דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ואהבת לרעך כמוך (יט, יח)

כתב הרמב”ן: “הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד (ב”מ סב.) חייך קודמין לחיי חבירך”. טבעו של בן אדם הוא לא לאהוב את חבירו, רבי עקיבא לימד אותנו חייך קודמין לחיי חבירך, והלא זהו טבעו של האדם, ומה בא רבי עקיבא ללמדנו. אלא מצות התורה היא שיאהב את חבירו בכל ענין, כאשר יאהב את נפשו, כמו שהוא אוהב את עצמו – כמוך, להשוות אהבת שניהם בדעתו. ועל זה חידש רבי עקיבא, דאפ”ה חייך קודמין.

אומר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה: כתוב בברייתא (נדרים סד:) שארבעה חשובים כמת, עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים. מדוע דווקא אלה נחשבים כמת?

התירוץ הוא שעל ידי ראיה אפשר להרגיש את הזולת, כמו שכתוב בפסוק (שמות ב,יא) “ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”, מה פירוש הלשון וירא בסבלותם, כתב רש”י “נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם”. על ידי ראיית העיניים האדם חש בצרתו של הזולת, ואז הוא מיצר עמו. על ידי נתינת עיניו מגיעים הדברים אל לבו, על ידי מה שרואים מרגישים.

וכן מי שאין לו בנים, הרי כל תענוגות העולם הזה עומדים לרשותו, למה נחשב כמת? התשובה היא אותו יסוד נפלא, טבע של בן אדם שהוא אוהב לתת לבנים שלו, ואם אין לו בנים הוא לא יכול לתת, וכאשר הוא לא יכול לתת הוא חשוב כמת.

כתוב בערכין (טו:) שצרעת באה על עוון של לה”ר. זה מידה כנגד מידה, מי שדיבר לה”ר על אחר מבטל את מקומו של האחר, ולכן נמנע ממנו לשבת בין בני אדם.

החפץ חיים כתב ספר שמה”ל, לכאורה מה כל כך נורא, מדוע צריכים כל כך שמירה. כי זה מרחיק את האדם מחבירו, ולכן הוא חשוב כמת.

לכאורה זה הפשט בדברי הרמב”ן, טבע האדם לחשוב רק על עצמו ולא על חבירו, אגואיסט. ואהבת לרעך כמוך זה כנגד הטבע של האדם, ויש לנו מצוה של ואהבת לרעך כמוך.

הדברים הללו הם אלף-בית של הצלחה בתורה. תורה היא לא דבר גשמי אלא דבר רוחני, איך זוכים לתורה, ע”י קניינים של בן אדם לחבירו. מה נוגע בן אדם לחבירו לתורה? אדם טועה וחושב שתורה תלויה במח, אבל זה לא כך. כתב רש”י (ב”ב יב) שהתורה זה עלה בלבו – “סברת הלב”, מי שיש לו לב מרגיש את השני ורוצה לתת לשני ולא לקחת את השני – זה אדם שיכול לזכות בתורה.

נערך ע”פ כתבי תלמידו הרב א.י. גולדמינץ שליט”א

תודתנו לו על שזיכה אותנו מאוצרות מרן זצ”ל

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

הישיבה ‘הקדושה’
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה התייחס לכל דבר הקשור לישיבה, ואפילו לדברים הגשמיים, כעניין של קדושה. כך התייחס גם לבנייני הישיבה.

לאחר שהתמנה לעמוד בראשות הישיבה, כאשר בית המדרש היה צר מהכיל את התלמידים הרבים והיה צורך להרחיבו, צריכים היו לשבור את מקירותיו. מרן זצ”ל חשש מכך מאוד, הרי זהו כותל שספג אל תוכו עמל רב של לימוד התורה והרבצת תורה של ראשי הישיבה זצוק”ל ושל תלמידיה הרבים. האם אפשר לסתור כותל כזה?

עם ספקותיו אלו עלה מרן רה”י למרן הרב שך זצ”ל כדי שיכריע בסוגיא זו. לאחר ששטח מרן רה”י את ספקותיו, פסק הרב שך זצ”ל שהיות וזהו צורך להרחבת בית המדרש צריך לסתור את הכותל.

בתקופת הבניה סבלו בני הישיבה מהרעש הרב ומצמצום המקומות בבית המדרש. אחד מאנשי הנהלת הישיבה הציע להעביר באופן זמני את הישיבה לאולם מרווח בבניין ‘מלון תמיר’ שנבנה באותה תקופה ועמד להשכרה.

מרן רה”י סירב לקבל את ההצעה באומרו: “אם נעבור, אמנם תעבור ישיבת מיר לשם, אך ישיבת מיר ‘הקדושה’ לא תעבור לשם. הרי כותלי בית המדרש בבניין הישיבה התקדשו בקול התורה שנבלע בהם בעשרות שנות קיומה של הישיבה בירושלים. לכן עדיף להישאר בהם למרות הצפיפות והקושי הזמניים.”

תשובה זו ענה מרן רה”י זצ”ל גם כאשר מספר פעמים הציעו לו להעביר את הישיבה לשטח גדול באזור אחר, שם יבנו לצורך כך בניין ענק שיענה על צרכיה העצומים של הישיבה הקדושה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

קדושים

לא תשנא את אחיך

ע’ פסחים קי”ג ע”ב הרואה דבר ערוה בחבירו וכו’ אמר ר’ שמואל בר ר’ יצחק אמר רב מותר לשנאותו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא וכו’ ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה.

ובתוס’ ד”ה שראה בו דבר ערוה וז”ל וא”ת דבאלו מציאות אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא  מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאותו. וי”ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ”ל.

ומבואר דסברי תוס’ דלא נתמעט משום אינו עושה מעשה עמך שהרי כתבו התוס’ דשייך לכוף את יצרו כיון ששונא אותו יותר מהעבירה (ושיטת התוס’ מובא גם במג”א קנ”ו ב’ ע”ש). ובמחצית השקל בסי’ קנ”ו הוסיף על דברי תוס’ דכיון ששונא אותו יותר מהעבירה לכן אפילו אם ישוב מהעבירה מ”מ ישאר שנאה בלבו ושנאה זו אסורה ועל שנאה זה אמרו לכוף את יצרו. ונראה דכוונתו ליישב מה שהקשינו אמאי לא סברי תוס’ דמותר לשנוא אותו משום אינו עושה מעשה עמך. אך פשטות דברי התוס’ לא משמע כדבריו.

ומצינו עוד פירוש בכוונת התוס’ בביאור הגרי”פ על רס”ג (ח”א דף קמ”ב ע”א) דבאמת הותרה לשנוא את הרשע מדרשה משום שהוא רשע ואין בו עיקר הלאו, ומה שהקשה בק”ש דאם אין בו לאו א”כ יהא מותר לשנאותו לגמרי ואיך שייך לכוף את יצרו תי’ הגרי”פ דסברי תוס’ דהא דמחייב התורה עזוב תעזוב עמו אף שאינו עושה מעשה עמך הוא דבר שיצא  מן הכלל ללמד על הכלל כולו דלא הותר  לשנוא אותו אלא בלב אבל לא הותר לשנוא אותו במעשה כלל או לשנוא אותו יותר מהעבירה. ונמצא דלא זו בלבד שאמרה תורה שחייב לעזור לו אלא דגם עובר באיסור שנאה אם לא יעזור לו ולכן שייך בו לכוף את יצרו.

וע’ רמ”א וש”ך וגר”א בחו”מ סי’ רע”ב י’, וע”ש ברמ”א דלא פסק כתוס’ הנ”ל, וע’ אהבת חסד פ”ד סק”ב.

והנה בחי’ ח”ס גיטין נ”ה כתב בשם ר’ יעקב וירמיז ראב”ד דפרנקפורט ורב בהכ”נ הגדול שם ליישב התמיהה הגדולה באמת למה שתקו החכמים ולא מיחו על בושת בר קמצא, ותי’ שהם דנו את הבעה”ב לכף זכות שראה בו דבר ערוה ולכן הוא שונא אותו כדין. ואמר עוד ליישב הסתירה דר’ יוחנן אמר לא חרב בהמ”ק אלא משום שנאת חנם ועוד אמר ר’ יוחנן לא חרב בהמ”ק אלא משום שהעמידו דבריהם על דין תורה, ואמר ליישב דהא דאמר ר’ יוחנן משום שנאת חנם קאי על הבעל הבית שהיה שונא לבר קמצא, והא דאמר ר’ יוחנן משום שהעמידו דבריהם על דין תורה קאי על החכמים שלא מיחו בבעל הבית, כי אף דדנו לכף זכות שראה בו דבר עבירה מ”מ מבואר בתוס’ דאסור לשנוא אותו יותר מהעבירה, ואמר הרב הנ”ל דאין זה אלא לפנים משורת הדין, וזהו שאמר שהעמידו דבריהם על דין תורה ולכן לא מיחו בו כיון דמעיקר הדין אין איסור לשנוא אותו.

(ולדבריו יוצא דמה שאמרו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו אינו אלא לפנים משורת הדין ומשורת הדין מותר לו לעשות איזה שירצה. ויש לדון אמאי ס”ל דמן הדין אין חיוב, אי משום שאין חשש ששונא אותו יותר או משום דגם שנאה זה מותר מן הדין).

ימי הספירה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה” (ויקרא כג,טו) וענין ספירת העומר לא נתפרש בתורה טעם מצוה זו, ובאור החיים הביא דברי הזוה״ק וכן הובא במשך חכמה ״כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ד׳ להזדווג לאומה זו, דן בזה כמשפט נדה שצריכה לספור ז׳ נקיים, וציוה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסם ככלה לחופה, והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות לצד הפלגת הטומאה, וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם וכו’. והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ד׳ נותן להם התורה.”

נמצאנו למדים מדברי הזוה״ק שספירת העומר היא ספירת שבעה נקיים לקבלת התורה שהוא היום שהקב״ה נזדווג כביכול לעם ישראל, כדאיתא בתענית סוף פ”ד ״ביום חתונתו זה מתן תורה”. ולפי שהיו ישראל שקועים בטומאת הנפש הוצרכו לטהרתם ספירת שבעה נקיים כספירת נדה לבעלה. ויש לבאר מהי גדרה של טומאת הנפשות, ובמה נטמאת הנפש?

כתב הרמב״ם (סוף מקוואות) שענין טומאות וטהרות גזירת הכתוב הן, וכן הטבילה מן הטומאות גזיה״כ היא והדבר תלוי בכוונת הלב, אך כתב הרמב״ם “ואעפ״כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואע״פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טיהור, [ומי הדעת כוונתו לתורה כי אין מים אלא תורה], הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם”.

ודעות הרעות קרא הרמב״ם בהלכות דעות למדות הרעות, וכן בהלכות תשובה כ׳ הרמב״ם (ז,ג) “צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן״, מבואר דטומאת הנפשות היינו הדעות הרעות שהן המדות הרעות שמטמאות הנפש.

אך צ”ב, דלכאורה דעות ומידות שני עניינים הם, כי דעות הן ענין של שכל והמדות הן בלב, ולמה קרא הר״מ למדות בלשון דעות? וכן צ״ב מדוע מדות רעות נקראות טומאת הנפשות?

וכן מצינו דיצר הרע עצמו נקרא טמא, כדאיתא בגמ’ (סוכה נב.) ״דרש ר׳ עוירא ואיתימא ריב״ל שבעה שמות יש לו ליצה״ר וכו’, דוד קראו טמא שנא׳ ‘לב טהור ברא לי אלקים’, מכלל דאיכא טמא”, מדיצר הטוב נקרא טהור יצה״ר נקרא טמא. וקראו ״לב טהור״ כי מקום משכנו של היצר הוא בלב כמשה”כ (בראשית ח,כא) “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.

והטעם שקרא דוד ליצה״ר טמא מבואר במדרש שוח״ט במזמור התשובה (תהלים נא,ד) “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני- מכאן אתה למד שכל מי שעובר עבירה כאילו נטמא בנפש מת״. וברד״ק פירש: “כבסני מעוני- כי העוון בנפש כמו הכתם בבגד, ומחטאתי טהרני- שנטמאה הנפש בעוון”. לכך קרא הרמב״ם

למדות הרעות ״טומאת הנפשות״, שהרי הגורם לעוון היא המדה הרעה, לפיכך נקראת המדה הרעה טומאה כי היא הגורמת לחטא, והחוטא כאילו נטמא בטמא מת.

אף שהמדות מצד עצמן אינן רעות, ונקראו ״מדות״ מלשון מדידה, שניתן להשתמש עמהן לטוב, אך הן משתנות לפי מעשיו של האדם, אם הם טובים הרי מדותיו טובות, ולהיפך נעשות מדותיו רעות. כדוגמת מידת הקנאה שהיא מגונה מאוד, אך דוקא כשמקנא בענייני העוה״ז, ואילו ברוחניות יש לו לקנא כמשאה”כ (משלי כג,יז) “אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד׳ כל היום״. וכתב הגר״א “במי שבו יראת ד’ בו תקנא, וגם לא תאמר די, אלא תקנא ‘כל היום’, וכל ימי חייך אשר אתה חי על פני האדמה תהיה קנאתך ביראת ד'”.

הרוצה לשוב בתשובה מלבד שצריך לשוב ממעשיו הרעים יש לו לתקן המדות הרעות. כמו שמדת הגאוה מאוסה בעיני השי״ת כמש״כ (משלי טז,ה) ״תועבת ד׳ כל גבה לב”, כך כל המדות מתועבות בעיני השי״ת כמש״כ (משלי א,כ) “תועבת ד׳ עקשי לב”. כתב רבינו יונה “הם בעלי המדות הרעות וכו’ והודיענו כי בעלי המדות הרעות נתעבים לפני השי״ת כמו שכתוב ‘תועבת ד׳ כל גבה לב’ וגו’, ורצונו תמימי דרך.”

והא דעבירה נקראת טומאה מתבאר מדברי הגמ’ (יומא לט,א) “תנא דבי ר׳ ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ‘ולא תטמאו בהם ונטמתם בם’, אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמטם״. ופירש״י ״מטמטמת-

אוטמת וסותמת מכל חכמה”. טומאה נגזרת מלשון טמטום, כל עבירה מטמטמת וסותמת אל לבו ונסתם הלב מכל חכמה. חכמה פירושה חכמת התורה שאותה סותרת הטומאה. אך לא נאטם מחכמות חצוניות אף ששקוע בטומאה עמוקה, כי הטומאה סותמת את חכמת הלב והחכמות החצוניות אין משכנם בלב. לכך אנו רואים חכמים גדולים הבקיאים בחכמות העולם ואינם מאמינים בקב״ה, ואף שנאמר ״השמים מספרים כבוד א־ל” וכתב הרמב״ם (יסודי התורה ב,ב) “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול”. מ״מ הם אינם רואים כלום כי לבם סתום ואטום מכל חכמה ע״י העבירות שבהם, וזה שאמר הכתוב (תהלים מט,יג) “אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו”. ביאר המאירי: אם האדם שהוא “ביקר”- יש לו שכל, ועם כל זאת “ולא יבין”- אינו משליט את השכל על עצמו, הרי “נמשל כבהמות נדמו”- דומה הוא כבהמה, כי אין הבדל בין הבהמה שאין לה שכל לאדם שאינו משתמש בשכלו, אדרבא סותם ומטמטם את לבו.

יצר הרע נקרא טמא, כי חטא הוא טומאה שפירושה טמטום, וגרועה טומאת החטא מטומאת המת והשרץ, שהם אינם אלא טומאת הגוף, והחטא הוא טומאת הנפש שסותמת את הלב מכל חכמה, ולכך גם טהרתה שונה.

ימי הספירה ניתנו כימי הכנה לקבלת התורה, לטהר עצמנו מטומאת הנפשות. בלי הכנה אי אפשר לזכות לקבלת התורה, שהרי טומאת המדות אוטמת וסותמת מכל חכמה. המדות הרעות הן הסיבה והגורם לכל המפריד והמפסיד של הרוחניות. כמש”כ באבות (ד,כא) ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. ביאר הרמב״ם: כי באלה המדות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות. ובאלה נפרדו תלמידיו של אברהם אבינו מתלמידיו של בלעם הרשע כמש״כ באבות (ה,יט) ״עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע.” ג’ מדות אלו הן הקנאה והתאוה והכבוד, כמו שביארו רש״י הרמב״ם ורבינו יונה. עין רעה היא הקנאה, צרות עין בשל חבירו. רוח גבוהה היא הגאוה והכבוד, ונפש רחבה היא התאוה. והם ראש לכל העבירות, כי מקנאה נוצר כעס ושנאה עד לרציחה, ובגאוה נאמר “ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלוקיך”, ואם

שוכח את ד׳ הלא אין מעצור לפניו מלחטא, זוהי דרכם של בלעם הרשע ותלמידיו. אבל תלמידיו של אברהם אבינו הם עין טובה שזו מידת חסד לאברהם, רוח נמוכה שהיא הענוה, ונפש שפלה שהיא הפרישות היפך התאוה.

ביאר המהר״ל בדרך חיים (אבות ד,כא) דמה שכתב התנא מוציאין את ״האדם״ פירושו אדם הראשון, שאלו הג’ מדות הן שהיו בעוכריו להוציאו ולטרדו מן העולם. וכמשאה”כ (בראשית ג,ו) ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל” וגו’. מבואר כאן ג’ המדות הללו, ״כי טוב העץ למאכל״ הוא נגד התאוה שממנה תאב למאכל. ״וכי תאוה הוא לעינים״ הוא נגד הקנאה כי כח הראות הוא כח הנפש ומזה נולד עין רעה שהיא צרות עין בשל חבירו, ״ונחמד העץ להשכיל” הוא נגד הכבוד שהוא בכל השכלי, ונתאוו להשכיל יותר ממה שנתן להם הקב״ה, ומדות אלו הן הגורמות לטומאת הנפשות וחייב אדם להטהר מהן בטרם יגש לקבלת התורה.

העצה להטהר ממדות אלו, למדונו חז״ל במדרש (שוח״ט הנ”ל) וז״ל: ״ואין מטהרין אותו אלא באזוב, וכן הוא אומר תחטאני באזוב ואטהר”. דימו חז״ל את החוטא לטמא מת גם לענין טהרתו, כמו שהנטמא במת טהרתו באזוב, כך החוטא מטהרין אותו באזוב. ומכח זה כתב באור זרוע (סי’ קי״ב) באחד שהרג את הנפש שאסור לו להיות שליח צבור, אבל אם עשה תשובה אף שצריך עדיין חלוקי כפרה מ״מ כבר כשר להיות ש״ץ. ואמר רבינו שמחה שצריך לטבול במקוה, כי אמרו במדרש שהחוטא כאילו נטמא במת.

אך טהרת אזוב לא נתבאר במדרש מהו? ונראה שהוא כמו שפירש״י לענין מצורע (ויקרא יד,ד) שנאמר בטהרתו שיקח שני תולעת ואזוב. ופרש׳׳י: ״מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.” זוהי עיקר טהרתו- שישפיל גאוותו, ואפשר שזה גם הענין בטמא מת שמזים עליו אפר פרה באזוב, כדי שישפיל עצמו ויזכור שתקוות אנוש רימה ובזה טהרתו. כך גם החוטא צריך אזוב לטהרתו, פירוש שיכניע וישפיל את עצמו, וזהו התיקון לכל המדות הרעות. כמו שגאוה היא שורש כל המדות הרעות, כך הענוה היא שורש ותיקון לכל המדות הטובות. כי העניו עינו טובה בשל חבירו ואינו מתקנא בו, אדרבה שמח בטובתו ומכיר טובה לכל אחד, ק״ו שמכיר טובה לקב״ה שנותן לו כל צרכו בחסד וברחמים אף שלא מגיע לו כלום. ואף משה רבינו לא נשתבח אלא במדה זו של ענוה, כי היא כוללת את כל המדות הטובות והמדרגות הנעלות.

זוהי ההכנה הנכונה לקבלת התורה, שישפיל עצמו כאזוב ובזה מטהר נפשו כדי שתשכון בו התורה. דרכה של התורה היא ללכת למקום נמוך. כך נזכה לקבלת התורה בחכמתה ובקדושתה השלמה אמן.