Parshas Ki Setzei 5783
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (כד,ט)
אמר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: בא וראה חומר החטא של לשון הרע שנצטווינו ללמוד אותו ע”י זכירת מעשה מרים, ולפי הרמב”ן וה”חרדים” היא מצוה מה”ת כדי שנשנן היטב את חומר האיסור.
דרשו בספרי: “בדרך” – בשעת טירופכם, “בצאתכם ממצרים” – שעת גאולתכם. כלומר, אע”פ שבשעת הטירוף מחמת הדרך, ובשעת הגאולה שאז מתוך שמחה עלול האדם להכשל בלשונו, אעפ”כ לא הועיל הדבר למרים להקל בענשה ואפילו לא לדחותו.
וברמב”ם (סוף טומאת צרעת) ז”ל: זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים וגו’, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים, וגדלתו על ברכיה, וסיכנה עצמה להצילו, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותה אותו לשאר הנביאים, והוא לא הקפיד על הדברים הללו שנאמר ‘והאיש משה עניו מאוד’, ואעפ”כ מיד נענשה בצרעת, ק”ו לרשעים הטפשים וכו'”. הרי שאין מועיל לחטא זה שום טצדקי שבעולם, ואפילו כשנאמר ללא כוונה רעה אלא מתוך טעות.
יתירה מזאת, אמר הכתוב “וישמע ה'” (במדבר יב,ב), ונראה פירושו שלא הייתה בריאה בעולם שהייתה שומעת ומרגישה בדברי מרים עניין של לשון הרע, אלא “וישמע ה'” – שהקב”ה לבדו “שמע” בדבריה לשון הרע. ואע”פ שהחטא כ”כ דק ועמוק נתבע עליו האדם, משום שניתן כח לאדם להרגיש את הפגימה הדקה ביותר כמש”נ “את פשעי אני אדע”. כח זה ניתן לאדם כדי שיוכל לבחון את מעשיו.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
אבן שלמה וצדק יהיה לך (כה,טו)
בימי גלות הישיבה בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה שהה כבר בארץ הקודש, נטל על עצמו במסירות נפש חתנו מרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל את כל עול ניהול הישיבה בנדודיה.
על נקיותו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה בכל ענייני הכספים של הישיבה כתב הגאון רבי שלום צבי שפירא זצ”ל בספרו המאור שבתורה:
מטל נעוריו לא פסק פומיה מגירסא. לכן, באופן טבעי, רחוק היה מלטפל בענינים גשמיים, אך עתה היה אנוס על פי הדיבור. וכשם שהכסף לא נדבק בו, כך הוא לא נדבק אל הכסף, ומיד עם גמר המלחמה התנער מתפקיד זה. ומענין הוא, שלא היה ניכר בו בכלל, שאי פעם היה עסוק בו.
“חכם לב יקח מצוות”, מצוות כאלו שאין בהן טעם וריח של כסף, כי רק במצוות כאלו החכם בטוח שכשם שפתח בהם לשמה, כך בסופו תהיה עבודתו בהן לשמה. משא”כ במצוות שריח של טובת הנאה נודף בהן, מצויה גם סכנה שמתוך ״לשמה״ יגיע אל ״שלא לשמה״ ודי למבין דבר.
אחרי המלחמה זכיתי להתלוות אליו לפריז כדי לפגוש קרוב משפחה מניצולי השואה. כאן שמע שמנהל ״ועד הצלה״ משוייץ, שע״י עברו הכספים כל שנות המלחמה, נמצא אף הוא בפריז. ה״ה מלאך ההצלה ר׳ יצחק שטרנבוך ז״ל ואשתו הרבנית מרת רכה ע״ה שפעלו רבות במס״נ למען הצלת ישראל בכל מקום. מיד רבינו זצ״ל ארז ולקח עמו כל ספרי חשבונות שהיו מוכנים אצלו ואמר בתמימות: אלך אליו ואמסור לו דין וחשבון על כל מה שקיבלתי ומה שחילקתי.
למעלה מארבעים שנה הייתי קרוב אליו. הרבה שמעתי וראיתי ולמדתי ממנו, אולם דוקא מילים אלו ״אקח הספרים ואמסור לו חשבון״, הנאמנות לכל פרוטה, ולהחשיב את עצמו כגזבר ולא כבעלים, הם נרשמו ונקבעו אצלי כעדות וכמורה דרך.
הרבה למדתי בנושא זה בבית מדרשו, אולם לנהל חשבונות בשעת חירום, ולשמרם במחשבה תחילה כדי להיות מוכן למסור דין וחשבון על כספי הציבור, דבר זה הוא כבר ״חידוש מדיליה״, חידושי תורה מהגר״ח מסטוצ׳ין המעיד על מה שהוא היה וכיצד ניהל ועבד בשש שנות עבודתו. לכן מובן שאחרי שהחזיר תפקידו לבעליו, לא היה ניכר בו שעסק אי פעם בכספים, כי מעולם לא נדבק בזה, היה נקי כפיים. קטנים כגדולים חייבים לקחת דוגמא ממנו.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
כי תצא
לא ילבש גבר שמלת אשה
מעשה מפורסמת במי שהיה חצי זקנו לבן ורצה לצבוע, וע’ מנחת פתים קפ”ב ומחנה חיים שכתבו להתיר משום שמכוין משום צער, וזה מותר כמבואר בשבת נ’ ע”ב, (ומובא בגר”א קנ”ו), וגם בושה הוי צער כמבואר בתוס’ שם. (וע’ מנח”ש ח”ב פ”ב ז’).
אכן באותו מעשה ע’ דברי חיים ח”ב יו”ד סי’ ס”ב, ומהר”ם שיק קע”ג, ושו”מ מהדו”ק ח”א ר”י שלא התירו מה”ט.
(וע’ קובץ תשובות הגרי”ש ח”א פ”א טעמם כי רק לענין דרבנן התירו תוס’. וע”ע קובץ תשובות ח”ג קכ”ח).
וע’ שו”ת מהר”י שטייף נ”ה דטעמם כי באמת אין בזה בושה אלא העיקר הוא שלא יהא נראה כזקן וזה ענין של יפוי. (ויש להוסיף לפי ביאור מהר”ם שיק בב”ח, דאין צער “מתיר” האיסור, אלא דלא אסרה תורה בכה”ג שמכוין לדבר אחר, א”כ אם מכוין באמת לדבר זה, אלא טעמו בזה משום בושה וצער, בזה לא מצינו היתר).
וע”ש דברי חיים שכתב עוד דכיון שיש עצה שיצבע לבן לכן אין להתיר לצבוע שחור מחמת בושה. (וכתב עוד, כי יש עצה להעביר כל זקנו כמו שעושים באשכנז. ולפי הצ”צ אין עצה בזה).
עמו אנכי בצרה
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l
אמר הכתוב: דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ופירשו חז״ל: אלו עשרה ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ (ר״ה יח).
בימים אלו קרוב הקב״ה ומצוי לכל דורש. רוח של חסד וחנינה נושבת בימים הללו; לא עת חבוק ידים היא, אלא יתעורר כל אחד לדרוש את ה׳ הקרוב עתה אליו. עת רצון היא. ובעצם שוררת אוירה זו של פיוס והתקרבות בכל חדש אלול, כמו שאמרו: אלול — נוטריקון אני לדודי ודודי לי (אבודרהם ומטה משה בשם מדרש). עת דודים בין ישראל לאביהן שבשמים.
ולכאורה יקשה, והרי הימים ימי דין ומשפט המה, העת כזאת תיכשר לחיבה והתקרבות יתירה?
אלא כלל גדול בדינו של הקב״ה לימדונו רבותינו: ״ר׳ חנינא בשם ר׳ ראובן אמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כי באש ה׳ שופט אין כתיב כאן, אלא כי באש ה׳ נשפט. הוא שדוד אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (ילקו״ש תהלים רמז תרצב).
כלומר: עצם המשפט מביא להתקרבות גדולה ונפלאה בין הקב״ה לבין העומדין לפניו בדין, עד כדי כך שכאילו הקב״ה ״נשפט״ עמהן. ולכן עידן המשפט שעת כושר הוא, עליו עורר הנביא לאמור: דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב!
וטעמו של דבר ונמוקו: כי על כן נשפט הקב״ה כביכול יחד עם נשפטיו, על שום ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא). וכעדות הכתוב ״בכל צרתם לו צר״ (ישעי׳ סג). היא סבת ההתקרבות הגדולה באלול ובעשרת ימי תשובה, שהרי הימים עת צרה וצער מאימת הדין המה.
ואף רשעים השרויים בצרה, הקב״ה מיצר עמהם. כמו ששנינו ״לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלקים תלוי וגו׳ וכו׳, אמר ר׳ מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי! (פירש״י, כמו שהאדם שיגע ועיף אומר, ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי), אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, ק״ו על דמן של צדיקים״ (סנהדרין מו).
בא וראה עד היכן מגעת השתתפות השכינה בצערו של הרשע. שכל זמן שנפשו של הרשע מתאבלת למראה בשרו המתנבל על העץ, שכינה גם היא משתפת עצמה עמו וקובלת: קלני מראשי! ראשי כבד עלי!
אמרו חז״ל: עשר ירידות ירד הקב״ה על הארץ. אחת בגן עדן ואחת בדור הפלגה ואחת בסדום ואחת בסנה, ואחת במצרים ואחת בסיני ואחת בנקרת הצור ושתים באהל מועד ואחת לעתיד לבא״ (ילקו״ש בראשית רמז כז) ו״ירידה״ משמע התקרבות גדולה מצד הקב״ה כלפי האדם.
והנה גם אם ניתן להבין טעם ה״ירידה״ שהיתה בסנה, בו נגלה הקב״ה למשה ובשרו על גאולת ישראל או טעם ירידת הקב״ה על הר סיני לתת תורה לעמו, אך מה ענין ״ירידה״ שירד הקב״ה לאנשי סדום הרעים וחטאים לה׳ מאד.
אלא הוא שאמרנו, שאף לרשעים גמורים אלו נתקרב הקב״ה בעת צרתם.
ואמרו חז״ל, “ארדה נא” – אמר ר׳ אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם הקב״ה פתח של תשובה (ילקו״ש בראשית רמז פג), לפני קיצם הנורא הופיע עליהם הקב״ה ממרום קדשו, נתקרב כביכול אליהם והזריח עליהם מאור פניו, פתח להם הקב״ה פתח הצלה פתח של תשובה.
ובמקום אחר אמרו: וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וגו׳ אם עשו תשובה, הרי מטר, ואם לאו, גפרית ואש (מכילתא שירה ה).
עד הרגע האחרון המתין להם כביכול הקב״ה בזרועות פתוחות כמוכן לקבלם באהבה, המציא הקב״ה עצמו לידם כדי שידרשוהו, – נתקרב אליהם, לענות להם כשיקראוהו.
זהו תכנה ועומק משמעותה של ה״ירידה״ לסדום. כמה מן הדאגה והצער על רשעים אלו שלא ישפך דמן באו כאן לידי ביטוי, כמה מן ההתקרבות יש בה ב״ירידה״ זו בחינת ״עמו אנכי בצרה״. ואך לבם המושחת והחשוך של אנשי סדום הוא הוא שדחה אח האור בשתי ידים ובחר במות. ואם כך חס המקום על דמן שלא ישפך, כמה מצטער על דמן שנשפך, ואם על רשעים כך על צדיקים על אחת כמה וכמה.
אמרו חז״ל: ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק״ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמם לא כל שכן (ב״ק לח).
כלומר: מבלי שנצטוה על כך, החליט משה רבינו – עבד ה׳ ונאמן ביתו – לערוך מלחמה נגד מואב. הא כיצד? אלא שק״ו היא מידה שהתורה נדרשת בה, וא״כ אם על המדינים שסייעו ביד מואב להחטיא את ישראל, צוה ה׳ צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור וגו׳ (במדבר כה). ״צרור״ משמע בשנאה ובאיבה כפירש״י, ומצינו שנצטוו ישראל להלחם בהם ביתר חרון וחימה מאשר כל המלחמות שנצטוו עליהם, שכן אמרו: אעפ״י שכתבתי: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום — לאלו לא תעשו כן! לא תדרוש שלומם וטובתם! (במ״ר כא).
ועוד אמרו: צרור את המדינים, לפי שכתבתי כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו’, לאלו לא תעשו כן! אלא חבלו אילנותיהן! (שם).
זהו צו מלחמת חרמה ללא רחמים. אומה בזויה זו אינה ראויה לדרישת שלום, וגם עם הצומח שבתוכה אין להתחשב, הכל נתעב ונאלח. וכל זאת באה עליהם על דבר פעור וגו’.
ואם על הנטפלים לעושי הנבלה כך יצא הקצף, על המחטיאים עצמם על אחת כמה וכמה. ק״ו זה דרש משה. ודינו דין אמת, וכך אמנם אמר הקב״ה לאחר זמן ביד אלישע נביאו, ״כה אמר ה׳ וגו׳ ונתן את מואב בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור! וכל עץ טוב תפילו וגו׳ ״אמרו לו (לאלישע), התורה אמרה לא תשחית את עצה, ואתה אומר כן? אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה, אבל אומה זו קלה ובזויה היא, שנא׳ ונקל זאת בעיני ה׳ ונתן את מואב בידכם, ונאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם – אלו אילנות טובות (שם).
ובכן, דין אחד למואב ולמדין! ואדרבא היתרון למואב, מכח ק״ו, שאם מלחמת מדין היא ״נקמת ה'” (במדבר לא) שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עמים (רמב״ן שם). המלחמה במואב לא כל שכן שמלחמת מצוה היא.
אך לא כן אמר לו הקב״ה למשה: ״לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית״ (ב״ק לח).
דבר זה כשלעצמו חידוש רב הוא, שתי פרידות טובות שעתידות לצאת לאחר שנים רבות, מצילות מכליון מוחלט אומה שלמה, אומה בזויה שאין לה זכות קיום בעולם.
ועוד פתרו חז״ל פתרון מופלא בענין. וכך אמרו: אל תצר את מואב, משל לאחד שהלוה על גדישו שיתן לו חטין לגורן, היה לבעל הגדיש שונא אחד והלך והדליק את הגדיש, ובא המלוה ותפש את הלוה ואמר לו: תן לי מה שאתה חייב לי! אמר לו הלוה: לא די צערי שנאבד גדישי אלא באת והוספת צרה על צרתי, כך אמר לו הקב״ה למשה: אתמול יקדו גדישם, שנא׳ כי אש יצאה מחשבון ואתם באים להוסיף צרה על צרתם אל תצר את מואב! (ילקו״ש דברים רמז תתח).
כלומר, בעצם צריך היה להיות נחתם גזר דינם של מואב למלחמת חרמה. אותה נקמה – נקמת ה׳ – שנעשתה במדין היתה צריכה להעשות כפלים על ראש מואב. ואמנם עתידים ישראל שיותר להם לעשות שפטים במואב, אך זו תהיה רק בימי דוד (תוס׳ ב״ק לח), לא עתה בעודם שרויים בצרה – כי אכלה בהם אש – לעת כזאת אין הקב״ה מניח בשום פנים להוסיף צרה על צרתם, אל תצר! בבחינת ״עמו אנכי בצרה״.
נאמר בתורה: ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה (דברים ל). פירש״י: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך״ – היה לו לכתוב ״והשיב את שבותך״. רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לפרש: שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר: ״ואתם תלקטו לאחד בני ישראל״, ואף בנליות שאר האומות מצינו כך, ״ושבתי את שבות מצרים״. עכ״ל.
כלומר: לא בישראל בלבד כשהם נגאלים מגלות ומצרה מעלה הקב״ה על עצמו כאילו גם הוא נגאל עמהן, ככתוב ושב ה׳ אלקיך, והשיב לא נאמר אלא ‘ושב’. ולא בישראל בלבד גדול היום שמתקבצין גליותיהן עד שכאילו ״הוא עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו״. אלא אף בגליות שאר אומות כן, שכן אמר יחזקאל ״ושבתי את שבות מצרים״ (יחזקאל כט). וירמיה אומר ״ושבתי שבות מואב״ (ירמי׳ מח). אותו ״מואב״ הנקלה והבזוי שחטא והחטיא את ישראל, אך מכל מקום עכשיו הוא בצרה ובשביה, וכיון שכן, הקב״ה כביכול עמו בצרה עד שבשעה שגואלו ומשיב את שבותו, מעלה על עצמו כאילו נגאל עמהן.
ואם ברשעי האומות נתקיים ״בכל צרתם לו צר״ ו״עמו אנכי בצרה״, ישראל הנאמר בהן ״ועמך כולם צדיקים״ ישראל עם קרובו על אחת כמה וכמה.
ולא בדיני הגוף והנפש בלבד נאמר ״עמו אנכי בצרה״, אלא אף בדיני ממונות כן, ואפי׳ בדין פרוטה. וכך אמרו חז״ל: ״צריך שיהיו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן והדיינין נוהגין אימה בעצמן, כביכול להקב״ה הן דנין, שכך אמר יהושפט לדיינין; ״כי לא לאדם תשפוטו כי לה׳״, א״ר חמא בר חנינא: בא וראה, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, בשר ודם דן לבוראו, אלא אמר הקב״ה לדיינין: היו נוהגין אימה בעצמכם כאילו אותי אתם דנים (תנחו׳ שופטים ז).
בא וראה חביבותו של אדם לפני בוראו ית׳, עד שבעמדו לפני השופט בדין של מה בכך מעלה עליו הקב״ה כאילו נידון עמו, ואומר לדיינין: השמרו והזהרו! זכרו ושימו על לבכם! אותי אתם דנים! ״אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו״, כלומר: לולא קבע הקב״ה כך בתורתו, מי היה מעלה על רוחו כדברים הללו.
אם בדיני ממונות כן, בדיני גופים ונפשות לא כל שכן. וק״ו בן בנו של ק״ו בדינה של גיהנם. ככל שתגדל צרתו של אדם תגדל התקרבות הקב״ה אליו. הלא כן אמרו: כי באש ה׳ שופט אין כתיב כאן, אלא כי באש ה׳ נשפט. ״הוא שדוד אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי״. אין דוד המלך ע״ה מתיירא אפי׳ מעמקה של גיהנם, כי גם ״שם״ ״אתה עמדי״. מה לי גיא מה לי צלמות, ״אתה עמדי״, ״עמו אנכי בצרה״. אם ״אתה עמדי״ הרי אור האינסוף שורר שם בתוככי גיא הצלמות: ה׳ אורי וישעי ממי אירא! ה׳ מעוז חיי ממי אפחד!
אכן הקב״ה עמנו בכל צרה וצוקה, למשמע אוזן תגיל נפשנו ותמלא אורה ותקוה.
אך במקום גילה שם תהא רעדה! פחד מפני ה׳ והדר גאונו העומד כביכול וממתין בפתח התשובה שפתח לפנינו ברחמים. חלילה לנו מהיות כסדום, בל נדמה לעמורה שלא חסו על נפשותם ולא ניצלו את שעת הכושר בהיות אלקים קרוב למו.
הוי – ״דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״!
וכך איתא בזהר: ״ווי לון לבני נשא דקוב״ה אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון, ואתמר בה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ופורקנה דילה דאיהי תשובה וכו׳ איהי תליא בידיהון וכו׳, ויפן כה וכה – וירא כי אין איש דאתער לה בגוייהו (תקוני זהר ו). עכ״ל.
אוי להם לבני אדם שהקב״ה אסור אתם בגלות והשכינה אסורה עמהם, ונאמר בה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וגאולתה, שהיא התשובה, היא נתונה בידם. ויפן כה וכה וירא כי אין איש מתעורר בתוכם.
אבוי לבני אדם שהשכינה אתם ״שכינתא בגלותא״ ומצפה שישיבו את שבותה ויגאלוה, ואין איש שם על לב. ״ופורקנה דילה דאיהי תשובה״ – גאולת השכינה ע״י התשובה.
ועוד גאולה נאמר בה, כמאמרם ז״ל: ״כתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו׳ אמר הקב״ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם (ברכות ח).
פירש״י: ״פדה בשלום – זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה, דכתי׳ ״וכל נתיבותיה שלום״, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחברו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום״ עכ״ל.
והמתפלל עם הצבור נלמד מסיפי׳ דקרא ״כי ברבים היו עמדי״, וכמו שאמרו למעלה (שם) ״אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין וכו׳, וכתיב ״פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי״.
כל התאמצות והתחזקות בתורה ובתפילה ובגמילות חסדים מקרבת את השלום ומגבירה את כחו. ובכוחו של השלום פודים כביכול את השכינה ובניה מן האומות.
ובכל שעה כך, ק״ו בבא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ״בהיותו קרוב״, בזמן שהקב״ה פותח לנו שערי תשובה, ״ויפן כה וכה״ – הנמצא איש אשר רוח בו ולב להתעורר ולעורר אחרים לתורה לתפילה ולגמילות חסדים.
העושה כן, לא זו בלבד שזכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלויה בו, אלא שמעלין עליו כאילו גאל שכינתא מגלותא וכאילו פדה את הקב״ה ואת בניו מבין האומות. ושכרו, ״עין לא ראתה אלקים זולתך״.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
The Tears of Elul
Parashas Ki Seitzei
Harav Hagaon Yehuda Wagshal shlita
Regarding the eishes yefas toar, the passuk says, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, and the Arizal says that this month of crying — יֶרַח יָמִים — is an allusion to Chodesh Elul, a time when a Yid is supposed to cry. The section of the Yesod V’shoresh Ha’avodah that discusses Elul is actually called “Shaar Hamayim,” and the author explains that this is because Elul is a time when our tears flow like water.
The crying during Elul is normally understood as an expression of remorse, or fear, or worry for the future — in other words, the avodah of yirah learning up to Rosh Hashanah and Yom Kippur. On one hand, then, it sounds as though the avodah of Elul is yirah. On the other hand, we all know, as the Mishnah Berurah teaches, that the name “Elul” stands for אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, which is an expression of kirvah and ahavah. So what is the essence of Chodesh Elul? Is it a month of crying and fear and worry, or is it a month of kirvah and ahavas Hashem?
In truth, the idea that the month preceding Rosh Hashanah and Yom Kippur is a time of ahavah is difficult to understand. The avodah of Rosh Hashanah and Yom Kippur is, of course, yirah, and the ahavah comes afterwards, on Succos. That makes sense: first come yirah and teshuvah and taharah, and then, once we’re purified, we’re ready for the kirvah to Hashem and the ahavah. How, then, can the ahavah — אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי — come already in Elul, before the yirah?
Perhaps we can explain this as follows. In Parashas Nitzavim, Hashem tells us that eventually, while we are among the nations, we’ll do teshuvah: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. But the next passuk says, וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, conveying again that we will do teshuvah. Why are there two expressions of teshuvah here? Furthermore, what is the meaning of the phrase וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ? We can understand that we are returning to Hashem, as the second passuk says וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ, but what does it mean to return to your heart?
The Voice in Our Hearts
We’ve been saying every day in L’Dovid Hashem the passuk לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ, the meaning of which is very unclear. “To You my heart says, seek out my face” — what does that mean?
Rashi explains that לְךָ אָמַר לִבִּי doesn’t mean to You, but rather “on Your behalf,” meaning that our heart is a shaliach of Hakadosh Baruch Hu that calls out to us and says, “Seek Me out.” To this call of the heart on Hashem’s behalf, Dovid Hamelech responded, “I am going to heed this call — אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ.”
Rashi is conveying a remarkable insight here. Sometimes, a person who is not in the greatest situation suddenly experiences a hisorerus of teshuvah, and feels an urge to change and improve. The person might interpret this feeling as a guilty conscience, or a feeling of inspiration, but really it’s much more than that — it’s Hakadosh Baruch Hu speaking via our heart, which is His shaliach. We know that shlucho shel adam k’moso, so our heart is Hashem’s mouthpiece, calling us to do teshuvah.
“My heart acted as a shaliach of Hashem,” says Dovid Hamelech, “telling me, ‘Seek out My face — look for Me!’” And Dovid responded by seeking Hashem.
At the moment of hisorerus in the heart, the person is not necessarily in any better shape than he was before; he’s still stuck in the same dirt that he was before. Perhaps this is the meaning of the passuk in Nitzavim that states, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה — you’re still among the nations, in the dirt and darkness of the galus, but from that place you return to your heart, meaning that you respond to the hisorerus of your heart and do not brush it away or dismiss it as mere pangs of conscience. Rather, you respond to the calling of your heart, which is acting as an agent of Hakadosh Baruch Hu. You haven’t done teshuvah yet or changed your ways, but you respond to the call of your heart, taking it seriously, and that will eventually bring you to true teshuvah, as indicated in the words אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ and also in the next passuk in Nitzavim, וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ.
Those are the two stages of teshuvah: first, the person responds to the call of his heart, and then he returns to Hakadosh Baruch Hu.
Longing for Hashem
We can now gain a deeper understanding of the crying of Chodesh Elul. On one hand, crying is usually a sign of yirah, an expression of worry and pain, so how does that fit with the ahavah and ani l’dodi of Elul?
We can explain this with an analogy to a person who was separated from his parents for a long time, and suddenly, someone arrives bearing a message from his long-lost parents. It’s very possible that his first reaction will be to break down in tears — not because he is afraid of his parents, but because the renewed connection with them triggered intense yearning for them. He suddenly becomes acutely aware of how much he misses them, and he starts to cry.
That’s the crying of Chodesh Elul. This crying is represented by the eishes yefas toar, who cries because she misses her parents: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ. Similarly, Chodesh Elul is a time of crying out of yearning for Hashem and missing Him.
Even before we arrive at the days of teshuvah — Rosh Hashanah, Aseres Yemei Teshuvah, and Yom Kippur — we experience a time of וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, when we hear the call of our heart on Hashem’s behalf and heed that call. Our tears at this time are not tears of fear and worry, but rather tears of love and longing. Afterwards, we come to Rosh Hashanah and Yom Kippur, which are days of yirah and teshuvah, in preparation of the ultimate kirvah and encounter with Hakadosh Baruch Hu on Succos.
So there are three stages in this process. First, there is the ahavah of ani l’dodi, which is expressed in our tearful longing during Elul as we cleanse ourselves in preparation for the second stage, our meeting with Hashem on Rosh Hashanah and Yom Kippur, the days of yirah. The third stage is the ahavah of Succos, which is a time of הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, when Hakadosh Baruch Hu brings us into His home.
We all have a Yiddishe heart, and that heart calls out to us, prompting us to feel that we need to change. This is really Hakadosh Baruch Hu calling. But not every person is zocheh to hear that shlichus, and we aren’t zocheh to hear it all the time. If our heart is truly an agent of Hashem, then why don’t we hear that calling?
Will You Hear Your Heart?
Perhaps the answer is alluded to in another instruction regarding the eishes yefas toar: וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. The Arizal sees this as an allusion to the need to minimize luxuries during Chodesh Elul. A person should have what he needs, but in Elul he should avoid unnecessary extras, which are symbolized by nails, which are extraneous to the body, and which the Torah commands that the eishes toar cut off. The message to us is to get rid of the luxuries and manage with what you need; you don’t have to indulge in everything that you want.
Now, the value of limiting our gashmiyus is a constant avodah. Why, then, is it specifically connected to the month of Elul?
Perhaps this is connected to the idea that in Elul we hear the call of our heart on Hashem’s behalf, as expressed in the words לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי and וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ.
The avodah of Elul is to hear that call, but the reason we don’t always hear our heart speaking as Hashem’s representative is that our heart is sometimes hijacked by other pursuits and desires, so it draws us to other things. If we want to hear the voice of our heart speaking on Hashem’s behalf, then we need to minimize our gashmiyus and luxuries at this time, at least somewhat, so that our heart is open to Hashem’s call, and not wrapped up in extravagances.
May we all be zocheh to hear that call of לְךָ אָמַר לִבִּי, and may we also merit the next step, during the Yamim Noraim, of אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ.