דברי רבותינו

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (ח, יז)
ביאר מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: לעולם אסור לאדם שעושה מעשה המוטל עליו לחשוב על תוצאת המעשה. עליו לעשות את המוטל עליו בלי חשבונות ולדעת שהתכלית אינה בידיו ואינה תוצאה של מעשיו, אלא תלויה רק בהי”ת. ולא רק בענייני גשמיות אסור לומר “כחי ועוצם ידי”, אלא גם ברוחניות כך.

לכן אמרו חז”ל (מגילה ו:) “יגעתי ומצאתי”, דהיינו שלאחר יגיעת האדם כל השגתו היא בתורת “מציאה” שבאה בהיסח הדעת, שכר זיכו לו מן השמים על יגיעתו. וכמו שאמר ר’ נחוניה בן הקנה “אנו עמלים ומקבלים שכר וכו'”, השכר אינו על החכמה שהשיג וקנה האדם, אלא על העמל והיגיעה, כי החכמה עצמה היא מתנת שמים.

וכן הא דאיתא במדרש (תנחומא פקודי יא): א”ל הקב”ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו וגו’ ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר ‘ויקם משה את המשכן'”. וצ”ב: איזה תנחומים יש כאן למשה, והרי באמת הוא לא יכל להקימו ורק עסק בו כאילו הוא מקימו והמשכן מאליו קם, וא”כ נמצא שבאמת אין לו חלק במלאכת המשכן.

אך לדברינו מבואר, לעולם אין מעשי האדם פועלים את התכלית, האדם רק עוסק בידיו והתכלית באה מן השמים. א”כ חלקו של משה שווה לשאר העוסקים במלאכת המשכן שעשו בידיהם והתכלית באה מהי”ת. גם משה עסק בידיו והתכלית באה לפי מעשיו, שנקראת הקמת המשכן על ידו.

למדנו שאדם פועל רק את המעשה, והתכלית והתוצאה הן מהי”ת. ע”כ ודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז יזכה שתצא מהם התכלית הנרצית. אך אל לו לאדם לחשוב שהשיג את התכלית על ידי מעשיו עצמם.

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

וזכרת את ה’ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו (ח, יח)
סיפר מרן רה״י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה: הייתי אצל יהודי באמריקה, והוא סיפר לי שבהיותו בעיר אילת ביקר במקום שרואים כל מיני דגים שונים. תוך כדי שהוא מתבונן על הדגים ורואה איך שהם קופצים ממקום למקום על מנת לחטוף אוכל, הרהר בליבו: “וכי מה ביני לבין הדגים, הם רצים מכאן לשם ומשם לכאן ללא הרף כדי לתפוס אוכל ולהרוויח את לחמם, אף אני כמותם, רץ ממקום למקום כדי להרוויח את לחמי”.

אמר לו בנו – ותראו מהי ׳הרגשה׳ של יהודי – “בעוד שהדגים רצים שוב ושוב כדי לתפוס לעצמם אוכל, אנו רצים להרוויח כסף שעל ידו אנו זוכים להחזיק תורה, וממילא אין זה ממון רגיל אלא הוא “תורה’דיקע ממון” – ממון של תורה”.

אם נתבונן נראה, שהעולם כולו מסוכסך ומפולג, מדינה ומדינה, עיר ועיר, ואיש ברעהו. אמנם אנחנו שקיבלנו את התורה הקדושה, עלינו להתחזק ביתר שאת במידות טובות, על פי המידות שהתורה השרישה בקרבנו, ולהגביר את האחדות בינינו, ובזה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

עקב

וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם. בגמ’ מבואר דבעי קשר בתפלין. וע’ תוס’ מנחות ל”ו ע”א בשם רבנו אליהו דצריכים קשר חדש כל יום, והוכיח כר’ אליהו מגמ’ מנחות שמברך עד שעת קשירה. ומאידך בשם ר”ת דא”צ קשר כל יום, וראיה מגמ’ ערובין דהוי קשר של קיימא, ומגמ’ חולין דת”ח א”צ לידע קשר תפלין אלמא שאינו עושה כל יום. ולכן כתבו פשרה דתש”י בעי קשר כל יום ותש”ר א”צ קשר כל יום, וכעי”ז ע’ או”ז יש מכריעין, וע’ רא”ש סי’ י”ג הוא דעת רבינו שמשון. ונמצא ר”ת ור’ אליהו ור”ש בג’ עיירות בצרפת עם ג’ שיטות.

(והנה הפשרה מיישב גמ’ ערובין בענין קשר של קיימא, אבל הקו’ מגמ’ חולין דלא שכיח קשר צ”ע לפרש סתמא דמילתא על קשר תש”ר, ואולי תוס’ סמכו שכבר דחו הראיה מגמ’ חולין)

ואנן קיי”ל שאין עושה קשר כל יום, ומעשה הנחה הוא הגמר של וקשרתם.

וע’ הסכמת ר’ יצחק ירוחם דיסקין לס’ “משביח ירושלמי” מר’ משה שמעון זיוויץ מפיטסברג דדן אם המצוה במעשה הנחה או גם בהמשך המצוה, וחידש דתש”י המצוה במעשה הנחה, מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

(וע”ש שכתב שהק’ דודו בעל תנא תוספאה איך מניחים תפלין בחוה”מ על תנאי שאם אין חיוב לא יהא למצוה, (וע’ מ”ב סי’ ל”א ובשם רע”א), והרי ליתא בשליחות, ותי’ ר’ יצחק ירוחם כי מעשה הנחה אפשר בשליח, וגם הוא מצוה).

וכעי”ז דן בצ”פ פ”ד מתפלין ה”ד.

וע”ע רמב”ם פ”א מתפלין ה”א ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. וכן שם בריש הל’ תפלין כתב שני מצות, להיות תפלין על הראש, ולקשרם על היד.

וידוע השיטה ברי”ף ועוד דמברך להניח ואין מברך על של ראש, ואם שח צריך לברך על מצות לשל ראש וצ”ב הטעם, ולפי הצ”פ י”ל דבאמת לא שייך ברכת להניח על של ראש אלא דכיון דמברך כן על של יד כולל גם של ראש כיון דא”א להיות לבוש בלי מעשה קשירה, אבל אם מברך רק על של ראש מברך על מצות, ואין מזכיר מעשה הנחה. שו”ר כן בשו”ת לבוש מרדכי מר’ משה מרדכי י”ב ב’, וכן להורות נתן ח”י י”ב ד’ וז’.

ויש להוסיף דבזה א”ש גם מה שמברך להניח, ולא על הנחת, ועפ”י הרא”ש פ”ק דפסחים בשם ר”ת דכל שיש לו שהוי מברך על וכל שעושה מיד מברך בל’ ע”ש. ובאמת ברא”ש שם בפסחים הביא יש גורסים במצות תפלין. וע’ נחל איתן כמה כללים. וע”ש בשם ראשונים כיון שכבר התחיל בתש”י לכן מברך על מצות, ולא משמע כוונתו כי קאי על תש”י והוי כמברך על לשעבר, אלא כוונתם דלכן הברכה עכשיו רק על גמר המצוה.

פרשת עקב

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel zt”l

א) עומדים אנו לפני בין הזמנים, יש מערערים על מושג זה, וכי יתכן לסגור ישיבה למשך שלשה שבועות. וכבר התריע המהר”ל בס’ דרוש על התורה עמ’ מ”ו, על ימי בין הזמנים “אם הראשונים הנהיגו היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע, אך עתה אין הדבר כן, כ”א להסרת התורה לקיים אם תעזבני יום יומיים אעזבך, [רש”י דברים י”א י”ג], וע”י ביטול זה מרגילים עצמן לשחוק וקלות ראש וזולתן מדברים המגונים”.

אך הנסיון בזמנינו מוכיח כי “ביטולה זהו קיומה”. ואמנם צדקו דבר מהר”ל בזמנו, ע”פ דרגת לומדי התורה אז. בתקופתו היתה הדרך להגביר היצר הטוב על יצה”ר, כמש”כ מהר”ל שם “אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני האלקים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל, כנאמר (משלי ח’) לשקוד על דלתותי יום יום”. לפי דרגותינו היום, הדברים הם להיפך, בין הזמנים נדרש מאד כדי להגביר חיל ולהוסיף כח ללימוד של כל השנה,  [ואכן בישיבות שאינן נוהגות ביה”ז יש בהם שגם שלשה שבועות אלו לקויים הם, והאלול יש בו רפיון גדול], והכלל שלימדונו רבותינו הוא  כי יש לאדם להכיר את היצה”ר שלו, ולהגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שלו, ואין תועלת להגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שהיה קיים לפני דורות, ובאותם מהלכים שהיו מועילים אז, כיון שהיצה”ר שבימינו פועל באופן לגמרי, וצריך להלחם בו עם הכלים המועילים נגדו, [וכפי המשל הידוע בשם החזו”א, שהגנרל הותיק שבא להלחם במלחמה השניה באותם הכלים ובאותם הדרכים שנלחם בהם במלחמה הקודמת וניצח בה, ודאי ינוצח].

בזמנינו ולפי כוחותינו, כוחות הגוף וכחות הנפש שלנו, ימי בין הזמנים נצרכים מאד, ויש בהם כדי לחזק את לימוד התורה של כל ימות השנה.

ב) אך כ”ז לא בכל ענין, אלא הדבר תלוי באופן ההנהגה בימי בין הזמנים. אפשר לערוך בין הזמנים בשני אופנים, יכול הוא חלילה להיות ימי רפיון בתורה וביר”ש, אם תעזבני יום יומים אעזבך [רש”י דברים י”א י”ג], ויכול הוא להיות הכנה לחיזוק של אלול, וההבדל הוא בכוונה ובאופן ההנהגה של ימי בי הזמנים.

אמרו חז”ל (יומא ע”ו א’) לחם אבירים אכל איש, זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ופירש”י שהמתין משה ליהושע ארבעים יום לירידתו מהר סיני, ואז ירד לו מן. ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל שביאר למה היה לו ליהושע להמתין לרגלי ההר למה לא המתין לו במחנה, וביאר כי כל זה כדי שלא להפסיד את משה אפילו שעה מועטת כדי הליכתו מן ההר אל המחנה, ושאל וכי היה צריך כל כך הרבה מן, וביאר שברגע שפרש מן הכלל לא קיבל בזכות הכלל, והיה צריך זכות עצמית וזהו ירד לו מן כנגד כל ישראל, והדגיש אאמו”ר כי יהושע הרי לא ידע שירד לו שם מן, אלא עשה במסירות נפש ובלבד לקיים לא ימוש מתוך האוהל שעה אחת, ע”כ דבריו, (ועי’ שיחות מוסר מאמר נ”ב).

ועדיין צריך ביאור כי ל”ל להמתין לו כל מ’ יום, והרי ידע שמשה עתיד לשהות בהר מ’ יום (עי’ רש”י על הפסוק כי בושש משה) א”כ היה יכול לחזור למחנה ולקראת סוף מ’ יום ללכת שם, לקבל פני משה. והביאור הוא, ביהושע נאמר לא ימוש מתוך האוהל, אין זאת מעלה בעלמא אלא זאת היתה הגדרת מהותו, איך אפשר לקיים “לא ימוש מתוך האוהל”, כשהאוהל איננו. משה עלה למרום, אם יהושע יישאר במחנה יוצא הוא מתוך האוהל, ורק אם הוא יושב מחוץ למחנה ומצפה למשה אימתי יבוא, עומד הוא כאילו ב”פה פעור” ממתין למשה, אזי מתקיים לא ימיש מתוך האוהל גם כשהאוהל איננו.

בבחינה כזו הנהגת ביה”ז, אם הרגשה של חופש, של הפסקה, אזי היא עזיבת התורה וח”ו “יומים אעזבך”. אם בבחינת “יושב ומצפה”, אין זה עזיבת התורה.

והנה איתא בירושלמי סוף ברכות, אם תעזבני יום יומים אעזבך, משל לשנים שיצאו אחד מטבריה ואחד מצפורי, ופגעו זה בזה, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילים, ואפשר שבדוקא נקטו האופן הזה שכל אחד הולך לצד אחר, ונמצא שהוא מפנה את גבו לחברו, וזה אמנם בבחינת “עזיבה”, אבל הוא הולך לאחוריו ופניו לחבירו, אין זו “עזיבה”, ואז אף דהוא מתרחק מחבירו, אין חבירו מתרחק ממנו.

והדברים מפורשים בירושלמי שם, משל לאשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כ”ז שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא הולכת ונישאת לאחר, [ור”ל שכבר אין מועיל לו מה שיחזור ויתן דעתו עליה, ואף מי שעוזב את התורה, התורה עוזבתו, וקשה מאד להחזירה אליו],  הרי להדיא כאמור, שהעזיבה היא “הפלגת הדעת ממנה”, וכ”ז שהוא יושב ומצפה לה, אע”ג דהוא רחוק ממנה  אף היא ממתנת לו, והן הן דברינו, אם הוא בבחינת “יושב ומצפה” לזמן האלול, אין זו עזיבת התורה, והתורה “ממתנת” לו עד שיגיע זמן ההתחזקות באלול.[1]

ג) אך יותר מזה תלוי בכונה ובמטרה, שתהא לשם עליה באלול, וזהו “בכל דרכיך דעהו”, וכמו ששנינו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

ובאמת שזה צריך להיות כל מהלך האדם בכל דבר וכמש”כ הרמב”ם פ”ג דעות ה”ב, צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולו לידע את השי”ת בלבד, ויהא שבתו וקומו ודבורו הכל לאמת זה הדבר, כיצד כשישים ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם וכו’, ושם ה”ג המנהיג עצמו על פי הרפואה וכו’ ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה’, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה, או אחד מאיבריו כואב וכו’, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה’, ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא,ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.[2]

ונראה ממש”כ הרמב”ם “נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא”, דאין השינה וכו’ הכשר לעבודת ה’ אלא שהיא עצמה עבודת ה’.

ועי’ במאירי בפתיחה

ד) ואם זה הוא בכל צרכי הגוף, על אחת כו”כ בימי בין הזמנים אשר יש כאן ביטול תורה, ורק שזהו קיומה, וצריך לעשות הכל בכוונה להתחזק בימי האלול הבאים עלינו לטובה.

והנה ב’ מצות בת”ת, לימוד התורה, הנלמד ממה שנאמר והגית וגו’, וידיעת התורה, ונלמד ממה שנאמר ושננתם וגו’. לימוד התורה, להיות עסוק בתורת ה’ ואפילו בפסוק אחד. ידיעת התורה, לדעת תורת ה’, מהות ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד (קדושין ל’ א’)  ויש לדון כשיש סתירה ביניהם, מה קודם, וראיתי באור ישראל סי’ כ”ז, כי לצורך ידיעת התורה ויכולת הלימוד, הותר ביטול הזמן, כגון לילך מעיר לעיר לחפש אחר רב גדול, לקבל ממנו דרכי העיון והלימוד, וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין, אשר כל זה לא היה ענין למצוות לימוד התורה, יעו”ש והיינו שידיעת התורה [בשני המובנים הנ”ל] דוחה מצות לימוד התורה.

נמצא שאם נצרך ימי ביה”ז כדי להוסיף כח העיון ולהגיע ליותר ידיעת התורה, הרי נדחה לימוד התורה, וכמש”כ הגרי”ס, שמותר לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, כדי שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין.

ה) גם הדבר תלוי באופן הנהגת ביה”ז. שכן אף אם עושים הכל בכוונה ראויה, יש כאן נזק גדול של הפסק בעבודת האדם, וכמו שביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ס”ט,  בא וראה כיצד נהג רבי עקיבא בשובו לביתו לאחר י”ב שנה שלמד תורה לפני ר’ אליעזר ור’ יהושע, “שמע מאחורי ביתו דקאמר לה חד רשע לדביתהו וכו’, אמרה לי’ אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא, אמר ר’ עקיבא הואיל ויהבה לי רשות איהדר לאחורי, הדר אזל הוה תרתי סרי שנין אחרנייתא”. (נדרים נ א’). וקשין הדברים להולמם, לאחר פרידה של י”ב שנה מאשתו שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, למה לא נכנס לרגע קט לשמח את לבה, והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד י”ב שנה, ואיה הכרת הטוב. (כפי שאמר ר”ע אח”כ “שלי ושלכם שלה הוא”). אלא על כרחין אנו צריכים לומר, כי ידוע ידע ר’ עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה, ואפי’ יכנס לרגע אחד בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מדה שהיתה בו כל י”ב שנה, כי הפסק כל דהו גורם לירידה. וידוע מה שביאר אאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר צ’) בטעם שלא נכנס ר”ע לביתו, כי אינו דומה דבר שלם לשני חצאים של אותו דבר, ואף שכ”ד שנה הם י”ב ועוד י”ב, מ”מ כ”ד שנה הם מציאות אחרת לגמרי, ואין ב’ פעמים י”ב שוים לכ”ד, ומה שזכה ר”ע ע”י כ”ד שנה, לא היה זוכה ע”י י”ב ועוד י”ב, ולפיכך אם היה נכנס את לשעה מועטת, לא היה זה כ”ד שנה, אלא י”ב ועוד י”ב.

וכה המשילו למי שמחמם כלי עם מים וקודם שרתחו המים הורידו מעל האש, ושוב עשה כן למחר, ובימים שאח”כ שאעפ”כ שהשקיע כל כך הרבה כח וחום, לא עשה ולא כלום, בגלל ההפסקות שבאמצע.

ויש למצוא לזה דרכים. ע”י קביעת עיתים לתורה בזמן זה, שזה אמור שלא יהא הפסק (ומלבד שבאמת אין היתר של ביטול תורה יותר מהזמן הנצרך), וכבר קבעו רבותינו ראשי הישיבות שכ”א ישתדל לפחות ללמוד ארבע שעות ביום.

וכן כדאי מאד שיהא עסוק בתורה גם בשאר הזמן לדבר בלימוד וכו’, וע”ז אינו בבחינת עוזב התורה, אם תעזבני יום וכו’ [רש”י דברים י”א י”ג], כל שדעתו ע”ז אין זו עזיבה.

ועי”ז יהא בין הזמנים בבחינת הכנה לימי האלול, ועי”כ עצמו נזכה כולנו  להגיע לימי הרחמים והסליחות מוכנים כראוי.

[1] ומצינו כה”ג ביבמות ל”ד ב’ כל ששהתה אחר בעלה י’ שנים שוב אינה מתעברת, ואמרו שם באשת רבא, ששהתה י’ שנים לאחר מיתת רמב”ח ואעפ”כ נתעברה “אנא דעתאי עלך הואי”, הרי שאם דעתה להנשא אין זה הפסק. על הנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, שמעתי מבארים ההבדל בין סוס לחמור, סוס כשנח מורידים ממנו את האוכף והוא מתרוצץ להנאתו, משא”כ חמור “רובץ בין המשפתים” עם העול שעל גביו, אינו זורק את העול גם בזמן מנוחתו.

[2]  והאריך בזה הרמב”ם בח’ פרקים פ”ה וז”ל צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן – שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו:

ועי’ בדרך ה’ ח”א פ”ד אות ג’ ואילך, ושם אות ז’ שזו ג”כ בצרכי הגוף אם הם נעשים לצורך עבודת בוראו, הנה בהם עצמם קונה השלימות כדרך שקונה במעשה המצוות כולן, כי גם זה מצוה עלינו לשמור את גופנו בהכנה הגונה שנוכל לעבוד בו את בוראנו וכו’.

ובפלא יועץ אות ט’ טיול כ’ כי גם זה יצר הוא באנוש וכו’ וקצת מצוה לטייל יש כגון שהוא חולה בחולי המרה השחורה, או שהוא עצוב ולבו אטום, יוכל לטייל פעם ביובל, עם ב’ או ג’ אנשים וכו’ כפי שיהא לבו רחב ,ומיד יקרא בתורה, יוכל להבין ולהשתדל ולעבוד את בוראו עבודה שלימה בהיותו בריא וכו’.