דברי רבותינו

כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר (כב, ו-ז)
בספרו בני חיל (על מסכת נדרים, סימן נ) מביא מורנו הגאון הרב משה בן מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה סיפור נפלא שהתרחש ביום פטירת סבו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, וז”ל:

״זכור אזכור יום מר, יום שנתבקש סבא קדישא מרן אאזמו״ר הגרא״י לישיבה של מעלה (י״ט תמוז תשכ״ה) שעברתי על פתח ביתו, וקראני בקריאה של חיבה ושאלני מה הגדתי באותו יום בשיעור (ולמדו אז מסכת גיטין פרק ב, סוגיא דניצוק וקטפרס), ואמרתי מה ששמעתי מאאמו״ר [הגרח״ז] בשם א״ז הגרא״ב קמאי זצוק״ל אב״ד ור״מ מיר, שהקשה לדעת הכסף משנה דהעליה מן המקוה מטהרת [דאין הטמא נטהר בעודו במים אלא בעלייתו מהמקוה, ודיין כן מלשון הרמב״ם שכתב ונוגע בנבלתם יטמא אפילו הם בתוך המים מטמאים וכשיעלה מהמקוה זה הנוגע – יטהר].

וקשה [על הכסף משנה] מהא דתנן במסכת מקוואות (פ״ז מ״ו ומובא בגיטין טז.) מקוה שיש בה ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו שניהם בבת אחת, טהורים, בזה אחר זה הראשון טהור והשני טמא (משום שהראשון חיסר מן המקוה ולשני ליכא שיעור מקוה), ובשלמא אם נאמר דהטהרה נשלמת בעודו במים ניחא הא, דאם טבלו שניהם בבת אחת טהורים, אבל לשיטת הכסף משנה [שרק בעלייתו נטהר] קשה, שהרי אי אפשר לצמצם ואפילו אם טבלו שניהם בבת אחת, הא מכל מקום אחד עלה לפני חבירו אפילו מקצת ראשו וכבר נחסר מהמקוה, נמצא דכשהשני עולה, אינו עולה ממקוה כשרה, והאיך מהני לו הטבילה. ותירץ הגרא״ב קמאי דכשעלה הראשון וחיסר מן המקוה הוי זה יציאה מן המקוה גם כלפי השני כיוון שכבר ליכא מקוה הוי זה עליה מן המקוה, (ואפילו אם נאמר דבעינן יציאת כולו, זה מקרי יציאת כולו לשניהם כיון דליכא מקוה). ונהנה סבא קדישא מאוד, וכעבור כבי שעות נסתלק בסערה ויצאה נשמתו בטהרה זללה״ה.” עכ״ל.

מורנו הגאון הרב משה בן מוהגרח”ז פינקל זצללה”ה

נלב”ע י”ג באייר תשס”א

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

 
וירגמו אותו אבן… כאשר ציוה ה’ את משה (כד, כג)
כשלכדו את הצורר הנאצי אדולף אייכמן שר”י והביאהו למשפט בישראל, רבתה ההתרגשות. מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה ביאר בשיחתו את ההסתכלות הנכונה אודות כך:

הנה תפסו את הרוצח ומביאים אותו למשפט, ומדברים על זה בלא הרף. העיתונים מקדישים לכך עמודים שלמים, ונשמעים דיבורים שזכינו לעשות בו נקמה, וא-ל נקמות ה’. ובאמת אלו דברי הבל, ורחוקים מהשקפת התורה.

לו באמת היה ענין הרציחה חמור בעינינו כל כך, למה אדישים אנו כשאלפים מתו ברעידת אדמה, ורבים נפצעו, והמונים נותרו ללא קורת גג.

ומה היא תאוות הנקמה, האם על ידה יקומו ששת המיליונים לתחיה?! ומה הפליאה הגדולה אודות הרוצח, וכי מעט רוצחים יש בעולם, והלא כל גוי חשוד על רציחה, וכמות רציחותיו תלויה רק במידת החכמה והאפשרויות שהיו בידיו. הלא אסור להלוות לעם הארץ כי חשוד על הרציחה, משום שעל חייו לא חס על אחרים לא כל שכן (פסחים מט.). וזה נאמר על יהודי שאין בו תורה, על אחת כמה וכמה בנכרי, שכל מציאותו היא “על חרבך תחיה” (בראשית כז, מ), ועלול להגיע לרציחה בשל נגיעה לכבודו.

כל ההתפעלות נובעת מתאוות הניצחון, שביקשוהו והביאוהו, ומתגלה בזה חכמה ותושיה והצלחה. מכך נובעת ההתפעלות, ואין לה כלום עם נקמת ה’. ובכלל, על פי דרכי התורה כל ההסתכלות אף על הרשע הגדול ביותר אינה בשנאה, אלא בדרישת כבוד שמים שיתגדל בהענשתו. אבל כשלעצמו יש לחוש “מעשה ידי טובעים בים…”, ו”בנפול אויביך אל תשמח”, ונשתכח מאתנו כל ענין “צלם אלקים”!

ושמעתי מהגה”צ רבי אשר קלמן הי”ד [גיסו של הרב כהנמן מפוניבז’ זצ”ל] בעת למדנו יחדיו בקעלם, שזהו שנאמר (תהלים קמט, ט): “לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב – הדר הוא לכל חסדיו הללויה”. כלומר, רק לחסידיו שכבוד שמים בראש מעיניהם, רק עבורם הנקמה היא הדר! וכן פירשו בקעלם מה שנאמר (ש”א טו, לג) “וישסף שמואל את אגג לפני ה’ בגלגל”, שאמנם בהריגתו היתה מצות מחיית עמלק ועשיית דין “כאשר שכלה נשים חרבך כך תשכל מנשים אמך” (שם), אבל לא המיתו מפני רגש הנקמה והשנאה אלא “לפני ה’ “, בטהרה מוחלטת.

וכשם שנאמר בפרשתנו במגדף (כד, כג) שרגמוהו “כאשר ציווה ה’ את משה”. לא לשנאת בן המצרי שהתקוטט עם בן ישראל, אלא מפני שמירת ציווי ה’ בלבד!

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אמור

לנפש לא יטמא

דן המנ”ח להתיר במקום ספק טומאה ברה”ר.

ובעיקר סברת המנ”ח דנו הפוסקים גם משום לא יבא, ועמש”כ במק”א. ועוד יש לדון דהא דספק טומאה ברה”ר טהור כתב תוס’ סוטה כ”ח ע”א וע”ז ל”ז ע”ב דהוא משום חזקה והא דקאמר הש”ס דהלכתא הוא היינו דלא תימא טמא כמו ברה”י. ולדבריהם הוי ספק ככל ספיקות ומוקמינן ליה אחזקה ולכא’ לפי”ז אין להתיר לכתחלה.

אולם תוס’ בחולין ט’ ע”ב ובריש נדה ס”ל דהא דספק טומאה ברה”ר טהור הלכתא הוא אפילו היכא דליכא חזקת טהרה. (וברשב”א ע”ז ל”ז, אשר באמת דפים אלו הם תוס’ הרא”ש לדעת החוקרים, כתב דכן הוא שיטת תוס’ בע”ז וסוטה, ואין מחלוקת, וכוונתם בסוטה דרק דבדרך כלל א”צ להלכתא דבלא”ה איכא חזקה). ולפי”ז א”ש דברי המנ”ח. מיהו גם בזה יש לדון דאולי גזה”כ הוא במקום שיש כבר ספק דיש לנהוג ספיקו טהור אבל מהיכי תיתי להתיר ליכנס לכתחלה לספק. וע’ מלבושי יו”ט ח”ב סוף הל’ חזקות השיג על המנ”ח דאין היתר לעשות לכתחלה ואולי כוונתו כנ”ל.

וע”ע קה”י טהרות ס”א ועירובין י”ד עוד בזה אי צריך חזקה טהרה לענין ס”ט ברה”ר.

ובהר צבי יו”ד רפ”ג הביא מתוס’ כתובות כ”ח ע”ב דהא דבית הפרס אינה אלא  מדרבנן הוא משום ספק טומאה ברה”ר טהור, ובערובין מ”ז ע”ב מבואר דגם בכהן הוא רק מדרבנן ומה”ט מותר ליטמא בבית הפרס כדי ללמוד תורה. (וכעי”ז בק”ש בחולין הביא ראיה למנ”ח מהא דנדה נ”ז ע”א דכהן מותר בבית הפרס ע”י נפוח). (וע’ הערות הגרי”ש שם בכתובות לדחות הראיה מתוס’ שם דלא איירי בבית הפרס שנמצא בו קבר אלא בנאבד בה קבר).

ובהר צבי הביא ראיה בשם ר’ ישראל איידלשטיין מרמב”ן נדה נ”ז ע”א בהא דאין כותי נאמן לומר שאין כאן קבר ומקשה הגמרא מברייתא דנאמן ומתרץ דאיירי במהלך ובא על פני כולה ובודאי נטמא, והקשה הרמב”ן במאי איירי, אי ברה”י הרי ספיקו טמא מה”ת ואמאי אינו נאמן על הספק והרי גם ספק אסור מה”ת והרי נאמן על דאורייתא, ואי ברה”ר הרי מה”ת ספיקו טהור אפילו במהלך ע”פ כולה ואסור מדרבנן ובאיסור דרבנן אינו נאמן אפילו במהלך ע”פ כולה. ומבואר דספק טומאה ברה”ר מותר לכהן.

מיהו הביא עוד מצל”ח ברכות י”ט דכהן שכבר טמא וכל הספק אינו אי נטמא אלא על מעשה הטומאה, בזה אין דין ספק טומאה ברה”ר. ולפי”ז כהנים בזה”ז בלא”ה טמאים. מיהו י”ל דמ”מ ספק לענין הזאות ג’ וז’ והספק על הטומאה (משא”כ בצל”ח שכבר נטמא באותו יום).

בין אדם לחבירו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) כתב שערי תשובה ש”א אות מ”ז “העיקר הי”ז לרדוף פעולת החסד והאמת וכו’, אכן זה שאמר שלמה ע”ה “בחסד ואמת יכופר עון”, על בעל התשובה דיבר, כי יש עבירות שהתשובה ויוה”כ תולים ויסורים ממרקים, והנה החסד יגן בעד החוטא וישמור עליו מיסורים, בשגם הצל יציל מן המות, כמו שכתוב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות.

ובשער ד’ אות י’ כתב ואם עבר אדם על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורים, כי התשובה תולה ויסורים ממרקים, יכין לבו לעשות מצוות המגינות מן היסורים כמו מצות הצדקה, כי היא מצלת גם מן המות, שנאמר (משלי י, ב): “וצדקה תציל ממות”, ומי שאין לו ממון לעשות צדקה, ידבר טוב על העני, ויהיה לו לפה לבקש אחרים להיטיב עמו. ואמרו רז”ל גדול המעשה יותר מן העושה. וכן יעסוק במצות גמילות חסדים לעזור את חבירו בעצמו והשתדלותו, כמו שאמרו רז”ל גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו, והצדקה לעניים בלבד וגמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. וכן ידבר על לב העני ויכבדהו וינחמהו מצרתו, כענין שנאמר (ישעיה נח, י): “ותפק לרעב נפשך”, וכו’ כי המפייסו בדברים גדול מן הנותן צדקה. וכן יעסוק במצות בקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים ולשמח חתן וכלה, כי כל אלה מדרכי החסד, וכנגד כולן מצות תלמוד תורה לשם שמים.

וכל המצוות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז, ו): “בחסד ואמת יכופר עון”, כי קנין התורה נקרא קנין האמת, כמו שאמר (משלי כג, כג): “אמת קנה ואל תמכור”, ונאמר (תהלים קיט, קמב): “ותורתך אמת”. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה קדושים כה, א): “עץ חיים היא למחזיקים בה” (משלי ג, יח) – עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד ביום יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרוא פרשה אחת יקרא שתי פרשיות וכו’, כי אמרו רז”ל ות”ת כנגד כולם.

והנה אין הכוונה שהחסד רק מגין מן היסורים או המות, דא”כ הרי לא יתכפר לו עוונו כלל, אלא הכוונה דמעשה החסד גורם שיתכפרו עוונתיו בלא יסורים או מיתה. והטעם שמתכפר אינו משום שכר מצות החסד, שכן כתב הר”י שם שאם החוטא לא שב אל ה’, לא יתכפר עונו בפועל החסד, כמו שנאמר (דברים י, יז): אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, ופירשו רבותינו ז”ל לא יקח שוחד מצוה, למחול ולהעביר על העונות”. וא”כ ודאי דאף אם עשה תשובה על חטא שאין התשובה עצמה מכפרת אלא ע”י יסורים או מות, אין שכר מצות החסד גורם מכפר, דעדיין זה “שוחד מצוה”, אלא ע”י החסד מזדכך הוא, ואינו זקוק למירוק שע”י יסורים ומיתה.

והנה כל המצוות האחרות שיעשה לא יגנו עליו מן היסורים והמות, ולא יתכפר לו עוונו, אלא בחסד ובתורה. והנה בתורה הדבר מובן, כי תלמוד תורה כנגד כולם, אלא החידוש הוא דגם מצוות חסד מועילה לכפרת החוטא יותר מכל המצוות שבין אדם למקום. וכיוצא בזה מצינו בפי’ הרא”ש ריש פאה, “כי הקב”ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם רצון הבריות, במצוות שבין אדם לקונו”.

ולמדנו מזה גודל ענין המצוות שבין אדם לחבירו, ויתבאר לפנינו קצת בגדר הדברים.

ב) והנה החינוך כתב בכמה מצות שבין אדם לחבירו, דטעם המצוה הוא כדי לקנות בנפשו מדת הנדיבות, [עי’ מצוה תע”ז בטעם מצות שמיטת כספים, ומצוה ת”פ בלאו שלא להמנע מלהלוות לפי שמיטה], אכן מצינו מצוה של בין אדם לחבירו שנעשית בלא ידיעת האדם ובלא מעשה שלו, עי’ רש”י דברים כ”ד י”ט, למען יברכך, ואע”פ שבאת לידו שלא במתכוין ק”ו לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה.

והנה נראה מדברי המהרי”ט דלהלן דאין זו ברכה בעלמא אלא יש בזה קיום מצות צדקה, דהנה דן המהרי”ט ח”א ס’ קכ”ז ד”ה ועוד נראה שלא וכו’ באפוטרופסים שנתנו צדקה מנכסי היתומים לזכותם כדי שיתרפאו מחוליים, “וכי תימא פסיקה של צדקה זו היאך תגין על היתומים, כיון שהם אין נותנין מדעתם אין ליתומים מצוה בכך”, ועי”ש דמסיק דמ”מ כל שעניים נהנים מנכסיהם זכות הוא להם, כאותה שאמרו הרי שנפלה סלע מכיסו ומצאה עני וכו’, והביא ראיה מגמ’ ב”ב ח’ ב’  דרבא אכפי’ לרנב”א והוציא ממנו ד’ מאות זוז לצדקה, והי’ כפי’ גמורה לר”י ולריצב”א בתוס’ שם, וכיון שהכפיה היא שיקיים מצ”ע, אם לא עלתה לו מצוה למה יכופו, אלא ודאי שעלתה לו מצוה אפי’ שלא לרצונו. ומבואר מדבריו שיש באופן זה קיום  מצות צדקה, [דאם אין זה אלא זכות גרידא ודאי אין כופין עליה, ועכ”פ בתוס’ הנ”ל מבואר דהכפיה משום קיום מצוה צדקה].

ונראה דהחינוך טעמא דקרא קאמר, אבל אין זה שייך לגדרי המצוה, וגדר מצות צדקה הוא שיהנה העני מנכסיו. [ולכאורה אין צריך לכך, שכן כתב החינוך מצוה תקצ”ב במצות שכחה, שהמצוה באה לתועלת העניים, וגם לתועלת בעל השדה שיקנה בזה נפש טובה עי”ש, וא”כ י”ל בכל המצוות של בין אדם לחברו דמלבד הטעם לקנות מדת הנדיבות, ענין המצוה היא גם תועלת חבירו].

ג) ויש לעי’ במצות חסד ובכל המצוות שבין אדם לחבירו, אם כוונת העושה צריכה להיות לקיים את המצוה, או הכוונה צריכה להיות להטיב לחבירו. ולכאורה מחלוקת תנאים היא באבות פ”ה מי”א, ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. וכתב ר’ יונה, וז”ל יש לשאול איך נחלקו החכמים במדות וכו’ והנביא אומר בפי’ שמניעת הצדקה מדת סדום היא וכו’, אלא ודאי לא נחלקו כי אם במדה לבד, שמשנה זו מדברת באדם שנותן צדקה כדי חיובו מתוך היראה, אך בטבעו כילי הוא, ואומר שלי שלי ושלך שלך, ואחר שמחזיק יד עני ואביון כשיבואו אליו, אשר ירא את ה’, מה לנו ולטבעו, המדה בעצמה בינונית היא. ויש אומרים כי המדה בעצמה מדת סדום היא, ושרשה רע מאד עד תהיה לו מדת הותרנות וכו’, ועי”ש שכתב דבעושה צדקה ולא מטבעו כי אם מיראת ה’, נחלקו אם מדתו בינונית או מדת סדום. הנה מפורש בדבריו דמי שאין לו מדת הותרנות, אלא שנותן צדקה באשר הוא ירא את השם, לדעת היש אומרים מדת סדום הוא.

ואכן כתב בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ אות ל”ו, ז”ל ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו, ויחון את העני ולא מדרך רחמנות כו’, ע”כ כתוב לא תאמץ את לבבך ע”כ. הרי דאפי’ נתן צדקה אם נתן שלא מדרך רחמנות עובר בלא תאמץ. ונמצא לפי”ד הר’ יונה, דמי שיתן צדקה רק משום קיום המצוה, ולולא המצוה הי’ מאמץ את לבבו, עובר על ל”ת זה. ומצינו כן להדיא בסמ”ק מצוה כ’, ‘ולא תאמץ’, שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני, אם היה רוצה היה מרויח יותר מצרכו, ת”ל לא תאמץ, שאפילו אתה נותן במחשבה הזאת, אתה עובר בלא תאמץ עכ”ל. ולכאורה זה כדברי הר”י, דאם הוא נותן במחשבה זו, הרי אינו נותן מתוך רחמנות על העני, אלא משום קיום המצוה, ועובר הוא בלא תאמץ.[1]

ועי’ מהר”ל בגור אריה שמות כ’ כ”ב שכתב לבאר האמור אם כסף תלוה את עמי, מה שכתוב לשון “אם” אע”פ דחובה הוי, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך אין הדבר לרצון להקב”ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה, ואם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב (דברים טו, י) “ולא ירע לבבך בתתך לו”.

והדברים מבוארים בביאור הגר”א (מהדו’ פיליפ כת”י ירושלים) פי”א סוף פסוק ד’, על הפסוק “לא יועיל הון ביום עברה” אם יתן אדם כל הונו “ביום עברה” לפני מותו, בשעה שהולך בגיהנם מפזר כל הונו בצדקה, “לא יועיל”, שאינו נותן לגמול עם העני, רק לפדות נפשו, אפס צדקה שנתן כל ימי חייו מצילתו ממות, עכ”ל.

ולכאורה זה כלל בכל מצוה שבין אדם לחבירו שאין לעשותה מחמת המצוה גרידא, אלא לעשותה משום דהוא מרחם על העני ורוצה בטובת חבירו.[2]

וראיתי בכתבי הסבא מקלם (ימים נוראים סי’ פ’), הוזהרנו במצות צדקה ולא ירע לבבך בתתו לו, פי’ שאם יתננו בע”כ לכוף את יצרו, כי אז בלתי אפשר שלא ירע לבבו, וכתב שם שצריך ליתן צדקה כדרך שאדם מאכיל את בניו, שאינו נותן להם במצות צדקה, אלא נותן להם כדרך שהוא נותן לתוך פיו, דשמחה לאדם שיוכל להנות את בני ביתו במאכל ומשקה. כן צריך אדם להתרגל במדת הנדיבות, עד שישמח לפרנס ולעזור לעניים כאילו היו בני ביתו, וכן פירשו את מה שנינו באבות “ויהיו עניים בני ביתך”, שעניים ידמו לו כאילו היו בני ביתו. ועי”ש שביאר את האמור ואהבת לרעך כמוך, דהיינו שכמו שהוא אוהב את עצמו לא מחמת מצוה אלא שכן הוא בטבע, ולא יקרה שיאמר אדם כבר יצאתי ידי חובת אהבת עצמי, כך יאהב את חבירו בטבע, אז תהא אהבתו שלימה, ובזה ידמה אליו יתברך.

ד) אכן אין הכוונה דיעשה רק משום שרוצה להטיב עם חבירו, ולא כדי לקיים מצות השם, דודאי דכמו דבמצוות שבין אדם למקום, גם אם אין צריכות כוונה, מ”מ שלימות המצוה אינה אלא בכוונה לשם מצוה, כך גם במצוות שבין אדם לחבירו, וכדרך שמצינו עוד בגור אריה שם, בביאור מה שנאמר ואם מזבח אבנים תבנה לי, לשון “אם” כאילו זו רשות, והרי חובה היא, וכתב ד”אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא ‘עובד’, אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד”, ואין ספק שבבנין המזבח צריך להתכוין לשם מצוה, אלא דצריך ג”כ שיעשה זה ברצונו כאילו לא היתה מצוה כלל, וכן נמי במצות שבין אדם לחבירו, אם יעשה אותן רק משום המצוה, אין כאן מצוה, אבל כשעושה אותן משום שרוצה להטיב לחבירו, יעשה אותן לשם מצוה.[3]

ויותר מזה ביאר אאמו”ר זצ”ל  (בשיחות מוסר מאמר ח’) בדברי הרמב”ם (בשמונה פרקים פ”ו), שמה שאמרו חז”ל: “אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי” (רש”י ויקרא כ כו), דכל זאת במצות השמעיות [חוקים], אבל במצות השכליות צריך אדם לומר אי אפשי לעשות רע כלל, ומעלתו גדולה ממעלת האדם המתאוה לרע ומושל בנפשו, יעו”ש, וביאר אאמו”ר זצ”ל כי אמנם במצות השכליות צריך לומר “אי אפשי”, ואם יאמר אדם רוצה אני לרצוח ולגזול ומה אעשה שהקב”ה גזר עלי, ודאי אדם מושחת הוא לגמרי, אבל עתה שנצטוינו על כך מאת הקב”ה, המניעה העיקרית מלרצוח ולגזול, היא ציוויו ית’, וכל שאר החישובים כאילו ליתנייהו ביחס לציווי הקב”ה, וכמו דאם יהא מונח לפני אדם מאכל מאוס שאינו אוכלו מחמת מיאוסו, ונודע לו שמעורב בתוכו סם המות וכל האוכלו מיד הוא מת, וכי נאמר שהוא פורש מן המאכל מחמת מיאוסו, ודאי שאינו כן, כי כשנודע לו שמעורב בו סם המות, פורש הוא מחמת סם המות שבו, שאעפ”י שגם לולא סם המות היה פורש מן המאכל, מ”מ עתה בגלל הטעם העיקרי של סכנת המות.[4]

ונראה דכמו כן הוא בכל המצוות שבין אדם לחבירו, דצורת המצוה היא שיתן צדקה מרצונו מתוך רחמנות על העני, אך כיון שנצטוה על כך, הרי עיקר תכלית נתינת הצדקה הוא קיום ציוויו ית’, וצורת קיום המצוה היא שנותן צדקה מתוך שמרחם על העני, ואין כאן סתירה.

ה) והנה שמעתי בשם אדם גדול שאמר שאם הוא רואה תינוק נופל על הארץ הוא מרימו ומנשקו, כאילו חומש נפל על הארץ, שהרי הוא צלם אלוקים. ויש שפקפקו ע”ז ואמרו שצריך לרחם על התינוק ולפייסו ולנשקו משום כאבו שלו, ולא משום דיש כאן צלם אלוקים שנפל.

ואכן כתב רש”י שמות כ’ כ”ג אשר לא תגלה ערותך, שהרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים ק”ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה. ואין מזה ראיה שהענין שלא לבזות אדם הוא משום שמבזה את צלם האלוקים, ונמצא שזה כעין מצוה שבין אדם למקום, אלא שזה פשוט דאע”ג דיש לרחם גם על בע”ח, וכמו שלמדנו מהאמור ורחמיו על כל מעשיו, שנענש רבינו הקדוש משום שלא ריחם על בהמה ונסתלקו יסוריו ע”י שריחם על “בני כרכושתא”, ומ”מ ודאי דעל אדם יש לרחם יותר, וחברך שהוא בדמות יוצרך, שהוא חשוב מאד, יותר יש לרחם עליו.

וראיתי בדעת חכמה ומוסר ח”ב מאמר י”ב, שהק’ על דברי הגמ’ ברכות י”ט ב’, אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’, כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, ומשמע דמסברא לא היה צריך לפושטו, אי לאו דלמדנו מהך קרא דאין חולקים כבוד במקום חילול השם, וזה תימה דהרי שלא לעבור על לאו צריך לתת כל ממונו, ואף לסבול בגופו כ”ז שאין פיקו”נ, ולמה  לא יצטרך לפשוט בגדיו בשוק כדי שלא לעבור על לאו דכלאים ומבואר מזה דכבוד הבריות חשוב כל כך לדחות תורה מחמתו, והוא משום דזהו כבוד צלם אלוקים, אלא שלמדים מקרא דכבוד ה’ גדול יותר.

ועי”ש שהמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים, אע”פ דיש בידו תורה ומע”ט אין לו חלק לעוה”ב, דאמנם בחילול שבת שהוא ודאי חמור ביותר, לא איבד את חלקו לעוה”ב, ואילו על ביזוי המועדות שלכמה ראשונים אינו אלא מדרבנן אין לו חלק לעוה”ב, וכן מלבין פני חבירו שהוא אבק רציחה, חמור הוא יותר מרציחה עצמה. וביאר הדברים, שכל הבריאה היא “לכבודי בראתיו”, שהכל הוא כבור שמים, ולכן אם עבר אדם עבירה חמורה ולא פגע בכבוד שמים, שלא עבר אלא משום שיצרו תקפו, יש לו חלק לעוה”ב, אבל המבזה את המועדות, אף דהעבירה היא קלה, מ”מ כיון שפגע בענין של כבוד, ביזה את המועדות, חילל כבוד שמים, אין לו חלק לעוה”ב. וכן מלבין פני חבירו ברבים חמור הוא יותר מרציחה עצמה, משם דפגיעה בכבוד צלם אלוקים יותר חמור מן הכל, ועי”ש שהאריך בזה הרבה.

והדברים מפורשים בתוי”ט אבות פ”ג מי”א, שכתב שמלבין פני חבירו ברבים הוא בכלל ‘כי דבר השם בזה’, לפי שהאדם נברא בצלם אלקים, והרי הוא “דבר השם”, כלומר “ענין ה’ וצלמו”. ודבר יאמר על ענין, כמו הלא דבר הוא (שמואל א’ י”ז), [וכוונתו למה שאמרו בסנהדרין צ”ט א’,דבר ה’ בזה זה המגלה פנים בתורה וכו’, הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, מכאן אמר רבי אליעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא], הנה מבואר מדבריו שהחומר של מלבין פני חבירו הוא מחמת בזיון של צלם אלוקים.

והנה עד כאן לא מצאנו אלא שחומר של בזיון לאדם הוא מחמת שהאדם הוא צלם אלוקים, אבל לא בכל מצוות שבין אדם לחבירו, אבל כתב בדעת חכמה ומוסר ח”ג מאמר ל”ג, כי כל ענייני בין אדם לחבירו נבנים על היסוד של צלם אלוקים, ולא כמו שהעולם סוברים שנצטוינו שלא נגזול ולא נזיק וכיוצא בזה, אלא הכל הוא בהלכות צלם אלוקים, ובזה נכללו גזילה וגניבה וכן אונאה וצער וכיוצא, הכל נובעים מפגיעה בצלם אלוקים, ונמצא דהן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו, הכל הוא כבוד שמים, אלא שגזה”כ היא שכבוד שמים ממש אינו נדחה מפני כבוד הבריות.

והנה הדברים עמוקים עד מאד, והרבה יש להתבונן בדבריו, אך מ”מ למדנו דעיקר המצות של בין אדם לחבירו, הן האיסורים והן המצוות, הם מחמת שהאדם הוא צלם אלוקים, ומ”מ אין זו סתירה למש”נ דמצות שבין לחבירו צריך לעשות כדי להטיב לחבירו, ולתת צדקה מתוך רחמנות על העני, וכמש”נ דזו היא צורת מעשה המצוה, ועדיין יש לעי’ הרבה בהגדרת הדברים.

ומבואר מזה גם מה שנתבאר לעיל מדברי הר”י בשע”ת, כי חסד מזכך את האדם ומכפר עליו יותר ממצוות שבין אדם למקום, והוא מש”כ הרא”ש “כי הקב”ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם רצון הבריות, במצוות שבין אדם לקונו”.

ה) ונסיים בדברי אאמו”ר זצ”ל בטעם שפנינה נענשה, אע”ג דלשם שמים כיעסה את חנה ונתכוונה לטובתה שתתפלל ותיושע, וצדקת גמורה היתה, מ”מ בין אדם לחבירו הוא כמו אש בוערת, והמכניס ידו לאש נכווה לא משום עונש אלא כך היא המציאות, וזה בגדר של טבע, [ונראה דאין הכוונה ל”טבע” ממש, שהרי אנו רואים הרבה בנ”א פוגעים ואינם נענשים, אלא סוג עונש כעין טבע, דהיינו דכוונה לטובה אינה מצילה מעונש זה, ומ”מ עונש הוא, וביצוע העונש תלוי בחשבונות שמים, כמו שאר עונשי שמים].

ושאלתי את אאמו”ר וכי רופא הקוטע רגלו של אדם כדי להצילו, נחשב שפגע בבין אדם לחבירו וייענש ע”ז, ואיני זוכר מה השיבני. אך נראה דחילוק גדול יש, דאין כוונת הרופא לצער את החלוה, אלא דע”י קטיעת הרגל בהכרח הוא מצטער, וכיון דקטע את הרגל לטובתו, לא פגע בבין אדם לחבירו. אבל חנה עיקר מטרתה היה לצערה, אלא דצער זה לטובתה היה, ולכן יש כאן פגיעה בבין אדם לחבירו אע”ג דכוונתה לטובה. ויותר מכך נראה, דחנה הוכרחה לצער את חנה באופן שלא תדע שלטובתה היא עושה כן, וע”כ היה שם פגיעה בבין אדם לחבירו, אבל באופן שצערו של אדם רפואה היא, אין המצערו פוגע בבין אדם לחבירו כל שהוא מתכוין לטובתו של חבירו, כיון שחבירו יודע שלטובתו הוא עושה, או שאינו יודע כלל מי עשה לו צער זה, והיינו דלא עצם הצער שהוא גורם לו היא הפגיעה בבין אדם לחבירו, כשהוא מתכוין לטובתו של חבירו, אלא מה שחבירו “מתעלל” בו.

[1]  ויש לעי’ בד’ ת”ק שסובר שהיא מדה בינונית, והרי לפמש”כ השע”ת עובר משום לא תאמץ, י”ל ע”פ מש”כ הרמב”ם פ”ז מתנו”ע ה”ב, שהלאו זה של לא תקפוץ אינו אלא כשהעני מבקש עי”ש, וי”ל דכן ס”ל להר”י גם לענין לאו דלא תאמץ, דכשאין עני מבקש אינו עובר בלאו זה.

[2]  ואינו מוכרח, דיתכן דרק במצות צדקה שנאמר בה לא תאמץ ובמצות הלואה שנאמר ולא ירע לבבך הדברים אמורים, משא”כ בשאר מצוות שבין אדם לחבירו.

[3]   ועי”ש בגור אריה שכתב כן גם בהקרבת העומר, שנאמר בה ואם תקריב מנחת ביכורים לה’ וגו’, “שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז”ל (ויק”ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות”. וודאי שגם שם שהוא מודה מרצונו, מ”מ כוונתו גם לקיים את מצות ה’.

[4]  והביא ראיה ברורה מדברי הרמב”ם מלכים ספ”ח, שכתב שבן נח צריך לקיים ז’ מצות מפני שנצטוה בהן ע”י הקב”ה בתורה, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ולא מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם”, עכ”ל. והרי בז’ המצוות כלולות גם מצוות שכליות, ומ”מ לא חילק הרמב”ם בהם וקבע כי את כולם יעשה מפני שציוה הקב”ה בתורה, ולא מפני הכרע הדעת, ואם בנכרי כך בישראל על אחת כמה וכמה