דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד (י,טז)
מבאר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: נאמרו כאן שני דברים: האחד, החטאים שהם תולדותיו של היצר הרע, והם נקראים ‘ערלת לבבכם’. השני, ‘וערפכם לא תקשו עוד’ – זהו היצר הרע בעצמותו, בפנימיותו, טמיר ונעלם, שהקב”ה קראו ‘רַע’.

אפילו משה רבינו שקרא ליצה”ר ‘ערל’, אין זה עצמותו של היצה”ר אלא רק שם תואר שלו, כי רק הקב”ה בעצמו קרא לו בשם העצם שלו – ‘רע’. ומרגלא בפומא דאנשי שהיצה”ר אומר שאף אחד אינו מכיר אותו, רק הקב”ה ובעל ‘חובת הלבבות’.

רבינו יונה (שער א, עיקר השני מעקרי התשובה) אומר: אך האיש המתייצב על דרך לא טוב תמיד, וגֶבר על חטאיו דורך בכל יום וכו’, ומכשול עוונו ישים נוכח פניו, ר”ל התאווה והיצר”. דקדק לומר “התאוה והיצר”, כדברינו, שהתאוה היא ‘ערלת לבבכם’, שהם יצירותיו של היצה”ר, החטאים וכד’, אך כל זה כאין וכאפס ביחס ליצה”ר עצמו, שהיצר הוא ‘הרע’ בעצמותו, השורש וההתחלה של כל החטאים. ושורש כל החטאים הוא ‘חולק על רבו’, זהו פירוש ‘וערפכם לא תקשו עוד’.

בחטא העגל נאמר “ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא” (שמות לב,ט), רגילים להבין ש’קשה עורף’ אינו מעיקר החטא, אלא טענה נוספת צדדית, ועיקר החטא הוא מעשה העגל. אך לדברינו מבואר ש’קשה עורף’ זהו שורש החטא, ולא הוזכרה כלל טענה על מעשה העגל עצמו משום שהחטא עצמו הוא טפל לעומת השורש שהוא ‘קשה עורף’. ואמר הקב”ה למשה שכיוון שנתגלה שעמ”י הוא ‘קשה עורף’, א”כ אין תיקון החטא מועיל כלל, משום שהיצה”ר “היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך וכו'” (שבת קח:), ועיקר התיקון הוא בשורש החטא, בתכונה ‘קשה עורף’.

דעת תורה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

וברכת את ה’ אלקיך
סיפר הגאון רבי חיים קלופט שליט״א: חדרי בישיבת פוניבז’ היה מעל חדר האוכל. לפני חדר האוכל היה שביל שהוביל לבית המדרש. בכל יום, באותה שעה, היה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה פוסע מדודות לחדרו, בלא להסתכל ימין ושמאל.

והנה, יום אחד, הבחנתי שמרן המשגיח עוצר מהליכתו, מסתכל לעבר חדר האוכל, ולאחר זמן קצר ממשיך בדרכו לכיוון בית המדרש. תמהתי על כך, ועקבתי אחר הליכתו של מרן המשגיח גם בימים הבאים, ראיתי שהדבר חוזר על עצמו.

כעובר כמה ימים, אמר מרן זצ”ל בשיחתו לפני בני הישיבה: ״הנה, עוברים ליד ‘בית התבשיל’ – חדר האוכל. רואים שהשולחנות ערוכים, הצלחות מסודרות, הכוסות לפניהם, המזלגות והסכינים מהצדדים, היעלה על הדעת שזה נעשה מעצמו?! מאיליהן התעופפו הצלחות, הסתדרו הכוסות, והתמקמו הסכינים והמזלגות?! – הרי שיגעון לחשוב כן, ודאי שמישהו סידרם.

ולחשוב שלא זו בלבד שהם הסתדרו מעצמם, אלא גם יצרו את עצמם? – זו שטות מוחלטת!

ולחשוב כך לא על כמה כוסות וצלחות, אלא עולם ומלואו?!

הלא גם בלא לראותם, יודעים אנו שיש עובדי מטבח מסורים, המסדרים בכל יום את הכלים. ואיך לא נדע שיש בורא לעולם, שיצר עולם ומלואו!״…

      אוצרות רבינו יחזקאל (אמונה כב)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

עקב

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך

ידוע שיש שנוי בספר תורה בין הפסק הפרשיות, שיש פרשיות פתוחות ויש פרשיות סתומות. והנה כתב הרמב”ם לענין מזוזה בכתיבת פרשת והיה אם שמוע, שדינה להיות סתומה אבל אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה. ואילו לענין תפלין משמע ברמב”ם דמעכב שיהא סתומה, והק’ הב”י דגם בתפלין נימא אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה.

וכתב עמק ברכה בשם הגרי”ז דלענין מזוזה כתיב וכתבתם על מזוזות, והיינו לכתוב הפרשה של התורה, אבל בתפלין אמרה דין מיוחד של פרשיות תפלין שהם במקרה גם כתובות בתורה, ולכן דין פרשה בתפלין מעכבת אף שאינה סמוכה לה בתורה.

והנה כתב תוס’ רי”ד גיטין מ”ה ע”ב דנשים פסולות לכתוב מזוזה אף דחייבות במזוזה, כיון דפסולות לכתוב ס”ת, וצ”ע דבריו, ועוד דבתפלין לא אמרו טעם זה. וכתבו לפרש דבריו עפ”י עמק ברכה הנ”ל בשם הגרי”ז דמזוזה הוא כתיבת פרשה של התורה, משא”כ תפלין.

וע’ קסת הסופר כ’ ח’ עפ”י קבלה שלא יפסיק הסופר בכתיבת הפרשיות בתפלין, ולא מצינו מעלה זו במזוזה, ויש שכתבו חילוק עפ”י קבלה. ולפי פשוטו נראה דמזוזה שאני, כי מעלה זו שלא להפסיק לא נאמרה בס”ת אלא בתפלין, והיינו כי תפלין יש להם דין כתיבה לעצמם כמ”ש העמק ברכה מהגרי”ז, משא”כ במזוזה שכל דינו לכתוב הפרשיות שבתורה והרי בתורה לא נאמרה מעלה וקפידא שלא להפסיק בכתיבה.

אך בעיקר דברי עמק ברכה לפרש טעם הרמב”ם לענין סתומה בשם הגרי”ז, כבר העירו מהגרי”ז על הרמב”ם ובפ’ ואתחנן שכתב איפכא מהעמק ברכה בשמו, ופי’ שם הגרי”ז טעם הרמב”ם דבתפלין נאמרה דין להעתיק הפרשה שבתורה ולכן דינו לכתוב באופן שהפרשה יהא כשר בס”ת וכיון דדין סתומה מעכב בס”ת ממילא ה”ה בתפלין אף שאינה סמוכה לה בתורה. ואולי בשני זמנים אמר הגרי”ז דבר והיפוכו.

וע’ רמב”ם פי”א משבועות הי”א דתפלין כשר לשבועה בנקיטת חפץ שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן. ומשמע דגם למ”ד שנשבע בתפלין אינו משום חפצא דמצוה אלא משום חפצא דתורה. ולכא’ תיקשי א”כ אמאי השמיט הרמב”ם מזוזה. ויש מפרשים עפ”י הגרי”ז הנ”ל שיש נ”מ בין מצות וקשרתם לאות על ידך ומצות וכתבתם על מזוזות ביתך, כי במזוזה יש בו דין כתיבה לעצמו משא”כ בתפלין צריך לכתוב פרשה הכתובה בתורה, ואולי זהו שכתב הרמב”ם דוקא תפלין ולא מזוזה, וזהו שכתב “שהרי אחז תורה בידו”.

גדר מידת הבטחון וחובת ההשתדלות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”  (דברים ח, ב- ג).

בפרשת בשלח, על הפסוק “ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה’, מלא העמר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים” (שמות טז, לב).  כתב רש”י: “‘לדורותיכם’, בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ‘אתם ראו דבר ה’ (ירמיהו ב, לא), ‘שמעו’ לא נאמר אלא ‘ראו’, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו” (רש”י שם).

הכתוב אומר (ירמיהו יז, ה- ח): “כה אמר ה’, ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה’ יסור לבו. והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו. והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו, ולא יראה כי יבא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי”. למדנו מכאן, שמידת הביטחון משפיעה על כל חיי העולם הזה וטובותיו, הבוטח בהקב”ה בבטחון שלם מובטח לו שיקבל את כל טובות העולם הזה, ואף בזמנים קשים אינו צריך לדאוג כלל. לעומתו, מי שאינו בוטח בהקב”ה, נאמר עליו “ארור הגבר”, וגם בזמנים טובים לא יזכה להנות מן הטוב. כמה חשוב לאדם לקנות את מידת הבטחון, בידעו, שכל חיי האדם בעולם הזה יכולים להשתנות לטובה כפי מידת ביטחונו בהקב”ה.

ואכן, התורה מורה לנו בכמה מקומות את חשיבותו של עניין זה, וכפי שיתבאר.

המן- הוראת מידת הבטחון בהקב”ה

עם ישראל היו במדבר הגדול ארבעים שנה, בכל השנים הללו מזונם היה מצוי בידם, איש איש לפי מספר נפשות ביתו, ללא עמל וללא יגיעה, מלבד הטירחה הקטנה של נטילת המן מסביבות המחנה. בכל השנים האלו, לא אירע ולו פעם אחת שירד מהשמים מן יותר מהנצרך לכלכלת אותו היום, מלבד בעש”ק לכבוד שבת. מי שניסה לשמור את המן ליום המחרת, גילה שהמן התליע ולא נותר בידו כלום. מציאות חיים זו היוותה לכלל ישראל ניסיון גדול מאוד. הם אמנם קיבלו כל שהיו צריכים, אך היו חייבים להשליך את יהבם על הקב”ה באופן מוחלט.

כך נאמר (שמות טז, ד): “ויאמר ה’ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”. ופירש האבן עזרא (שם): “למען אנסנו, שיצטרך אלי בכל יום”, וכן כתב הרמב”ן (שם): “כי ניסיון הוא להם, שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר, רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם”. הרמב”ן מוכיח ממה שאמר משה לישראל בסוף אותם ארבעים שנה (דברים ח, ב- ג): “וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”, – שכל מטרת ירידת המן היתה כדי לבחון את מידת בטחונם בה’. ואכן, ראו ישראל בדרכי ירידת המן שהקב”ה ממציא לבוטחים בו את כל צרכיהם ללא טורח ועמל, ונתנו אל ליבם לדעת כי הם תלויים ועומדים בחסדי ה’ בכל צורכיהם. על זה שיבח הקב”ה את כלל ישראל: “כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב, ב).

מצות השמיטה מקנה את מידת הבטחון

משנכנסו ישראל לארץ ישראל, ניתנה להם פרשת שמיטה כדי לקנות את מידת הבטחון בהקב”ה. כמו שנאמר (ויקרא כה, כ- כא): “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים”. כמה גדול הניסיון העומד לפני האדם במצות השמיטה. מוטל עליו להפסיק את עבודת השדה לשנה תמימה ולהפקיר את כל פירותיה. הרי זה ניסיון קשה עבור אדם שטרח ועמל בשדה שש שנים תמימות, ורק על ידי מידת הביטחון יכול אדם לעמוד בו.

הבוטח בקב”ה בביטחון שלם יודע שכל עבודתו בשדה אינה אלא בגדר קיום הגזירה להשתדל לפרנסתו, שנגזרה עליו לאחר חטא אדם הראשון. כיון שנצטווה לשבות מעבודתו בשנת השמיטה, הרי הוא עושה זאת בלב שלם ומתוך אמונה שלא יארע לו נזק כלשהו מקיום המצוה, והקב”ה ימציא לו את פרנסתו ממקום אחר.

מאחר שמצוה זו היא נסיון עצום לאדם, דרשו חז”ל (תנחומא ויקרא, א) את הכתוב (תהלים קג, כ): “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו” על שומרי שביעית, “רבי יצחק נפחא אומר אלו שומרי שביעית, ולמה נקרא שמם ‘גבורי כח’, רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסייגים מפורצים ורואה פירותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר, ושנו רבותינו ‘איזהו גבור הכובש את יצרו'”.

העמל בענייני העולם הזה – “בזעת אפך תאכל לחם”

כלל זה, שהבוטח בה’ יצליח בכל מעשיו, הינו פשוט ומוכרח, כפי שביאר מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘פרשת המן – בטחון’). מלכתחילה, לא היה אדם צריך לטרוח כלל, ובוודאי שלא לעמול ולהתייגע על מנת להשיג את צרכיו. רק לאחר שחטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת, נגזרה עליו גזירת “בזעת אפיך תאכל לחם” (בראשית ג, יט), והוצרך לעמול ולהתייגע, וכמו שדרשו חז”ל (ב”ר כ, י) על הפסוק (בראשית ג, יח): “וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה” – “רבי יהודה אמר, אילו זכית היתה מעלה לך מכל אילני גן עדן, עכשיו שלא זכית ‘וקוץ ודרדר תצמיח לך’. אמר רבי נחמיה, אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהם כל מעדנים שבעולם, עכשיו שלא זכית ‘ואכלת את עשב השדה'”.

והנה, עובר במעי אמו עדיין אינו בכלל גזירה זו, ולכן נשתמרה בו מעלת האדם כפי שהייתה קודם החטא. כך אמרו חז”ל (נדה ל, ב): “דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו וכו’, אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי וכו’, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו’, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים וכו’, ומלמדין אותו כל התורה כולה”. לולי חטא אדם הראשון, היו כל בני האדם משיגים את מבוקשם ללא עמל ויגיעה כמו עובר במעי אמו, כפי שהיה לאדם הראשון עצמו קודם שחטא. אלא שגרם החטא, ונגזרה עליו הגזירה “בזעת אפיך תאכל לחם”, שעליו לעמול ולהתייגע.

על ידי העמל מכיר אדם בטובתו של מקום

אמנם אם נתבונן נראה, שגם בגזירה זו טמונה תועלת רבה לאדם. שכן אדם המקבל את צרכיו ללא טרחה וללא עמל אינו יודע להעריך זאת, ולהוקיר את מעשה הנותן, אולם זה שטרח ועמל על מזונותיו יודע להעריך זאת ולהוקיר את הנותן. כאשר ילד מקבל מהוריו את כל מבוקשו ללא עמל וללא יגיעה, אין הוא מוקיר את מעשיהם, כאילו מובן מאליו שיקבל מהם את כל שרוצה. רק לאחר שגדל, ועליו לטרוח בעצמו כדי להשיג את צרכיו, נותן הוא אל ליבו להכיר טובה להוריו על כל אשר עשו למענו. אילו בני האדם מקבלים את כל צרכיהם בעולם הזה ללא כל טרחה ועמל, היו סבורים שכך הוא טבע הבריאה, ולא היו יודעים להכיר טובה למי שהאכילם. אך לאחר שבני האדם צריכים ליגע רבות על השגת צורכיהם, הם יודעים להוקיר את כל הטוב שישנו בעולם הזה, ולהכיר טובה להקב”ה על שברא את כל דברים אלו כדי ליהנות בהם בני אדם.

אמנם, הבוטח בהקב”ה בשלימות, יודע ומכיר בזה שכל טובות העולם הזה אינן אלא מאת הקב”ה שעשאן כדי ליהנות בהן בני אדם. וכיון שכל מטרת העמל והיגיעה היא להביא את האדם להכרה זו, ממילא אדם שהגיע כבר להכרה זו, ראוי לקבל את טובות העולם הזה ללא שיעמול ויתייגע בהן.

אדם הבוטח בהקב”ה בשלימות יהנה מטובות העולם הזה ללא עמל ויגיעה

הוסיף מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, כי מעתה נבין שאף לאחר שנגזרה הגזירה שעל האדם לעמול על פרנסתו, מכל מקום חדשה התורה שאדם הבוטח בהקב”ה באמת ובתמים, יימצאו לו כל צרכיו ללא כל עמל ויגיעה. וכפי שלמדנו יסוד זה מפרשת המן ומפרשת שמיטה. כמו דור המדבר, ששמו את כל מבטחם בהקב”ה וקיבלו את כל צרכיהם על ידי המן, בלי כל עמל ויגיעה. כמו גיבור הכוח שומר השמיטה שבוטח בהקב”ה בטחון שלם, המובטח על ידי הקב”ה (ויקרא כה, כא): “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” – שפע של ברכה ללא עמל. כך גם יהא חלקו וגורלו של כל הבוטח בהקב”ה, כל צרכיו יבואו לו ללא שיצטרך לדאוג להם כלל.

הוא מה שמצינו באיוב, שביקש (איוב כט, ב): “מי יתנני כירחי קדם”, ואמרו חז”ל (נדה ל, ב): “אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שהעובר במעי אמו, שנאמר ‘מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני’ ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה”, והנה בקשתו של איוב נראית תמוהה, וכי יכול הוא לחזור להיות כעובר במעי אמו. על כרחינו נפרש, שבקשת איוב הייתה לחזור לחיות בדרגה רוחנית גבוהה של הנהגת מידת הביטחון, כפי שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כפי שנתבאר, שבהנהגה זו מקבל האדם את צרכיו אף ללא עמל ויגיעה, והיא עצמה ההנהגה הנוהגת בעובר במעי אמו.

זו היא הברכה שמברכים את החתן והכלה: “שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. היינו, שיזכו לחיות את חייהם בדרגה כה גבוהה של בטחון שלם בהקב”ה, כאדם הראשון קודם החטא, וממילא ימציא להם הקב”ה את כל צרכיהם ללא עמל וטירחה.

כוחה של תפילה מתוך בטחון בהקב”ה

אם נתבונן היטב במעשה של איוב, נראה את כוחה הגדול של תפילת האדם הבוטח בהקב”ה.

בשעה שאיוב התפלל תפילה זו, היה במצב קשה עד מאד. איוב היה איש “תם וישר ירא אלוקים וסר מרע” (איוב א, א), שזכה ליהנות מכל טובות העולם הזה. היו לו שבעה בנים ושלוש בנות, שבעת אלפים צאן ושלושת אלפים גמלים, חמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות, עד שנאמר עליו (שם א, ג): “ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם”. והנה, על ידי קטרוג השטן, מתו כל בניו ובנותיו ביום אחד, כל נכסיו וקנייניו ירדו לטמיון והוא עצמו הוכה בשחין רע מכף רגל ועד קודקוד. אין לתאר ואין לשער את הקושי והייסורים שעברו עליו בזמן קצר. והנה יושב איוב, בשפל מצבו הנורא, ומתפלל אל הקב”ה שישיבהו למעלת אדם הראשון קודם החטא – לדרגה הגבוהה ביותר.

והוא תמוה, איוב שרוי במצב כה נורא, ואינו מסתפק בבקשה שיוקל מעליו עול הצרות הנוראות, ואפילו אינו מבקש לחזור למצבו הקודם, תפילתו היא להעפיל למדרגה גבוהה כזו, כאדם הראשון קודם החטא בגן עדן. מכאן נלמד את הכח העצום שיש לתפילת האדם הבוטח בקב”ה. על ידי תפילה מתוך בטחון מוחלט בהקב”ה, שמידו הכל ואין מעצור לפניו, יכול אדם להפוך את כל מציאותו מן הקצה אל הקצה, ולהעפיל מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ואכן, נענה הקב”ה לתפילתו של איוב, ונתן לו פי שנים מכל הטובות שהיו לו קודם לכן, וכפי שמבואר בסוף ספר איוב (מב, יב- טז).

“מעבירין ממנו עול דרך ארץ”

ונראה לומר, שעל פי זה מתבארים דברי המשנה באבות (פ”ג, מ”ה): “כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”, בהבנה מחודשת. “עול דרך ארץ”, הוא הטרחה שצריך האדם לטרוח לפרנסתו, מחמת גזירת “בזיעת אפך”. אדם המקבל עליו עול תורה ואינו עמל לפרנסתו מתוך בטחון שלם בהקב”ה שימציא לו את פרנסתו, הקב”ה מעביר ממנו עול דרך ארץ, וממציא לו את כל מבוקשו כפי שהיה לאדם הראשון לפני החטא. כפי שהובא לעיל, שכאשר שאלו בני דורו של ירמיהו: “נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס”, הראה להם ירמיהו את צנצנת המן, ואמר להם: “הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו”. כלומר, אם תעסקו בתורה ותבטחו בהקב”ה בטחון שלם כפי שהיה בדור המדבר, הקב”ה ימציא לכם את פרנסתכם ללא עמל וללא יגיעה, ותוכלו לשבת ולעסוק בתורה.

מידת הבטחון וחובת ההשתדלות – בעניני זיווגים

סוגיא זו של גדרי מידת הביטחון כנגד חובת ההשתדלות, היא רחבה מני ים ונוגעת לכל אדם, מידי יום ביומו באופנים שונים. אחד המקרים השכיחים ביותר הוא בעת שמגיע האדם לפרק האיש מקדש, כשנצרכת השתדלות כדי למצוא את הזיווג המיועד לו, והוא עומד ותוהה מה עליו לעשות.

אמנם תחילה לכל יש לדעת, כי כל עניין הנישואין אינו פועל בדרך הטבע. מעצם טבעו לא היה אדם יכול לישא אשה, אלא שטבע הקב”ה בבריאה חידוש ממידת החסד, שהאדם בעת יצירתו ייברא באופן המתאים לישא את בת זוגו. דבר זה למדנו מדברי הגמרא בסוטה (ב, א): “אמר רבי יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”. ויש להבין, מדוע צריכה בת קול מיוחדת ולהכריז על זיווגו של הולד קודם יצירתו, הלא גזירה זו אינה באה לידי מעשה עוד שנים לאחר מכן, לעת נישואיו.

ונראה לבאר, על פי המבואר בגמרא (נדה ל, ב) שמלמדים את הולד הנמצא במעי אמו את כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. והנה ידועה הקושיא, מאחר שמשכחים מן העובר את כל התורה שלמד, לשם מה לימדוהו אותה מלכתחילה. ותירצו בזה, שעל פי דרך הטבע לא יוכל אדם הכפוף למגבלות החומר לדעת את כל התורה כולה לרוב עומקה וקדושתה, וכפי שדרשו חז”ל (ב”ר י, א) על הכתוב (איוב יא, ט): “ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”. לכן מלמדו המלאך את כל התורה כולה במעי אמו, ואז, למרות שמשכחים ממנו את שלמד כדי שיקנה את לימודו בעמל, שוב יהיה לימודו בבחינת ‘חוזר וניעור’, ויוכל להגיע להשגות עצומות ונפלאות בתורה.

ונראה, שכך הם הדברים גם בזיווגו של אדם. זיווג איש ואישה בעיקרו מנוגד לכל מערכות הטבע בעולם, מחמת ההבדל הגדול ביניהם. כפי שמצינו בחז”ל (ב”ר יח, יד) שהוצרך הקב”ה לברוא את האשה מגוף האדם על מנת שזיווגם יעלה יפה. ויש לומר, שמשום כך יוצאת בת קול עוד קודם יצירת הולד ומכרזת ‘בת פלוני לפלוני’. כדי שמלכתחילה יוטבע ביצירתו השייכות לבת זוגו המיועדת, וממילא הזיווג בפועל יהיה לאחר מכן בבחינת ‘חוזר ונעור’ ויעלה יפה. היינו דאיתא בגמרא (סוטה ב, א) לגבי זיווג שני: “אמר רבה בר בר חנה אמר ר’ יוחנן, וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר (תהילים זח, ז): “אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות”. משום שעל זיווג זה לא יצאה בת קול להכריז קודם יצירתם, ולא נוצרו מלכתחילה באופן שמתאימים האחד לשני.

עלינו לדעת, כי בכל השייך לענייני זיווגים הכל עומד ותלוי בגזירת שמים, ועל האדם להשתדל בדבר כדי חובתו בלבד. אמנם אינו יכול לשבת בטל מבלי לעשות מאומה, שכן גם זיווגו של אדם הוא בכלל גזירת “בזיעת אפך תאכל לחם” וחובה עליו להשתדל בדבר. אך מאידך, חובה עליו לזכור כי כל מעשיו הינם בגדר השתדלות בלבד, והקב”ה הוא זה שימציא לו לבסוף את זיווגו. אך המשתדל יתר על המידה, משול לאדם היורד מרכבת המתקשה לעלות במעלה ההר ומנסה לדחוף אותה בשתי ידיו. היודע ומבין מהו בטחון אמיתי בהקב”ה ומהי ההשתדלות המוטלת עליו, יכול להישאר רגוע גם בעניינים אלו, ולבטוח בהקב”ה שימציא לו את זיווגו שנגזר עליו, כפי שהוא דואג לו בכל עניניו. אכן אדם שזכה להגיע למידה זו של ביטחון בשלימות מובטח לו שאינו בא לידי עצבות, והוא בדוק ומנוסה!

גם עמל התורה אינו אלא גזירה

והנה הראנו מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל חידוש נוסף בעניין זה. כאשר הגמרא מתארת את מצבו של עובר במעי אמו, אנו רואים שמלבד כל צרכיו הגשמיים, המסופקים לו ברווחה בלי כל טורח, רואה הוא מסוף העולם ועד סופו ומלמדים אותו את כל התורה כולה. לפי מה שנתבאר, מצבו של העובר במעי אמו הוא בבואה של מצב האדם כפי שהיה צריך להיראות מעיקר הבריאה, ללא גזירת “בזעת אפך תאכל לחם”. למדנו אם כן, שגם בלימוד התורה היו הדברים צריכים להיראות אחרת. מעיקר הבריאה הייתה התורה יכולה להינתן לאדם במתנה, בלא עמל ויגיעה, והצורך לעמול ולהתייגע כדי לקנות תורה, גם הוא אינו אלא תוצאה של גזירת “בזעת אפך תאכל לחם”.

ונראה ראיה לזה, מהמבואר בדברי חז”ל (מגילה ו, ב): “אמר ר’ יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן. הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא”. והנה מדוקדק מלשון חז”ל, “יגעתי ומצאתי”, שגם לאחר כל העמל והיגיעה בתורה, הרי שקניין התורה הוא בגדר מציאה – שאינו זוכה בה בעמלו אלא מזדמנת לו מאליה בהיסח הדעת. והביאור בזה, שהתורה ניתנת לאדם גם היום, כפי שהיה בעיקר הבריאה, כמתנה גמורה שאינה תלויה בעמל וטורח. אלא שכיון שחטא אדם הראשון ונגזרה גזירה, הרי שתנאי הוא שללא יגיעה ועמל אין מקבלים את מתנת התורה. ולכן כשם ש”אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן”, כיון שתנאי הכרחי הוא, וללא עמל וטורח אין אדם זוכה לקנות תורה, כך “אם יאמר לך יגעתי ולא מצאתי אל תאמן”, שכן קניין התורה אינו תלוי כלל בהצלחת העמל, אלא הוא מתנה גמורה ואם רק נתקיים התנאי והאדם יגע בתורה כראוי, ודאי הוא שימצא ויזכה לתורה.

אמנם צריך לדעת, שעמל התורה פירושו לימוד תורה מתוך מסירות נפש ללא היסח הדעת, כפי שיעקב אבינו ע”ה למד בבית עבר ארבע עשרה שנים רצופות, ולא עלה על משכבו אפילו פעם אחת. אם נתבונן באורחות חייהם של כל גדולי ישראל לדורותיהם, נראה שלא התעלו בתורה אלא מתוך יגיעה עצומה בתורה. כידוע על מרן החזו”א זצ”ל, שהיה לומד עד אפיסת הכוחות, ופעמים שהיה מתמוטט על מיטתו, כפשוטו ממש! כך נראה עמל התורה, וכך גדלו והיו לגדולי ישראל!

עמל התורה – כלי הכרחי לקנייתה

אמנם עלינו לדעת, כי ישנו הבדל גדול מאוד בין עניינים גשמיים ובין עניינים רוחניים. ענייני הגשמיות הם כלי לעבודת ה’ בלבד, ואין כל חיסרון אם האדם יקבלם ללא עמל וללא יגיעה. לפיכך, גם לאחר גזירת ‘בזעת אפך’, פעמים ונגזר על אדם לקבל את טובות העולם הזה אף שלא טרח ועמל בהם. אולם בענייני רוחניות, יצרה הגזירה של ‘בזיעת אפך’ מציאות בעולם, שהעמל והיגיעה הם חלק ממהותה של כל מעלה רוחנית. אם אדם יקבל את מעלתו הרוחנית ללא עמל ויגיעה, תהיה איכותה חסרה מאד. דרגת האדם ומעלתו נקבעת על פי כמות ואיכות העמל שהשתדל בה.

כך מבואר בדברי הגמרא. אין עמל לימוד תורה כעמל האדם על מזונותיו, שהרי לפעמים אדם מתפרנס בסייעתא דשמיא גם ללא עמל ויגיעה, אך בלימוד תורה אין זה כך. עמל התורה הוא חלק ממהות לימוד התורה ובלעדיו אין האדם יכול להצליח בלימוד התורה. לכן, “אם אמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן”.

כך מצינו בחז”ל (ברכות ה, א): “תניא רשב”י אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא”. מלשון הברייתא “לא נתנן אלא על ידי יסורין” למדנו, שאין כל דרך להשיג דברים אלו, ללא שהאדם יתייסר, יעמול ויתייגע בהם. וכבר נודע מה שכתב הגר”ח מוולוז’ין זצ”ל (הקדמת פי’ הגר”א לספרא דצניעותא) שפעמים רבות נשלחו מגידים מן השמים להגאון מוילנא זצ”ל, לגלות לו רזי תורה, והוא סירב בכל תוקף לקבלם. פעם אחת הפציר בו אחד המגידים שיקבל אותו, והגר”א זצ”ל התאמץ שלא להביט אל מראהו כלל, ואמר לו: “איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו יתברך שמו על ידי שום אמצעי כלל וכלל, רק עיני נשואות לו יתברך שמו מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו יתברך שמו, בעמלי אשר עמלתי בכל כוחי”.

אנו עמלים ומקבלים שכר

איתא בגמרא (ברכות כח, ב) שהיוצא מבית המדרש צריך להודות להקב”ה על מה שלמד. ובנוסח ההודאה נאמר: “אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר”. וידוע ביאורו של החפץ חיים, שבענייני העוה”ז אין מקבלים שכר על העמל עצמו, שהרי פועל שעמל ויגע כל היום ולא הצליח לפעול את פעולתו, בוודאי לא יקבל את משכורתו. אבל אנו מקבלים שכר על עמל התורה והמצוות בלי כל קשר לתוצאות העמל, גם אם עמל אדם ולא הצליח להבין את לימודו, או לא עלה בידו לקיים את המצוה למרות טרחתו, לא יקופח שכרו על העמל והיגיעה שהשקיע.

לדברינו, נבין יסוד זה ביתר עומק. העמל בענייני העוה”ז אינו נצרך כלל כדי להביא לאדם את פרנסתו וצרכיו, קודם החטא לא היה צריך לעמול ולהתייגע כלל, וכל הטורח אינו אלא פרעון החוב של גזירת ‘בזעת אפך’. לכן, אין מקבלים שכר על העמל בענייני פרנסה שאין בו באמת כל עניין וצורך. אך העמל בדברי תורה, אף שגם הוא אינו אלא תוצאה מגזירת העונש שלאחר החטא, אך הוא נקבע כחלק ממהות לימוד התורה. אין שום אפשרות לזכות למעלות רוחניות אלא בעמל ויגיעה, נמצא כי העמל והיגיעה הם בבחינת ‘הכשר מצוה’ לזכות להשגות בדברי תורה, ולכן מקבלים עליהם שכר.

דבר זה בא לידי ביטוי גם כך שעמל האדם על מזונותיו אינו משמחו, ואילו עמל האדם בתורה משמחו ביותר. עמל האדם בהשגת מזונותיו אינו אלא קיום העונש שנגזר עליו, ואין בו כל סיבה לשמחה. אך עמל התורה, שהוא בבחינת ‘הכשר מצוה’ ללימוד התורה וחלק מהותי מדרכי קנייתה, נאמרו בו כל מעלות התורה. כשם שהתורה עצמה היא בבחינת “משיבת נפש”, “מחכימת פתי” ו”משמחי לב” (תהילים יט, ח-ט), אף עמל התורה יש בו מעלות אלו. לא זו בלבד, אלא שעיקר ההנאה והמתיקות בלימוד התורה, מגיעים בדווקא לאחר העמל והיגיעה בתורה. כל אדם שהשקיע ועמל בכל כוחותיו בלימוד סוגיא, הרגיש היטב את האושר הממלא אותו לאחר שזכה להבין את הסוגיא על בוריה, משום שעמל התורה והיגיעה הם חלק ממהות לימוד התורה.

“אדם לעמל יולד”- לעמל תורה

איתא בגמרא בסנהדרין (צט, ב): “אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה, ז) ‘כי אדם לעמל יולד’. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא וכו’, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה וכו’, הוי אומר לעמל תורה נברא”.

הדברים צריכים ביאור, כיצד ניתן להעלות על הדעת שאדם נברא לשם עמל במלאכה ויגיעת הפרנסה, הלא קודם החטא לא היה צריך אדם לעמול כלל, וכל טורח המלאכה אינו מוטל עליו אלא כעונש מגזירת “בזעת אפך תאכל לחם”. אמנם, לפי דברינו, הרי גם עמל התורה אינו חלק מצורת נתינת התורה בעיקר הבריאה, ואדם הראשון בגן עדן זכה לחכמה כאותו עובר במעי אמו, ללא טורח ועמל. אם כן, כיצד נאמר, גם למסקנת הגמרא, “אדם לעמל יולד”.

על כרחנו נאמר שאין הפסוק מדבר על צורת אדם כפי שהייתה בעיקר הבריאה, אלא על מצבנו בעולם שלאחר החטא ולאחר שנגזרה גזירת עמל ויגיעה על קניינים גשמיים ורוחניים כאחד. ובאה הגמרא ללמדנו כי ישנו הבדל מהותי בין עמל לעמל, כי אף שמוטל על האדם לעמול בעניני מלאכתו מכל מקום אי אפשר לומר, אפילו במצב העולם בו אנו חיים, שלכך נולד האדם. שהרי אין עמל זה אלא בבחינת ריצוי העונש בלבד, ופעמים רבות אדם זוכה לסייעתא דשמיא ומקבל שפע גשמי אף ללא עמל ויגיעה. אולם עמל ויגיעת התורה שהם חלק ממהות לימוד התורה בבחינת ‘הכשר מצוה’, שהרי ללא זה אינו זוכה לקבל את התורה, הרי הוא בכלל עיקר לידת האדם ובו אמרו “אדם לעמל יולד”.

כוחו של העמֵל בתורה

הגמרא בחולין (ז, א) מביאה מעשה ברבי פנחס בן יאיר שקרע את נהר גינאי שלוש פעמים, בדרכו למצוות פדיון שבויים, עבורו ועבור בני לוויתו. וידועה הקושיא, הכיצד נס קריעת ים סוף לפני משה רבנו ושישים ריבוא ישראל בני דור דעה כתוב בתורה ואנו אומרים עליו שירה בכל יום, וכאן נקרע הנהר לפני רבי פנחס בן יאיר ואפילו עבור בן לוויתו הישמעאלי. ותירץ האור החיים (שמות יד, כז) על קושיא זו: “אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה’ על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים, כאשר חקק ה’ להם בעת הבריאה”. רבי פנחס בן יאיר בלבד היה יכול לשנות את סדרי הטבע משום רוב עמלו בתורה, ואין בזה כל נס או חידוש. אולם עם ישראל ביציאתם ממצרים שהיו עדיין קודם מתן תורה ולא היה בידם כוח זה, הוצרכו לנס מיוחד ונפלא על מנת לבקוע את הים.

ונראה לבאר בזה עוד את דברי המשנה (אבות פ”ג, מ”ה): “כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”. כיון שבבריאת העולם נקבע שכל הכוחות הפועלים בעולם כפופים לרצון עמלי התורה, ממילא אם רצונם הוא לשבת ולעמול בתורה מעביר מהם הקב”ה את עול מלכות ועול דרך ארץ, על מנת שיוכלו לעסוק בתורה כרצונם.

הקב”ה יעזור שנתחזק בעמל ויגיעת התורה, שהם מעיקר לימוד התורה, והיינו שעלינו לעמול וללמוד בכל הכוחות ללא הפסק והיסח הדעת. וכן, נזכה לרכוש לעצמנו את מידת הבטחון בשלימות, בכל העניינים, ועי”ז נוכל לקיים את התורה והמצוות מתוך שמחה וטוב לבב.