דברי רבותינו

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה (כד,א)
אמר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: ענין מצות הגירושין הוא שצריכים להתרחק  מחבר רע, הוא מגרשה כדי להתרחק מכל רע שמצא סביבו. והחידוש הוא שזה אפי’ באשתו שהוא אוהב אותה, אך אעפ”כ אהבתו לא תמנע ממנו להתרחק מן הרע שמצא בה.

לא יעלים עיניו מחמת אהבתו, אלא יתחזק להכרית את הדבר כליל ולא יעמיד עצמו בניסיון.

ה”עולם” מביטים על גירושין כפורענות, מתגרשים מחמת ריב ומחלוקת, ומחמת מידת הכעס. אולם נהפוך הוא, במצב כזה ודאי אסור להתגרש. ואפי’ אם אלף פעמים ככה יכעס אין היתר לגירושין. עליהם להתגבר על מידותיהם ולהשכין שלום ביניהם.

כל מצוות הגירושין היא דווקא כשהם בשקט ובמנוחה, וזה הקידוש ה’ שבה, שלמרות אהבתם וקרבתם, כיוון שראה בה דבר רע הרי הוא מתרחק מן הכיעור והדומה לו.

דברי הימים

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l

“לשם כך נברא השוחד”
סיפר הגאון הרב משה טורק זצ”ל על הנהגה מופלאה שראה אצל רבו בישיבת ‘היכל התלמוד’ בתל אביב, מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה:

היה זה באמצע שנות מלחמת העולם השניה, באותם ימים התקשתה הישיבה לתת לבחורים את המלגה שהקציבה להם מדי חודש, מפני שהמצב הכלכלי בישיבה היה דחוק מאוד.

המשגיח, הגאון הרב חיים זאב פינקל זצ”ל היה ממונה על החלוקה. באחד הימים, החליטו בחורים מבוגרים שהיו מראשי החבורה לבוא ולשטוח את טענותיהם בפני המשגיח. כבר ארבעה חודשים שאין חלוקה, תבעו הבחורים מן המשגיח. מובן שהיה זה מעמד מביך והאווירה היתה מתוחה מאוד…

הטונים בשיחה הלכו וגברו, קולות הבחורים גבהו ועלו, אך המשגיח נשאר שקט ורגוע מול הטענות.

והנה, לפתע הוציא המשגיח מכיסו חפיסת סיגריות אמריקאיות יוקרתיות, מצרך נדיר במיוחד באותו זמן, והחל לכבד את הבחורים בסיגריות. הוא נתן להם אש והתחילו לעשן. בבת אחת התפוגג המתח והשיחה המשיכה להתנהל באווירה רגועה ונינוחה.

לאחר שיצאו הבחורים, פניתי אל המשגיח: “רבי, האם מותר לי לשאול שאלה?” הוא אישר לי, ושאלתי: ״האין זה שוחד?״ השיב לי המשגיח בחיוך: ״ודאי שזה שוחד! אבל אמור לי, לאיזו מטרה נברא השוחד? האם כדי לעשות בו עבירות? לדיינים אסרה והתורה לקחת שוחד, אבל בשביל להרגיע רוחות? האם לא לשם כך ברא הקב״ה את השוחד, למקרים שכאלו?!״

מתוך ספר ‘האבא מסלבודקה’

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

כי תצא

כי תבנה בית חדש

בשו”ע סי’ רכ”ג קנה כלים חדשים או בית חדש מברך שהחינו. ולקמן סי’ רכ”ה ראה פירות חדשים מברך שהחינו אלא המנהג לברך רק בשעת אכילה.

והאחרונים הביאו בשם מאמ”ר ומו”ק ומשיב דבר ועוד שהמנהג גם בכלים חדשים ובית חדש אין מברך עד השימוש ולא כשו”ע שכתב כן רק בפירות.

והנה טעם השו”ע לענין פירות שאין מברך מיד כתב מ”ב כי אין נהנה בראיה, ועוד כתב ערוה”ש דאין יודע מתי נגמר הפרי, וע’ רדב”ז רצ”ז כי הרבה פעמים רואה בחוץ, וכל  טעמים אלו לא שייכי בכלים, וא”ש דברי השו”ע. וטעם המאמ”ר דה”ה בבית, י”ל כמ”ש אג”מ או”ח ח”ג ל”ד כי מכבד הברכה יותר בשעת אכילה. (וכעין שמצינו שהחינו ביו”ט מדינא מברך בשוק אלא מברך על הכוס לכבדו. ולדבריו לכא’ ה”ה בכלים.

וע’ בשו”ע בקנה כלים חדשים לעצמו מברך שהחינו ואם נהנים אחרים עמו מברך הטוב והמטיב. וכתב ב”ה דה”ה בנה בית לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, (וכנראה מה שהשו”ע לא הביאו, לא פי’ כחיי”א אלא צ”ל שבנה לעצמו לפני שנשא). והביא בשם חיי”א כיון שמשועבד לאשתו ובני ביתו לקנות לה בית לכן הנאתה כפרעון חוב ולכן מברך שהחינו, אך דחה דבריו כי יוכל לשכור בית לאשתו. ובב”ה משיג כי אין חייב מדינא עבור בניו אחרי בני שש, ויש שדחו לענין בני ביתו כי בזה”ז באמת חייב לבניו וכמ”ש אג”מ יו”ד ח”א קמ”ב.

וע’ מחזיק”ב רכ”ג כי בני בית טפלים לו ולכן אין חייב הטוב והמטיב, אבל הב”ה לא פסק כן.

(והנה יש נוהגים כמנהג הגר”ז שאין מברכים שהחינו על כלים חדשים. ולכא’ שורש המנהג כמו שכתב הרמ”א דברכת שהחינו הוא רשות, ואף שכתב המ”ב דמ”מ ראוי לברך אבל עכ”פ הם נוהגים להקל בברכה שאינו אלא רשות. ולכא’ מנהג זה רק לענין ברכת שהחינו, אבל כתב הגר”ז בהל’ ברכת  הנהנין י”ב י”ב לענין נולד זכר חייב לברך הטוב והמטיב, וכן הליכות שלמה ועוד. וא”כ לכא’ בקנה בית לו ולמשפחתו לפי הב”ה בודאי יברך הטוב והמטיב כיון שהוא ברכה של חובה).

בן סורר ומורה נידון על שם סופו

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

פרשת כי תצא
ויסרו אותו ולא ישמע אליהם (דברים כא, יח), וכתב רש”י וז”ל: “בן סורר ומורה אין חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין וכו’, ובן סורר נהרג על שם סופו הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב”, עכ”ל.

והוא מדברי הגמ’ בסנהדרין דף ע”ב, וכבר ידוע שבירושלמי שם כתב כדברי הגמ’ והוסיף “וסופו משכח תלמודו”, וכוונת הירושלמי שמשכח תלמודו הוא כפי שמבואר ברמב”ם שאין דברי תורה מתקיימים מתוך אכילה ושתייה, דכדי שיקנה קנין בתורה צריך שלא יהיה שקוע בגשמיות. אך העירו בזה דמה נוסף בזה שמשכח תלמודו לחיוב המיתה שהוא נדון על שם סופו שמלסטם את הבריות, דבזה אין נפקא מינה אם ישכח תלמודו או לא.

ולבאר כוונת הירושלמי נראה עפ”י מה שכבר הקשו, דלכאורה ענין זה של ימות זכאי ואל ימות חייב סותר למה דאיתא בגמ’, הביא זה רש”י בפ’ וירא (באשית כא, יז) על הפסוק כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, וז”ל: “לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבש”ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם”, עכ”ל. וא”כ מה טעם בבן סורר נדון על שם סופו ולא אמרינן לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון. וכבר תירצו בזה שבבן סורר שורש העתיד כבר נמצא כעת, משום שסופו הוא דבר ודאי שיהיה מלסטם את הבריות, וא”כ שונה זה ממה שנא’ בישמעאל, ששם מצבו העתידי לא היה מונח במצבו כעת, ולכן הבאשר הוא שם לא היה ראוי לעונש, ולא כן בבן סורר דנחשב גם הבאשר הוא שם למצב של מלסטם את הבריות.

ומעתה נוכל לבאר מה טעם הוצרך הירושלמי לזה שסופו משכח תלמודו, דלו היה תלמודו מתקיים בידו, אזי יתכן שהמאור שבתורה היה מחזירו למוטב, ושוב לא מונח במצבו כעת את העתיד. אך כיון שתלמודו לא יתקיים בידו, אזי אין לו תקוה, וודאי סופו מלסטם את הבריות ולכן נענש כבר כעת.

ובסגנון שונה קצת ניתן לבאר, דאף דודאי סופו יתחייב מיתה, מ”מ אם היה לו סיכוי לקנות קנין בתורה, אזי משום זה לא היה נהרג, ורק כיון שודאי לא יהיה לו קנין בתורה, שוב אין לו זכות קיום. כיון שודאי יהרוג אח”כ, אך לו לא היה משכח תלמודו, אזי היה לו זכות קיום משום התורה שיכול לקנות, ולא היה נהרג אלא בזמן שהרג, ולא היו הורגים אותו ע”ש סופו. ולכן הוצרך הירושלמי לזה שסופו משכח תלמודו, דאין לו זכות קיום משום התורה שלומד כיון שמשכח תלמודו, ולכן נענש על שם סופו, וכמו שנתבאר.

ועצם דברי הגמ’ דבן סורר ומורה נדון על שם סופו, והכוונה כאמור דכיון שהוא שקוע בגשמיות לא יוכל לפרוש, ואם לא ימצא לימודו ודאי ילסטם את הבריות. ולפי”ז יתבאר מה דאיתא בגמ’ סנהדרין (עא ע”ב), אכל דבר עבירה אינו נעשה בן סורר, ואמרו בגמ’ וטעמא מאי אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום. ופרש”י מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום איננו שומע. ולכאורה צ”ב טעם הדין, ולפי האמור נראה דרק אם מקפיד לאכול כשר אזי אין סיכוי שיפרוש, דהרי הכל כשר והוא נבל ברשות התורה כלשון הרמב”ן ריש פ’ קדושים, וא”כ אין סיכוי שיחזור מהרגלו, אך אם אכל בשר שיש עבירה באכילתו, שוב יש סיכוי שישוב בתשובה שהרי עשה עבירה, ולכן אין כאן נדון ע”ש סופו.

במצות טעינה
לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו (דברים כב, ד). וכתב רש”י וז”ל: “זו טעינה להטעין משאוי שנפל מעליו”, וכוונת רש”י לכאורה לדייק דכיון דאירי בטעינה, א”כ מה הכוונה נופלים בדרך, וע”ז פירש שנפל המשאוי מעליו וחייב להטעינו. ויוצא מרש”י דללא שנפל משאוי מעליו אין למצות טעינה, ואף דבלשון החינוך מצוה תקמ”א משמע שאין נפקא מינה שכתב וז”ל: שנצטוינו לעזור את אחינו כשיהיו צריכים לתת המשא על הבהמה או על האיש ואין מי שיעזרם על הדבר וכו'”. אך בלשון החינוך בכותרת המצוה כתב לטעון המשא שנפל עם חבירו ומשמע כרש”י, ורק דצ”ב דמה צריך שיהיה משא שנפל.

ובזה צריך לבאר דרק באופן שהיה הדבר בלתי צפוי מראש אלא שנפל המשאוי אז חייב לטעון, אך אם אדם עומד לטעון בהמתו ולא שכר פועלים ורוצה להעזר בחבירו זה אינו בכלל המצוה. דאדרבה ידאג בעצמו להביא פועלים לטעון, ומה שרוצה לחסוך שכר פועלים הטוענים, זה אינו מחייב את חבירו להיות במקום פועל, ורק כשנפל משאוי בדרך והבעלים נשאר תקוע במצב בלתי צפוי, וזקוק כעת לסיוע לטעון חזרה את המשא, בזה יש למצות טעינה.

ובדעת הרמב”ם חזינא חידוש בגדר מצות טעינה, דבפי”ג מהל’ שמירת נפש הל’ א’ כתב למצות פריקה כשהבהמה רובצת תחת משאה, ובהל’ ב’ כתב וז”ל: “ולא יפרוק ויניחנו נבהל, אלא יקים עמו ויחזיר ויטעון משאו מעליה, שנא’ הקם תקים עמו זו מצות עשה אחרת וכו'” עכ”ל.

ומשמעות דבריו דמצות טעינה היא כהמשך לפריקה שאחר שפרק יחזור ויטעון, וזה שכתב הרמב”ם שזה מצוה אחרת, דאף דהוי כהמשך לפריקה, מ”מ נחשב מצוה נוספת. וגדר הדין הוא דאחר האירוע שרבץ החמור תחת משאו גורם זה בהלה לבעלים ויכול להסתכן, ולכן צריך להשאר עמו ולטעון לו את המשא. והיינו דרק באופן שאחר האירוע של פריקה הוא נבהל אזי יש חיוב לסייעו, וזה מהל’ שמירת נפש, ולכן כתב הרמב”ם להלכות פריקה וטעינה בתוך הל’ שמירת נפש. והיוצא מדבריו דעצם הדבר שנפל המשא וצריך לטעון, זה אינו מחייב לטעון דהרי אין כאן שמירת נפש, ורק אחר שרבצה הבהמה תחת משאה, והיה הבעלים נבהל מהאירוע, אזי צריך אחר הפריקה להשאר ולעזור לו גם לטעון.

והיוצא מהדברים דלכו”ע אין מצות טעינה באופן שלא דאג בעה”ב לפועלים, וכעת צריך שיעזרו לו, דזה אינו בכלל מצות טעינה, ורק כשקרה זה בדרך באופן בלתי צפוי שצריך כעת לטעון, בזה יש לחיוב טעינה. וזהו כאמור כוונת דברי רש”י דאיירי שנפל המשאוי מהחמור, ובדעת הרמב”ם נוסף דבר חידוש, שרק טעינה אחר פריקה במצב שהבעלים נבהל ועלול לבוא לידי סכנה שם חייב לטעון אחר הפריקה, וזהו מהל’ שמירת נפש. אבל בציור רגיל שנפל המשא וצריך לטעון, שאין כאן ענין של נבהל ועלול להסתכן, בזה אין מצות טעינה.

והדברים מבוארים גם בדברי הרמב”ם בסוף פי”ג מהל’ שמירת נפש, שכתב שם שיש חיוב פריקה וטעינה ברשע שלא עשה תשובה, וז”ל: “ואע”פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים ובין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ד’ ומאמינים בעיקר הדת וכו'”, עכ”ל. וכוונת הרמב”ם, דכאן לא איירי במצב של פיקוח נפש, דזה פשוט דיש חיוב הצלת נפש גם ברשעים, אלא איירי בענין שמירת נפש שעלול לבא לידי סכנה, ובזה חידש הרמב”ם דגם על נפשות רשעים הקפידה התורה שלא יבואו לידי סיכון, ולכן יש חיוב פריקה וטעינה גם ברשעים, כדברי הרמב”ם שהביא הפסוק, חי אני נאום ד’ אלקים כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. (והארכנו בענין זה יותר בספרנו מנחת רפאל ב”מ סי’ ל’ יעו”ש).