דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

וענית ואמרת לפני ה’ אלוהיך וגו’ ונצעק אל ה’ אלוהי אבותינו וישמע ה’ את קולנו (כו,ב-ז)

כתב החינוך במצות קריאה על הבכורים: “משורשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, ע”כ בהיטיב אליו ה’ ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל. וע”כ מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ב”ה מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו. ומתוך התעוררות נפשו בשבח ה’ ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, וע”כ ציונו ברוך הוא על זה – כי חפץ חסד הוא”.

למדנו שתפילה צריכה לבוא ‘מתוך התעוררות נפשו בשבח ה”. והיינו, כי תפילה אינה רק בקשה, תפילה היא התעוררות.

ודאי שתפילה צריכה להיות בדרך בקשת צרכיו, וכדברי הגמרא (ברכות לא.): “תפילה זו בקשה”, אך לא די בכך לבד כאדם המבקש דבר מאת רעהו, אלא היא צריכה להיות בהתעוררות גדולה ובצעקה מתוך ‘התעוררות נפשו בשבח ה”.

וכשמרגיש המתפלל התעוררות וההתרוממות לכבוד הי”ת, ידע שהתפלל כראוי ויזכה שתפילתו תתקבל. לשם כך הי”ת עומד ומצפה לתפילתנו, שעל ידה נתעורר ונתקרב אליו.

כלל ישראל הגיעו למדרגה של ‘ונצעק’ עד שזכו ל’וירא את ענינו’, רק מתוך צער העינוי תחת יד מצרים. כי מתוך הכאב הצעקה היא מעמק הלב וזוכה שתתקבל.

אך צ”ב, וכי רק על ידי ייסורים אפשר להגיע ל’צעקה’ שנהיה מובטחים ש’וישמע’?

יש לכך עצה פשוטה, כל אחד נמצא בצער ובצרה, אך רק יחידים מרגישים זאת. אילו כל אחד יחשוב האם הוא עושה את עבודת ה’ כראוי, הוא יבין באיזו צרה צרורה הוא נמצא…

ע”ז צריך לצעוק, שנזכה להרגיש ולהתרומם בעבודת ה’, וכשנתפלל מתוך כאב נורא זה, נצעק אל ה’ כראוי, אזי מובטח לנו שנזכה ‘וישמע ה’ את קולינו’.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה

נלב”ע י”ח באלול תשכ”ה

“הגאון הצדיק המופלא רבי חיים זאב פינקל זצ״ל, שהיה מראשי ישיבת מיר בירושלים, מגדולי המוסר היה. הוא היה בן הגאון הגדול רבי אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר במיר ובירושלים יותר מארבעים שנה, ונכד הסבא מסלובודקא, מגדולי תנועת המוסר שהעמיד בכוחו ובכוח כוחו כמעט את כל הישיבות הגדולות בדורות האחרונים, רבי נתן צבי פינקל זצללה״ה. הגרחז״פ היה חד בדרא בגאונותו ובבקיאותו בספרי חז״ל והראשונים בתחומי האגדה, המוסר, ההגות והמחשבה.

יחד עם תפקידיו בהנהגת הישיבה, בהדרכה ובשיחות המוסר שלו, השקיע בצנעה ובאין רואה ויודע, עבודה מאומצת ומייגעת עשרות בשנים בהכנת מהדורות מתוקנות ומבוררות של ספרי חז״ל, מדרש משלי והקובץ המדרשי הגדול ‘ילקוט שמעוני’. בעבודות אלו הפליא לעשות לפי כל קנה מידה, בעבודה מעמיקה ומדהימה בהיקפה ובדיוקה, שלא ראינו דוגמתה. בתחום זה היה בלא ספק יחיד בדורו, ואף בכמה וכמה דורות שלפניו.

ערום בחכמה וערום ביראה היה הגרחז״פ זצ״ל. כל ימי חייו השכיל להצניע את היקף שליטתו המדהימה בכל מכמני המדרש והאגדה, ולהסתיר מעין רואים את יצירותיו הגדולות באיכותן ורבות ההיקף בכמותן. על ידי חריפותו ופקחותו הבלתי מצויים, שאותן לא היה יכול להסתיר, הסווה את שקידתו הרבה ואת העמל הרב והמייגע שהשקיע בעשרות שנות עבודתו על חיבורים אלו, חיבורים מדויקים ומבוררים עד להפליא, מלומד היה הגרחז״פ בהליכות אלו של הצטנעות והסתתרות, האופייניות לבני משפחה זו, ירושה להם מאביהם הזקן, ה׳סבא׳ מסלובודקא זצ״ל.”

הרב שלמה זלמן הבלין שליט”א על מרן המשגיח זצ”ל

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

כי תבא

ברכת המצוות

בנוסח ודוי מעשרות אומר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, וע’ רש”י וכן במשנה שאמרו ולא שכחתי היינו לא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות. ומשמע דס”ל דוקא כאן יש חיוב ברכת המצוות, וכ”כ מהריל”ד.

וק’ דבברכות ט”ו אמרו ברכת הפרשה דרבנן וע’ תוי”ט דס”ל אסמכתא דרבנן וע’ צל”ח שם שהק’ דשאר דינים למדו מפסוק הנ”ל מה”ת.

וע’ מזרחי שפי’ כוונת רש”י רק להזכיר שם ה’. וכעי”ז מלבי”ם. אבל כו”פ פמ”ב שכתב באמת ברכת הפרשה.

(וע’ מהרש”א ברכות מ’ וכן תוי”ט מע”ש פ”ה שהק’ עליהם מברכות מ’ דמשמע דקאי על ברכה ממש. וע’ אמרי חן ח”ו נ”ו ליישב).

וע’ תוי”ט דגרס מלברכך ולהזכיר שמך, והעירו מלשון רא”ם דגרס מלברכך ומלהזכיר שמך.

וע’ דרך אמונה פי”א ממעשר שני הט”ו שהק’ לפי מזרחי ועוד א”כ בספק חיוב הפרשה עכ”פ יתחייב לומר שבח לה’. וע’ משנת חיים ח”ה קי”ד שתי’ כי כוונת ברכה זו כמו ב”מ מ”ב ברוך השולח ברכה בכרי, ושם ש”מ בשם ריטב”א בשם רמב”ן וכן כס”מ פ”י מברכות הכ”ב, כי במעשר הבטיח ה’ והריקותי לכם ברכה. וכל שיש ספק אין ברכה.

וע’ הר צבי דרש”י כירושלמי ברכות פ”ו ה”א דכל ברכת המצוות מה”ת דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה, מקיש תורה ומצוה. ולא כגמ’ ברכות ט”ו הנ”ל. וק’ דמקור רש”י בספרי ובמשנה מע”ש פ”ה מי”א, ואיך נימא דק’ על גמ’ ברכות ממשנה הנ”ל. (וכתבו בכוונת הר צבי דע”כ ס”ל לדחות המשנה כפי’ מזרחי, אבל ברש”י כתב לברכך על הפרשת מעשרות, וס”ל דאין כוונת רש”י לברך בשעת הפרשה, אלא לברך בנוסח “על הפרשת מעשרות”).

ואגב ע’ שפ”א פ’ כי תבא תר”ס ולא שכחתי מלברכך, ופי’ דלא קאי על הברכה עצמו אלא על ההכרה שעכשיו מחובר לה’, ואפשר לשכוח את ה’ בשעת המצוה, ועושה מלומדה.

ארך אפים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

״וידעת כי ה’ אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו״. (דברים ז,ט—י).

וכתב הרמב״ן: ״ועוד תדע וכו׳ והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך. ותדע כי הוא משלם לשונאיו גמול רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם. והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, אעפ״י שיש רשע מאריך ברעתו לא יהי׳ לו כך רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. וכו׳ וכמו שאמרו: אמר ר׳ מיאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפיים לרשעים בעוה״ז, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן לעוה״ז, או שמא יצאו מהן צדיקים, וכו׳ וכל אלו אינם בכלל שונאיו עכ״ל.

שתי מדות ישנן, או שנכלל ב״אוהביו ושומרי מצותיו״, ואז מדת הקב״ה ״שומר הברית והחסד״. או ח״ו בכלל ״שונאיו״, ואז המדה ״להאבידו״. וחידש הרמב״ן שאפי׳ רשע גמור שלא עשה טוב מימיו חוץ מפעם אחת בלבד, יצא מכלל ״שונאיו״ ונכנס בכלל ״אוהביו״ והקב״ה שומר לו את הברית והחסד ומשלם שכרו.

ואפי׳ רשע שכל ימיו שרשרת מעשי רצח ואכזריות מאין כמותם, ופעם אחת ויחידה עשה מצוה קלה שלא הבחין בה אדם, ואולי אף הוא עצמו לא הרגיש בעשייתה, כנבוכדנצר הרשע שבזכות ד׳ פסיעות שפסע זכה להיות מלך על כל העולם (סנהדרין צו), שמר לו הקב״ה חסד פסיעותיו שעל ידן יצא נבוכדנצר הרשע מכלל ״שונאיו״ של הקב״ה.

זו היא מדת ״ארך אפיים״ שבי”ג מדות החסד, שעלי׳ אמרו ״ארך אפיים״ לצדיקים ולרשעים. כדאיתא בסנהדרין (קיא) ״תניא, כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וכותב “ארך אפים”, אמר לפניו: רבש”ע ארך אפים לצדיקים, א”ל: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו!״

אדון הנביאים, רועה צאן הקב״ה, לבו אינו שלם עם ״ארך אפים״ לרשעים, זה לא כשורה בעיניו. וז”ל חז״ל (פסיקתא דר״ב פסקא כו) ״אמר ר’ יצחק: על הכל הודה משה חוץ מדבר אחד, אמר משה לפני הקב״ה: רבון העולמים, אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו, הוי גובה ממנו מיד! אמר לו הקב״ה: חייך שתצטרך לה״.

ומה קושי הי’ בדבר? מה איכפת לו למשה אם גם הרשעים נהנים מחסדו של הקב״ה, ההייתה עינו הטובה צרה בהם? ח״ו! אלא היא הנותנת, אילו היתה מדת ארך אפים לרשעים לחובתם, ולו היתה לתכלית האבידם מארץ החיים, לא היתה בזה פליאה ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? אבל לא כן היא, זו מדת חסד. אותו ״ארך אפים״ לצדיקים כלרשעים. והנה ״לצדיקים״ שפיר, שמתוך שאין משתלמין שכרן בעוה״ז הם נשכרים אלף מונים, שמוצאים שולחנם שלם בעוה״ב, ואם היו מקבלים שכר בעוה״ז, הי׳ נחסר חלקם בעולם הנצח, או שהי׳ נשאר בהם פגם כלשהו ח״ו שהיו צריכים למרקו בגיהנם. כל זה נמנע מהם בחסד שמחליף להם הי”ת צער נצחי בצער חולף, ו״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז״. כדאי הוא להם חסד והנאה לאין קץ. אבל ״ארך אפים״ לרשעים, שמאריך להם ״פנים זעומות” וממתין להם מחרון אפו לשלם פורענותם בעוה״ב, ורגע אחד של יסורים בגיהנם קשה מכל יסורי איוב שבעים שנה כמ״ש הרמב״ן, מה חסד יש כאן? איפה חשבון החסד? הוא הדבר הקשה ש״לא הודה עליו משה״.

התשובה היא, אמרו בתוס’ (עירובין כב. ד״ה ארך). ״ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד, וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם לעוה״ב, וגם זה לטובה, שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה״ עכ״ל.

טובה גדולה היא, שכן ״חיים״ הם מקבלים, ו״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״, אפשרות תיקון ניתנת להם, פתח תקוה והצלה. החיים הם החסד הגדול ביותר, ולא רק בשעה שעושין מצוות או תשובה שהיא שעה יפה מכל חיי העוה״ב, אלא האפשרות הטמונה בחיי העוה״ז לזכות לחיי עולם היא המחתימה כל שעה בחיי העוה״ז בחותם של “חסד עולם״.

ולא זו בלבד, אלא כל העולם שנברא בחסד דכתי׳ ״עולם חסד יבנה״ נברא בשביל כל אחד, בין צדיק בין רשע. כל אחד חייב לומר ״בשבילי נברא העולם״. ולא שנברא פעם, אלא כל יום ויום הבריאה מתחדשת בשבילו. ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית״ למען הרשעים כלמען הצדיקים.

כשם שהעה”ז חסד לצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות, כך הוא חסד לרשעים, כי גם בידם לשוב ולזכות. כדאי הדבר ליצור ולחדש עולם מלא, וכדאי הוא ליברא בעשרה מאמרות למען הרשעים, אף שע״י כן אפשרית תוצאה של ״ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות״, אך זאת גורם האדם לעצמו ואשמו בראשו, הקב״ה עושה עמו רק חסד.

גם התורה ניתנה לכל יחיד, לכל ישראל יש חלק המיוחד לו בתורה. מה חלקו? מה שיכול להשיג בה. ברור שאם אינו לומד ולא מקיים נוח לו שלא קיבלה משקיבלה. אך כל עוד שמחובר אל החיים ובידו לשוב לתורה החסד קיים.

אלול ועשרת ימי תשובה עתים הם שקבען הקב״ה, מקור החסד והרחמים, לימי התקרבות בינו לבנ”י. לכולם! בין לצדיק גמור, בין לבינוני או לרשע גמור, מדה אחת לכולם. מלבד זאת שמאריך הקב״ה אפים לרשעים, מתקרב אליהם בחסד וברחמים. וכולן בכלל! חוץ מזה שנוהגת בו המדה — ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, זה שלא נמצא בו טוב מימיו, גם לא תקוה שישוב ולא צדיק שיצא מחלציו, שאם יש בו אחת משלש הללו אינו בכלל ״שונאיו״ אלא בכלל ״אוהביו ושומרי מצותיו״, כמש”כ הרמב״ן. והרשע הלז שבאמת כולו פשע ורשע ואין תקוה לאחריתו, בכהאי גונא ״להאבידו״, זה החסד היחידי שנותר עבורו.

אמרו חז״ל (ר״ה טז:) ״אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנן: ג’ ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונין תלויין ועומדין מר״ה ועד יוהכ״פ״.

וכתב הרמב״ן (ריש שער הגמול): זה שאמרו צדיקים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלוה, וכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. אלא כך היא המדה, וכשהצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לו לשלם שכר טוב בעוה״ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לחיים. כלומר: פוסקין לו חיים ושלום בעושר ונכסים וכבוד. נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונכתב בר״ה למיתה וכו׳. ונמצא זה רשע גמור בדינו עכ״ל.

צדיקים ורשעים אלו לא צדיקים ורשעים ממש, אלא אלו שהדין נותן לשלם שכרם ולהאריך חייהם, ואף הרשע היותר גדול, הוא מהצדיקים הגמורים בדין זה. וכן איפכא, אפילו הצדיק הגמור אם נכשל בעבירה אחת ונידון למיתה ח״ו, נקרא כאן רשע גמור.

ולפי האמור ש״מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעוה״ז״, הרי אם יש תקוה שיחזור בתשובה, הוא נכתב ונחתם בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים. ואף הרשע המאריך ברעתו ומוסיף כל שעה על פשעיו, מ״מ כל עוד יש תקוה שישוב הרי זה ״צדיק גמור״. ״כי טוב לכלב החי מהאריה המת״ – טוב לו לרשע החי. ומה נורא מה שאמרו (קהלת רבה ז טו) ״כל זמן שאדם חי הקב״ה מצפה לו לתשובה. מת, אבדה תקותו. שנאמר ״במות אדם רשע תאבד תקוה״. כל חייו של הרשע כביכול יש תקוה למעלה, הקב״ה חפץ ומיחל לתשובתו, וכותבו משום כך בספרן של צדיקים גמורים לחיים. ובמות הרשע אבדה כביכול תקותו.

זאת ועוד, אפי׳ אין תקוה שישוב ושמץ טוב אין בו, אם יש תקוה שיצאו ממנו בנים צדיקים חסד הקב״ה עליו לכותבו בספרן של צדיקים גמורים.

״שכן מצינו, האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי״ (שם), עם כל אלו האריך הקב״ה פניו ונתן להם חיים שלא היו ראויים להם אך ורק בגלל הבנים הצדיקים שעתידים לצאת מהם. בא וראה שלא ב״חיים״ סתם זכו, אלא ב”נצח״. שהרי יש חלק לאחז בעוה״ב בזכות חזקיהו, ולאמון בזכות יאשיהו. כדאי׳ בסנהדרין (קד.) ״מפני מה לא מנו את אמון (באלו שאין להם חלק לעוה״ב), מפני כבודו של יאשיהו וכו’ ברא מזכה אבא! השתא דאתית להכי, אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו״. נמצא שע״י מדת ״ארך אפים” זכו לעוה״ב לנצח נצחים.

ופשר דבר, כי איך יתכן שממקור הרשע יצא ויפרח פרי טהור וקדוש כזה? הא גופא פלאי פלאות! וכבר עמד הנביא ע”כ במדרש (במדבר רבה יט,א) ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ — כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעוה״ז, מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!״

למה באה השאלה בצורה כפולה ומשולשת אם לא לגודל עצמתה?! אין זאת אלא גזירת מלך העולם. ואם בינתנו קצרה מהשיג, היד ה׳ תקצר? הקב״ה בוחן כליות ולב מוצא בתוך תוכו של הרשע הטמא שורש קדושה שראוי לעשות פרי. וכשם שמצינו לאידך גיסא מש״כ הרמב״ן פ׳ נצבים על הכתוב: ״פן יש בכם שורש פורה רוש ולענה״, ופי׳ שהכונה על הדורות הבאים, אלא ש״משורש מתוק לא יצא מר״ ״והוא סוד גדול״ עיי״ש. א״כ ה״ה להיפך, משורש מר לא יצא מתוק, ואם יצא אות הוא שלא הי’ השורש מר מוחלט. וכן מה שאמרו: ״עוה״ב מעוה״ז״, גם זה ״טהור מטמא״.

שנינו: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה”ז מכל חיי העוה”ב״ (אבות פ״ד) הרי שטמון בעוה״ז שורש כל חיי העוה”ב.

נמצא, שברשע גמור כאחז, אשר מצד עצמו אין לו חלק לעוה״ב, אך עדיין יש בו ניצוץ של קדושה הראוי להתעלות לאור יקרות כחזקיהו מלך יהודה. לאחר שיזדכך מטומאתו ולאחר שיוסרו כל מעשי רשעו בגיהנם, ישאר בו הניצוץ הטוב ממורק ומצוחצח, ועל ידו יזכה לחיי עולם. ומי גרם לו שהגיע לכך? ארך אפים!

חסד ה״חיים״ הוא הגדול בבריאה. ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ — השעה הזאת שנוצלה כדבעי, הקנתה לו עולם נצחי. היש אדם שיכול להעריך גודל החסד שבמתן השעה ההיא?! כל שעה כשרה לכך, ״מה יקר חסדך״!