דברי רבותינו
Hagaon Harav Moshe Finkel zt''l
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (כג,כב)
מצוות לקט שכחה ופאה הן חלק מציוויי התורה לגמול חסד לנצרכים.
וצ”ב פי’ המושג “גמילות חסד”, הרי ‘גמול’ היינו תשלום עבור משהו, (כמש”נ על הקב”ה ‘הגומל חסדים טובים’, והיינו שמשלם שכר על עשיית חסד), ואילו חסד משמעותו בחינם, א”כ מה המושג ‘גמילות חסד’?
ביאור הדברים, שתי דרגות בחסד: ‘עשיית’ חסד ו’גמילות’ חסד. אדם צריך להגיע למעלה העליונה יותר של ‘גמילות חסד’.
פי’: אדם נצרך שמקבל חסד, לפעמים מתבייש מכך. לכן אנו מבקשים מהקב”ה “אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך וכו’ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד”.
אך יש עצה לעושה חסד, יכול הוא לתת למקבל הרגשה שהוא חייב לו את הדבר ולא נותן לו בחינם, וממילא לא יתבייש המקבל. אז הופך ה’עושה’ חסד ל’גומל’ חסד.
וכן פירש”י במגילת רות עהפ”ס וגם תשֹלוּ לה מן הצבתים”: “עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים”. ביאור הדברים: שלא יתנו לה במתנה משום שאז תתבייש, אלא יעשו עצמם כשוכחים ואז זה שלה ע”פ מצוות התורה.
הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל
נלב”ע י”ג באייר תשס”א
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
“מ’שלעפע קישקע’ לא מתים”
סיפר תלמיד הישיבה הרב שלמה לורנץ ז”ל: אחד מתלמידי ישיבת מיר שהיה בן ארץ מולדתי – הונגריה, נזקק לניתוח במעי העיוור, הרופא המקומי שבדק אותו הזהיר שעליו לעבור את הניתוח בדחיפות, כיוון שהוא בסכנת מוות.
בחור זה ביקש ממני שאסע עמו לוילנא כדי להיות לו לעזר בזמן הניתוח.
ניגשתי למרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה , כדי לבקש רשות לנסיעה [בישיבת מיר לא עזב בחור את הישיבה בלי לקבל רשות מהמשגיח]. דיווחתי למשגיח על מחלתו של חברי. בתוך דברי הזכרתי את אזהרת הרופא בהקשר לדחיפות הניתוח מפני סכנת המוות המאיימת על הבחור.
כששמע המשגיח את דברי, נעשה חיוור כסיד ורעד כולו כעלה נדף. לא הבנתי את השינוי הפתאומי שחל בו, וחשבתי לתומי, שהמשגיח מתרגש לשמע הידיעה שבחור מהישיבה נמצא במצב בריאותי קשה כל כך, עד כדי סכנת מוות.
מחשבה זו התבדתה מהר מאוד, כי לפתע שמעתי את המשגיח זועק בכל כוחו, ”אסור לומר את הדברים שאמרת. מ’שלעפע קישקע’ (מעי עיוור) לא מתים, מתים אך ורק מחטא!” – היתה זו זעקה מעומק הלב. הרגשתי את החרדה, ראיתי שהוא חיוור כסיד וכל גופו רועד; החרדה ויראת השמים העמוקה שהיו טמונות בדבריו חלחלו עמוק ללבי. הרגשתי שאני רועד מפני שנכשלתי בדיבורי ואמרתי דברים שאסור לאמרם.
מאז עברו כבר שבעים שנה, במשך כל השנים לא נמחק מלבי הרושם העז שעשתה עלי שיחה זו. איני יכול לשכוח את זעקתו של המשגיח, “מ’שלעפע קישקע’ (מעי עיוור) לא מתים, מתים אך ורק מחטא!”
כמדומני, שמשפט בודד זה ליוה אותי והשפיע עלי במשך כל ימי חיי.
מתוך ‘אוהל משה’
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
אמור
גוי הבא על בת ישראל הולד כשר
כתיב ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. ודרשו בתו”כ בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר. וכן מבואר דעת רש”י דעכו”ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו דבעי גירות.
והקשו מבכורות מ”ז דמבואר דרק בלויה שילדה מעכו”ם פטורה מפדה”ב משא”כ ישראלית, אלמא אין דין כקטן שנולד. ועוד הקשה באמרי משה סי’ כ”ז מדף צ”ז בהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דחייבין משום אשת אח דמשמע דכ”ש בהורתן בקדושה ולידתן בקדושה. ועוד הקשה מדף מ”ה דמפרש טעמא דמאן דמכשיר אפילו באשת איש משום דיליף מאשת אח דלאחריני תפסי קדושין לאפוקי עכו”ם דלא תפסי קדושין כלל.
(ובמהרי”ט אלגזי (אות ס”ה הראשון) חידש דתולה מי גידלו, והגרנ”ט תי’ דלא שייך כאן כקטן שנולד כיון דכבר הוא מעם ישראל אלא שאין בו קדושת ישראל, ובאמרי משה תי’ דחשיב כאילו חצי ממנו ישראל וחצי ממנו צריך גירות).
ובזכר יצחק סי’ ל’ (ד”ה ונראה) תי’ דהנה אמרו ביבמות כ”ג לימא קסבר רבינא עכו”ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומתרץ הגמרא נהי דממזר לא הוי כשר נמי לא הוי פסול מיקרי. וביאר דכוונת הגמרא דשני דברים יש בגוי, חדא שפטור ממצות ועוד שפסול לבא לקהל. ואינם תלוים זה בזה כמו דחזינן דקודם הרצאת דמים חייב במצות ופסול לקהל בכריתות ח’ ע”ב. ולכן י”ל דלענין חיוב מצות לא שייך לומר הלך אחר הפסול ולכן הוא כישראל אבל לענין היתר קהל אמרינן הלך אחר הפסול ואסור בקהל משום לא תתחתן בהם. אבל גירות זה לא שייך בו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון שהוא ישראל כבר לפני הגירות ואינו אלא להתירו בקהל (וכמו במילה וטבילה בלי הרצאת דמים דנראה פשוט דאמרינן כקטן שנולד ואח”כ עם הרצאת דמים לא אמרינן שוב כקטן שנולד דמי). וכתב שם דלפי דבריו מיושב כל הקושיות שהקשו על תוס’.
ימי הספירה
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה” (ויקרא כג,טו) וענין ספירת העומר לא נתפרש בתורה טעם מצוה זו, ובאור החיים הביא דברי הזוה״ק וכן הובא במשך חכמה ״כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ד׳ להזדווג לאומה זו, דן בזה כמשפט נדה שצריכה לספור ז׳ נקיים, וציוה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסם ככלה לחופה, והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות לצד הפלגת הטומאה, וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם וכו’. והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ד׳ נותן להם התורה.”
נמצאנו למדים מדברי הזוה״ק שספירת העומר היא ספירת שבעה נקיים לקבלת התורה שהוא היום שהקב״ה נזדווג כביכול לעם ישראל, כדאיתא בתענית סוף פ”ד ״ביום חתונתו זה מתן תורה”. ולפי שהיו ישראל שקועים בטומאת הנפש הוצרכו לטהרתם ספירת שבעה נקיים כספירת נדה לבעלה. ויש לבאר מהי גדרה של טומאת הנפשות, ובמה נטמאת הנפש?
כתב הרמב״ם (סוף מקוואות) שענין טומאות וטהרות גזירת הכתוב הן, וכן הטבילה מן הטומאות גזיה״כ היא והדבר תלוי בכוונת הלב, אך כתב הרמב״ם “ואעפ״כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואע״פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טיהור, [ומי הדעת כוונתו לתורה כי אין מים אלא תורה], הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם”.
ודעות הרעות קרא הרמב״ם בהלכות דעות למדות הרעות, וכן בהלכות תשובה כ׳ הרמב״ם (ז,ג) “צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן״, מבואר דטומאת הנפשות היינו הדעות הרעות שהן המדות הרעות שמטמאות הנפש.
אך צ”ב, דלכאורה דעות ומידות שני עניינים הם, כי דעות הן ענין של שכל והמדות הן בלב, ולמה קרא הר״מ למדות בלשון דעות? וכן צ״ב מדוע מדות רעות נקראות טומאת הנפשות?
וכן מצינו דיצר הרע עצמו נקרא טמא, כדאיתא בגמ’ (סוכה נב.) ״דרש ר׳ עוירא ואיתימא ריב״ל שבעה שמות יש לו ליצה״ר וכו’, דוד קראו טמא שנא׳ ‘לב טהור ברא לי אלקים’, מכלל דאיכא טמא”, מדיצר הטוב נקרא טהור יצה״ר נקרא טמא. וקראו ״לב טהור״ כי מקום משכנו של היצר הוא בלב כמשה”כ (בראשית ח,כא) “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
והטעם שקרא דוד ליצה״ר טמא מבואר במדרש שוח״ט במזמור התשובה (תהלים נא,ד) “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני- מכאן אתה למד שכל מי שעובר עבירה כאילו נטמא בנפש מת״. וברד״ק פירש: “כבסני מעוני- כי העוון בנפש כמו הכתם בבגד, ומחטאתי טהרני- שנטמאה הנפש בעוון”. לכך קרא הרמב״ם
למדות הרעות ״טומאת הנפשות״, שהרי הגורם לעוון היא המדה הרעה, לפיכך נקראת המדה הרעה טומאה כי היא הגורמת לחטא, והחוטא כאילו נטמא בטמא מת.
אף שהמדות מצד עצמן אינן רעות, ונקראו ״מדות״ מלשון מדידה, שניתן להשתמש עמהן לטוב, אך הן משתנות לפי מעשיו של האדם, אם הם טובים הרי מדותיו טובות, ולהיפך נעשות מדותיו רעות. כדוגמת מידת הקנאה שהיא מגונה מאוד, אך דוקא כשמקנא בענייני העוה״ז, ואילו ברוחניות יש לו לקנא כמשאה”כ (משלי כג,יז) “אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד׳ כל היום״. וכתב הגר״א “במי שבו יראת ד’ בו תקנא, וגם לא תאמר די, אלא תקנא ‘כל היום’, וכל ימי חייך אשר אתה חי על פני האדמה תהיה קנאתך ביראת ד'”.
הרוצה לשוב בתשובה מלבד שצריך לשוב ממעשיו הרעים יש לו לתקן המדות הרעות. כמו שמדת הגאוה מאוסה בעיני השי״ת כמש״כ (משלי טז,ה) ״תועבת ד׳ כל גבה לב”, כך כל המדות מתועבות בעיני השי״ת כמש״כ (משלי א,כ) “תועבת ד׳ עקשי לב”. כתב רבינו יונה “הם בעלי המדות הרעות וכו’ והודיענו כי בעלי המדות הרעות נתעבים לפני השי״ת כמו שכתוב ‘תועבת ד׳ כל גבה לב’ וגו’, ורצונו תמימי דרך.”
והא דעבירה נקראת טומאה מתבאר מדברי הגמ’ (יומא לט,א) “תנא דבי ר׳ ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ‘ולא תטמאו בהם ונטמתם בם’, אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמטם״. ופירש״י ״מטמטמת-
אוטמת וסותמת מכל חכמה”. טומאה נגזרת מלשון טמטום, כל עבירה מטמטמת וסותמת אל לבו ונסתם הלב מכל חכמה. חכמה פירושה חכמת התורה שאותה סותרת הטומאה. אך לא נאטם מחכמות חצוניות אף ששקוע בטומאה עמוקה, כי הטומאה סותמת את חכמת הלב והחכמות החצוניות אין משכנם בלב. לכך אנו רואים חכמים גדולים הבקיאים בחכמות העולם ואינם מאמינים בקב״ה, ואף שנאמר ״השמים מספרים כבוד א־ל” וכתב הרמב״ם (יסודי התורה ב,ב) “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול”. מ״מ הם אינם רואים כלום כי לבם סתום ואטום מכל חכמה ע״י העבירות שבהם, וזה שאמר הכתוב (תהלים מט,יג) “אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו”. ביאר המאירי: אם האדם שהוא “ביקר”- יש לו שכל, ועם כל זאת “ולא יבין”- אינו משליט את השכל על עצמו, הרי “נמשל כבהמות נדמו”- דומה הוא כבהמה, כי אין הבדל בין הבהמה שאין לה שכל לאדם שאינו משתמש בשכלו, אדרבא סותם ומטמטם את לבו.
יצר הרע נקרא טמא, כי חטא הוא טומאה שפירושה טמטום, וגרועה טומאת החטא מטומאת המת והשרץ, שהם אינם אלא טומאת הגוף, והחטא הוא טומאת הנפש שסותמת את הלב מכל חכמה, ולכך גם טהרתה שונה.
ימי הספירה ניתנו כימי הכנה לקבלת התורה, לטהר עצמנו מטומאת הנפשות. בלי הכנה אי אפשר לזכות לקבלת התורה, שהרי טומאת המדות אוטמת וסותמת מכל חכמה. המדות הרעות הן הסיבה והגורם לכל המפריד והמפסיד של הרוחניות. כמש”כ באבות (ד,כא) ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. ביאר הרמב״ם: כי באלה המדות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות. ובאלה נפרדו תלמידיו של אברהם אבינו מתלמידיו של בלעם הרשע כמש״כ באבות (ה,יט) ״עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע.” ג’ מדות אלו הן הקנאה והתאוה והכבוד, כמו שביארו רש״י הרמב״ם ורבינו יונה. עין רעה היא הקנאה, צרות עין בשל חבירו. רוח גבוהה היא הגאוה והכבוד, ונפש רחבה היא התאוה. והם ראש לכל העבירות, כי מקנאה נוצר כעס ושנאה עד לרציחה, ובגאוה נאמר “ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלוקיך”, ואם
שוכח את ד׳ הלא אין מעצור לפניו מלחטא, זוהי דרכם של בלעם הרשע ותלמידיו. אבל תלמידיו של אברהם אבינו הם עין טובה שזו מידת חסד לאברהם, רוח נמוכה שהיא הענוה, ונפש שפלה שהיא הפרישות היפך התאוה.
ביאר המהר״ל בדרך חיים (אבות ד,כא) דמה שכתב התנא מוציאין את ״האדם״ פירושו אדם הראשון, שאלו הג’ מדות הן שהיו בעוכריו להוציאו ולטרדו מן העולם. וכמשאה”כ (בראשית ג,ו) ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל” וגו’. מבואר כאן ג’ המדות הללו, ״כי טוב העץ למאכל״ הוא נגד התאוה שממנה תאב למאכל. ״וכי תאוה הוא לעינים״ הוא נגד הקנאה כי כח הראות הוא כח הנפש ומזה נולד עין רעה שהיא צרות עין בשל חבירו, ״ונחמד העץ להשכיל” הוא נגד הכבוד שהוא בכל השכלי, ונתאוו להשכיל יותר ממה שנתן להם הקב״ה, ומדות אלו הן הגורמות לטומאת הנפשות וחייב אדם להטהר מהן בטרם יגש לקבלת התורה.
העצה להטהר ממדות אלו, למדונו חז״ל במדרש (שוח״ט הנ”ל) וז״ל: ״ואין מטהרין אותו אלא באזוב, וכן הוא אומר תחטאני באזוב ואטהר”. דימו חז״ל את החוטא לטמא מת גם לענין טהרתו, כמו שהנטמא במת טהרתו באזוב, כך החוטא מטהרין אותו באזוב. ומכח זה כתב באור זרוע (סי’ קי״ב) באחד שהרג את הנפש שאסור לו להיות שליח צבור, אבל אם עשה תשובה אף שצריך עדיין חלוקי כפרה מ״מ כבר כשר להיות ש״ץ. ואמר רבינו שמחה שצריך לטבול במקוה, כי אמרו במדרש שהחוטא כאילו נטמא במת.
אך טהרת אזוב לא נתבאר במדרש מהו? ונראה שהוא כמו שפירש״י לענין מצורע (ויקרא יד,ד) שנאמר בטהרתו שיקח שני תולעת ואזוב. ופרש׳׳י: ״מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.” זוהי עיקר טהרתו- שישפיל גאוותו, ואפשר שזה גם הענין בטמא מת שמזים עליו אפר פרה באזוב, כדי שישפיל עצמו ויזכור שתקוות אנוש רימה ובזה טהרתו. כך גם החוטא צריך אזוב לטהרתו, פירוש שיכניע וישפיל את עצמו, וזהו התיקון לכל המדות הרעות. כמו שגאוה היא שורש כל המדות הרעות, כך הענוה היא שורש ותיקון לכל המדות הטובות. כי העניו עינו טובה בשל חבירו ואינו מתקנא בו, אדרבה שמח בטובתו ומכיר טובה לכל אחד, ק״ו שמכיר טובה לקב״ה שנותן לו כל צרכו בחסד וברחמים אף שלא מגיע לו כלום. ואף משה רבינו לא נשתבח אלא במדה זו של ענוה, כי היא כוללת את כל המדות הטובות והמדרגות הנעלות.
זוהי ההכנה הנכונה לקבלת התורה, שישפיל עצמו כאזוב ובזה מטהר נפשו כדי שתשכון בו התורה. דרכה של התורה היא ללכת למקום נמוך. כך נזכה לקבלת התורה בחכמתה ובקדושתה השלמה אמן.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
From Plowing to Harvest
Lag Ba’omer
Harav Hagaon Yehuda Wagshal
The Rema, in Hilchos Sefiras Ha’omer, states that on Lag Ba’omer we are marbeh b’simchah a little. But the reason for the simchah of Lag Ba’omer seems questionable. On one hand, the Shulchan Aruch and the Rema say that the reason we rejoice on Lag Ba’omer is because it’s the day when the talmidim of R’ Akiva stopped dying. On the other hand, we all know from other sources that the reason for the simchah of Lag Ba’omer is that it’s the yahrtzeit of R’ Shimon bar Yochai, which was the day when the secrets of R’ Shimon bar Yochai’s Torah were revealed. The Shulchan Aruch does not mention that, but the Magen Avraham on the Shulchan Aruch alludes to it. In connection to the Rema’s statement that we’re marbeh b’simchah on Lag Ba’omer, the Magen Avraham records the following story, from the Kavanos of the Arizal. A certain gadol used to say the Nacheim prayer of Tisha b’Av every day, as a sign of his mourning for the Churban Beis Hamikdash, and he was punished.
The Magen Avraham cites this story in brief, but it’s brought down elsewhere at length. On Lag Ba’omer, the Arizal and his talmidim went to the kever of R’ Shimon bar Yochai, and they celebrated and davened there. One of the talmidim recited Nacheim in his quiet Shemoneh Esrei, and the Arizal approached him and told him that R’ Shimon bar Yochai himself had come to him and complained that his talmid was saying Nacheim on his day of simchah. Because of that, this talmid was punished severely: his child passed away and everyone came to comfort him, which was middah k’neged middah – he said Nacheim, so he needed a nechamah. Clearly the Magen Avraham is alluding to the other reason for simchah on Lag Ba’omer: the yahrtzeit of R’ Shimon bar Yochai.
I would assume that it’s no mere coincidence that these two events – the end of the deaths of R’ Akiva’s students and the revelation of R’ Shimon bar Yochai’s Torah – happened on the same day. There must be some connection between the two events.
In truth, it’s hard to understand why we rejoice over the fact that R’ Akiva’s talmidim stopped dying on Lag Ba’omer. The Pri Chadash points out that on this day, there was no one left! All 24,000 talmidim had been wiped out, and the world was in a state of utter churban, as the Gemara says:והיה העולם שמם . That’s a reason to rejoice? Are we b’simchah on Lag Ba’omer to commemorate the total destruction of all of R’ Akiva’s talmidim?
Regarding the story that the Magen Avraham mentions, we can ask another question. What was so terrible about saying Nacheim on Lag Ba’omer that caused the Arizal’s talmid to be punished? We know that we are obligated to remember the churban at all times, even during times of simchah. Even at a wedding, at the height of a personal simchah, we are required to remember the churban of Yerushalayim: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. Why, then, is the simchah of Lag Ba’omer different, to the extent that a person who said Nacheim on that day was punished severely?
Plowing vs. Destruction
The churban Beis Hamikdash is described by the navi as “plowing” – צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ – and this description really applies to any churban. In what way was the churban similar to an act of plowing?
When viewed as an isolated act, plowing seems like an act of destruction: you take a beautiful field and rips it to pieces. In context, however, plowing is not destructive at all. True, if you plow the field and don’t follow up by planting seeds, covering them with earth, watering them, and cultivating them, then the plowing remains an act of destruction. But if you follow the act of plowing with the constructive activities that result in the growth of a useful crop, and you harvest and utilize the fruits of your labors, then the plowing turns out to be the beginning of a process of tremendous growth.
This is why the navi states, regarding the fast days for the churban:צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. Even Tisha b’Av itself, which is the day of the churban Beis Hamikdash, will eventually be a day of Yom Tov. What happened on Tisha b’Av that is cause for eventual celebration? The answer is that Hakadosh Baruch Hu does not perform acts of destruction. Churban implies that everything is over, and that’s not what Hashem does. Hakadosh Baruch Hu performs acts of plowing.
The end result of the plowing is up to us. If we leave the initial destruction as a churban, and we don’t plant new seeds and cultivate them to ensure future growth, the act of plowing is indeed an act of destruction. But if we plant the seeds and help them grow, then the churban marks the beginning of tremendous new growth. Churban Bayis Rishon and Churban Bayis Sheini were terrible calamities, but if Klal Yisrael followed those acts of plowing by planting seeds and helping them grow, then the end result will be the building of the third Beis Hamikdash, which will be on a higher madreigah than the first and second, and will never be destroyed. That high madregiah can come about only because of the churban of the first two Batei Mikdash.
In essence, then, the churban – the plowing – if used properly, will eventually turn into the beginning of new growth, the higher madreigah of the third Beis Hamikdash. And that’s why it’s going to be a Yom Tov. Tisha b’Av will be the Yom Tov of the geulah, because the process of that ultimate geulah really began on Tisha b’Av, when the field was plowed, so to speak, and its growth began.
Similarly, every churban in and of itself is a destruction, but it can potentially become a Yom Tov if it is utilized as an act of plowing.
Planting Toras Rashbi
The Gemara in Yevamos says that between Pesach and Shavuos, twelve thousand pairs of R’ Akiva’s talmidim died, and the world was desolate due to this loss: עד שבא ר’ עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – until R’ Akiva found five talmidim in the south and taught them, at which time the world was refilled with Torah. The Gemara seems to emphasize that the new talmidim of R’ Akiva were in the south of Eretz Yisrael. Why is that relevant to the story? What’s the difference if where they were located?
Perhaps the Gemara is alluding to the following idea. R’ Akiva and his original talmidim lived in the north. Presumably, had these talmidim remained alive, R’ Akiva would have had no reason to travel to the south, and he would never have found his five new talmidim. After losing his original 24,000 talmidim, there was no one left in the north to teach, so he had to search for new talmidim until he found רבותינו שבדרום and began teaching them. He found these new talmidim in the south only because of the death of the original talmidim.
Among these new talmidim was R’ Shimon bar Yochai – and that means that the Torah greatness of R’ Shimon bar Yochai came about only because of the death of the original talmidim of R’ Akiva! R’ Shimon bar Yochai himself testified, as the Gemara in Gittin teaches, that his primary greatness came from R’ Akiva.
The Zohar teaches that on Lag Ba’omer, right before R’ Shimon bar Yochai’s passing, profound secrets of the Torah were revealed to world. It turns out, then, that on the very day when R’ Akiva’s talmidim were completely wiped out, R’ Shimon bar Yochai’s Torah reached its zenith. And this revelation really began with the death of R’ Akiva’s students. Although their death was a tremendous churban, in retrospect it was an act of plowing – and the fact that it was an act of plowing became evident many years later on Lag Ba’omer, when the fruits of that churban were revealed, in the form of R’ Shimon bar Yochai’s Torah.
This explains the connection between the two events we commemorate on Lag Ba’omer, and this answers the question of the Pri Chadash. No, we are not making a party on Lag Ba’omer because the last of R’ Akiva’s talmidim died and there was no one left. Rather, we are celebrating the idea that because of the end of the deaths of R’ Akiva’s talmidim, he traveled to the south, found new talmidim, and set in motion the process that caused something greater and bigger than before: R’ Shimon bar Yochai’s Torah!
We can now understand why the recitation of Nacheim on Lag Ba’omer was so incongruous. Nacheim is a tefillah that we say in the midst of galus, when we don’t yet have the perspective of viewing the churban as an act of plowing, and we see it purely as a churban. But le’asid lavo, when צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, the churban will be revealed as an act of plowing. In galus we don’t yet see it that way, but on Lag Ba’omer we got a glimpse of that perspective, because the very desolation of the death of R’ Akiva’s talmidim was shown to have lain the groundwork for R’ Shimon bar Yochai’s Torah. Therefore, Lag Ba’omer is not a day to say Nacheim, and that is why R’ Shimon bar Yochai protested its recitation by the Arizal’s talmid.
This is the significance of the simchah of Lag Ba’omer in general. Lag Ba’omer is the day to realize that there’s really no such thing as churban, and that any difficult situation we find ourselves in is, in truth, an act of plowing. Klal Yisrael now is experiencing a difficult situation that is a churban on many levels, but on the day of Lag Ba’omer we have the ability to view it as an act of plowing.
May the fruits of all the tzaros and churbanos be revealed speedily, and may Hashem bring about the time when they will be לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים.