורה מישראל.

יסוד האמונה האמיתית היא שאין עוד מלבדו, וכנאמר בעיקר הא’ דאני מאמין, ״כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים״. רק הקב״ה לבדו עושה הכל ואין שום שיתוף לכח ולחומר, והחומר רק שליח ביד הקב״ה כגרזן ביד החוצב. וזו עבודה קשה לאדם שאף בראותו חומר ועגל שלא יתפעל כלל ואל יעלה במחשבתו אפילו נדנוד קל כאילו לחומר יש איזה ממשות של כח. וכאשר נכשל בזה וסבור שיש שיתוף לכח החומר ה״ז חטא העגל ואינו ראוי שימסר לו תורה. יתבונן כל אחד במצבו ויראה כמה רחוקה וקשה האמונה האמיתית. שאדם רגיל לראות שכאשר עובדים לפרנסה מקבלים שכר ואילו האינו עובד אינו מקבל שכר, בעת שאדם חולה והולך לרופא נרפא ממחלתו, וכאשר אינו מתרפא מחלתו מתגברת. ועבודתנו לידע כי ״רופא חולי עמו ישראל״ הקב״ה המרפא והנותן מזור למחלתו, ואילו ביד הרופא אין כל כח והוא רק שליח הקב״ה לרפא. אך כיון שבעיניו נראה להיפך קשה מאד שלא תתגנב ללבו מחשבה כאילו וביד הרופא כח לרפא, שהרי נמשך אחר החומר ומראה העיניים. וכל שלא יעמוד כחומה בצורה להרחיק ממנו מחשבות ורעיונות אלו, יטה לבו אחר זאת ונטיית הלב חטא היא. וכנאמר גבי שלמה המע״ה ״ונשיו היטו את לבבו״ (מלכים א יא) כל חטאתו היתה נטיית הלב. ובודאי שמראה עיני החומר יביאהו לנטיית הלב אחר החומר.

והרי זה לשון האני מאמין, שהבורא ית״ש הוא בורא ומנהיג — דומה ההנהגה לבריאה. וכשם שבעת הבריאה ״הוא לבדו בורא״, שלא היה כל שיתוף בבריאת העולם, כן אף המנהיג ״הוא לבדו מנהיג״. וכל שאינו מאמין בזאת אינו מאמין בהשגחה, כי אמונה והשגחה חד הם, ואף דנקל יותר להאמין באמונה, דהיינו בבריאה, ושיש עליון על כל עליון, משא״כ האמונה בהשגחה פרטית קשה יותר, משום שאדם הולך אחר עיניו. מכל מקום הרי לנו לשון הרא״ש בארחותיו (פסקא כה) ״ולהאמין בהשגחתו הפרטית ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין בהוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ד׳ אלוקיך אינו מאמין. ואין זה יחוד שלם״, ומפורש שכל שאינו מאמין בהשגחה פרטית, דהיינו שאין כל כח אחר מלבדו יתברך ועיניו משוטטות בכל הארץ ,וכנאמר ״לך ד’ הגדולה והממלכה והמתנשא לכל לראש״, ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד׳ יחיה האדם״, אינו נקרא מאמין ביחוד השלם.

ובתוספת ביאור י״ל בכוונת דברי הרא״ש ז״ל, ״יחוד השלם״, ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ד׳ היא תקום״ – כל הבריאה כולה היא רצון וכוונה אחת והכל לתכלית אחת, וכוונה ורצון אלו הם המנהיגים את הבריאה במשך הו’ אלפים שנה, וכל המסתובב בעולם הם רק בכוונה זאת. ולו תהא כוונה נוספת אין זה יחוד. וזו הכוונה יחוד השלם –  ״כוונה אחת״, ולכן אמרינן ד׳ יחיד ״ומיוחד״ דהיינו כוונה אחת. נתבונן נא בארחותינו ונראה כמה רחוקים אנו מייחוד השלם. כי נמשכים אנו אחר ״עגל הזהב״, כרוכים אנו אחר אנשים ופעולות, כן כרוכים הננו אחר המידות רעות וכ״ז היפוך אמונה והשגחה.

״אני ד׳ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים״ (במדבר טו), ביציאת מצרים הראנו הקב״ה כי ד׳ הוא האלוקים ואין עוד. ואף כל המלאכים והשרפים אינם אלא שלוחים ביד רצון הקב״ה. ואיתא בחז״ל (דברים רבה ב יט) רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודה זרה שנאמר עתה ידעתי כי גדול ד׳ מכל האלוקים — מהא דאמר גדול מכל האלוקים משמע דאף אלוקים אחרים יש. וביאר בזה הסבא ז״ל לפי יסוד הנזכר, יתרו על אף גדולתו שיתר פרשה אחת בתורה עדיין לא הגיע להכרה באמונה השלימה שאין עוד מלבדו וכל העולם כולו אינו רק כגרזן ביד החוצב. והיינו לא שהייתה חסרה ליתרו ההכרה וההבנה באמונה השלימה, אלא שעדיין לא הגיע לכלל הרגשה זו שראיית העיין לא תשפיע עליו שאין ממשות בעוה״ז, ומכיון שהחומר השפיע עליו לכן נאמר בו יתרו נתן ממש בעבודה זרה. משה אמר ״אין עוד מלבדו אפילו בחללא דעלמא״. זו היא ההכרה האמיתית, כפשוטה אין עוד מלבדו. ״כי אני ד׳ בוחן לב וחוקר כליות (ירמיה יז) – אין הביאור שהקב״ה בכחו ויכולתו לבחון את הלב והכליות, אלא שאין הלב והכליות מציאות אלא הלב והכליות הם מציאותו של הקב״ה, וכנאמר שהקב״ה מקומו של עולם. ועי׳ בנפש החיים (ריש שער ג) מה שביאר בארוכה גדר מקומו של עולם.

ובאמת הדברים מפורשים בתורה פ׳ ואתחנן, שהזהיר משה רבינו ״פן תאכל ושבעת ובתים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלוקיך המוציאך ממצרים, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח יז), בשעה שתבנה בתים ותאכל ותשבע כבר ממילא תאמר כוחי ועוצם ידי. והסבא מקעלם ז״ל היה מדגיש שלא נאמר בתורה פן תאמר בלבבך אלא ואמרת בלבבך, כי בודאי תאמר בלבבך כי כח טמון באדם שבעת שתראה בתים וישבת תאמר כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. והעצה לזה, כאשר תיזכר במדבר ששם ראו הכל בחוש שרק הקב״ה הוא הנותן כח לעשות חיל, וכנאמר בתהלים אתה ידעתי שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, כי אין מלה בלשוני הן אתה ידעת כולה (תהלים קלט). וזו מטרת התפלה, להרגיל עצמו בבקשות להקב״ה שאין בידו כח ורק הקב״ה הוא הנותן ועי״ז ישריש בקרבו יסודות האמונה וההשגחה.