דברי רבותינו

Partzovitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum zt”l

יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (לב, י)
רש”י: הקיפם בעננים וסבבם בדגלים וכפה עליהם הר כגיגית.

הנה יש להעיר, דאמנם העננים והדגלים הם משבחם של עם ישראל, אך למה מנה כאן את כפיית הר כגיגית, הרי לכאורה זה אינו משבחם של עם ישראל שהוצרכו לכפיית הר כגיגית לקבלת התורה?

גם יש להעיר, דהנה הרי שנינו דהדר קיבלוה מרצון בימי אחשוורוש, וא”כ הרי מעתה בטלה לכאורה הכפיה של הר כגיגית.

ונראה לבאר, דהרי הכפיה הייתה, כמבואר בשבת (פ”ח) “אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם”. והיינו, דיש פה שני דברים: האחד הוא הכפיה לקבלת התורה, והשני הוא מה שנתחדש ד”אם לאו שם תהא קבורתכם”. והיינו שלכלל ישראל אין מציאות כלל בלי תורה, ואם לאו שם תהא קבורתכם!

נמצא דזהו שבחם הגדול של ישראל, שכל מציאותם תלויה בתורה, ואין להם שום מציאות אחרת.

ונמצא עוד, דהגם דלכאורה עצם הכפיה  לקבל את התורה בעל כרחם נגמרה בימי אחשוורוש, אמנם המציאות הזאת ש’אם לאו שם תהא קבורתכם’ קיימת לעולם, ואין לכלל ישראל מציאות בלי התורה כלל.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ’ זצללה”ה

נאמר במסיבת החג בביתו

דברי הימים

M'Slobodka, Maran Hasaba zt"l

הזהירות בשמחת המועד
בספר מאורות (דף רמ) נכתב: ״בחול המועד סוכות שנת תרפ״ו מת על מרן הסבא מסלבודקה בדמי ימיו בנו הגאון רבי משה ששימש באותו זמן כר״מ בישיבת חברון, אשר היה מפורסם לגאון בתורה וצדיק במעשיו, ושהיה חביב עליו במיוחד.

לאחר שקרה האסון, התחמקו תלמידי הסבא מלבשר לו את הבשורה הרעה והזמינו את הרופא שימצא בקרבתו כדי לשמור עליו שהמקרה האיום הזה לא ישפיע על בריאותו. הסבא שיער שאין הדברים כשורה וביקש שיוליכו אותו אל בית החולים לבקר את בנו, ולאחר שראה שמשתמטים מלמלא את רצונו, הבין מה שקרה, ובקש שיביאו לפניו ספר שו”ע והתחיל לעיין בהלכות יו״ט היאך עליו לנהוג. עיקר השאלה שעמדה לפניו היתה אם מותר לו לבכות. לגבי שבת כבר נפסקה ההלכה, מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות. מכיון שיש בשבת משום מצוות עונג בלבד, והרי הבכי עונג לו. אבל במועדות יש גם מצות שמחה, אולי הבכיה היא ניגוד לשמחה ואסורה?

כשנוכח שקשה לו לברר ברגע זה את ההלכה, פנה אל ד״ר בורשטיין (אף הוא ת׳׳ח) שיגיד לו הן מבחינה רפואית והן מבחינת שמחת יו״ט, אם מותר לבכות. הרופא בדק את דופקו ואמר שכדאי יותר לא לבכות. הסבא השתתק מיד ולא הוציא הגה מפיו כל הזמן. כשהגיע זמן ההלויה, והוא נסע בכרכרה בלווית הרופא ותלמידים, פרץ באמצע הדרך בבכי למשך דקה אחת. אולם מיד התחיל להכות באצבע צרידה, ובו ברגע נדם וחזר לשתיקתו. בשעה שחיכו לצאת ההלויה, ישב בחצר בית החולים וקבל את כל חכמי ירושלים שבאו להשתתף בהלויה, בברכת החג ובצהלת פנים כאילו לא קרה דבר. גם לאחר ששב לביתו, לא שינה ממנהגו כבכל מועד ושמח בשמחת החג.

בראותו שאשתו הזקנה וכלתו, אלמנת המנוח, אינן יכולות להבליג על אבלן ומתמרמרות מאד, טיכס עצות שונות איך לנחמן ולהפיג את צערן, הוא בא אל כלתו וקרא לפניה מה שמסופר במסכת שמחות (פ”ח) על רע״ק… משיחתו של הסבא מתגלית גם ענוותנותו, שחשב בתומו שהכל באו ללוות את בנו, לא לכבוד האב, כי אם לכבוד הבן (כמעשה רע״ק שם).

כשהגיע חג שמיני עצרת, ובאוויר הישיבה שרר מצב רוח מעיק וענן של עצבות, קם לפתע הסבא והתחיל לשיר ״ברוך אלוקינו״ עד שעורר והצית שמחה בלבבות. מצב רוח זה נמשך עד למוצאי החג. בשעות בין השמשות שאל כמה פעמים מה השעה, וכשהגיע הזמן בדיוק התפללו תפילת ערבית, בו ברגע שגמרו להבדיל, פרץ הסבא לפתע בבכי עצום וביללות איומות שנמשכו כשעתיים ללא הפוגות, מבלי שהיתה כל אפשרות לעצרו. במשך כל השבוע של שבעה, התאבל על בנו אבל מר וכבד.

מאורע זה גילה את כוחותיו הגדולים, עד כמה שלט בעצמו ושם מעצור לרוחו למרות האסון הכבד והכאב הרב, וכמה שריתק את רגשותיו למסגרת ההלכה. מובן שכל ההישגים הנפשיים הללו לא באו מאליהם. והוא עבד עליהם כל ימי חייו״.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

 

 

אתרוג מורכב

פשוט לרוב פוסקים דפסול. וע’ שו”ת רמ”א קכ”ו ב’ כתב ר’ שמואל יהודה בן מהר”ם פדאווה, שאמר אביו פעם לא היה בעיר פדווה כי אם אתרוג א’ וכששלחו מבהכ”נ אשכנזים ללועזים תפסוהו השטודנטים ופדאוהו בדמים יקרים. ולא עלה על דעתם לצאת עם מורכבים.

וע שבות יעקב סי’ ל”ו מעשה באתרוג מורכב בפראג והרב דשם מהר”ש (זקנו של השבות יעקב) פסק שלא יברכו ויש שרצו לברך והסכים עמהם הש”ך שהיה שם כאורח ובשעת מעשה בבהכ”נ אלטנוי, בא הגבאי לברך ונפל האתרוג מידו וכתב השבות יעקב דמכאן ללמוד גודל פסק המרא דאתרא במקומו. ומובא בשע”ת. וע”ש שבו”י שהש”ך נתחרט וקודם מותו צוה לבנו בכת”י שיבקש מחילה מאז מהר”ש (ר’  אהרן שמעון שפירא) ובנו הראה כתב ידו למהר”ש.

(וע”ש שבו”י בשם הש”ך להכשיר משום שה אפילו מקצת שה, ע’ חולין ע”ט ע”ב, וכן בכסוי הדם).

ונחלקו בטעם, והרי הוא פרי עץ הדר. וע’ חלקת יואב ל”ב משום בל תוסיף. וע’ ט”ז תרמ”ט ב’ ואלשיך טעם מורכב משום חסר, וכתב דאף שאר ימים מ”מ אם הוא רק כביצה א”כ חלק אתרוג אין כאן כביצה.

והלבוש כתב משום שנעשה בו איסור. וע’ לבוש תרמ”ט אפילו מגוי, וע’ שבו”י ל”ו נגדו כי אין לגוי איסור. וע’ ש”ך רצ”ז ב’ לא מאמין שכתב דרישה דאסור לגוי. וע” ב”ר ל”ד ח’ ר’ אליעזר אומר שנצטוו אף על הכלאים.

וע’ שו”ת סבא קדישא ח”ג או”ח י”ב באריכות. וע”ש ששמע כשהיה בירושלים שרוב או כל אתרוגי א”י הם מורכבים ולכן יצא למצא היתר כדי שלא נאמר דכל בנ”י אינם יוצאים המצוה. ודן שם בטענת הלבוש משום שעשה בו איסור

(וע”ע שו”ת שארית ישראל או”ח כ”ט שדחה דבריו, וע”ש בדברי הרמב”ן והרמב”ם, וע”ש סי’ ל’ דגם מהרש”א אלפנדרי פקד עליו להדפיס נגדו).

וע’ אבני נזר חו”מ קט”ו כי הקדוש מלובלין הקפיד ליקח דוקא קורפי, וכנראה כי ידע ברוה”ק שאינם מורכבים, אך כתב דיש לדחות דטעמו כי בתשובת הב”ח הכשיר אם מראיהם כמראה אתרוג, (ע שו”ת ב”ח קל”ה מהסמ”ע, וע”ש דעת הב”ח עצמו) וחסידי פולין עושים כל דבר כדברי הב”ח, וכמו שידוע דמה”ט אכל הרבי מלובלין חדש משום שהיה נכד הב”ח, ואם זה טעמו א”כ יש לנו לחוש לשיטות דחולקים על הב”ח.

זה קלי ואנוהו

Ezrachi, Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Shlita

איתא בגמ’ (סוכה י”א ע”ב) “תניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר רבי יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול, מ”ט דרבי יהודה יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב כתיב התם ולקחתם אגודת אזוב וכתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון מה להלן באגודה אף כאן נמי באגודה, ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא לולב מצווה לאגדו ואם לא  אגדו כשר אי רבי יהודה כי לא אגדו אמאי כשר [הא רבי יהודה ס”ל דלולב צריך אגד] אי רבנן אמאי מצווה, [הא ס”ל דלולב אין צריך אגד] לעולם רבנן היא ומשום שנאמר זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות” ופרש”י “סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה” וכו’.

פשוטם של דברים כי ב’זה קלי ואנוהו נאמר כי הגם שמהלכות המצווה ותנאיה יהיה האדם מקיים חובתו אף בלא תוספות הנוי, הרי יש לו לנאות המצווה ע”י שיהיה מוסיף לנאותה, שתהא סוכתו נאה, לולבו נאה וכו’. במצוות החג יש לנו הרבה הזדמנויות ל’התנאות לפניו במצוות’, וב”ה אכשר דרא ומקפידים בזה בהידורים ונויי מצווה מתחדשים משנה לשנה עם אפשרויות רבות נאות ומיוחדות, ויש לנו להבין היטב מהות העניין של נויי זה, שלא ח”ו יהיו המעשים בבחינת ‘מלומדה’ ויצא השכר בהפסד.

ובהקדם תחילה מדחז”ל (אסתר רבה ח’ ד’) “ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה אמרה מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת שמא כפרו ישראל בזה קלי ואנוהו ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים”. היינו שבשעת הגזירה שהייתה על ישראל בימי אחשורוש, שלחה אסתר לשאול את מרדכי להבין על מה באה זאת הגזירה, כיון שחמורה היא מאוד, הרי בא הדבר לרמז על מה זאת, שיהיו מתקנים ומיישרים לבם ומעשיהם. ולכך שלחה לשאול אם כפרו ישראל ב’זה קלי ואנוהו’ וכן אם כפרו ישראל בעשרת הדברות”. 

יש להתבונן בזה, דאם סבת הדבר מחמת שכפרו בעשרת הדברות יהיה מובן העניין, דזה מחמת עסק קיום התורה, ובאם אינם מקיימים הרי מעוררים גזירה חמורה ונוראה כזו, שכן מה קיום יש להם לישראל בלא התורה והמצוות. אך להצד השני הנז’ בדחז”ל שמא כפרו ב’זה קלי ואנוהו’ יהיה הדבר תמוה מאד, דהא ‘זה קלי ואנוהו’ דרשתו היא (שבת קל”ג ב’) “זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה” וכו’ ומפרש”י שם משמע דזה הידור המצווה. וכי יעלה על הדעת שתהא גזירת הכליה החמורה הזו באה על ישראל מחמת חסר בהידורי המצוות, וכיצד שייך כלל להשוות את שאינם מהדרים במצוות לכך שהיו עוברים על עשרת הדברות ואינם מקיימים כלל. הא זה שאינם מהדרים במצוות אזי אינם חסידים, ואינם במעלת ה’חסיד’, אך מה בין זה למי שאינו מקיים כלל.

 

אהבת ה’ – חסידות

 

להבנת העניין נעתיק את דברי הרמח”ל במסילת ישרים (פכ”א בדרכי קנית החסידות) “הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות, כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך, ותכלית שלימותו, ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שימלא יראה ורעדה מלפניו, ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלת התורה והמצות, וכיוצא מן העיונים והלימודים, ודאי שתתלהט בו אהבה עזה, ויבחר ויתאוה לידבק בו, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן על אביו” ע”ש.

הרי שיש ב’ אופנים לקיום המצוות, הא’ כבן החפץ לעשות רצון אביו, דהוא ינו מקיים רק את אשר צוה עליו אביו, כי אם משתדל  וחפץ הוא להבין היטב רצונו של אביו למען עשותו בשלימות לשביעות רצונו, וכל העת מחפש שיהיה נעשה באופן היותר טוב. ולעומתו הב’ שאינו מקיים המצוות כ’בן’ כי אם כמצווה, ועושה את הדבר אך אינו טורח למצוא את האפשרות השלימה ביותר כי אם די לו בקיום ה’ציווי’ כפשוטו.

יש לחדד זאת ולדעת שהדרך למדוד את יקרת המצווה בעיניו של אדם זה על ידי שמהדר הוא בקיומה, כי האיש המקיים ועושה את המחוייב והצריך להיעשות הרי שאין במעשהו כלל יחודיות ויקרת המצווה, אלא עושה הוא את שנצטווה בו, אך כאשר מהדר הוא ומקיים ועושה אף את ההידור שאינו מחויב בו אזי מוכיח הוא כי מייקר הוא ומחשיב את המצווה. ניתן להמשיל זאת באהבת ודאגת האב לבנו היאך ניכרת היא יותר, וודאי בניתנת ההורה לבנו את הדבר שאינו הכרחי, דאין ניכרת כל כך חיבת ההורים לבניהם כאשר יהיו נותנים את המוכרח לחיותו, אולם בנותנם לו את הדבר אשר אין מוכרח, בזה מרגיש הוא כי אוהבים אותו ומחבבים אותו, כי דברים אלו אינם מן ההכרח, ובזה מראים אהבה, כן הוא בהידור מצווה, המהדר ומייפה את המצווה ומקיימה בהידור אף שאין מחוייבים בזה מחמת קיום המצווה הרי שעושים את זאת מחמת האהבה. [פעם שאלני אחד מגדולי הדור זצוק”ל אודות בחור אחד שהציעו לשדכו, והיה הבחור מיוחד ביותר, אך הוסיף ושאלני עוד ‘האם מהדר הוא במשהו מסוים’ ‘האם יש דבר שמדקדק בו ביותר’ כי האמת דזה מורה על לבו האוהב את ה’.]

כמו שאנו מבקשים בתפילה “ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו בלבב שלם”. כי מדת קיום המצוות באופן של ‘לעשות רצונו בלבב שלם’ רק באהבת ה’ היא תלויה, וככל שתרבה האהבה כך יחפוץ האדם יותר לדקדק עוד במצוות ה’ לעשותה כרצונו בלבב שלם, וזה יסוד החילוק בין המקיים מיראה לזה הזוכה ומקיים מתוך אהבה.

יסוד זה מצינו בנביאים (ישעיה כ”ט י”ג) “יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה” ופרש”י “לא בלב שלם כי אם במצות האנשים המלמדים אותם התראו כנכנעים מלפניו כדי לפתותו בפיכם” היינו אלו המקיימים בלא לב כלל. רק מחמת חיוב. עונשם על כך חמור הוא מאד (שם י”ד) “לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר” וכמבואר בפרש”י שם זה סילוקן של חכמי ישראל.

זאת מחמת דחכמי ישראל הם ובאמצעותם ישיג את הדרך והאפשרות לרכוש כלים האיך לזכות ולהתעלות למדרגת אהבת ה’, ואם האדם אינו משתדל למצוא ולעשות את היותר טוב, היינו שאינו חפץ כלל, ואינו מקיים עם ה’לב’, אזי למה לו הכלי הזה, ומה טעם יש ליתן לו חכמת החכם אם אינו חפץ בה. דומה הוא ביותר לאדם שאבדה עליו דעתו ומפזר הוא את ממונו לכל עבר, וודאי הוא שלא יתנו בידו עוד ממון, כן הוא בדבר הזה, רק אשר יחפוץ ויתאמץ יעזרוהו להיות זוכה לזה, כי המשתדל בדבר הרי שמלבו הוא עושה.

אכן המקיים המצוות בבחינת ‘מלמדה’ הרי שאין כלל התחדשות במעשהו, וממילא אין הוא מרגיש האהבה להקב”ה כלל, כי המבחן האמיתי להיות האדם אוהב ה’ הוא כאשר ידקדק במצוותיו, ומחדש הוא בעשייתו עוד דקדוק, ועוד נוי, ואינו כלל מקיים רק כדי לצאת ידי חובתו.

מעתה יובן היטב את אשר שלחה אסתר לשאול את מרדכי, לדעת האם סבת זו הגזירה הנוראה מחמת שישראל עוברים על ‘זה קלי ואנוהו’ ואינם מקיימים המצוות מלבם רק עושים בבחינת ‘מלומדה’, אזי רחוקים הם מהקב”ה, ומזה הייתה דואגת כי ריחוק כזה וודאי סיבה הוא לגזירות קשות עד מאד.

 

הידור מצווה מבטל הגזירות

 

ע”פ האמור דאסתר בדאגתה מן הגזירה שלחה לברר זה הדבר אם ישראל כפרו ח”ו ב’זה קלי ואנוהו’ הרי שהחיזוק בזה כחו לבטל הגזירות ולהגן מן הסכנה. ויש לנו להודות להקב”ה על זאת, אשר בימים אלו באשר הסכנה רבה, אין צריך לפרוט לפרטים [אף בימי בין הזמנים אין ל’בן תורה’ לעסוק שעות נוספות בהבנת כל טכסיסי המלחמה, ומה עשו כך ועל מה עשו כך וכו’ וכבר הזכרנו בעבר שבן תורה העוסק בכך מתרשל ממשמרתו ח”ו ומי ידע התוצאות הנגרמות מזה ח”ו, אדרבה הנמנע מדברים אלו מציל נפשות רבות] אך הכל יודעים ושרויים בחשש מה ילד יום.

ויש להודות להקב”ה על שחשש זה בימים אלו הוא בא, שכן מצוות רבות לפנינו להיות מקיימים אותם ב’הידור’ ובאופן של ‘זה קלי ואנוהו’, ובזה כח רב במעשינו להתקרב אל ה’, ובאשר זוכים לאהבת ה’ הבאה על ידי דקדוק בעשיית המצוות, ומתקרבים אליו, כח עצום הוא לבטל הגזירות.

חיזוק ולימוד רב יש לנו ליטול ממצוות החג, ולקרב מעשינו מה שאפשר לצורת הדקדוק והעשייה שאנו אוחזים בעת קיום מצוות החג, הן בחפצי המצווה שב”ה מקפידים על נויים וכשרותם להדר בהידורים רבים, והן בצורת עשייתם, כגון ההקפדה שמקפידים בנענועים, ובישיבת הסוכה וכו’, ולשאוף לקיים גם המצוות שאנו זוכים לקיים מידי יום, שיהיו נעשות גם כן באופן של ‘התחדשות’ בעשייתם, הן בעמל התורה, בתפילה, ובגמילות חסדים, בכל מה שאנו עושים, שלא יהיה באופן של מלומדה, ובזה משפיעים טובה לכלל ישראל.

 

c c d d d d c c

 

 
ברכת מועדיך
 

בנוסח התפילה דג’ רגלים אנו מבקשים “והשיאנו ה’ אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום לשמחה ולששון כאשר רצית ואמרת לברכנו”. צריך להסביר מה זה ‘ברכת מועדיך’, יכול אדם להזכיר בתפילה ואין יודע כלל מה שבדבריו, דלכא’ היכן מצינו שהמועד ‘נתברך’.

ידוע לבאר בזו משמיה דמרן הגרי”ז זצוק”ל שאנו מבקשים ‘והשיאנו ה’ אלקינו את ברכת מועדיך’ ע”פ פירש”י עה”פ (דברים ט”ז ט”ו) “שבעת ימים תחג לה’ אלקיך במקום אשר יבחר ה’ כי יברכך ה’ אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח”. ופרש”י “לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה” וכו’ הרי שזו הברכה האמורה במועד. אלא דקצת צ”ב שכן לכאו’ האי קרא איירי בחג הסכות בלבד וצ”ע.

עוד דרך יש לבאר בזה ע”פ מה שפירשו רבותינו בטעם זמן המצווה ד’הקהל’, דכתב האברבנאל (פר’ וילך) דמועד מצוות הקהל הוא חג הסוכות, אחר ראש השנה ויום הכיפורים, כיון שעם ישראל הכניע את יצרו, ומשועבדים בעבודת בורא, וכאשר מתאספים במעמד זה מקשיבים לקריאת התורה מתוך כוונה רצויה וע”י כך יגיעו ליראה. עוד כתבו רבותינו בסגנון זה שימים הללו נקראים ‘לפני ה’ ע”ש הכפרה דיוה”כ ‘לפני ה’ תטהרו’ וכאשר ישראל נמצאים לפני ה’ זה העת המסוגל ביותר לקבל עול התורה, לכך זה הזמן למצוות הקהל שאמור בה ‘למען ישמעו ולמען ילמדו’.

א”כ מעתה, ברכה מיוחדת היא השורה על ישראל בימי חג הסוכות, שכן נקראים הם לפני ה’, ויהיה לבאר שזה הכלול בתפילת ‘והשיאנו ה’ אלקינו את ברכת מועדיך’ היינו את הברכה הזו שעומדים נקיים ‘לפני ה’ וראויים לקבל את התורה למען ישמעו ולמען ילמדו. אלא דאומנם גם לדרך זו יהיה זה מכוון דווקא למועד דחג הסוכות.

ביאור נפלא כתב בזה הנצי”ב (העמק דבר, דברים ט”ז ט”ז) עה”פ “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה’ אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה’ ריקם” וכתב ע”ז “ידוע מאמרם ז”ל (חגיגה ד’ ע”ב) דמשמעו יראה יראה, היינו יראה את פני ה’, ויראה מה’, ומובן דכמו כן מתפרש סיפיה דקרא ולא יראה את פני ה’ ריקם בשני אופנים, היינו לא יבוא לראות פני ה’ בלי קרבן, ולא יהיה נראה ממנו יתברך ריקם אלא יהיה טעון ברכה” וכו’ “והיינו דמצלינן אחר זכירת מקרא זה, והשיאנו ה’ אלקינו את ברכת מועדיך כאשר רצית ואמרת לברכנו ולא נמצא בשום מקום שאמר ה’ לברכנו במועדים זולת בזה המקרא”.

הרי בדבריו כי במה אשר יהיה בא האדם להיראות יהיה חוזר משם טעון בברכה, ובמה שהוא הביא עצמו לפני ה’ יהיה טעון ברכה, אם בתורתו, או בעשירותו, אם במסחרו, היינו במה שהוא יהיה הוא מתברך וגדל בזה, שכן ולא יראה את פני ה’ ריקם נדרש נמי כדחז”ל בב’ המשמעות, הא’ שלא יבוא ריקן, והב’ שלא יצא ריקם, דיראה משמע, ויראה משמע. ובאשר נתכונן כראוי לברכת המועד, כל אחד במה שמביא עמו, נזכה להתברך בזה, שיהיה מתווסף, כל אחד במה שהוא, אם ברוחניות ואם בגשמיות, שכן לא יראה פני ה’ ריקם.