דברי רבותינו

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (כג,כב)

מצוות לקט שכחה ופאה הן חלק מציוויי התורה לגמול חסד לנצרכים.

וצ”ב פי’ המושג “גמילות חסד”, הרי ‘גמול’ היינו תשלום עבור משהו, (כמש”נ על הקב”ה ‘הגומל חסדים טובים’, והיינו שמשלם שכר על עשיית חסד), ואילו חסד משמעותו בחינם, א”כ מה המושג ‘גמילות חסד’?

ביאור הדברים, שתי דרגות בחסד: ‘עשיית’ חסד ו’גמילות’ חסד. אדם צריך להגיע למעלה העליונה יותר של ‘גמילות חסד’.

פי’: אדם נצרך שמקבל חסד, לפעמים מתבייש מכך. לכן אנו מבקשים מהקב”ה “אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך וכו’ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד”.

אך יש עצה לעושה חסד, יכול הוא לתת למקבל הרגשה שהוא חייב לו את הדבר ולא נותן לו בחינם, וממילא לא יתבייש המקבל. אז הופך ה’עושה’ חסד ל’גומל’ חסד.

וכן פירש”י במגילת רות עהפ”ס וגם תשֹלוּ לה מן הצבתים”: “עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים”. ביאור הדברים: שלא יתנו לה במתנה משום שאז תתבייש, אלא יעשו עצמם כשוכחים ואז זה שלה ע”פ מצוות התורה.

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל

נלב”ע י”ג באייר תשס”א

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

“מ’שלעפע קישקע’ לא מתים”

סיפר תלמיד הישיבה הרב שלמה לורנץ ז”ל: אחד מתלמידי ישיבת מיר שהיה בן ארץ מולדתי – הונגריה, נזקק לניתוח במעי העיוור, הרופא המקומי שבדק אותו הזהיר שעליו לעבור את הניתוח בדחיפות, כיוון שהוא בסכנת מוות.

בחור זה ביקש ממני שאסע עמו לוילנא כדי להיות לו לעזר בזמן הניתוח.

ניגשתי למרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה , כדי לבקש רשות לנסיעה [בישיבת מיר לא עזב בחור את הישיבה בלי לקבל רשות מהמשגיח]. דיווחתי למשגיח על מחלתו של חברי. בתוך דברי הזכרתי את אזהרת הרופא בהקשר לדחיפות הניתוח מפני סכנת המוות המאיימת על הבחור.

כששמע המשגיח את דברי, נעשה חיוור כסיד ורעד כולו כעלה נדף. לא הבנתי את השינוי הפתאומי שחל בו, וחשבתי לתומי, שהמשגיח מתרגש לשמע הידיעה שבחור מהישיבה נמצא במצב בריאותי קשה כל כך, עד כדי סכנת מוות.

מחשבה זו התבדתה מהר מאוד, כי לפתע שמעתי את המשגיח זועק בכל כוחו, ”אסור לומר את הדברים שאמרת. מ’שלעפע קישקע’ (מעי עיוור) לא מתים, מתים אך ורק מחטא!” – היתה זו זעקה מעומק הלב. הרגשתי את החרדה, ראיתי שהוא חיוור כסיד וכל גופו רועד; החרדה ויראת השמים העמוקה שהיו טמונות בדבריו חלחלו עמוק ללבי. הרגשתי שאני רועד מפני שנכשלתי בדיבורי ואמרתי דברים שאסור לאמרם.

מאז עברו כבר שבעים שנה, במשך כל השנים לא נמחק מלבי הרושם העז שעשתה עלי שיחה זו. איני יכול לשכוח את זעקתו של המשגיח, “מ’שלעפע קישקע’ (מעי עיוור) לא מתים, מתים אך ורק מחטא!”

כמדומני, שמשפט בודד זה ליוה אותי והשפיע עלי במשך כל ימי חיי.

מתוך ‘אוהל משה’

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

אמור

גוי הבא על בת ישראל הולד כשר

כתיב ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. ודרשו בתו”כ בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר. וכן מבואר דעת רש”י דעכו”ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו דבעי גירות.

והקשו מבכורות מ”ז דמבואר דרק בלויה שילדה מעכו”ם פטורה מפדה”ב משא”כ ישראלית, אלמא אין דין כקטן שנולד. ועוד הקשה באמרי משה סי’ כ”ז מדף צ”ז בהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דחייבין משום אשת אח דמשמע דכ”ש בהורתן בקדושה ולידתן בקדושה. ועוד הקשה מדף מ”ה דמפרש טעמא דמאן דמכשיר אפילו באשת איש משום דיליף מאשת אח דלאחריני תפסי קדושין לאפוקי עכו”ם דלא תפסי קדושין כלל.

(ובמהרי”ט אלגזי (אות ס”ה הראשון) חידש דתולה מי גידלו, והגרנ”ט תי’ דלא שייך כאן כקטן שנולד כיון דכבר הוא מעם ישראל אלא שאין בו קדושת ישראל, ובאמרי משה תי’ דחשיב כאילו חצי ממנו ישראל וחצי ממנו צריך גירות).

ובזכר יצחק סי’ ל’ (ד”ה ונראה) תי’ דהנה אמרו ביבמות כ”ג לימא קסבר רבינא עכו”ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומתרץ הגמרא נהי דממזר לא הוי כשר נמי לא הוי פסול מיקרי. וביאר דכוונת הגמרא דשני דברים יש בגוי, חדא שפטור ממצות ועוד שפסול לבא לקהל. ואינם תלוים זה בזה כמו דחזינן דקודם הרצאת דמים חייב במצות ופסול לקהל בכריתות ח’ ע”ב. ולכן י”ל דלענין חיוב מצות לא שייך לומר הלך אחר הפסול ולכן הוא כישראל אבל לענין היתר קהל אמרינן הלך אחר הפסול ואסור בקהל משום לא תתחתן בהם. אבל גירות זה לא שייך בו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון שהוא ישראל כבר לפני הגירות ואינו אלא להתירו בקהל (וכמו במילה וטבילה בלי הרצאת דמים דנראה פשוט דאמרינן כקטן שנולד ואח”כ עם הרצאת דמים לא אמרינן שוב כקטן שנולד דמי). וכתב שם דלפי דבריו מיושב כל הקושיות שהקשו על תוס’.

ימי הספירה

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה” (ויקרא כג,טו) וענין ספירת העומר לא נתפרש בתורה טעם מצוה זו, ובאור החיים הביא דברי הזוה״ק וכן הובא במשך חכמה ״כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ד׳ להזדווג לאומה זו, דן בזה כמשפט נדה שצריכה לספור ז׳ נקיים, וציוה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסם ככלה לחופה, והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות לצד הפלגת הטומאה, וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם וכו’. והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ד׳ נותן להם התורה.”

נמצאנו למדים מדברי הזוה״ק שספירת העומר היא ספירת שבעה נקיים לקבלת התורה שהוא היום שהקב״ה נזדווג כביכול לעם ישראל, כדאיתא בתענית סוף פ”ד ״ביום חתונתו זה מתן תורה”. ולפי שהיו ישראל שקועים בטומאת הנפש הוצרכו לטהרתם ספירת שבעה נקיים כספירת נדה לבעלה. ויש לבאר מהי גדרה של טומאת הנפשות, ובמה נטמאת הנפש?

כתב הרמב״ם (סוף מקוואות) שענין טומאות וטהרות גזירת הכתוב הן, וכן הטבילה מן הטומאות גזיה״כ היא והדבר תלוי בכוונת הלב, אך כתב הרמב״ם “ואעפ״כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואע״פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טיהור, [ומי הדעת כוונתו לתורה כי אין מים אלא תורה], הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם”.

ודעות הרעות קרא הרמב״ם בהלכות דעות למדות הרעות, וכן בהלכות תשובה כ׳ הרמב״ם (ז,ג) “צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן״, מבואר דטומאת הנפשות היינו הדעות הרעות שהן המדות הרעות שמטמאות הנפש.

אך צ”ב, דלכאורה דעות ומידות שני עניינים הם, כי דעות הן ענין של שכל והמדות הן בלב, ולמה קרא הר״מ למדות בלשון דעות? וכן צ״ב מדוע מדות רעות נקראות טומאת הנפשות?

וכן מצינו דיצר הרע עצמו נקרא טמא, כדאיתא בגמ’ (סוכה נב.) ״דרש ר׳ עוירא ואיתימא ריב״ל שבעה שמות יש לו ליצה״ר וכו’, דוד קראו טמא שנא׳ ‘לב טהור ברא לי אלקים’, מכלל דאיכא טמא”, מדיצר הטוב נקרא טהור יצה״ר נקרא טמא. וקראו ״לב טהור״ כי מקום משכנו של היצר הוא בלב כמשה”כ (בראשית ח,כא) “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.

והטעם שקרא דוד ליצה״ר טמא מבואר במדרש שוח״ט במזמור התשובה (תהלים נא,ד) “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני- מכאן אתה למד שכל מי שעובר עבירה כאילו נטמא בנפש מת״. וברד״ק פירש: “כבסני מעוני- כי העוון בנפש כמו הכתם בבגד, ומחטאתי טהרני- שנטמאה הנפש בעוון”. לכך קרא הרמב״ם

למדות הרעות ״טומאת הנפשות״, שהרי הגורם לעוון היא המדה הרעה, לפיכך נקראת המדה הרעה טומאה כי היא הגורמת לחטא, והחוטא כאילו נטמא בטמא מת.

אף שהמדות מצד עצמן אינן רעות, ונקראו ״מדות״ מלשון מדידה, שניתן להשתמש עמהן לטוב, אך הן משתנות לפי מעשיו של האדם, אם הם טובים הרי מדותיו טובות, ולהיפך נעשות מדותיו רעות. כדוגמת מידת הקנאה שהיא מגונה מאוד, אך דוקא כשמקנא בענייני העוה״ז, ואילו ברוחניות יש לו לקנא כמשאה”כ (משלי כג,יז) “אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד׳ כל היום״. וכתב הגר״א “במי שבו יראת ד’ בו תקנא, וגם לא תאמר די, אלא תקנא ‘כל היום’, וכל ימי חייך אשר אתה חי על פני האדמה תהיה קנאתך ביראת ד'”.

הרוצה לשוב בתשובה מלבד שצריך לשוב ממעשיו הרעים יש לו לתקן המדות הרעות. כמו שמדת הגאוה מאוסה בעיני השי״ת כמש״כ (משלי טז,ה) ״תועבת ד׳ כל גבה לב”, כך כל המדות מתועבות בעיני השי״ת כמש״כ (משלי א,כ) “תועבת ד׳ עקשי לב”. כתב רבינו יונה “הם בעלי המדות הרעות וכו’ והודיענו כי בעלי המדות הרעות נתעבים לפני השי״ת כמו שכתוב ‘תועבת ד׳ כל גבה לב’ וגו’, ורצונו תמימי דרך.”

והא דעבירה נקראת טומאה מתבאר מדברי הגמ’ (יומא לט,א) “תנא דבי ר׳ ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ‘ולא תטמאו בהם ונטמתם בם’, אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמטם״. ופירש״י ״מטמטמת-

אוטמת וסותמת מכל חכמה”. טומאה נגזרת מלשון טמטום, כל עבירה מטמטמת וסותמת אל לבו ונסתם הלב מכל חכמה. חכמה פירושה חכמת התורה שאותה סותרת הטומאה. אך לא נאטם מחכמות חצוניות אף ששקוע בטומאה עמוקה, כי הטומאה סותמת את חכמת הלב והחכמות החצוניות אין משכנם בלב. לכך אנו רואים חכמים גדולים הבקיאים בחכמות העולם ואינם מאמינים בקב״ה, ואף שנאמר ״השמים מספרים כבוד א־ל” וכתב הרמב״ם (יסודי התורה ב,ב) “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול”. מ״מ הם אינם רואים כלום כי לבם סתום ואטום מכל חכמה ע״י העבירות שבהם, וזה שאמר הכתוב (תהלים מט,יג) “אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו”. ביאר המאירי: אם האדם שהוא “ביקר”- יש לו שכל, ועם כל זאת “ולא יבין”- אינו משליט את השכל על עצמו, הרי “נמשל כבהמות נדמו”- דומה הוא כבהמה, כי אין הבדל בין הבהמה שאין לה שכל לאדם שאינו משתמש בשכלו, אדרבא סותם ומטמטם את לבו.

יצר הרע נקרא טמא, כי חטא הוא טומאה שפירושה טמטום, וגרועה טומאת החטא מטומאת המת והשרץ, שהם אינם אלא טומאת הגוף, והחטא הוא טומאת הנפש שסותמת את הלב מכל חכמה, ולכך גם טהרתה שונה.

ימי הספירה ניתנו כימי הכנה לקבלת התורה, לטהר עצמנו מטומאת הנפשות. בלי הכנה אי אפשר לזכות לקבלת התורה, שהרי טומאת המדות אוטמת וסותמת מכל חכמה. המדות הרעות הן הסיבה והגורם לכל המפריד והמפסיד של הרוחניות. כמש”כ באבות (ד,כא) ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. ביאר הרמב״ם: כי באלה המדות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות. ובאלה נפרדו תלמידיו של אברהם אבינו מתלמידיו של בלעם הרשע כמש״כ באבות (ה,יט) ״עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע.” ג’ מדות אלו הן הקנאה והתאוה והכבוד, כמו שביארו רש״י הרמב״ם ורבינו יונה. עין רעה היא הקנאה, צרות עין בשל חבירו. רוח גבוהה היא הגאוה והכבוד, ונפש רחבה היא התאוה. והם ראש לכל העבירות, כי מקנאה נוצר כעס ושנאה עד לרציחה, ובגאוה נאמר “ורם לבבך ושכחת את ד׳ אלוקיך”, ואם

שוכח את ד׳ הלא אין מעצור לפניו מלחטא, זוהי דרכם של בלעם הרשע ותלמידיו. אבל תלמידיו של אברהם אבינו הם עין טובה שזו מידת חסד לאברהם, רוח נמוכה שהיא הענוה, ונפש שפלה שהיא הפרישות היפך התאוה.

ביאר המהר״ל בדרך חיים (אבות ד,כא) דמה שכתב התנא מוציאין את ״האדם״ פירושו אדם הראשון, שאלו הג’ מדות הן שהיו בעוכריו להוציאו ולטרדו מן העולם. וכמשאה”כ (בראשית ג,ו) ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל” וגו’. מבואר כאן ג’ המדות הללו, ״כי טוב העץ למאכל״ הוא נגד התאוה שממנה תאב למאכל. ״וכי תאוה הוא לעינים״ הוא נגד הקנאה כי כח הראות הוא כח הנפש ומזה נולד עין רעה שהיא צרות עין בשל חבירו, ״ונחמד העץ להשכיל” הוא נגד הכבוד שהוא בכל השכלי, ונתאוו להשכיל יותר ממה שנתן להם הקב״ה, ומדות אלו הן הגורמות לטומאת הנפשות וחייב אדם להטהר מהן בטרם יגש לקבלת התורה.

העצה להטהר ממדות אלו, למדונו חז״ל במדרש (שוח״ט הנ”ל) וז״ל: ״ואין מטהרין אותו אלא באזוב, וכן הוא אומר תחטאני באזוב ואטהר”. דימו חז״ל את החוטא לטמא מת גם לענין טהרתו, כמו שהנטמא במת טהרתו באזוב, כך החוטא מטהרין אותו באזוב. ומכח זה כתב באור זרוע (סי’ קי״ב) באחד שהרג את הנפש שאסור לו להיות שליח צבור, אבל אם עשה תשובה אף שצריך עדיין חלוקי כפרה מ״מ כבר כשר להיות ש״ץ. ואמר רבינו שמחה שצריך לטבול במקוה, כי אמרו במדרש שהחוטא כאילו נטמא במת.

אך טהרת אזוב לא נתבאר במדרש מהו? ונראה שהוא כמו שפירש״י לענין מצורע (ויקרא יד,ד) שנאמר בטהרתו שיקח שני תולעת ואזוב. ופרש׳׳י: ״מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.” זוהי עיקר טהרתו- שישפיל גאוותו, ואפשר שזה גם הענין בטמא מת שמזים עליו אפר פרה באזוב, כדי שישפיל עצמו ויזכור שתקוות אנוש רימה ובזה טהרתו. כך גם החוטא צריך אזוב לטהרתו, פירוש שיכניע וישפיל את עצמו, וזהו התיקון לכל המדות הרעות. כמו שגאוה היא שורש כל המדות הרעות, כך הענוה היא שורש ותיקון לכל המדות הטובות. כי העניו עינו טובה בשל חבירו ואינו מתקנא בו, אדרבה שמח בטובתו ומכיר טובה לכל אחד, ק״ו שמכיר טובה לקב״ה שנותן לו כל צרכו בחסד וברחמים אף שלא מגיע לו כלום. ואף משה רבינו לא נשתבח אלא במדה זו של ענוה, כי היא כוללת את כל המדות הטובות והמדרגות הנעלות.

זוהי ההכנה הנכונה לקבלת התורה, שישפיל עצמו כאזוב ובזה מטהר נפשו כדי שתשכון בו התורה. דרכה של התורה היא ללכת למקום נמוך. כך נזכה לקבלת התורה בחכמתה ובקדושתה השלמה אמן.