דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ וגו’ (כח, א)
והיה אם לא תשמע בקול ה’ וגו’ (כח, טו)
 

סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי (תהלים קיט,קכ).

ראה דוד את משפט ה’ כי עמוק הוא ונחרד עד שנעשה בשרו חידודין כמסמרים.

אמר מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה: כדי לקבל מושג בעומק הדין, נראה מדברי חז”ל (יבמות קכא:) שהקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ופי’ הראשונים: אדם אינו מרגיש במשב רוח קליל, אולם למראה תנודת חוט השערה יודע הוא כי נושבת הרוח. כך אצל הצדיקים, בעינינו לא נמצא בהם חטא כלל, אולם אנו רואים את הדינים הבאים עליהם ומתוך כך יודעים שיש לקב”ה תביעה עליהם, וכל חטאיהם כחידה סתומה בעינינו, ורק העונש מגלה שנמצא בהם נדנוד של חטא.

וזה מה שאמר דוד המלך ע”ה בראותו את עומק הדין: “סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי”. אלא שמתוך עומק מידת הדין הוסיף דוד ולמד גם את גודל מידת הרחמים, שאם על דקות החטא כחוט השערה מדקדק הקב”ה כך, על אחת כמה וכמה במידה טובה, שמדקדק הקב”ה במעשיו הטובים של האדם אפי’ הדקים יותר מחוט השערה ולמעלה מהשגת אנוש. וזה מה שאמר דוד המלך ע”ה “זכרתי משפטיך מעולם ה’ – ואתנחם” (קיט,נב), והיינו, שכאשר מתבונן בעומק חומר הדין ורואה את רצון ה’ שיהיה הלב נקי וטהור אפי’ מפגם כחוט השערה, זאת נחמתי- משום שקל וחומר שבמידת הרחמים מדקדק הקב”ה לשלם שכר טוב לא רק על עצם המצווה אלא גם על כל נטיה ומחשבה טובה של האדם, ואפי’ הדקה יותר מחוט השערה.

חוטים דקים ועדינים אלה של נטיות לב האדם לטוב ולמוטב, הם ספרי הזיכרון שנפתחים לפניו ית’ ביום הדין.

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה

מתוך שיחה לחודש אלול

דברי הימים

הכרת הטוב
באחד ממסעיו של מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצוק”ל, ניגש למרן הרב אברהם מנחם זופניק ז”ל, אביו של תלמיד הישיבה, הרב דוד זופניק, מסר חבילה בידיו וביקש שבשובו לישיבה יתן המשגיח את החבילה לבן הלומד בה. כאשר חזר מרן המשגיח לישיבה, שלח לקרוא לבחור דוד זופניק שיבוא אליו. מנהגם של תלמידי הישיבה הצעירים היה שעמדו לפני המשגיח ביראת כבוד מופלגת, ולא נפטרו מלפניו עד שאמר להם ״א גוטן״. כך היה גם בפעם הזאת, המשגיח נתן לידי הבחור דוד את החבילה שקיבל מאביו ומסר לו דרישת שלום ממנו. דוד נשאר עומד דום עד שנפטר ממנו המשגיח באמירת ״א גוטן״. מיד פנה לדרכו ומרוב פחד ויראה מהמשגיח שכח להביע את תודתו.

היה זה בשבוע פרשת כי תבא. בשעות הערב התכנסו הבחורים בני חו״ל לשיעור חומש אצל המשגיח, קרא רבי ירוחם בנעימות את כל הפרשה, החל מארמי אובד אבי, והקשה: מפני מה חייבה התורה את מביא הביכורים לספר את כל הפרשה הארוכה, מארמי אובד אבי, סיפור יציאת מצרים ובנין בית המקדש, וכל זה הוא מחמת הכרת הטוב להקב״ה להזכיר חסדי המקום, וכי לא די לו שהוכיח את הכרת הטוב שלו בכך שטרח והביא את ביכורי ראשית אדמתו אל הכהן? מדוע צריך עוד לפרט בפה את הכרת הטוב, ״אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל״? וכי צריכים ״צו רעדן ווי א אידענע״ [לפטפט כמו אשה]?

תירץ מרן המשגיח: אכן כן! כאשר מגיע הדבר להכרת הטוב ״דארף מען רעדן ווי א אידענע!״ [צריכים לפטפט כמו אשה].

והמשיך ואמר, לפעמים אני נתקל בבחור שעשיתי לו טובה, ורואה אני שהוא אסיר תודה כלפי. צורת פניו מעידה שהוא אסיר תודה, אולם הוא חושב לעצמו ״הרי אין זה מתאים לפטפט עם המשגיח כמו אשה״, ואני אומר כן! כשמגיע להכרת הטוב צריכים להאריך בהודאה ולפטפט כמו אשה.

מתוך הקדמת ספר ‘כתב יד’ להרה”ג ר’ יהודה דוב ב”ר דוד זופניק שליט”א

בשבילי הלכה

כי תבא

גרים בביכורים ושאר מצוות

ביכורים פ”א מ”ד גר מביא ואינו קורא שאין יכול לומר לאבותינו. ובפיהמ”ש פסק דקורא כיון דאברהם הוא אב המון גוים. (וע”ש בפהמ”ש משום שלמדם תורה, ועמש”כ במק”א). (וכן פסק בשו”ע נ”ג י”ט לענין שאומר אלקי אבותינו. וע”ע רמ”א מ”ו ד’ דלא יאמר שלא עשני גוי, וע’ באה”ט ומ”ב שם). (וע’ דרשות ח”ס לחנוכה ס”ו ע”ב בשם הרמב”ם באגרת דיכול לומר שעשה נסים לאבותינו, בחנוכה ופורים, והק’ דלא שייך כאן ענין אב המון גוים).

וכן הביאו תוס’ ב”ב פ”א ע”א מתוספתא, וטענו דא”א לגרוס כן, דמ”מ איך יאמר ארמי אובד אבי, וקאי על יעקב. ותי’ רמב”ן שם דגם יצחק ויעקב נחשבו אב המון גוים. (וצ”ל דאף דאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא ישמעאל ועשו, היינו מדין זרע ממש אבל אינו ממעט שם זרע של גרים כמו שדרשו אב המון גוים).

וברמב”ם פ”ד מביכורים ה”ג פסק ג”כ מביא וקורא שנא’ לאברהם אב המון גוים… ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.        ובכס”מ פי’ סוף הרמב”ם, דאע”ג דנקראו גרים בני אברהם, מ”מ לא נטלו חלק כיון שהבטחת ה’ לבניו היה קודם שעשאו אב המון גוים.

ובשאג”א מ”ט לא ניחא בפירוש זה ע”ש. ולכן פי’ כוונת הרמב”ם, דאיך יאמר אשר נשבע לאבותינו, והרי רק אברהם נקרא אב המון גוים (וכעין קו’ תוס’ מארמי אובד אבי). וע”ז תי’ הרמב”ם דעיקר השבועה היה לאברהם מתחילה, וע”ז קאי אשר נשבע ה’ לאבותינו. וכ’ שם השאג”א דלפי”ז לא סבר הרמב”ם כרמב”ן.

וצ”ב א”כ איך יתרץ הרמב”ם קו’ הרמב”ן ותוס’ מארמי אובד אבי. ולהכס”מ י”ל דרמב”ם סבר כרמב”ן, אבל לשאג”א א”א לומר כן.

וע’ פניני הגרי”ז שס”א שרצה לתרץ דרמב”ם יפרש כרשב”ם ארמי אובד אבי, היינו אברהם ארמי היה אובד וגולה מארץ ארם. אך הק’ ע”ז מספהמ”צ מ”ע קל”ב שכ’ ומתחיל בענין יעקב אבינו, והיינו פרשת ארמי אובד אבי.

ויש להעיר עוד להשאג”א מהמרדכי פ”ק דמגילה והגה”מ פ”ח מתפלה, והובאו בב”י סי’ נ”ג, וע”ש במעשה בוירצבורג ומנעו גר להיות שץ, ורבינו יואל התיר, וכתב דלר’ יהודה בירושלמי דגר מביא וקורא ה”ה דיכול להתפלל ויאמר אלקינו ואלקי אבותינו. וכן פסק בשו”ע. ולפי השאג”א תיקשי דאף דאברהם נקרא אביו של גרים מ”מ יצחק ויעקב לא נקראו, ורק לענין ביכורים אמרו בירושלמי כיון דתולה על השבועה שנשבע מתחלה, אבל לענין תפלה עדיין קשה.

וכדעת המרדכי כתב בשו”ת הרמב”ם סי’ רצ”ג שהשיב לר’ עובדיה גר צדק דיכול לומר אלקינו ואלקי אבותינו כיון שאברהם הוא אב המון גוים. וקצת משמע ברמב”ם שם דלשון אלקי אבותינו קאי רק על אברהם, וא”כ א”ש דמה”ט מתיר להתפלל בלשון זה, מיהו לפי”ז קשה לפרש ברמב”ם בהל’ ביכורים כפי’ השאג”א.

״אני לדודי״

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

עם זו יצרתי ‘לי’

״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״ – בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית (רש״י בראשית א). זו היא המטרה של בריאת שמים וארץ וכל העולמות. ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״ (ירמיה לג, כה).

והנה מהי קבלת התורה, נאמר בתורה (ויקרא כ, כו) ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״. וכן נאמר (ישעיהו מג, כא) ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״, וההדגשה בפסוק היא יצרתי ‘לי’, וכמו שאומר הפסוק ״להיות לי״.

וצריך ביאור, מאחר שעוסקים אנו בתורה ומקיימים המצוות, מהו הענין הנוסף של ״להיות לי״.

‘אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי’

והנה נאמר במשלי (כג, כו) ״תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה״. ומבאר הירושלמי (ברכות פ״א, ה״ה);

ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב ״תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה״, אמר הקב״ה ״אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי״.

והוא כמו שכתב רש״י (במדבר טו, לט); ‘עין רואה והלב חומד’. הלב חומד את מה שהעין רואה, ואם העין רואה טוב הלב חומד טוב, ואם העין רואה רע הלב חומד רע. ולכן העיניים והלב הם סרסורי החטא, כי הם המושכים את האדם לחטאים. ועל כך אומר הקב״ה: ‘אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי’ – אם נותן אתה לי את לבך ועיניך, אני יודע שאתה שלי.

זהו הכלל, וזה כל האדם, אם העיניים פונות אל העוה״ז, אומר הקב״ה אין אתה שלי, שהרי אנו יודעים מהו העוה״ז – עולם השקר, עולם שמולך בו מלך זקן וכסיל, וכמו שכתב הר״א אבן עזרא (במדבר ו, ז); ‘כי כל בני אדם עבדי תאות העולם’, ורוצים לחיות כפי רצונם, איש הישר בעיניו יעשה, וזהו הרע המוחלט המוביל לשאול ולאבדון.

ולכן, אם העיניים נמצאות בחוץ, אומר הקב״ה, אין אתה שלי, שהרי שייך הוא למרכבה הטמאה של השטן והיצה״ר, כי אם העיניים ברשותו – גם הלב שלו. ולעומת זאת, אם העיניים רואות רק בית המדרש ומקומות המובדלים מן העמים, אזי גם הלב חומד זאת, ו’אנא ידע דאת דילי’.

וזהו – עם זו ״יצרתי לי״, ואבדיל אתכם מן העמים – ״להיות לי״, כאשר אנו מוסרים את העיניים והלב לקב״ה.

תנה בני לבך לי

והנה, מהי נתינת העיניים, יש להבין בפשטות, לשמור את העיניים שיראו רק דברי קדושה וטהרה, אך מהי נתינת הלב;

מבאר רבינו יונה במשלי (שם); ״הלב הוא החפץ והתאוה״. הלב זהו הרצון והתשוקה. ובכל אדם הרצון הוא הנפש ועיקר החיים, והשאלה היא אל מה הוא מתאווה;

ואכן טבעו של אדם שרוצה את מה שרואה. ומי שנמצא בעוה״ז ולא קיבל את התורה, מתאווה לעשות הישר ‘בעיניו’, וזהו היצה״ר ושלוחיו עם המרכבה הטמאה של השטן, המובילים אותו לאבדון.

אולם אנו שקבלנו את התורה, כאשר רואים אנו את התורה ושמים אותה על ליבנו, מתאווים אל הקב״ה, וכמו שאמרו חז״ל (רש״י דברים ו, ו) בפסוק ״ואהבת את ה’ אלקיך״;

ומהו האהבה – ״והיו הדברים האלה״, שמתוך כך אתה מכיר בהקב״ה ומדבק בדרכיו.

בתורה רואה אתה את הקב״ה, ראיית הלב וראיית השכל, ומתוך כך חפץ אתה לידבק בו.

והנה במסילת ישרים (פ״ז) כתב;

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב) ״כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים״ וכו’,  (שם סג) ״צמאה לך נפשי כמה לך בשרי״.

הרי מבואר, כי הערגה והצמאון – זה מה שנרצה בעבודת ה’. ואם ח״ו לא נותנים לקב״ה את הלב והעיניים, ואף שלומד ומתפלל אך אין לו את הצמאון והתשוקה והערגה הזאת, על זה אמר הנביא (ישעיה כט, יג) ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״, כיון שעיקר רצונו של הקב״ה הוא לבו של האדם, ‘רחמנא לבא בעי’.

הבא ליטהר מסייעין בידו

ואמנם ״בכל לבבך״ שלא תהא בלב שום אהבה אחרת חוץ מאהבת ה’, דבר זה רחוק מאד מאתנו, ואין הכוונה שנהפך בבת אחת להיות במדריגה גדולה זו, אולם מאחר שהתורה מצווה זאת על כל אחד מישראל, הרי כל אחד מחויב להשתדל להגיע לדרגה זו.

והנה כתב הרמב״ן בפרשת התשובה (דברים ל, ו);

״ומל ה’ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’״ – זהו שאמרו הבא ליטהר מסייעין בידו.

הרי כי אמנם בטבע האדם אין בידו להגיע למדריגה זו של אהבת ה’ ותשובה מאהבה, ואין בכוחו אלא לשוב מיראת העונש, שזה יכול כל אחד להשיג, אפילו עבדים וקטנים, וכך גם צריך כל אדם להתחיל את תשובתו. אולם לאחר שעשה האדם את כל מה שבכוחו לעשות, ‘הבא ליטהר מסייעין בידו’, וימול ה’ את לבבו להשיג אהבת ה’ ולהגיע לתשובה מאהבה.

אני לדודי

וזהו ענינו של אלול – ״אני לדודי״ ודודי לי – לפנות לקב״ה ולהיות אליו, לתת לו את הלב והעיניים, ולערוג ולהשתוקק אליו.

ומן השמים יסייעוהו לזה במיוחד בחודש אלול, כמו שכתב בעל הטורים (דברים ל, ו); ומל ה’ ״את לבבך ואת לבב זרעך״ – ר״ת אלול.

כמים הפנים לפנים

והנה נאמר במשלי (כז, יט); ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״. ופירש הגר״א שם;

כמו המים שמראין פני האדם כפי שמראה עצמו, אם יעקם פניו גם המים יתראו כן. ״כן לב האדם לאדם״ – אם לבו טוב לאדם, אותו אדם הוא ג״כ טוב עמו אף שאינו יודע לבו.

…וכמו שהאדם דבק להשי״ת, כן הקב״ה דבק בו. וכמו שנאמר (יחזקאל א) ״ועל… הכסא דמות כמראה אדם״, וכן כל הנביאים ראו בדמות אדם, לפי שהם אדם לכן מראה עצמו להם בדמות אדם.

ועומק הפשט בזה הוא, כי לפי רמת ה’אדם’ של הנביא, כך נגלה אליו הקב״ה בדמותו – דמות אדם. וזהו כפי הצלם אלקים שלו – עד כמה דבק הוא בדרכי הקב״ה.

וככל שהאדם גדול יותר, כן שיעור ההתגלות גבוה יותר, וזה תלוי בדרגת הלב – ״כן לב האדם לאדם״ – והיאך שהלב נראה – כך מראה לו הקב״ה.

וככל שהלב מרגיש ומאמין בנועם ואהבת ה’, וכמו שנאמר (מלאכי א, ב) ״אהבתי אתכם אמר ה’״, וכמו שמברכים – ‘אוהב את עמו ישראל’, כך מתעלה באהבה, וכך מתגלה הקב״ה אליו באהבה.

[והמליצו על כך – ״אני לדודי ודודי לי״; כפי השיעור של ‘אני לדודי’ כן ‘דודי לי’].

אמנם כנגד זה העמיד הקב״ה עולם שהיצר שולט בו, ובכך נבחן האדם למי הוא שייך, כמה לב נותן להקב״ה וכמה לב לעולם הזה. וככל שהאדם מעמיד עצמו להיות – ״עם זו יצרתי לי״, בכל לבבו ובכל נפשו, כך אהבת ה’ לישראל.

ישראל אשר בך אתפאר

״ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט, ג), אדם זה הקב״ה מתפאר בו בכל העולמות, ראו בריה שבראתי בעולמי! בעולם שכולו שקר ורע, חושך ואפילה, רואה הוא את מקור החיים הטוב והנצחי, זה בני אשר אהבתי, להיות לי.

עליו הקב״ה קורא ואומר למלאכים ‘ראו בריה שבראתי בעולמי’. אתם שאמרתם מתחילה, שלא יברא אדם, שכולו שקר מחלוקת וקטטה ורוצה רק את עצמו, אולם ראו זה העוסק בתורה, ונותן לי את עיניו ולבו, אדם זה שלי הוא.

עבודת ימי האלול

זוהי עבודתנו בימי חודש אלול, להשתדל להדבק באהבת ה’, ואף שמחמת הקשר האדוק לעולם הזה נדמה כי רחוקים אנו מכך, וליבנו רחק ממנו יתברך, וכל תאוותינו ורצונותינו הם להנאות ותענוגות עוה״ז, אך הרי משתדלים אנו ללמוד תורה, ומתוך כך להכיר את הקב״ה ולהתקרב אליו, לתת לו את הלב והעיניים ולשמור עליהם מכל משמר, כדי שהלב יהיה לקב״ה. וכאשר ניתן את העיניים לקב״ה, הוא יכריז עלינו – ‘אנא ידע דאת דילי’.

בימי אלול, אם נתחזק בתורה ובמצוות אפילו מיראת העונש ועל מנת לקבל שכר, אף שזה נחשב שלא לשמה ומדריגה קטנה היא, אך על ידי זה נקבל סייעתא דשמיא מיוחדת של ״ומל ה’ אלקיך את לבבך״ כמו שכתב הרמב״ן, ונגיע לאהבת ה’, לחפץ הלב ולתשוקת הנשמה, שזה הנרצה בעבודת ה’. שהרי הקב״ה אינו חפץ בעבודת הפה והשפתיים, אלא כאשר נובעים הם מן הלב, מתוך אהבה לקב״ה שאוהב אותנו ללא גבול.

נזכה כולנו, בזכות בני התורה, שהקב״ה ישפיע עלינו אהבתו, וכמים הפנים לפנים, נזכה לחיים טובים וגאולת עולמים, לנו ולכל ישראל, אמן.

מתוך הספר החדש ‘הר יראה’ על אלול ומים נוראים

ניתן להשיג בחנויות הספרים