דברי רבותינו

Finkel, Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch zt”l

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם (ח, ג)
תרגום אונקלוס: ארי לא על לחמא בלחודוהי מתקיים אנשא, ארי על כל אפקות מימרא דה’ חיי אנשא. (ע”פ גרסת חומשים מדויקים)

הקשה מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה: מדוע שינה התרגום בין מילת “יחיה” שבתחילת הפסוק שתרגמה “יתקיים”, לאותה מילה עצמה שבסוף הפסוק המתורגמת “חיי”?

וביאר: תחילת הפסוק מדבר בלחם, ולא שייך בזה לשון חיי, שהרי אין זה חיותו האמיתית של האדם, אלא רק היכי תימצי לקיום החיים, לפיכך תרגם אונקלוס “מתקיים אנשא”. אך משא”כ בסוף הפסוק מדבר ב”מוצא פי ה'”, ואף שעיקר המכוון בכתוב הוא על המן, אבל לשון “מוצא פי ה'” עולה גם על התורה שהיא דבר ה’, ובזה כבר לא מדובר בהיכי תימצי לחיים אלא בגוף החיות עצמה, ולכך תרגם כאן אונקלוס “חיי אנשא”.

והוסיף מורנו הגרא”ב זצ”ל וסיפר:  פעם ניגשו כמה בחורים חסידיים בישיבה ושאלו את מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה מדוע לומדים בישיבה בלא מגבעת וחליפה והרי אין זה כבוד התורה? ענה להם מרן הגר”נ על אתר: אתם צודקים, ‘אלו ואלו דברי אלקים’, אם התורה זו “עבודה” הרי עבודה צריכה להיות עם כל ה”שמונה בגדים”, וכמו שמתפללים עם בגד עליון כמו כן גם לומדים עם בגד עליון. אבל אם התורה היא החיים, וכי אדם חי כל היום עם הכובע והחליפה?!…

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“ואכלת ושבעת וברכת”
באחד מביקוריו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בארה”ב, פגש את מרן ראש הישיבה יהודי שסר מדרך השי״ת. יהודי זה התבונן במרן רה”י זצ”ל והבחין בייסורים הגדולים שהוא עובר עד שמצליח להכניס דבר מאכל לתוך פיו.

נכמרו רחמיו של היהודי על רה”י, הוא ניגש אליו ושאלו, איך יוכל לסייע לו להקל מעליו את סבלו. מרן  השיב לו שיקפיד מהיום והלאה לברך על כל מה שאוכל, ובפרט שיקפיד לברך בכל פעם ברכת המזון מתוך הסידור.

סבלו של רבינו נגע לליבו של אותו אדם, ולמרות מצבו הרוחני הירוד קיבל על עצמו להתחיל לברך ברכת המזון מתוך הסידור דווקא.

קבלה זו שינתה את הרגליו של היהודי ובמשך השנים גרמה שנקשרה נפשו שוב למקורותיה, עד ששב ליהדותו ונעשה לבעל תשובה גמור.

לאחר פטירתו של מרן רה”י זצ”ל, כששמע אותו יהודי שמתגורר בסביבות העיר מונסי, שמתקיים הספד לזכר רבינו, בראשות בנו מורינו ראש הישיבה שליט״א, הגיע להשתתף בעצרת ההספד, ובסיום העצרת ניגש לספר זאת לבנו.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

עקב

בהמ”ז

כתב ב”י כי פת הבא בכיסנין הוא באמת פת ומ”מ כיון שאין הדרך לקבוע עליו מברך מזונות ומעין שלש. ודנו אם הכוונה דפחות משיעור שאחרים קובעים אין חיוב בהמ”ז מה”ת או אדרבה דמה”ת יוצא חיוב בהמ”ז בברכה א’ מעין שלש.

ועכ”פ דין פהבב”כ מברך מזונות ומעין שלש רק אם לא קבע עליו. ושיעור קביעות ע’ מ”ב נחלקו אי שיעורו ג’ או ד’ ביצים, או כשיעור סעודה רגילה. וצעקו הפוסקים נגד האוכלים סעודה רגילה ועדיין מברכים מזונות ומעין שלש.

ובגדר ללמד זכות, מצינו כמה דרכים.

חדא ע’ גר”ז דשיעור קביעות כשיעור סעודה במדבר שהוא חצי של מ”ג ביצה וחומש. (וטעם המ”ב נגד זה כי שם היה בלי מאכלים אחרים וכאן עם מאכלים אחרים).

וע’ ערוה”ש קס”ח י”ח בסוגריים ללמד זכות דמשמע ברי”ף דחיוב המוציא בפהבב”כ הוא רק באוכל דרך קביעות, ומוריד הלבושים. וע”ש ערוה”ש דמה שאמרו בגמ’ שאחרים קובעים עליו צריך לפרש כנ”ל. וסיים שם והוא רחום יכפר עון. וכעי”ז התעוררות תשובה ח”א פ’. וע’ שש”כ פנ”ד סקס”ה, ע’ ותן ברכה עמ’ 486 בשם הגרש”ז שלא אמר כן אלא בדרך לימוד זכות.

ועוד ללמד זכות ע’ תשו”ה קפ”ב לפי שיח אליהו בשם הגר”א תולה אם דרך אכילה לאכול הפהבב”כ עם דברים אחרים כמו ללפת את הפת. (וע’ מגד גבעות עולם שהביא הנ”ל והביא כעי”ז בשם הגר”ח וכתב ע”ז מצוה לפרסם וצ”ע).

וע’ ראבי”ה ק”ב וקי”ט

מתן תורה שבכל דור ודור

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

״והיה אם שמוע תשמעו את מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום״ (דברים יא,יג), וברש״י הביא את הספרי: ״שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום״. ביאור הדברים לא רק שירגיש האדם כאילו שומע היום את מתן תורה, אלא הכוונה היא שהלומד תורה כדבעי, יש בו בחינה של מתן תורה ממש, וזהו שנאמר בתורה ״אשר אנכי מצוך היום״, כאילו שמעת היום, היינו שהקב״ה נותן לנו תורה בכל יום.

וכן בירושלמי (הובא בתוס׳ חגיגה טו.) דאלישע בן אבויה אמר ״אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולר״א ולר׳ יהושע במקום אחר. מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים, אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח״ו, אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, לא באש ניתנו״. הרי שכיון דהתורה ניתנה באש, גם כאשר עסקו בתורה ירדה אש והקיפה אותם. מבואר, דמעמד הר סיני מתרחש בכל עת שעוסקים בתורה, האש שירדה מן השמים כשעסקו בתורה, אש של מעמד הר סיני היא. וצריך ביאור בכל זה, דהרי כבר ניתנה כל התורה בהר סיני?

הט״ז (ברכת התורה סי׳ מ״ז סק״ה) כתב: ״ונ״ל עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה, ולא נתן בלשון עבר, אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו, דהיינו שאנו עוסקים בה, וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים״.

ביאור הדבר, דודאי ניתנה התורה בסיני, אולם כשאדם עוסק בתורה לומד הוא על פי הבנתו וסברתו, וכשהעמיק ומצא בה טעם הרי באותה שעה הקב״ה המציא לו טעם חדש זה, וזהו המתן תורה שלו, כמדוייק בדברי הט״ז, וגם על כך נאמר שניתנה באש, והמעמד ההוא חוזר בכל יום לעוסקים בתורה.

 

בזה שונה הבנת התורה מהבנת ענייני העוה״ז. דבענייני העוה״ז נתן הקב״ה שכל לאדם לנהל את ענייניו. אך לא כך בדברי תורה, אלא מי שעמל בה זוכה באותה שעה להארה ולשכל מיוחד מהקב”ה להבנת ענין פרטי זה, וכן בכל פרט שעמל בו. ולכך מברכים נותן התורה בלשון הוה, וכן כתוב (משלי ב,ו) ״כי ד׳ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה״, ולא אמר כי ד׳ ״נתן״ חכמה בלשון עבר, אלא ״יתן” כי בכל שעה שאדם עמל בתורה ד׳ נותן לו חכמה מחודשת.

**

איתא במד״ר (שמות לג,א): ״ויקחו לי תרומה, הה״ד כי לקח טוב נתתי לכם כו’, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב״ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה כו’, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, א״ל בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך,

אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב״ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר (שמות כב,ח): ״ועשו לי מקדש״.

ויש להבין מה כוונת המדרש ״לפרוש הימנה איני יכול״. ונראה הביאור כמש״כ הבית הלוי שהרי הלומד תורה אינו יכול לעמוד על אמיתת כוונתה והבנתה מעצמו, ורק כאשר הקב״ה עוזרו ונותן לו שכל להבין כל דבר בפרטות, רק אז הוא מגיע לידיעת התורה. וזו הכוונה שהקב״ה כביכול אינו פורש מהתורה, כי הוא מלמדה תמיד לעמלים בה.

וזה שאנו אומרים בברכת אהבה רבה: ״כן תחננו ותלמדנו״, אין הבקשה רק לשכל ובינה להבין את התורה, אלא יותר מכך אנו מבקשים מהקב״ה, שכביכול הוא עצמו ילמדנו תורה. וכן אמר דוד (תהלים קיט,יב): ״ברוך אתה ד׳, למדני חקיך״, כי הבנת התורה היא ע״י שהקב״ה מלמדנו ונותן לנו שכל ובינה להבין את מה שאנו מתייגעים עליו. וכתב הטור (סי׳ קט״ו): ״ומה שתקנו לומר אבינו בברכת השיבנו ובסלח לנו מה שאין כן בשאר הברכות, היינו טעמא שאנו מזכירים לפניו שהאב חייב ללמד לבנו, ע״כ אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך״. וכן כשעסקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בתורה וירדה אש מן השמים ונבהל אבויה ושאל מדוע באתם לשרוף את ביתי, ענו לו: ח״ו, יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה וכו’, ״לא באש ניתנו״ בתמיהה. כלומר, הם תמהו למה אינו מבין מה פשר האש הזאת, והרי הם נמצאים בזמן של מתן תורה, ופשיטא שתרד אש.

**

עוד מצאנו בחז״ל דלימוד התורה בכל זמן דומה לנתינתה בסיני, דאיתא בגמ׳ (נדרים לז.) דאסור ליטול שכר כדי ללמד תורה, דכתיב: ״ואותי צוה ד׳ בעת ההיא ללמד אתכם״, וכתיב: ״ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ד׳ אלקי״ (דברים ד,יד), מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם, וכן נפסק להלכה בשו״ע (יו״ד רמ״ו סק״ה). מבואר, דמה שאמר הקב״ה למשה מה אני בחנם אף אתה בחנם, נאמר גם לכל לומד תורה בכל דור שצריך ללמדה בחנם משום מה אני בחנם, כי כשם שלימד הקב״ה את משה בחנם וציוהו ללמדה בחנם, כך גם כל לומד תורה הקב״ה מלמדו בחנם ולכן נצטוה גם הוא ללמד לאחרים בחנם. ואיתא בגמ׳ (סוכה מט:) ״וא״ר אלעזר מאי דכתיב (משלי לא,כו): ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה״, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד וכו’, איכא דאמרי תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד״.

התורה דורשת מהאדם ״תורת חסד״, והיינו שכשהוא לומד תורה ילמדה גם לאחרים, וכשם שהקב״ה למד עם משה וציוהו ללמדה לאחרים, כך כל אדם שלומד, כביכול הקב״ה לומד עמו כדי שילמדה לאחרים. ותנאי נוסף ניתן כאן, כשם שהקב״ה מלמד בחינם כך האדם חייב ללמדה בחינם.

**

ללמוד כדי ללמדה לאחרים אינו רק חובה ותו לא, אלא הוא קנין מקנייני התורה. וכדאיתא בגמ׳ (נדרים נה.) ״מאי דכתיב (במדבר כא,יח): ״וממדבר מתנה״ וכו’, א״ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר ‘וממדבר מתנה’. ופירשו תוס׳ והרא״ש: מופקר לכל – שמלמד תורתו לכל. וברש״י הוסיף שמלמד ״בחנם״ לכל, והיינו שהתנאים לקבלת התורה הם שכוונתו תהיה כדי ללמדה לאחרים ובחינם, ובזה ניתנת לו התורה במתנה, כלומר שתהיה קנויה לו קנין עולם.

וכן איתא באבות (ו, ה) דהתורה נקנית במ״ח דברים וחד מינייהו הוא ללמוד ע״מ ללמד, וסמוך לו נמנה הקנין ללמוד ע״מ לעשות. וכשם שברור דהלומד שלא ע״מ לעשות אין זה לימוד תורה כלל, דאין מטרת לימוד התורה כדי להתענג מיפי חכמתה, אלא עיקר הלימוד התורה הוא כשמה ״תורה״, מלשון להורות דרך חיים וע״מ לקיים. כמו כן קנין הלומד ע״מ ללמד, הוא תנאי בעצם לימוד התורה, וכמו שכתב במהר״ל בפירוש הלומד ע״מ ללמד: ״כי זה עצם התורה שילמד אחרים ג״כ, ולא ניתנה התורה שתעמוד אצלו, רק ניתנה תורה ללמד אותה לאחרים, וכו’ כי עצם התורה היא שילמד אותה לאחרים״. ויתר על כן הוסיף המהר״ל: ״אם אין תלמודו ללמד לאחרים, אין זה ראוי אל התורה כי התורה ניתנה לאדם כדי שילמד אותה לאחרים, כמו שהשי״ת נתן התורה למשה ומשה לימדה לישראל, כי אין היחיד ראוי אל התורה למעלתה״.

נתינת התורה היא אמנם בכל יום, אולם אין היחיד ראוי לה לגודל מעלתה, ולכן אם רוצה לזכות בה חייב הוא ללמדה לאחרים, ושוב אינו יחיד. נמצא א״כ דללמד לאחרים אינו מעלה גרידא, אלא הוא תנאי בעיקר קבלת התורה, שע״י כך מה שקב״ה מלמדו יש בו מעין המעמד שהיה במתן תורה, שאף עתה מתן תורה הוא לרבים, ואף אצל משה רבינו מצאנו שא״ל הקב״ה: ״לך רד״ (שמות לב,ז), וברש״י: ״רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם״, וגדולת משה,הלא היא התורה, וכיון שהתורה ניתנה כדי ללמד אחרים, הרי שכל זמן שמשה מלמד את התורה הרי הוא בגדלותו, וכשפסקה זכותם של ישראל אמר לו הקב״ה ‘לך רד’.

**

קנין ״ללמוד ע״מ ללמד״ שונה משאר הקניינים, שהרי כתב הגר״א (משלי לא,י), דהפסוק ״אשת חיל מי ימצא״, הכוונה למי שלומד תורה שנקנית במ״ח דברים, ו״חיל״ עולה למנין מ״ח. ובסוף הפרק נאמר ״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה״, וביאר הגר״א: ״כשאדם זוכה למ״ח דברים שהתורה נקנית נקרא ״אשת חיל״, אבל לא כל אדם זוכה לכולם, אלא זה מעט וזה מעט, וזה שנאמר: ״רבות בנות״ ביחד ״עשו חיל״, ואת עלית על כלנה- שזכית לכל המ״ח, שנקראת אשת חיל, והוא יותר מעולה מכולם שזכו רק ביחד למ״ח דברים הנזכרים לעיל״.

הרי ששונה הוא הקנין של ללמוד ע״מ ללמד משאר קניינים. דהתורה יכולה להתקיים ע״י מ״ח הקניינים שנעשים ע״י רבים יחד. אולם קנין דללמוד ע״מ ללמד, חייב לקנותו כל ת״ח בעצמו ואינו מצטרף עם אחרים, וכלשון המהר״ל שזהו עצם התורה. וכמו דפשיטא דהקנין של ״ללמוד ע״מ לעשות״ צריך להיות קנוי אצל כל אחד ואחד כי הוא עיקר התורה, כך גם ״ללמוד ע״מ ללמד״ צריך שיהיה אצל כל אחד ובלי זה אינו יכול לזכות לתורה.

ובגמ׳ (סנהדרין צט:) איתא: ״אמר ר׳ אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה,ו): ״כי אדם לעמל יולד״ וכו’, הוי אומר לעמל תורה״. וביאר המהרש״א דהעמל הוא ע״י שעמל ומלמדה לאחרים, ״והרמז שמעתי בזה במילת ״לעמל״ שהוא ר״ת ללמוד ע״מ ללמד״, ולכך נוצר, כי הקב״ה נותן את התורה כדי שילמדה לאחרים, כי עצם התורה היא ‘תורת חסד’ ללמדה לאחרים.

דבר זה מחייב כל בן תורה בבואו ללמוד ולקנות את התורה. עיקר למודו צריך להיות במטרה ללמוד ע״מ ללמד. ע״י כך כביכול אין הקב״ה פורש מן התורה, אלא הוא לומד עמו ונותן לו דעת ובינה, וע״י כך הוא זוכה לקנייני התורה, וכמש״כ ״וממדבר מתנה”, שהתורה ניתנת לו במתנה, ויש לו בה קנין להיות דבוק בקב״ה ובתורה לנצח נצחים.