דברי רבותינו

וכי תזבחו זבח תודה לה’ לרצונכם תזבחו (כב,כט)

ופירש”י: לרצונכם תזבחו- תחילת זביחתכם תזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל- וכו’ שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון.

אומר המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל: בקדשים רוב הפסולים הם במחשבה, לא לשם הזבח או הבעלים, חוץ לזמנו או למקומו וכד’. והכל בהתחלה, ‘תחילת זביחתכם תזהרו שתהא לרצון לכם’. אם בהתחלה תהיה מחשבת פסול, אע”פ שלמעשה רוצה הוא לאכלו בזמנו ובמקומו כדין, פיגול הוא לא ירצה.

יסוד הוא זה בכל עבודת ה’, כל פסול שהוא בהתחלה אין לו תקנה. נורא ואיום הזהירות שצריכה להיות בהתחלה! וכן בחלק הטוב, צריך לחשוב בהתחלה את כל הכוונות  הטובות, ‘לרצונכם תזבחו- תחילת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם’.

ועלינו  לדעת ש’התחלה’ אינה רק בתחילת המעשה, אלא עוד הרבה לפני המעשה ולפני המחשבה יש את נטיית הלב. נטיית הלב לטוב או למוטב היא ההתחלה האמיתית, ושם נכלל האדם ופעולותיו, וזהו שהתפלל שלמה המע”ה “יהי ה”א עמנו וכו’ להטות לבבנו אליו” (מ”א ח,נח).

ידע האדם, שכפי מה ששם מגמתו בתחילת צעדיו ולבש עוז בהתחלה, כך יזכה ויברך על המוגמר. ואם באמצע הדרך נכשל ומתעכב, סימן הוא כי לא אזר כוחו בהתחלה, ומה שהחסיר בהתחלה אינו יכול למצוא בסוף.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

בהספד שנשא מרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל אחר הסתלקותו של הגה”צ רבי אליהו לופיאן זצוק”ל אמר:

לפני שמונה שנים הייתי חולה מסוכן. היודעים אתם מי הצילני? אלו תפילות הצילוני? תפילותיו של רבינו רבי אליהו לופיאן זצוק”ל. לא אוכל לפרט אבל יודע אני שתפילותיו הצילוני. מעולם לא הודיתי לו על כך, עתה עושה אני זאת בפרהסיא.

המשיל וסיפר הרב דוד יוסף שלוסברג: לאחר ששמעתי את הדברים, סקרן הייתי לדעת מה סתם ראש הישיבה באומרו: “לא אוכל לפרט…”. חקרתי ודרשתי עד שהגעתי לר’ אריה מאיר וילנסקי מפלורידה, נכדו של רבינו.

סיפרתי לו על ההספד של מרן רה”י ושאלתיו אם יודע הוא למה התכוון מרן.

“אכן”, השיבני הנכד, “יודעים אנו במשפחה פשרם של דברים”.

וכך סיפר ר’ אריה מאיר: זקני מרן רה”י הגר”ח היה חולה מאוד בגרונו. הוא הלך לרופאים ואלו גילו שיש לו את המחלה הקשה ר”ל במיתרי הקול. הרופא אמר: “ספק אם אוכל לנתחך ולהצילך. במקרה הטוב ביותר, גם אם אצליח, הרי שלא תוכל עוד לדבר ולהפיק קול מגרונך”.

שמע מרן רה”י את הדברים והלך להתייעץ עם הגה”צ רבי אליהו מה עליו לעשות. “עכשיו ביכולתי לדבר, אם כי, כמובן, זה כואב, אבל האם עלי לעשות ניתוח כזה שיציל את חיי, אך יטול ממני את כוח הדיבור?”

ענה לו הגר”י לופיאן: “אינני יכול לתאר לעצמי שריבונו של עולם לא יתן לר’ חיים סטוצ’ינר לומר עוד שיעורים. יש עוד כל כך הרבה תורה ומוסר שעליך למסור בעולם”.

(כותבי תולדות חייו של מרן זצ”ל מציינים שעד לאותו זמן, אכן התרכז מרן בעיקר בשיעורי תורה, אך מאז התחיל לדרוש במוסר באופן סדיר.)

באותה הזדמנות ביקש הגר”א לופיאן ממרן רה”י את שם אמו, ואמר לו שיתפלל עבורו. ומרן רה”י המשיך במתן השיעורים.

לאחר זמן קצר, כאשר חזר מרן לפרופ’ לבדיקה חוזרת, למרבה הפלא התדהמה, נמצא גרונו של מרן נקי לגמרי מכל מחלה, עד כי הפרופ’ הסתפק אם אמנם זהו אותו חולה שבא אליו כמה ימים קודם לכן…

מתוך הספר “ר’ אל’ה”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פ’ אמור

ל”ג בעומר

בגמרא שבת ל”ג ע”ב אמרו כי רשב”י היה במערה ולא היה מה לאכול, ומשמים גדל שם עץ חרובים. והקשו המפרשים דעדיין אסור לו לאכול משום איסור ערלה, (ואין לומר דבלא”ה היה פיקוח נפש, כילא יתנו לו מן השמים דבר איסור).

ויש שתירצו כי היה מן השמים, וביו”ד רצ”ד כ”ז מירושלמי דדרש ונטעתם כל עץ מאכל, להוציא מה שגדל מעצמו. (וע”ע כעי”ז הר צבי פ’ בחקתי במה שאמרו בתו”כ דלעתיד יביא פירות מיד אחר נטיעה, והק’ אמאי אין ערלה).

(וע”ש בשו”ע בסוגריים ובגר”א בשם הרמב”ם לחלק בין גדל ברה”י לגדל ברה”ר, ויש לדון מה נקרא רה”י ורה”ר לענין זה, אי מקום דריסת הרבים וא”כ מערה אינו רה”ר או כל מקום שאינו קנין פרטי וא”כ מערה הוא רה”ר). וע”ע דרך אמונה פ”י ממעשר שני ה”ו בב”ה בזה. (וע”ש שציין למה שכתב בהל’ תרומות בענין תרו”מ בגדל בנס).

(ובעיקר דין ערלה בגדל מאליו בישוב, ע’ מנחת שלמה ח”ג קנ”ד שכתב ר’ יוסף זוסמנוביץ זצ”ל דנטיעת גוי חייב רק משום דלא גרע מגדל מאליו, אבל במדבר באמת פטור דגוי אינו בכלל ונטעתם. וע”ש במכתב השני שהביא ראיה לדבריו. (וע”ש שכתב לכבוד “העלוי העצום רש”ז”). וע”ש מה שכתב אליו הגרש”ז דלפי האו”ש פ”ד משכנים דבחו”ל אין דין אילן העולה מאליו יוצא לפי הנ”ל דבחו”ל כל שנטע הגוי פטור.

ועוד כתבו בשם האדמו”ר רי”ד מבעלז, רשב”י לא היה ערלה כי אמרו בירושלמי ריש ערלה אם אינה מן הישוב אינו ערלה, ובזוהר חדש פ’ כי תבא  אמרו דמערה היה במדבר.

ועוד כתבו לפי יראים שכתב דעולה מאליו שחייב בערלה הוא מדרבנן וחייב רק ליחיד דנראה כנוטעם.

וע’ רש”י סוטה מ”ג ע”ב ד”ה קלא, דלמ”ד רק כרם רבעי, ה”ה רק ערלה של כרם. (וא”ש רשב”י). אבל בבעל המאור ברכות ל”ה וגהש”ס ורש”ש שם, ושו”ת רע”א קע”ו וח”ס יו”ד רפ”ה, וחשק שלמה וקר”א בסוטה, הקשו על רש”י דאין שייכות.

ויש שתירצו לפי הרמב”ם שם פ”י ממע”ש ה”ב דחרובין מאכל בהמה, ואין בו דין ערלה.

והנה הק’ בשו”ת רב פעלים  יו”ד נ”ה איך קיים רשב”י ג’ סעודות, והרי אמר רשב”י בזוה”ק פ’ האזינו באדרא זוטא רפ”ח ע”ב, ובדפוס חדש אות מ”ז, שמעולם לא ביטלתי ג’ סעודות בשבת.

וע”ש רב פעלים שתי’ כיון שהיה סכנה לכן אינו מן המנין, וכמו עד שהיה בן ג’ שנים וכדומה. וע”ש עוד בשם זוהר פ’ אמור צ”ה ע”א, בדפוס חדש אות קכ”ב וקכ”ה, שרשב”י קיים סעודה שלישית בע”פ שחל בשבת ע”י לימוד, וכתב דא”כ י”ל דה”ה בכל ג’ סעודות כשהיה במערה.

ויש שתירצו כי במדרש תלפיות מבעל שבט מוסר, ערך חרוב, כ’ בשם ר’ משה גלאטני שקיבל מהזקנים שקבלו איש מפי איש עד רשב”י דבע”ש נהפך מחרוב לתמר, (ויש להוסיף מקה”ר י’ ח’ עה”פ חפר גומץ יפול בו וכו’ שאכלו שם חרובים ותמרים), והרי בפמ”ג רע”ג א”א י”א מסתפק אי יוצא קידוש במקום סעודה בתמרים כיון דזייני ואם בירך בהמ”ז עליהם יצא כמפורש בסי’ ר”ח סעיף י”ז. ולכא’ ה”ה לענין סעודת שבת. ואדרבה, א”ש דמה”ט נהפך לתמר דוקא בכל ערב שבת.

והנה לפי”ז תיקשי שוב איך אכל מעץ תמר זו.

קבלת התורה - התבטלות לרצון התורה

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

עומדים אנו בימי הספירה ימים שבין חג הגאולה – שהוא חג הפסח, שבהם אנו מונים וסופרים את הימים עד חג השבועות. וכבר ידועים דברי הרמב”ן (ויקרא כ”ג, ל”ו) שהימים שבין פסח לשבועות הרי הם כחולו של מועד, עד יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקראו רבותינו ז”ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג הסוכות, עצרת היא כי שם נעצר הכל עיי”ש. נמצא שאחר ימי הכנה נשגבים אלו זוכים אנו לזמן הגדול שהקב”ה נותן לנו להיות המקבלים של התורה.

חג השבועות, יום מתן תורתנו, הוא חג “קבלת” התורה, מהותו ותכליתו הוא להיות ממקבלי התורה, אמנם ודאי הכח הוא בנותן התורה – אשר נתן לנו תורת אמת, אבל אנו כלל ישראל – מקבלי התורה, חוגגים ושמחים שזכינו ליום קבלת התורה.

אמרו ז”ל (שבת פח.) אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתי’ ברכו ה’ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, עיי”ש.

ויש להבין מדוע הוקשה להגמ’ רק מהיכן ידעו רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, אבל איך שייך ענין נעשה ונשמע לכלל ישראל לא היה קשה כלל. וזהו תמוה דבשלמא גבי מלאכי השרת שעיקר תכונתם ומציאותם הוא לקיום שליחותם, ולכן אין מלאך אחד עושה ב’ שליחויות כיון שכל חיותו וזכות קיומו הרי”ז השליחות, בהם שייך הקדמת נעשה לנשמע, אבל מידתו של האדם אינו כן, שהרי הוא מציאות גשמית שיש לו רצונות ותאוות אלא שמצווה הוא ומחויב בעשיית התורה והמצוות וכמבואר במסילת ישרים פ”ו בענין הזריזות, וא”כ אמאי לא הקשו בגמ’ איך שייך אצל כלל ישראל הענין של נעשה ונשמע שהוא נגד מציאותם.

אכן בזאת המידה השכילו כלל ישראל לידע ולהבין שבכדי להיות “מקבל” התורה זקוקים המה לרז של המלאכים, לבטל את מציאותם בעבור רצונו ית’, כלל ישראל השיגו בשכלם שבשביל קבלת התורה אין מועיל רק הרצון לדעת ולקיים את התורה והמצוות, אלא דדבר המחוייב הוא שיהא התבטלות מוחלטת לרצון התורה, להכין את עצמו להיות כמו מלאך שאין לו רצון אחר ואין לו קיום בעולם רק התורה והמצוות. וע”ז שאלה הגמ’ מי גילה רז זה לבני.

ובאמת מצינו שעי”ז שהקדימו ישראל נעשה לנשמע זכו לב’ כתרים, כדאיתא שם בגמ’ דרש ר’ סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכאו”א מישראל וקשרו לו ב’ כתרים, ע”כ. ומבואר שנעשה ונשמע ב’ מעלות המה, שאי אפשר לומר שה”נעשה” [שהוא הקבלה] הוא רק הדרך ל”נשמע” [לידע את המעשה אשר יעשון – והיינו הקיום בפועל] שא”כ מדוע זכו לב’ כתרים, אלא ודאי שגם ב”נעשה” לבד יש בזה מעלה בפ”ע, והיינו ע”י ה”קבלה” לחוד זוכה במעלתו עד כדי שינתן הכתר ע”י המלאכים, ואמנם שאם לבסוף אין מתקיים ה”נשמע” אין משמעות ל”נעשה”, אבל כאשר מתקיימים הרי הקבלה לבד הריהי מעלה בפ”ע.

וכבר הדברים מפורשים ברבינו יונה (שערי תשובה שער השני אות י’) בדרכי התשובה וז”ל הדרך השלישי כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים, יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות ולא יגרע דבר מדבריהם, והנה האיש הזה “ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול”, כי את אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב, ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח ויקיים עליו להיות עושה ככל אשר יורוהו החכמים תופשי התורה מן היום הזה ומעלה, ולהיזהר באשר יזהירוהו יודעי בינה לעיתים “עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר”, ומעת אשר קיבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים ואשרהו כי צידק נפשו בשעה קלה. וכן אמרו ז”ל (מכילתא בא) וילכו ויעשו בנ”י, וכי מיד עשו והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחודש אלא כיון שקיבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאילו עשו מיד. ובסוף דבריו הביא ראיה מנעשה ונשמע וז”ל וכענין מה שאמרו ישראל בסיני נעשה ונשמע שהקדימו קבלת המעשה לפני השמיעה, עיי”ש.

וכמדומה הכרח לזה, דאיתא בגמ’ שם אמר ריב”ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבש”ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה’ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, א”ל הקב”ה למשה החזר להם תשובה, אמר לפניו רבש”ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם א”ל אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה, עי”ש. ויש להבין מדוע הורה הקב”ה דווקא למשה לענות ולהתווכח עם המלאכים, האם יש ענין בויכוח והתנצחות עמהם. ועוד צריך ביאור מה חשש משרע”ה שישרפוהו המלאכים בהבל פיהם, וכי המלאכים שולטים במי שאינו ראוי לישרף, והלא אם שליחותם לשורפו, גם בלא הויכוח עמהם יקיימו שליחותם וישרפוהו.

אכן הביאור שזהו יסוד הטענה מה לילוד אשה בינינו, מהותו של “ילוד אשה” שמורכב מב’ יצרים, בראו הקב”ה להאדם ב’ יצרים נשמה וגוף, עבודת האדם בעולמו לעשות רצונו ית’, לכוף ולהכריח את היצר הרע היינו החלק הגשמי שבו ליצר טוב, ואז מתהפך כולו להיות מציאות של טוב. טענת המלאכים היתה “ילוד אשה” שיש בו סתירה בין יצר טוב ליצר רע, בין נשמה לגוף מה שייכות יש לו עם התורה הקדו’ שכולה טוב, תשע מאות ושבעים וארבעה דורות גנוזה התורה הקדו’ במצב של כולו טוב שזהו מהותה, מצב של רוחניות בתכלית – נשמה לחוד. ומה שייך להאדם שמורכב ג”כ מגשמיות שיהיה לו מקום להאחז בתוה”ק, מצב גשמי הרי”ז סתירה מוחלטת לתוה”ק שכולה רוחניות.

פן ישרפוני בהבל פיהם – הביא אאזמו”ר זצוק”ל מר”י בן עוזיאל דכתי’ “הלא כל דברי כאש מנאום ה'” – התורה נמשלה לאש, המצב של אש שאין מתחבר לכלום, הכל הוא מכלה. וזהו פן ישרפוני, המצב של גשמיות של האדם – ילוד אשה, הרי”ז סתירה לתוה”ק, ובזה לבד יתכלה ע”י מידת הדין. והיינו שאם ינצחוני בטענתם שאין לילוד אשה להאחז בתוה”ק אזי נתכלה ע”י מידת הדין.

וע”ז אמר לו הקב”ה החזר להם תשובה, והיינו שאין המכוון שיהא ויכוח והתנצחות עם מלאכי מעלה, אלא שצריך להשכיל ולידע ולהוכיח למלאכים שבשביל קבלת התורה הקדו’ מחוייבים להיות במצב מרומם של נעשה קודם לנשמע, לכוף את הגשמיות והרצונות הגשמיים לרצון הבורא ית’, ושיהא מסור כל מציאותו לרצון התורה, ובזאת יתהפך להיות כולו טוב כאשר נתבאר, ורק בכך יוכל לזכות להאחז בתורה הקדו’.

וזה מה שענה להם משרע”ה למצרים ירדתם, בין העמים אתם שרויין שעובדים עבודת גילולים וכו’ כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שדות וכו’ משא ומתן יש ביניהם וכו’ אב ואם יש לכם וכו’, והיינו שתכלית התורה הרי”ז להפוך ולקדש את עצמינו להיות כלי לתורה הקדו’, ולכן הודו לו המלאכים.

זהו בעצם חיוב האדם להיותו כלי להתוה”ק לבטל את כל רצונו ותאוותו לקיום התורה והמצוות, וכמו שמבואר שגם לבסוף כאשר ניצחם משרע”ה למלאכים ליטול את התורה לכלל ישראל, אמרו ז”ל (שמו”ר כח, א) ומשה עלה אל האלוקים עלית ונתגששת עם מלאכי מעלה “עלית למרום שבית שבי” (תהלים סח) כלומר שגם אחרי שהוכשר לקבל את התורה למרות היותו ילוד אשה – בהסכמת המלאכים, עדיין המצב של התורה אצל האדם הוא “שבי”, לא זכינו שיהא קנינם של כלל ישראל. והיינו כאשר נתבאר שחיוב האדם להכשיר עצמו בכל שעה וזמן להיות ראוי לקבלת התורה, להיות “מקבל” התורה, לבטל את מציאותו הגשמית לרצון השי”ת ובכך זוכה להיות ראוי להיאחז בתוה”ק.

ובאמת משרע”ה עצמו זכה להתעלות כמדרגת המלאכים, להיות מנותק מגשמיות ולהעמיד את כל מציאותו דביקות בו ית’, שזהו תכלית המדריגה שנדרשת מן האדם השלם, שהגוף עצמו יהא נשמה. שאמרו ז”ל (מד”ר וזאת הברכה) שלא רצתה נשמת משרע”ה ליפרד מגופו, הנשמה שמקומה בשמים ממעל לא מצאה מקום יותר מתאים אלא בגופו של משרע”ה, לא הרגישה סתירה בזה שמשה היה “ילוד אשה”, עד שבא הקב”ה ונשקו ובכך ניתקה מגופו, וזה נקרא מיתת נשיקה.

ולדידן, עבודת האדם שיזכה להיות “מקבל” התורה, להיות ראוי להיאחז בתוה”ק, לחיות בהכרה וידיעה שאין אפשרות אחרת לא שייך קיום להאדם בעולם רק בקיום התורה והמצוות. גם בשעת לימוד התורה אם ח”ו קיים אצלו ענינים אחרים באותו זמן הריהו בבחינת מה שאמרו ז”ל (סנהדרין צט:) נואף אשה חסר לב אמר ר”ל זה הלומד תורה לפרקים. וע”ד זה מצינו (סנהדרין נט.) אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, והיינו שגם הפרקים שכבר למד אין בהם המעלה של לימוד התורה הקדו’.

המצב של לימוד התורה הקדו’ מחייב להיות במעלה של “מקבל” התורה, והיינו דאי’ בחז”ל (ילקו”ש פ’ בא) כשאתה למד לא יהו בעיניך ישנים אלא כאילו היום ניתנה לך. כלומר החיוב ללמוד הריהו כמו ההוא זימנא של קבלת התורה נעשה קודם לנשמע. וכבר ביארנו שאין די ברגע אחד להיות מקבל התורה, שברגע אחד שנתעלה להיות מבטל כל מציאותו וגשמיותו לרצון התורה כבר זכה לקבל את התורה, אלא מחויב כל שעתא ושעתא לחיות ברוממות של מקבל התורה כיון שאין התורה קנינם של כלל ישראל רק בתורת עלית למרום שבית שבי.

ומצינו בחז”ל (מד”ר פ’ יתרו) ענין נשגב שאחר שכבר הסכימו המלאכים שבנ”י ראויים לקבלת התורה ונתנו המלאכים מתנות למשרע”ה, עדיין כאשר הגיע לשער החיצוני בפתח האחרון עיכבוהו השומרים ורצו להורגו עד שנעשה קלסתר פניו דומה לשל אברהם ואמר להם הקב”ה כלום אינכם מתביישים מזה שאכלתם ושתיתם אצלו, עיי”ש. נמצא דדווקא בזכות המידות טובות של אאע”ה זכו כלל ישראל לקבלת התורה.

עבודה רבה נדרשת מן האדם להגיע לתכלית להתנתק כל זמן ורגע ממצבו של ילוד אשה, בכל מצב לחיות כדוגמת מלאך שאין שום רצון אחר מלבד רצונו ית’, להתרומם ממצבו הגשמי לגמרי, קשה לדבר בזה הלכה למעשה. אבל ענין אחד יש לחזק במאד להיות בעל חסד מטיב על זולתו נושא בעול עם חבירו, וכמו שמצינו שחלק נכבד ממ”ח קניני התורה מורה ע”ז הענין, כאשר ידוע שקניני תורה אינם רק הדרך “לקנות” את התורה הקדו’ ברגע אחד אלא “להחזיק” את התורה אצלינו, וכמו שנתבאר שהתוה”ק נמצאת אצלינו במצב של “שבי”.

ונתבאר שעבודת האדם בהכנה לחג מתן תורתנו הוא להכין את עצמו להיות כלי לקבל את התורה הקדו’, והיינו למסור את עצמו באופן מוחלט בעבור קיום רצונו ית’ – התורה והמצוות, ובזה לבד יוכל לזכות לקבלת התורה.