דברי רבותינו

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

ונצעק אל ה’ אלקי אבותינו וישמע ה’ את קולנו (כו, ז)
ביאר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: אנו רואים ביציאת מצרים את גודל מעלת כח התפילה. שהרי מבואר בפס’ שללא כח התפילה שצעקו בני ישראל אל הי”ת, לא היתה כלל יציאת מצרים.

והרי לכאורה היו כמה סיבות טובות כדי לגאול את בני ישראל ממצרים, שהרי היה די בהבטחת הקב”ה לאבות, והקב”ה הרי הוא ‘שומר הבטחתו’, והיתה ג”כ זכות אבות – אשר זה בודאי סיבה נכונה ומועילה, וכמו שכתוב (שמות ב, כד) “ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”, אך אף על פי כן היו מוכרחים בני ישראל להשתמש גם עם כח התפילה, וכמו שנאמר (שם) “וישמע אלקים את נאקתם”.

ואם ח”ו לא היו פועלים בני ישראל בכח התפילה, לא היתה נעשית כלל יציאת מצרים, וכמו שמבאר הרמב”ן (שם, ב, כה) כי אע”פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם, לא היו ראויים להיגאל, אלא מפני הצעקה קיבל הקב”ה תפילתם ברחמיו.

רק כאשר היתה לישראל גם זכות אבות וגם כח התפילה, רק אז יכלה להיות יציאת מצרים.

דברי הימים

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
נלב”ע י”ח באלול תשכ”ה
מרן המשגיח זצ”ל היה נוסע מידי כשנתיים למדינות דרום אפריקה במאמץ לגייס כספים לטובת הישיבה הקד’, כאשר הוא מרגיש את יד ה’ המצליחה את דרכו למעלה מדרך הטבע.

דרכו הייתה שלא לבקש כסף לטובת הישיבה, אלא לשוחח עם האדם אליו הגיע עד שהלה הרגיש כי רצונו להיות שותף בהחזקת התורה.

באחת מנסיעותיו נאמר לו כי בעיר מרוחקת מאוד חי גביר יהודי אשר יש ביכולתו לתת סכומי כסף אדירים לטובת הישיבה. המשגיח זצ”ל לא השתהה ועלה על טיסה מיוחדת לאותה העיר.

כאשר הגיע לעת ערב לביתו של הגביר נשאל מיד למטרת בואו, והשיב כי הוא מגיע בשליחות הישיבה ועמלי התורה. הגביר אמר לו נחרצות כי הוא אינו תורם מכספו למטרות מעין אלו.

פנה אליו המשגיח ושאל האם מכיר הוא מקום בו יוכל להתאכסן בלילה, היות והטיסה חזור יוצאת רק למחרת, והגביר הזמין את המשגיח ללון בביתו.

למחרת, כאשר עמד המשגיח לצאת לדרכו פנה אליו הגביר ונתן בידו סכום כסף נכבד עד מאוד לטובת הישיבה.

תמה המשגיח: מה השתנה מהערב לבוקר? ענה לו הגביר: בלילה, כאשר כבודו התפלל תפילת ערבית, שמעתי איך יוצאת הקריאת שמע והתפילה ממעמקי נפשו והרגשתי כי חייב ורוצה אני להיות שותף עמו במעשיו ופעולותיו, לכן מרים אני תרומה נכבדה זו לטובת ישיבתו.

זי”ע. תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

כי תבא

בענין מצוות צריכות כוונה

כתיב ושמרת ועשית וכו’ בכל לבבך

בגמ’ ושו”ע מצינו מצוות צריכות כוונה.

וע’ ישועו”י ס’ ג’ אם הוא מה”ת כי אין זכר לדבר בתורה. וע’ מהרי”א קע”ג מרשב”ם פסחים קי”ד ע”ב דמשמע שהוא מה”ת, ומצד שני ע’ ס”ז ר”ח שמולביץ בכת”י ר’ יונה דאינו אלא דרבנן. ולפי רשב”ם תיקשי מנלן.וע’ דרך פקודיך בהקדמה ג’ ע”ד אות ב’ וכן שד”ח מ’ ס”א דכתיב, דברים כ”ו ט”ז, ושמרת ועשית וכו’ בכל לבבך. (ועוי”ל כמ”ש אבן עזרא עה”פ  אנכי ה’ אלקיך, דמקיים במה שעושה מצוות לשמה).

וע’ בב”י שכתב דבעי כוונת שומע משום דמצ”כ, וע”ע רע”א סי’ רי”ג שהקשה לפי”ז לפי המג”א דבדרבנן אין מצ”כ א”כ ה”ה דשומע כעונה אפילו בלי כוונת שומע. וע”ע ב”ה סי’ רע”ג ו’ ד”ה וכגון, בדברי רע”א.

ומסברא לכא’ י”ל דלכו”ע בעי כוונה בשומע כעונה, וכ”כ מחצה”ש ושפ”א וח”ס. ולכא’ היה נראה ליישב בזה קו’ ב”ה הנ”ל אמאי כתב השו”ע דבעי כוונת שומע ומשמיע לפי המג”א בדרבנן. אכן דברי מחצה”ש ושפ”א וח”ס דלא כב”י רי”ג וא”כ אין ליישב בזה הקו’ על שו”ע רע”ג.

וכדברי ב”י נקט הגר”ז. וע”ש גר”ז תפ”ט י”ב השומע מברך וסופר ולא כיון לא לצאת, לא יברך אח”כ דכבר יצא משום שומע כעונה, ומצוות א”צ כוונה. (וע”ש בגר”ז דמחלק בין מחשב אין אני מתכוין לצאת, ובין מכוין אני מתכוין שלא לצאת, דאז מהני שלא יצא בזה).

(ובמה דס”ל להגר”ז דמהני כוונה שלא לצאת, לכא’ הוא דלא כרא”ה שהביא הב”י תקפ”ט דלא מהני כוונה כזו. אך אפשר דלענין שומע כעונה  לכו”ע לא מהני נגד רצונו, אף לפי הגר”ז דיסודו בגמ’ דמדמה שומע כעונה לדין מצ”כ).

וע’ תשו”ה ח”ב ר”ט דמה”ט נהג החזו”א לומר ברכת הלל עם הש”ץ. ועכ”פ מבואר בגר”ז דדין שומע כעונה הוא אפילו בלי כוונה לצאת.

ארך אפים

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l

״וידעת כי ה’ אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו״. (דברים ז, ט—י).

וכתב הרמב״ן: ״ועוד תדע וכו׳ והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך. ותדע כי הוא משלם לשונאיו גמול רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם. והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, אעפ״י שיש רשע מאריך ברעתו לא יהי׳ לו כך רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. וכו׳ וכמו שאמרו: אמר ר׳ מיאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפיים לרשעים בעוה״ז, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן לעוה״ז, או שמא יצאו מהן צדיקים, וכו׳ וכל אלו אינם בכלל שונאיו עכ״ל.

שתי מדות ישנן, או שנכלל ב״אוהביו ושומרי מצותיו״, ואז מדת הקב״ה ״שומר הברית והחסד״. או ח״ו בכלל ״שונאיו״, ואז המדה ״להאבידו״. וחידש הרמב״ן שאפי׳ רשע גמור שלא עשה טוב מימיו חוץ מפעם אחת בלבד, יצא מכלל ״שונאיו״ ונכנס בכלל ״אוהביו״ והקב״ה שומר לו את הברית והחסד ומשלם שכרו.

ואפי׳ רשע שכל ימיו שרשרת מעשי רצח ואכזריות מאין כמותם, ופעם אחת ויחידה עשה מצוה קלה שלא הבחין בה אדם, ואולי אף הוא עצמו לא הרגיש בעשייתה, כנבוכדנצר הרשע שבזכות ד׳ פסיעות שפסע זכה להיות מלך על כל העולם (סנהדרין צו), שמר לו הקב״ה חסד פסיעותיו שעל ידן יצא נבוכדנצר הרשע מכלל ״שונאיו״ של הקב״ה.

זו היא מדת ״ארך אפיים״ שבי”ג מדות החסד, שעלי׳ אמרו ״ארך אפיים״ לצדיקים ולרשעים. כדאיתא בסנהדרין (קיא) ״תניא, כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וכותב “ארך אפים”, אמר לפניו: רבש”ע ארך אפים לצדיקים, א”ל: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו!״

אדון הנביאים, רועה צאן הקב״ה, לבו אינו שלם עם ״ארך אפים״ לרשעים, זה לא כשורה בעיניו. וז”ל חז״ל (פסיקתא דר״ב פסקא כו) ״אמר ר’ יצחק: על הכל הודה משה חוץ מדבר אחד, אמר משה לפני הקב״ה: רבון העולמים, אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו, הוי גובה ממנו מיד! אמר לו הקב״ה: חייך שתצטרך לה״.

ומה קושי הי’ בדבר? מה איכפת לו למשה אם גם הרשעים נהנים מחסדו של הקב״ה, ההייתה עינו הטובה צרה בהם? ח״ו! אלא היא הנותנת, אילו היתה מדת ארך אפים לרשעים לחובתם, ולו היתה לתכלית האבידם מארץ החיים, לא היתה בזה פליאה ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? אבל לא כן היא, זו מדת חסד. אותו ״ארך אפים״ לצדיקים כלרשעים. והנה ״לצדיקים״ שפיר, שמתוך שאין משתלמין שכרן בעוה״ז הם נשכרים אלף מונים, שמוצאים שולחנם שלם בעוה״ב, ואם היו מקבלים שכר בעוה״ז, הי׳ נחסר חלקם בעולם הנצח, או שהי׳ נשאר בהם פגם כלשהו ח״ו שהיו צריכים למרקו בגיהנם. כל זה נמנע מהם בחסד שמחליף להם הי”ת צער נצחי בצער חולף, ו״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז״. כדאי הוא להם חסד והנאה לאין קץ. אבל ״ארך אפים״ לרשעים, שמאריך להם ״פנים זעומות” וממתין להם מחרון אפו לשלם פורענותם בעוה״ב, ורגע אחד של יסורים בגיהנם קשה מכל יסורי איוב שבעים שנה כמ״ש הרמב״ן, מה חסד יש כאן? איפה חשבון החסד? הוא הדבר הקשה ש״לא הודה עליו משה״.

התשובה היא, אמרו בתוס’ (עירובין כב. ד״ה ארך). ״ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד, וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם לעוה״ב, וגם זה לטובה, שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה״ עכ״ל.

טובה גדולה היא, שכן ״חיים״ הם מקבלים, ו״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״, אפשרות תיקון ניתנת להם, פתח תקוה והצלה. החיים הם החסד הגדול ביותר, ולא רק בשעה שעושין מצוות או תשובה שהיא שעה יפה מכל חיי העוה״ב, אלא האפשרות הטמונה בחיי העוה״ז לזכות לחיי עולם היא המחתימה כל שעה בחיי העוה״ז בחותם של “חסד עולם״.

ולא זו בלבד, אלא כל העולם שנברא בחסד דכתי׳ ״עולם חסד יבנה״ נברא בשביל כל אחד, בין צדיק בין רשע. כל אחד חייב לומר ״בשבילי נברא העולם״. ולא שנברא פעם, אלא כל יום ויום הבריאה מתחדשת בשבילו. ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית״ למען הרשעים כלמען הצדיקים.

כשם שהעה”ז חסד לצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות, כך הוא חסד לרשעים, כי גם בידם לשוב ולזכות. כדאי הדבר ליצור ולחדש עולם מלא, וכדאי הוא ליברא בעשרה מאמרות למען הרשעים, אף שע״י כן אפשרית תוצאה של ״ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות״, אך זאת גורם האדם לעצמו ואשמו בראשו, הקב״ה עושה עמו רק חסד.

גם התורה ניתנה לכל יחיד, לכל ישראל יש חלק המיוחד לו בתורה. מה חלקו? מה שיכול להשיג בה. ברור שאם אינו לומד ולא מקיים נוח לו שלא קיבלה משקיבלה. אך כל עוד שמחובר אל החיים ובידו לשוב לתורה החסד קיים.

אלול ועשרת ימי תשובה עתים הם שקבען הקב״ה, מקור החסד והרחמים, לימי התקרבות בינו לבנ”י. לכולם! בין לצדיק גמור, בין לבינוני או לרשע גמור, מדה אחת לכולם. מלבד זאת שמאריך הקב״ה אפים לרשעים, מתקרב אליהם בחסד וברחמים. וכולן בכלל! חוץ מזה שנוהגת בו המדה — ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, זה שלא נמצא בו טוב מימיו, גם לא תקוה שישוב ולא צדיק שיצא מחלציו, שאם יש בו אחת משלש הללו אינו בכלל ״שונאיו״ אלא בכלל ״אוהביו ושומרי מצותיו״, כמש”כ הרמב״ן. והרשע הלז שבאמת כולו פשע ורשע ואין תקוה לאחריתו, בכהאי גונא ״להאבידו״, זה החסד היחידי שנותר עבורו.

אמרו חז״ל (ר״ה טז:) ״אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנן: ג’ ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונין תלויין ועומדין מר״ה ועד יוהכ״פ״.

וכתב הרמב״ן (ריש שער הגמול): זה שאמרו צדיקים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלוה, וכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. אלא כך היא המדה, וכשהצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לו לשלם שכר טוב בעוה״ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לחיים. כלומר: פוסקין לו חיים ושלום בעושר ונכסים וכבוד. נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונכתב בר״ה למיתה וכו׳. ונמצא זה רשע גמור בדינו עכ״ל.

צדיקים ורשעים אלו לא צדיקים ורשעים ממש, אלא אלו שהדין נותן לשלם שכרם ולהאריך חייהם, ואף הרשע היותר גדול, הוא מהצדיקים הגמורים בדין זה. וכן איפכא, אפילו הצדיק הגמור אם נכשל בעבירה אחת ונידון למיתה ח״ו, נקרא כאן רשע גמור.

ולפי האמור ש״מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעוה״ז״, הרי אם יש תקוה שיחזור בתשובה, הוא נכתב ונחתם בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים. ואף הרשע המאריך ברעתו ומוסיף כל שעה על פשעיו, מ״מ כל עוד יש תקוה שישוב הרי זה ״צדיק גמור״. ״כי טוב לכלב החי מהאריה המת״ – טוב לו לרשע החי. ומה נורא מה שאמרו (קהלת רבה ז טו) ״כל זמן שאדם חי הקב״ה מצפה לו לתשובה. מת, אבדה תקותו. שנאמר ״במות אדם רשע תאבד תקוה״. כל חייו של הרשע כביכול יש תקוה למעלה, הקב״ה חפץ ומיחל לתשובתו, וכותבו משום כך בספרן של צדיקים גמורים לחיים. ובמות הרשע אבדה כביכול תקותו.

זאת ועוד, אפי׳ אין תקוה שישוב ושמץ טוב אין בו, אם יש תקוה שיצאו ממנו בנים צדיקים חסד הקב״ה עליו לכותבו בספרן של צדיקים גמורים.

״שכן מצינו, האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי״ (שם), עם כל אלו האריך הקב״ה פניו ונתן להם חיים שלא היו ראויים להם אך ורק בגלל הבנים הצדיקים שעתידים לצאת מהם. בא וראה שלא ב״חיים״ סתם זכו, אלא ב”נצח״. שהרי יש חלק לאחז בעוה״ב בזכות חזקיהו, ולאמון בזכות יאשיהו. כדאי׳ בסנהדרין (קד.) ״מפני מה לא מנו את אמון (באלו שאין להם חלק לעוה״ב), מפני כבודו של יאשיהו וכו’ ברא מזכה אבא! השתא דאתית להכי, אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו״. נמצא שע״י מדת ״ארך אפים” זכו לעוה״ב לנצח נצחים.

ופשר דבר, כי איך יתכן שממקור הרשע יצא ויפרח פרי טהור וקדוש כזה? הא גופא פלאי פלאות! וכבר עמד הנביא ע”כ במדרש (במדבר רבה יט,א) ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ — כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעוה״ז, מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!״

למה באה השאלה בצורה כפולה ומשולשת אם לא לגודל עצמתה?! אין זאת אלא גזירת מלך העולם. ואם בינתנו קצרה מהשיג, היד ה׳ תקצר? הקב״ה בוחן כליות ולב מוצא בתוך תוכו של הרשע הטמא שורש קדושה שראוי לעשות פרי. וכשם שמצינו לאידך גיסא מש״כ הרמב״ן פ׳ נצבים על הכתוב: ״פן יש בכם שורש פורה רוש ולענה״, ופי׳ שהכונה על הדורות הבאים, אלא ש״משורש מתוק לא יצא מר״ ״והוא סוד גדול״ עיי״ש. א״כ ה״ה להיפך, משורש מר לא יצא מתוק, ואם יצא אות הוא שלא הי’ השורש מר מוחלט. וכן מה שאמרו: ״עוה״ב מעוה״ז״, גם זה ״טהור מטמא״.

שנינו: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה”ז מכל חיי העוה”ב״ (אבות פ״ד) הרי שטמון בעוה״ז שורש כל חיי העוה”ב.

נמצא, שברשע גמור כאחז, אשר מצד עצמו אין לו חלק לעוה״ב, אך עדיין יש בו ניצוץ של קדושה הראוי להתעלות לאור יקרות כחזקיהו מלך יהודה. לאחר שיזדכך מטומאתו ולאחר שיוסרו כל מעשי רשעו בגיהנם, ישאר בו הניצוץ הטוב ממורק ומצוחצח, ועל ידו יזכה לחיי עולם. ומי גרם לו שהגיע לכך? ארך אפים!

חסד ה״חיים״ הוא הגדול בבריאה. ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ — השעה הזאת שנוצלה כדבעי, הקנתה לו עולם נצחי. היש אדם שיכול להעריך גודל החסד שבמתן השעה ההיא?! כל שעה כשרה לכך, ״מה יקר חסדך״!