דברי רבותינו

הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (לב, ו)

מרן המשגיח הגאון יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה היה אומר: ראו נא כמה גדולה חובת הכרת הטוב, ומה נוראה התביעה מאדם שאינו מכיר טובה. הנה תובעת כאן התורה מעם ישראל, מדוע אינכם מכירים טובה להקב”ה על כל הטובות שעשה לכם מאז ומעולם, וכל כך חמורה היא התביעה עד שהתורה מכנה את מי שאינו מכיר טובה בשם “נבל”.

וכתב הרמב”ן, ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר (ישעיה א, ל) כאלה נובלת עליה, כמו נופלת עליה, ויקראו המתה נבילה, שנפלה לארץ ומתה וכו’, אם כן יאמר הכתוב: הזאת תגמלו את ה’ על הטובות שעשה עמכם, עם נבל – שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם – לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת.

והוסיף מרן המשגיח זצוק”ל וזעק בקולו החוצב: נתבונן נא בארחות חיינו ונראה שאף אלו שמתחזקים בתורה ובמצוות, מסתפקים הם בעשיית המצוות, אך מחובת הכרת הטוב עדיין הם רחוקים. נמצא מעתה, שאדם יכול לעשות מעשי צדקה וחסידות, אך עדיין הוא אינו בגדר “אדם”, אלא הרי הוא כנבילה, וכלשון הרמב”ן.

(אור יחזקאל – מידות, עמ’ שכ”ו)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“הצוואה”

ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת… כי הוא חייכם וגו’ (לג, מה-מז)

בצוואה זו נפרד משה רבנו מבני ישראל לפני שאמר לו הקב”ה לעלות אל הר העברים לקראת מותו.

בתחילת זמן חורף תשע”ב, ימי חיותו האחרונים של  מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה, מסר מרן רה”י שיעור פתיחת הזמן בהיכל ישיבת ‘מיר ברכפלד’. בסוף השיעור הוסיף מרן רה”י דברי הדרכה לבני הישיבה, וז”ל:

“צריך ללמוד וללמוד בלי הפסקה, ללמוד עוד ועוד בעיון רב, אם יש דחף ללמוד מספיקים. זה לאו דוקא לבעלי כשרון ולגיבורי כח וזו אינה שאלה אם ללמוד מהר או לאט, עיון או בקיאות, אלא כיצד לומדים. זו התביעה שיש לי עליכם וזו הבקשה שלי מכם, ללמוד וללמוד ולא לחלום, כשיש דחף ללמוד אלו חיים אחרים לגמרי. צריך לזכור את הכלל “אם אין זמן יש זמן”, והמציאות היא שאין זמן.

בשבת שלאחר מכן, השבת האחרונה בימי חיותו, גם שהה מרן זצ”ל בישיבת מיר ברכפלד. בסעודה שלישית דיבר מרן דברים נוקבים שבדיעבד התפרשו על ידי מרן ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצוק”ל כצוואה מפורשת… וכך הוא אמר: ״בני יקירי, תלמידים אהובים וחביבים, ישיבת מיר יש לה צוואה שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, זו היתה צוואתו של הגאון רבי אליעזר יהודה זצ״ל, וזו היתה המטרה של רבי בנימין ביינוש זצ״ל, וזה היה עיקר העיקרים אצל מורנו ורבינו שר התורה רבי חיים לייב שמואלביץ, כאיש אחד בלב אחד״.

לאחר מכן היה חשוב לו לסדר דבר נוסף… הוא פנה לבחורים ואמר: כולכם מכירים את הרב… וכאן נקב בשמו של אחד מחשובי בני הישיבה, שזקוק לישועה בבנין ביתו, אני רוצה שתדעו שכוחה של תפילה הוא לאין ערוך, ואין לו שיעור. לכן, אבקש מכל אחד ואחד להתפלל אליו שימצא בקרוב את זיווגו. אין לי ספק, שאם תתפללו עבורו הוא יוושע במהרה.

יתכן שגם זו היתה צוואה של רבינו, כשם שבמשך כל ימי חייו לא דאג רק לכלל, אלא גם התייחד בדאגתו לכל יחיד ויחיד כעולם מלא, גם כאן לצד הצוואה הגדולה לנהוג באחדות, לא שכח לדאוג גם לצרכי הפרט.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

האזינו

לולב שנלקט בשביעית

סוכה ל”ט ע”א, הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה וכו’ לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע”ה דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע”ה יותר ממזון שלש סעודות. ומקשה הגמרא כמו דחל קדושה על אתרוג כמו”כ חל על לולב, כי שביעית חל על כל דבר שהנאתו וביעורו שוין, ולולב עשוי לכבד את הבית, ואז הוי הנאתו וביעורו שוין. ומתרץ הגמ’ דאיירי כמו עכשיו בלולב שהיה לו חנטה בשישית ואין לו קדושה, ומ”מ ס”ל לענין אתרוג דתולה בתר לקיטה ולא על חנטה ולכן יש לו קדושה.

ומבואר בגמ’ דלולב ואתרוג יש להם קדושה. וע’ שו”ת משנ”י ח”א כ”ח י”ב אם לקט לולב אחר ר”ה, אין לכבד הבית אחר סוכות עם הלולב, ושלא לשרוף הלולב לשריפת חמץ, וע’ דרך אמונה פ”ח הי”א בב”ה בסופו להתיר אם כבר קשה ואין ראוי לכבד הבית

וע’ מנחת שלמה מהגרש”ז סי’ נ”א כ”ג כי בזה”ז אין עשוי לכבד את הבית ולא הוי הנאתו וביעורו שוין ואין ללולב קדושה. ומבואר דדין הנאתו וביעורו שוין תולה לפי כל דור.

סוכות

ברכת שהחיינו במי שלא אכל בסוכה שלו לילה ראשונה של סוכות

הנה בר”ן סוכה סו”פ לולב וערבה (ד”ה ואם) כתב בשם הראב”ד וז”ל מי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אע”פ שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן כשם שמברכין על הלולב זמן אע”פ שכבר בירך אותו בלילה עכ”ל. וטעמו משום שלא היה הלולב לפניו בשעת ברכה וכן פסק הרמ”א בסי’ תרמ”א.

וכבר הקשה בשו”ת הב”ח סי’ קל”ב ממה שכתב הרא”ש שם בסי’ ב’ וז”ל ותמהני על מה שכתב בה”ג דזמן דכסא פוטר דלולב והלא לענין לולב מיפסקי לילות מימים עכ”ל, ומשמע דכל טעמו דלא פטר זמן של הלולב היינו משום דמיפסקי לילות מימים אבל לא איכפת לן מה דאין המצוה לפניו. ומה”ט חולק הב”ח על דברי הר”ן להלכה. (וכן השיג בדגול מרבבה על הרמ”א). מיהו בא”ר דוחה דברי הב”ח ודחק דהרא”ש כתב טעמו באופן דהמצוה בפניו כגון אם נוטל הלולב בידו ואז צריך לטעם זה דמיפסקי לילות מימים, אבל באמת היה יכול הרא”ש להקשות על הבה”ג בפשיטות מה יענה אם אין המצוה לפניו דאז אין יוצא בברכת שהחיינו.

אכן לכא’ אכתי קשה דעדיין פסק הרמ”א הוא דלא כדעת הרא”ש בסי’ ג’ שכתב כדברי התוס’ דף מ”ו דהא דמברך בשעת עשייה ויוצא גם על זמן של יו”ט דאמרינן כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה פוטר חיוב היו”ט. וכן פסק בב”ה תרמ”א ד”ה אלא בשם בכורי יעקב כדעת התוס’ דאם בירך על עשיית הסוכה לא יברך שוב על היו”ט וכסברת תוס’ והרא”ש.

(והוסיף ע”ז הרא”ש דלפי”ז פשיטא דביום ב’ אין מברך זמן על לולב משום שיצא בזמן שאמר ביום א’. ומבואר דלענין סברא זו שכתב הרא”ש כיון דסוכה מחמת חג קאתיא לא איכפת ליה במה דמיפסקי לילות מימים).

וכבר הקשה העל”נ על סברת התוס’ מ”ש משופר ולולב דמברך זמן ואין יוצא ע”י מה שבירך על היו”ט, וע”כ משום דמצוה אחרת היא ולא אמרינן מחמת החג הוא בא ודלא כתוס’. ותי’ העל”נ דהא דשופר מברך זמן ולא אמרינן מחמת החג הוא בא, היינו משום דלא אמרינן טעם זה אלא במצוה שזמנו בא מיד בתחילת היו”ט כמו סוכה ומצה ולא בשופר ולולב.

ועכ”פ לכא’ בסוכה בודאי יצא לדעת תוס’ והרא”ש במה שבירך זמן על הרגל, וכמו שכתבו תוס’ דסוכה פוטר הרגל, וא”כ אכתי קשה מה שפסק הרמ”א כדברי הר”ן לברך שהחיינו ולכא’ זה דלא כדעת תוס’ והרא”ש.

שו”ר שכבר הקשה כן בשו”ת הב”ח קל”ב על דברי הר”ן והרמ”א דסותרים לדברי התוס’ וגם מה”ט חולק על הר”ן ורמ”א לדינא. והא”ר תרמ”א ב’ כתב ליישב דעת הר”ן וז”ל גם מ”ש דתו’ דף מ”ו שכתבו אם בירך זמן על הסוכה בשעת עשייה בחול א”צ לברך אפי’ על י”ט זמן כיון דסוכה מחמת חג קאתיא א”כ כ”ש ופשוט כשבירך זמן בליל י”ט בבית דיוצא ידי זמן דסוכה וראב”ד לא ס”ל כתוס’ ע”כ, ותמיהני דהא הר”ן כתב סברת תוס’ וגם סברת הראב”ד סמוכים זו לזו ולא כתב דפליגי. גם תמיה גדולה עליו שלא עיין בכלבו סוף ה’ לולב שפסק דין דתו’ ופסק עלה דין דראב”ד ומבואר שם שמחלק די”ט טפל למצות סוכה ולא סוכה לי”ט דסוכה עיקר עכ”ל.

בראשית

דברי הרב ודברי התלמיד

ויאמר ה’ לנחש. בגמ’ אין טוענין לנחש שהיה יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וע’ סמ”ע קפ”ב הדין אין שליח לדבר עבירה מה”ט משום דברי הרב וקסבר שלא ישמע לו. וע’ רע”א ב”מ י’ ע”ב דלפי הסמ”ע במומר ישלדב”ע וע’ ש”ך שפ”ח ס”ז, והק’ רע”א מנליה אלא כוונת הגמ’ דכיון דלא היה לו לשמוע לכן אין כאן דין שליחות.

ולפי הסמ”ע לכא’ פשוט דלא חל השליחות כלל, ולפי רע”א יש לדון אי בטל כל השליחות או רק לענין העבירה. ונ”מ לענין קדושין או לענין מכירת א”י לגוי ע”י שליח לעבור על לא תחנם לא תתן להם חנייה. (ועמש”כ בפ’ ואתחנן).

וע’ מל”מ פ”ג מגניבה בשלח שליח לשחוט ושחט בשבת לא שייך אשלדב”ע כי לא אמר לעשות בדרך עבירה. וע’ הר צבי זרעים ח”ב נ’ ב’ לענין היתר מכירה ישלדב”ע, שהשליחות הוא למכור בין לישראל או לעכו”ם וא”כ לפי המל”מ פ”ג מגניבה לא שייך כאן אשלדב”ע.

(וע”ש הר צבי בענין שוגג ישלדב”ע. וע’ ציץ אליעזר ח”ו ל”ב א’ בשם ר’ שמחה שהעיר דסותר מה שכתב הר צבי או”ח רס”ג בהפרישה תרו”מ בשבת דלא חל משום אשלדב”ע אפילו בשוגג).

וע”ע המקנה דף נ”ב בקו’ בן דודו ר’ יצחק הלוי מהמבורג בקידש אשה ע”י שליח שלה עם כלכלה של שביעית, דנימא אשלדב”ע ותי’ עפ”י המל”מ הנ”ל כיון דלא אמרו לקבל דוקא של שביעית. וע”ש בקדושין בהערות הגרי”ש דשאני הכא מדברי המל”מ, דכאן האיסור נעשה רק ע”י השליחות, משא”כ בטבח בשבת דממה נפשך נעשה האיסור. וסברתו זו יחמיר גם כאן בהיתר מכירה.

ויש להוסיף בסברת הגרי”ש דכבר כתב בקוה”ע ע”ו י”ז שיש מעשה מתייחס ויש מסירת כוחות, (וע”ש ח’ ג’), ולכא’ אפשר דסברת המל”מ לענין מעשה מתייחס דהיכא דאינו מוכח בשליחות שיהא לדבר עבירה לא חשיב דבר עבירה לענין זה, אבל לענין מסירת כוחות הרי כל שבסוף היה ע”י עבירה א”א למסור לו כוחות על זה.

וע’ רע”א גיטין כ’ בשלח שליח לכתוב גט על ידו של עבד, והק’ לפי תוס’ דף ט’ דצריך שליח לכתיבה, והרי אשלדב”ע, ומשמע מזה דאין שליחות בטל. וע’ נובי”ת אהע”ז קל”ה שתי’ (לשיטתו) כי אין איסור לכתוב על גוי.

וע’ קה”י ב”מ סי טז. ועש בדעת תי’ א’ בתוס’ ב”מ י’ ע”ב אי סברי דחל. וע’ נוב”י הקשו לו מר”פ האיש מקדש בשלוחו אף דאסור עד שיראנה וכן מקדש בתו קטנה אסור ומ”מ חל ע”י שלוחו. ותי’ דמבואר ברש”י שם דיש גווני דשרי.

עבודת השם

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

לפעמים עולה לי במחשבה מה פעלתי עד היום. וכן זה קורה אצל מי שעוסק בענייני ציבור. אילו למשל אדם יודע ש”ס ופוסקים הרי מרגיש שעבד על משהו וקבץ תחת ידו. אבל פה הענין שונה, הרי כל הדברים האלו שאנו מדברים הם דברים פשוטים בתכלית ואנו חוזרים עליהם תמיד ומה אנו מקבלים ומה יש תחת ידינו, וכל זה אדם חושב תמיד. באופן אחר למשל, מי שיודע ש”ס ופוסקים, אז מרגיש שזה כלום וחסר לו עוד. וזה הוא לכאורה מחשבה ראשונה. אבל כשיתבונן מחשבה שניה, הוא יראה שבהכרח כן הוא האדם, שהרי כל הגדולים לפנינו כך היה דברם. וכן אפילו בתורה יש לפעמים שהראשונים מתקשים בפשטות העניינים למה התורה היתה צריכה לומר את זה, ואה”נ שיש שם גם עניינים של ‘סוד’, אבל האמת הוא שגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהרי אצל ‘הסבא’ שהוא היה אדם גדול לאין שיעור, לפעמים אני מתקשה בדבריו, שהרי דברים פשוטים הם ומה בא להוסיף. שכמו שדיברנו בענין ‘המפה’ אומר ‘וכיון שידע האדם שזה דבר חידוש א”כ יודע שיש מחדש’. והלא דברים אלו הם דברים פשוטים, אלא שכן הוא ענין עבודתו יתברך, שאת הדברים הפשוטים אדם צריך לחזור ולשנן בלא הרף, שאי לאו הכי ספק גדול אם ישפיע עליו משהו.

וכן כתב המסילת ישרים בפרק א’: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וכו’. ולכאורה, זה דברים פשוטים שעולם הזה זה לא מקומו של האדם. אלא שזה הענין שצריך שיתברר לו כעשר אצבעותיו. וגם זה עוד לא מספיק אלא שיתאמת ג”כ. וא”כ כל הענין שאנו צריכים בירור אחר בירור, וע”ז היצר תמיד עובד לטשטש את הכל עלינו להכניס לנו ספיקות. שהנה למשל ענין השארת הנפש, כל אחד מאמין, אפילו אומות העולם ואפילו הרשע ג”כ, שבלבו פנימה יש לו האמונה בזה שאל”ה לא היה יכול לחיות ולו רגע, שהלב תמיד מקוה, וזהו הענין שצריך כ”כ לעבוד עליו, וצריך להבין שפה זה מקום עראי מכיון שפה הגוף עם נפש שהוא מרגיש שהוא נצחי, וא”כ אם מטים אנו אותו לעולם הזה אז נדמה לו שפה הוא נשאר לנצח.

וכן תמצא בתורה שכתבה את כל המסעות במיוחד יחד (בבמדבר לג) שלכאורה היה קשה לי והרי כתיב כבר במפוזר כל המסעות. ולפי דברינו זהו הענין שאותו התורה רצתה להשפיע על האדם ובזה האופן כשיכתבו את כל המסעות במקום אחד זה ישפיע יותר. וכן כל שירת האזינו, עיין ברמב”ן (דברים לב, מ) וז”ל: “והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא ית’ יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו. א”כ השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי, גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה בעוה”ז ויש בה לעוה”ב, ולזה רמז הכתוב שאמר ‘ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם’ הזכיר ‘כל’ להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדיבור וכו’ ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דברי עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום ע”כ.

והנה רואים שהרמב”ן המשיל זה לדוגמא לחוזה בכוכבים, ולכאורה זה תמוה מה השייכות. אלא זהו שאמרנו, זהו האדם וככה צריך לעבוד עם אלה הדברים הקטנים. וזה הכל נתעוררתי בענין הזה של סוכות שהוא זמן שמחתנו. ויש בזה כמה טעמים, טעם אחד זמן אסיפת התבואה שהוא מורה ג”כ מטעם שהקב”ה נותן ביד רחבה. וכן טעם מעלת המחילה אחר יום הכיפורים וכו’. וא”כ למה אין אנו מרגישים את השמחה. ואל ישלה האדם את עצמו שהוא מרגיש, שצריך בדיקה גדולה אם זה לא בא מאיזה ענין צדדי. למשל, אם בן אדם היה זוכה בהגרלה איזה שמחה היתה לו, ופה בענין אילו היתה לנו אמונה מוחשית איזה שמחה היתה צריכה להיות בזכייתנו למחילה ולקיים את מצות הסוכה בכל גופנו כולנו בתוך הסוכה. וא”כ האם זה פלא שכולם דברו תמיד מן “הָאלְף” שזהו מציאות האדם, לכן אל לנו להתרשל בעבודתנו עבודת הקודש, נחזור ונשנן דברים שלוקחים אותנו כמאמר ר’ ישראל כי בזה תלוי הצלחתנו.