דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל (כב, לב)

איתא בגמ’ סנהדרין (דף ע”ד ע”א) בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (פירש”י: שרוך הנעל), והיינו דיש חיוב יהרג ואל יעבור אפילו על דבר שאינו דין או איסור כי אם מצוה בעלמא.

אולם הרמב”ם (פ”ה מהל’ יסודי התורה ה”ב) כתב וז”ל: “ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד”, והקשה הכסף משנה דמשמע מהרמב”ם דדוקא מצוה אבל לא מנהג, ודלא כהגמ’.

וביאר מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל, דהנה יש לחקור בגדר מצות קידוש השם, האם הוי מצוה בפני עצמה לקדש את השם בהראותו שהוא מוסר נפשו על קדושת שמו, וזה שייך אפילו בערקתא דמסאנא, שכאשר הוא מוסר את נפשו על דקדוק במנהג ישראל הוא מקדש את השם. אבל אי נימא שאין המצוה של ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’ מצוה בפני עצמה אלא היא רק מידה ושיעור בחיוב המצוות, שיש מצוות מסוימות שהחיוב לקיימן הוא אפילו אם צריך ליהרג עליהן, בזה ודאי שלא שייך לומר שיהיה חיוב קידוש השם בערקתא דמסאנא שאינו אלא מנהג.

ובזה אתי שפיר דברי הרמב”ם, שהוא סובר דהא דאמרו בגמ’ דבפרהסיא אפילו במצוה קלה חייב למסור את הנפש אפילו על ערקתא דמסאנא, לא אמרינן כן אלא אליבא דאביי (שם דף ע”ד ע”ב), אך להלכה פוסק הרמב”ם כרבא (שם) דהוי רק מצוה ושיעור בחיוב מצוות מסוימות, ולפיכך פסק דחיוב קידוש השם הוא רק במצוות ולא במנהג.

(שיעורי רבי בנימין ביינוש סי’ י”ד אות ד’)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

יש קמח יש תורה
סיפר הרב אהרן שפריי שליט”א: בתקופה שלמדתי עם מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בסדר ג’, כאשר הייתה חתונה של בחור מהישיבה, הייתי נוסע עם מרן זצ”ל לחופה וכשחזרנו הייתי אוכל ארוחת ערב בישיבה ומגיע ללמוד בשעה תשע. פעם, בליל ל”ג בעומר התקיימה חתונה והחופה התארכה, כששבנו השעה הייתה רבע לתשע.

בשעה תשע נכנסתי לבית רה”י כדי ללמוד וראיתי את רבינו עומד במטבח ולמרות המגבלות הפיזיות הקשות בשל מחלתו מתאמץ הוא לחמם אוכל מבושל שהכינה הרבנית. ידעתי שרה”י נוהג לאכול רק לאחר שאנחנו מסיימים את הלימוד ולא הבנתי מדוע הוא “מתעסק” בסירים. בכח הרצון העל טבעי של מרן זצ”ל הוא הצליח במשימתו ואז פנה לערוך את השולחן בסלון. אזרתי עוז וביקשתי לעזור לו, מרן זצ”ל סירב וענה “העזרה היא שתיטול ידיים!” רק אז הבנתי שרה”י שם לב לשעה המאוחרת בה חזרנו מהחתונה והבין שלא אכלתי ארוחת ערב. כיוון שלא היה איש בבית טרח רה”י בעצמו, הכין את הארוחה, וכדי שארגיש בנוח שינה ממנהגו והקדים את ארוחתו לסעוד עימי יחד.

מרן זצ”ל עמד על כך שהוא יגיש ויסדר הכל בעצמו. בסוף הארוחה הלך למטבח והביא לי מנה אחרונה, באומרו: “זה לכבוד ל”ג בעומר”. רק אחרי שהשתכנע ששבעתי התפנה להתחיל את הלימוד.

ע”פ ‘בכל נפשך’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אמור

ספירת העומר

ידוע דברי תרוה”ד דסופר ביום אף דלא קיים המצוה אבל מהני לענין מנין למחר עם ברכה וחשיב תמימות, וקשה דהרי אין מקיים בזה מצות ספירה.

וכעי”ז דעת הבה”ג שהביאו תוס’ מגילה כ’ ע”ב “דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא”. וצ”ע לדעת בה”ג דבעינן לילה כדי לקיים מצות ספירה ולא יצא במה שספר ביום מ”ט מועילה ספירתו שיוכל לספור בלילה שלאחריו בברכה.

(ובשעה”צ כתב משום ס”ס שמא יצא ביום ואת”ל דלא יצא שמא א”צ תמימות, אבל בתוס’ מבואר דגם הבה”ג כתב כן וליכא למימר דבה”ג גופיה מסתפק בזה, ועוד דבתרוה”ד סי’ ל”ז לא משמע הטעם משום ס”ס).

וכפשוטו כוונתו כי דין תמימות ומעשה ספירה למחר צריך שהיה מעשה ספירה אתמול ואז הוי למחר צורת ספירה, אבל זה תולה על מעשה ספירה אתמול ואין תולה במצות ספירה כלל.

והביאו תוס’ מנחות ס”ה ע”ב הו”א בגמ’ דמצות ספירת העומר הוא דין בב”ד אלא שלמדו מקרא וספרתם שיהא ספירה לכל אחד ואחד.

וזהו כוונת תרוה”ד דמנין ביום די בזה לעשות שם ימים ספורים בימים אלו, וכל שיש חלות דין ספורים על הימים חשיב כבר תמימות לענין המשך הספירה.

ולכא’ לפי”ז מבואר דברי רב סעדיה גאון לענין חסר יום הראשון דאין מעכב כי הוא נעשה ימים ספורים ממילא. ועוד הביאו בשם ב”ה תפ”ט ח’ ד”ה סופר בשם רב האי גאון שמי ששכח לספור לילה א’ יספור בלילה שאחריו ויאמר אתמול היה כך וכך בעומר והיום כך וכך בעומר. והוסיפו  דבחינוך שבס’ מנ”ח החדש כתב ג”כ כן אך כתב שיאמר אתמול היה כך וכך ואח”כ יברך על ספירה של אותו לילה, ומבואר דאינו מקיים מצות ספירה במה שאומר אתמול היה כך.

וע’ חינוך ש”ו שהביא הבה”ג וז”ל שכולן מצוה א’ וכו’ ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו עכ”ל, וחולק עליו וז”ל אלא מי ששכח יום א’ מונה האחרים עם כל ישראל עכ”ל. וכוונתו דכיון דכל ישראל ספרו לכן חשיב תמימות והימים ספורים.

והביא הב”י בשם אבודרהם בשם מחזור ויטרי מנהג להיות מונה אחר פלג המנחה בלא ברכה ושוב מונה עוד אחר הלילה בברכה, שמא ישכח אח”כ ונמצא קרח מכאן ומכאן, (וכתב שם במחזור ויטרי עמ’ 301 שכן נהג רבו, והוא רש”י, ולא הובא בב”י), והקשה בשו”ת הרשב”א, מובא במג”א, דממה נפשך אי יוצא אחר פלג למה מונה שוב אחר הלילה וגם איך מברך, ואם אינו יוצא למה מונה אחר פלג לפני הלילה. וי”ל כנ”ל.

וע”ע נוב”י קמא או”ח כ”ז דאונן סופר בלי ברכה כדי שבשאר הימים יספור בברכה, וכתב להדיא דזה כדברי תרוה”ד הנ”ל.

דרך מסירת התורה

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

 כולן מתו בפרק אחד

בגמ’ (יבמות ס”ב ע”ב) “רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא’ בבקר זרע את זרעך וגו’, אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם [שנשתכחה התורה -רש”י] עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר”מ ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת, אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רב חייא בר אבין כולם מתו מתיה רעה, מאי היא א”ר נחמן אסכרה”.          

מבואר בזה דמדת הדין פגעה בהם כל כך על שלא נהגו כבוד זה לזה, ומצינו (קהלת רבה פי”א י’) שרבי עקיבא חקר וביאר לתלמידיו החדשים את סיבת הדבר בנוסח אחר “אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה”. פשוטם של דברים שהייתה עיניהם צרה בתורה זל”ז, היינו שלא חפצו לעזור ולסייע אחד את חבירו בעסק התורה.

שינוי זה אינו עוד ‘שנוי נוסח וגירסא’ יש בזה ללמדנו דכל מקום שאתה רואה איזה חסרון כבוד בין אדם לחבירו, אין זאת כי אם מחמת צרות עין רעה. רבי עקיבא ירד לשורש הדבר, דלא נהגו כבוד זה לזה הוא בעבור צרות עין שהייתה בהם. וכאשר אדם מתקנא בחבירו ורואה בעין רעה את הצלחתו ממילא הוא נוטה לנהוג בזילות ולעג כלפיו.

יש לנו להתבונן בזאת, דעל דבר זה שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, ולא נהגו כבוד זה לזה, בא העולם למצב של ‘שממה’ שנשתכחה התורה, ולכא’ הדבר אינו מובן, וכי כדאי הוא שנשתכחה תורה בשביל כך.

כולם מה’ אלוקי ישראל

כדי לבאר זאת יש להקדים דברי הגמ’ (נדרים לח.) “אמר רבי יוסי בר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך ומוקמי’ בגמ’ דמדובר ב”פילפולא בעלמא”. כלומר הקב”ה נתן התורה לישראל בלא פלפולה, וכח זה של פלפול העניק רק למשה וזרעו, והוא נהג טובת עין ונתן זה לישראל.

קשה הוא הדבר וכי מה נתינה יש בנתינת התורה בלא פלפולה, האם אפשר לתאר ולשער את הדבר כיצד היה נראה עולם התורה וכלל ישראל בלא ‘פלפולה של תורה’ (וביותר ע”פ דחז”ל (תנחומא פרשת נח) “התורה שבע”פ יש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמוות קשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב לקב”ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו” כלומר עיקר עסק תורה שבע”פ הוא ע”י עמלה ופלפולה של תורה), וא”כ היאך יתכן מציאות של מסירת תשבע”פ ללא פלפולה של תורה.

אלא בהכרח הדבר הוא, שמידת ‘טובת עין’ הכרחית היא, ונעשית תנאי ובסיס במסירת התורה, ובהיעדרה אין התורה יכולה להימסר, ומשום כך פלפולה של תורה ניתנה למשה וזרעו והוא שמסרה בטובת עין לישראל. [גם בימינו אנו מנסיון של עשרות שנים מעיד אני בכם כי לא מצאתי מי שיהיה חלקו במסירת התורה לולא שהיתה בו מידת טובת עין, רק הניחן במידה נעלית זו יהיה ממוסרי התורה ומנחילה].

חומרה גדולה זו היא מחמת שעסק התורה שונה הוא מכל חכמות אחרות, אין עניין כלל שיהיה האדם אוסף ואוגר ידיעות וחכמות ומחדש חידושים לעצמו, התורה נמסרת מאב לבן ומרב לתלמיד, יש לכל אחד מעוסקי התורה תפקיד מורכב מב’ חלקים הא’ להיות ‘קיבל’ היינו מה שלומד ומקבל מרבו, (גם מה שמחדש על דרך שקיבל מרבותיו שהוא בכלל הישר וראוי להיאמר, נכלל בתוך ה’קיבל’) ויש חלק של ‘מסרה’ מה שהוא מוסר ומעביר את אשר קיבל, אי אפשר לעוסק בתורה שיהיה חלקו רק בבחינת ‘קיבל’ בלא שיהיה לו חלק ב’מסרה’.

וכדי להיות ‘מוסר’ תורה, צריך אדם להסיר מלבו כל מדה רעה של צרות עין וחוסר כבוד, אין שייך להיות ‘מוסר תורה’ מי שיש לו שייכות עם קלקול של צרות עין וחוסר כבוד לחברו, מפני שמסירת התורה אינה העברת הידיעה לאחר, כי אם יצירת עוד חוליה בשרשרת של ‘קיבל ומסרה’ עד ל’משה קיבל תורה מסיני’, לא שייך ליצור חיבור לסיני עם מי שמקולקל בזה, אינו יכול להיות קשור למסירת התורה שקיבלנו מהקב”ה, וכדכתב הרמב”ם (הקד’ למשנה תורה) על מסירת התורה בשלשלת הדורות “נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן וכו’ נמצא שכולם מה’ אלוקי ישראל”. עסק התורה ומסירתה הוא באופן ש’כולם מה’ א’לקי ישראל’, מי שיש בו צרות עין אין יכול להיות מה’ אלוקי ישראל.

הרי שהעוסק בתורה והוא בכלל ‘צר עין’ הוא כבר במצב של ‘נשתכחה תורה’ דרכו אינה דרך תורה, ומסירתו אינה מסירה של תורה, מתוך צרות עין א”א להיות חלק בזה, על כן בדין הוא שאם עוסקי התורה נוהגים צרות עין מביא הדבר למצב של עולם שמם ‘נשתכחה תורה’.

צרות עין – בבלי דעת

בגמ’ (סוטה מ”ט ע”א) גבי ב’ תלמידי חכמים הדרים בעיר א’ ואין נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה, שנאמר לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת ואין דעת אלא תורה. ומפרש”י “בבלי דעת על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה”. יש טעות שחושבים ‘אין נוחין זה לזה’ היינו שמציק לו ואינו נח עמו, אך רש”י מפרש הכוונה שלא היה להם דעת להיות למדין ומלמדים זה לזה. זה נכלל ב’שהיו עינם צרה זה לזה בתורה’, כי ללמוד עם השני אין זה מותרות ומעשה טוב, אלא זה שיש בידו ואינו לומד ומלמד את האחר אזי הוא סכנת חיים, גשמיים ורוחניים.

סכנה היא לאדם אם צר הוא את עינו ואינו מלמד תורה את חבירו, כדגמ’ (תמורה ט”ז ע”א) “כיוצא בדבר אתה אומר רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה’, בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה’, ואם לאו עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה’, מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש טיפש לזה עושה אותו חכם”, ומפרש”י “עושה שניהם עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש”.

עומק התביעה והזהירות המתחייבת בזה, שלא יאמר אדם אני לפי דרגתי אלמד ואתה לך לך אצל מי שהוא מתאים ללמדך לפי דרגתך, כי זה החכם חוכמתו אינה משלו כלל, וזה הטיפש טיפשותו אינה משלו כלל, שהרי עושה כולם ה’, והנוהג שלא כראוי בזה אזי ‘עושה אותו טיפש’, היינו שאין זה כלל דרך משל, כי אם הקב”ה נוטל ממנו ח”ו החכמה, משא”כ אם הולך הוא בדרך ישר ועושה את המוטל עליו ונוהג טובת עין בחברו ללמדו תורה, אזי זוכה ללמוד תורה בדרגה גבוהה כ”כ שהקב”ה מלמד אותו, כדפרש”י “מאיר עיני שניהם ה’ שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב”ה”.

מלאו כל ארץ ישראל תורה

רבי עקיבא חפץ ללמד את תלמידיו דרך, ואמר להם כי ‘ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה’, דהנה הרמב”ן כתב (ויקרא י”ט י”ח) ואהבת לרעך כמוך וז”ל “הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חברך, אלא מצוות התורה שיאהב חבירו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב”. וכו’ ע”ש, דהעיקר שלא יתן שיעורין וירצה בטובת חבירו אך אין המכוון ממש ‘כמוך’.

אולם באשר נוגע הדבר ל’תורה’ מלמד רבי עקיבא (ספרא יט’ יח’) ‘ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה’ היינו שבתורה אין זה דרך ‘הפלגה’, צריך להיות רוצה בהבנת התורה וקניין מעלתה בחברו ממש כמוך. [כן ביאר החת”ס עה”פ ‘ואהבת לרעך כמוך’ דנתקשה שהרי חייך קודמין א”כ היאך יהיה זה אוהב לחבירו ‘כמוך’, וביאר דזה רק בענייני העוה”ז, אבל בחיי הנצחיי דהיינו בלימוד התורה חייב ללמד לאחרים, אפי’ הוא מבטל עצמו מלימודו מ”מ חייב ללמד עם אחרים, וכל השגות שהשיג הוא בתורה ובהבנתה בכמות ובאיכות יהיה משתדל שחברו יהיה ממש כמותו בזה, וע”כ אמר ר”ע דזה כלל גדול ‘בתורה’ דבעניין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חבירו כמוך, ולא דרך הפלגה].

זה המכוון בדברי חז”ל הנז’ “מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה” היינו דאחר שביאר להם רבי עקיבא את עומק האחריות והחיוב המוטל בזה על הלומד תורה, ללמדה לאחרים, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה. כלומר מיד לימדו התורה לאחרים, עובדת היותם תלמידי חכמים עוסקי תורה עדיין אין זה ‘מלאו כל ארץ ישראל’, עד שאמר להם רבי עקיבא סיבת סילוק תלמידיו הראשונים, שצרו עינם בתורה זל”ז, בבחינת ‘אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת’ אל תחזיק טובת התורה שלמדת לעצמך, אלא למדה לאחרים, על כן עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.

הדברים הנחשבים אצל האדם

לקנות המעלה בזה אין שייך ב’היסח הדעת’ שכן מטבעו של אדם יצר תחרותי יש בו, אבל מי שחפץ לעבוד על ידי התבוננות יוכל לעלות בזה לדרגות גבוהות. והעצה לזה תחילה ע”י שיהיה האדם מתבונן בחשיבות עסק התורה ומעלתה עד כמה שידו מגעת.

כאשר ניגשים לעסק התורה צריכים לבוא מתוך החשבה של הדבר, שמייקר אותו, כמש”כ הרמב”ם (סו’ הל’ מעילה) “ראוי לו לאדם להתבונן במשפטי התורה הקד’ ולידע סוף עניינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול”.

בס’ תולדת אדם (פ”ט) הביא מהגר”ז מוולאז’ין דא’ הסבות לזכרון מה שלומד, הוא מחמת חשיבות הדברים הנזכרים, ומבאר דכתוב (דברים ו’ ו’) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והמצווה הגדולה היא שתהיינה דבריה על לבבנו שמורים בלב כמו מכתב לא ימחק, חרות על לוח הנשמה, והוא דבר יקר מאוד, וצריך שתהיה בנפש ההיא אהבה עזה אל הקב”ה, ותורתו תהיה יקרה בעיניו מכל החפצים, אז ילמדנה בחשק גדול ומלהב אהבה, ותשמח נפשו בדבריה ויהיו מצוירים נגד עיניו כאילו כתובים לפניו על לוח, כי הדברים הנחשבים אצל האדם וחביבים עליו בחבה יתירה ישנו בזכירה אצלו ולא ישכחם לעולם.

כאשר נתבונן במה שאנו מזכירין כל יום (בברכת קר”ש) כי הקב”ה אוהב אותנו אהבה כל כך גדולה שנתן לנו את התורה, על כן בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח בדברי תלמוד תורתך, וכו’. דהרגשות אלו יכולים לבוא להם רק על ידי שמחשיבים ומייקרים את עסק התורה.

עבודתנו בימים אלה של ספירת העומר היא להחשיב ולייקר את התורה, כמש”כ החינוך (מצווה ש”ו) משרשי המצווה מחמת שהתורה היא כל עיקרן של ישראל, ובעבור התורה נגאלו ועלו לגדולתם, נצטוינו למנות להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף כעבד ישאף צל, כי המנין מראה לאדם שהוא חפץ לבוא אל הזמן ההוא. ומעי”ז כתב הרמב”ם (מו”נ ח”ג פמ”ג) “שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בוא הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר”. היינו שמהות מצווה זו היא מעשה החשבה וייקור התורה ומצוותיה.

מעתה מי שיתן בלבו תוקף חשיבותה של תורה, ויהיה מייקר אותה, לא יתכן שיבוא לנהוג צרות עין בתורה, למנוע מחברו שיהיה שייך ומבין גם הוא, הלא מי שמחשיב את הדבר ומייקר באמת, יהיה חפץ שיעסקו חבריו ויהיו יודעים ומבינים גם הם.