דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (הפטרה)
בשבת קודש אנחנו מזכירים פעמים רבות בתפילה את עניין הגלות והציפיה לגאולה, ובשבתות אלו של בין המצרים אנו קוראים הפטרות של צער ופורענות. וצ”ב: הרי אין אבלות בשבת ואין מבקשים בקשות בשבת וא”כ מדוע אעפ”כ אנו מזכירים בו כ”כ הרבה את עניין הגלות ומבקשים על הגאולה?

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: עיקר הצער שלנו על חורבן הבית הוא על הריחוק שלנו מהי”ת. כדאיתא בגמ’ (ברכות ג.) אר”י פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים, אמר לי [אליהו] בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות וכו’ הקב”ה מנענע בראשו ואומר אוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. מבואר שחסרים אנחנו את קרבתנו לאבינו שבשמים ע”י השראת שכינתו בתחתונים.

ע”י קרבת ה’ בזמן הבית הכירו כל העולם במעלת ישראל ובקרבתם להי”ת. וע”י דבקות ישראל בקב”ה זכו לשפע ברכה ממנו, שהוא מקור הטוב וממילא נחסכו מאיתנו צרות, מחסור, מחלות וייסורים. ומשחרב ביהמ”ק וגלינו משולחנו של מקום, זו הסיבה לצרות שלנו הן בשעבוד מלכויות והן בבריאות, בפרנסה, בחינוך הילדים ובשאר מרעין בישין. ע”כ עיקר צערנו הוא על הריחוק מהי”ת “כבנים שגלו מעל שולחן אביהם”.

ובשבת קודש זהו זמן של קירבת אלוקים ובו מתחזקת יותר הכרתינו בהי”ת. ממילא זהו הזמן הראוי והמתאים יותר להיזכר בחסרון שיש לנו מריחוקינו מהי”ת בגלות ולהצטער ע”כ. וזהו הזמן שבו אנו יותר מתפללים ומבקשים שיחזירנו הקב”ה אליו בגאולה השלמה בב”א.

ע”פ שיחה שמסר מרן רה”י זצללה”ה בשבת בין המצרים תשע”א

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצוק”ל
ו’ במנחם אב תשע”ו
מרן רה”י הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה היה נוהג לומר בשם זקנו מרן הסבא מסלבודקה זצללה”ה, שכאשר נשאל כיצד מתמצת הוא את עיקר פועליו בחייו, השיב: ״השתדלתי לחנך את תלמידי, שמוטל עליהם להיות קלוג און גוט״ (-חכם וטוב).

השקפה זו הייתה נר לרגליו של מרן רבי אריה זצ”ל. כל ימיו התבונן כיצד הוא יכול להחכים עוד ועוד בהטבה לזולת, עד כי העידו אחריו שהיה יחיד הדור ב’טובת עין’.

סיפר אחד מתלמידיו הוותיקים, שכאשר בא להזמינו לשמחת החתונה של בתו האחרונה, היה זה לאחר שרה”י עבר תאונה קלה ועינו נפגעה במקצת. אמר לו מרן: ״הרי ידוע לך שלאחרונה אני לא כ״כ מזהה אנשים, אנשים אומרים לי שלום ברחוב וכו’ ואני לא יודע איך להגיב, כיון שאני לא מזהה אותם. אני חושש ביותר שאולי יש אנשים שנפגעים ממני מחמת כן. לכן, אנא תרחם עלי ותסלח לי אם אני לא אגיע לשמחה.” מובן שאותו תלמיד נעתר לבקשתו.

עוד סיפר אחד מרבני העיר מודיעין עילית: הגאון רבי אריה הגיע פעם לברית מילה שנערכה בברכפלד. לאחר הברית נטפל אליו אדם מסכן והתחיל לומר בקול רם שרה”י הוא המשיח וכי עליו להתגלות במהרה ולהפסיק לחיות בענווה. אותו אדם המשיך בדיבוריו התמוהים ללא הפסקה.

בדר”כ אנשים שנתקלים במציאות לא נעימה מסוג זה, משתדלים להתעלם ולהתרחק מהמקום, אולם מרן רה”י, במקום להתעלם מדיבורים מוזרים אלו, עמד במקומו והתחיל לעודד ולחזק את אותו אדם ולומר לו שלא ידאג, שהנה עוד מעט יגיע המשיח ותתגלה מלכותו ית’ בעולם, כך הרחיב עמו את הדבור בהארת פנים, בלב רחום ובענווה מופלאה.

תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

 

דברים

תשעת הימים

תקנ”א סעיף ח’ נוהגים שלא לעשות בגדים. והטעם מבואר בירושלמי תענית פ”ד ה”ו, נשייא דנהגי דלא למישתי עמרא, שנהגו שלא לתפור צמר שתי וערב, משום פסקה אבן שתיה . (ויש גורסים דלא למישתי חמרא, ופירשו שלא לשתות יין).

ובירושלמי הביאו דכתיב על אבן שתיה כי השתות יהרסון. (וע’ ברכת אהרן מר’ אהרן לוין ברכות כ”ט באריכות שפי’ כי פסק ההשפעה של אבן שתיה שמשם פרנסה לכל העולם. ולהוסיף לדבריו כי לשון שתי של שתי וערב פירושו התשתית ויסוד של הבגד. ונראה דחוט זה הוא השורש של כל הנאת עוה”ז, וכל מה שגדל מהבריאה. וכן אבן שתיה נקרא  מלשון שתי שהוא השורש של השפעת הבריאה. ולא רק זו שהעולם נברא משם, אלא כמ”ש זוהר ח”ב קנ”ד ע”ב דגם אחר הבריאה ה’ שולח שפע פרנסה לעולם דרך אבן שתיה. וע”ז כתיב כי השתות יהרסון בשעת חורבן הבית. ולזכור זה לא יעשו שתי וערב בבגד. וע’ גר”א שה”ש א’ ז’, איכה תרעה וכו’ כי אחר החורבן בטל שפע הפרנסה של אבן שתיה. וע”ע גר”א שה”ש ה’ ז’ ואילך, שאמר שלמה הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי, וכוונתו על כל הצרות של הגלות, וע”ז אמר שהתיקון של הכל הוא, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. (ונמצא אבן שתיה לא תשתית הבריאה מעיקרא אלא גם המשך הפרנסה).

ולדעת השו”ע שם סעיף ז’ אסור ללבוש בגדים מכובסים בשבוע שחל בו ולא מר”ח. ומקור איסור ללבוש הוא באמת בב”י בשם המרדכי, וע”ש בב”י אמאי כתב המרדכי בסוף דבריו משום שמחה. ומחלק דירושלמי קמ”ל משום אבן שתייה מר”ח, וע”כ לא נהגו כן אלא מאחר דבלא”ה אסור מדינא משום שמחה בשבוע שחל בו. (וע”ש ד”מ א”כ איך למד המרדכי דה”ה כל תיקון בגד חדש, אם אין שתי וערב. וע’ להורות נתן ח”ב ל”ה ליישב כי תיקון בגד חדש הוי כמו לתקן מהיסוד והוא כמו אבן שתייה).

עיני העדה

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

תכלית חשכת הגלות

״מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון״ (משלי כח, כג) – ‘מוכיח’ זה משה, ‘אדם’ אלו ישראל שנא’ (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו ‘אחרי’ אמר הקב”ה בשביל להביאן אחרי [לילך בדרכיו], ‘חן ימצא’ זה משה דכתיב (שמות לג, יב) וגם מצאת חן בעיני, ‘ממחליק לשון’ זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים (דב”ר א, ב).

כל ספר ״דברים״ הוא דברי מוסר ותוכחה לישראל[1], ושיא התוכחה ועוקצה הנורא הוא הגלות והחורבן, וכל אורך הגלות עד ביאת משיח צדקנו במהרה הכל הוא חלק מן התוכחה, שעליה כתוב (משלי ג, יא) ״מוסר ה’ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו״.

וכל תכליתה ומהותה של התוכחה הוא להראות לחוטא כי אין דרכו שהלך בה נכונה, וכי עליו לחזור לדרך הנכונה, ועל כן נקרא שמה ‘תוכחה’ שהיא ראיה והוכחה, להראות את הדרך האמיתית ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ומשה רבינו בתוכחתו האיר את עיני ישראל, ובלעם הרשע החשיך עיניהם בחלקת לשונו, והפילם ברגש גאוה ויוהרא, ונפלו בשטים.

וזהו ענין הגלות, שאע״פ שאנו נמצאים בחשכת הגלות, אבל תכלית החושך הזה הוא להאיר לנו את הדרך נלך בה.

עיני העדה

והוא ענין התוכחה המוטל על כל אחד ואחד מישראל, אבל בעיקר הדבר תלוי בראשי ומנהיגי ישראל, ופירוש המלה ״תוכחה״ פירש רש״י (בראשית כ, טז) ״ולשון תוכחה בכל מקום ברור דברים״, והיינו לברר ולהראות לחוטא  את הדרך הישרה ולמחות בו שלא יחטא, ולכן נקראים ראשי בנ״י – ״עיני העדה״, שהם המראים לנו את הדרך, וזהו שנאמר (דברים א, יג) ״הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם״, ופירש רש״י; ״לימד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם – שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה״.

אורו ועינו של עולם

והנה מצינו בגמ’ (ב״ב ד.) שאמר לו בבא בן בוטא להורדוס מה תקנתו על כך שהרג את חכמי ישראל:

הוא כבה אורו של עולם דכתיב “כי נר מצוה ותורה אור”, ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב “ונהרו אליו כל הגוים”.

איכא דאמרי הכי אמר ליה, הוא סימא עינו של עולם דכתיב “והיה אם מעיני העדה”, ילך ויתעסק בעינו של עולם דכתיב “הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם”.

ויש לבאר, כי ב’ בחינות יש בת״ח, בחינת אור ובחינת עינים, שהרי אור בלי עינים אינו מועיל, וכל עינים בלי אור כעינים באפילה הם, בחינת אור שהרי הת״ח מאיר בתורתו הנקראת ״תורה אור״, וגם בחינת ״עינים״, שעל ידו רואים מה שכתוב בתורה, ועל כן הוא נקרא “עיני העדה”.

וכן התורה, היא גם מאירת עינים וגם היא עצמה האור הגדול הגנוז לצדיקים. וז״ל אוה״ח הק’ (ויקרא כו, טז):

ודע כי התורה תסגל ג’ מעלות טובות בנפש אדם, הא’ מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם וכו’, והמעלה הב’ שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור דכתיב ותורה אור, כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלקים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה’ ״והעורים הביטו לראות״, והמעלה הג’ כי דברי תורה משמחי לב דכתיב ״פקודי ה’ ישרים משמחי לב״, וכתיב ״ולישרי לב שמחה״.

וכן ביהמ״ק, היה הוא אור ועינים, שהרי צריך גם אור וגם עינים כדי לראות האור. קרוי הוא ״אור״, שממנו תצא תורה – ״כי מציון תצא תורה״, וגם בחינת ״עינים״ שנאמר ״מחמד עיניכם״, ששם היו סנהדרין בלשכת הגזית, והכהנים הלויים אשר הם – ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״.[2]

בית המקדש – מקור האור והעיניים

וזהו תכלית בית המקדש, שתהיה השראת השכינה בישראל, מאחר שקיבלו את התורה ואמר הקב״ה ״לפרוש ממנה איני יכול״ (מדרש רבה פ’ תרומה), ומשם מקור האור והעיניים לכל ישראל גאון עוזם מחמד עינם, וכמו שכתב בספר החינוך במצוות חגיגת הרגלים (מ’ פ״ח) וז״ל; ״ואור פני מלך נוגה עליהם שם״[3]. – אור כזה היה בוקע מבית הבחירה וזורח ומבהיק על כל ישראל העולים ג’ פעמים בשנה.

ועם חורבן ביהמ״ק חשכו עינינו וכבה אור העולם, והרי אנו מגששים כעיור באפלה.

מעלת העיניים רק יחד עם האור

והנה כתיב (דברים כח, כט) ״והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש עור באפלה״, ובגמ’ (מגילה כד:) תניא;

אמר ר’ יוסי, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העור באפלה, וכי מה איכפת ליה לעור בין אפלה לאורה, עד שבא מעשה לידי, פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו, אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך? אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

ומבואר, כי אפילו לעיור האבוקה מביאה תועלת, שעל ידה אחרים הם לו לעיניים, והיינו שעדיין אינו עיור גמור כל זמן שיש אורה סביבו.

וכן מנהיגי העם ורבותיו הם לעיניים לכל העדה, כל זמן שאור התורה מאיר בתוך העם, אבל כשבטל אור התורה הרי זה כיבוי המאורות, ואז הופכים כולם לעורים ממש ואין תועלת בבית המקדש, כי בית המקדש חשוך רח״ל ואינו מועיל, ולכן כדי שיפיץ אורה מוכרחים להדליק אש של הדיוט.

על מה אבדה הארץ

ולכן, ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט, יב), ״ויתר הקב״ה על עון ע״ז ג״ע וש״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה״ (פתיחתא דאיכ״ר ב).

וזהו הטעם שביטול תורה חמור מכל עבירות, על דרך שאמרו (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, וא״כ כל עבירות אינן מכבות אור התורה, אבל עון אחד יש והוא מכבה אור התורה, והוא עון ביטול תורה, וכיון שכבה האור אבדה הארץ.

המבזה ת”ח איך יהיו לו לעינים

והנה איתא בגמ’ (שבת קיט:):

אמר ר’ שמעון בר אבא א״ר חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא״ז שנאמר ״היו שריה כאילים לא מצאו מרעה״, מה איל זה, ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא״ז.

א״ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת״ח שנאמר ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת אף ה’ בעמו עד לאין מרפא״, מאי עד לאין מרפא, א״ר יהודה אמר רב כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו.

א״ר המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר ״שפוך על עולל בחוץ״.

וכתב על כך המהרש״א וז״ל:

והנה רוב עונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעוה״ר, איסורי שבת מעט מזעיר שנזהרים בהם ורבים שאינם יודעים באיסורם וכו’, ולבטל ק״ש של שחרית בזמנו, ביטול תינוקות של ב״ר הוא מצוי בכל קהלה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים וכו’. ביזוי ת״ח ושלא לקבל תוכחתם, מצוי הוא בכל יום וכו’ ומי שבידו למחות ימחה ויוכיח זה את זה על כל זאת.

וכתב המשך חכמה (דברים ג, יא):

כי יש שני מיני תוכחה, האחד הוא המוכיח למי שהוא דומה ושוה לו, והשני הוא גדול המוכיח את הקטן, הגדול משפיע בדברי תוכחה, שכן דבריו נשמעים, אבל ממי שהוא שוה לו אינו נוטה לשמוע דבריו, אלא שהחברים  משפיעים זה על זה בהנהגה טובה בכך שמראה דוגמא לסביביו. ועל זה אמרו בגמ’ (שבת קיט:) “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה”, והיינו תוכחה של איש לרעהו הדומה לו כמו שאמרו ״זה את זה״ – אחד את השני, ולא ‘זה לזה’. ולמה לא הושפעו אחד מהשני בראות כל אחד מעשה טוב מצד חברו, ע״ז נאמר ״היו שריה כאילים״ – ראשו של זה בצד זנבו של זה, כל אחד רואה רק חסרונותיו של השני ולא את מעלותיו ועל כן הוא מקבל רק השפעה לרעה, ולא למדו שלימות זה מזה.

ועל האופן השני של תוכחה אמרו – “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים”, ואם משום השפעת הגדולים הרי ביזו בה ת״ח ואיך יהיו דבריהם נשמעים. ועל זה אמרו כי אין רפואה למכתו, כי כל התקוה לאדם היא שישמע דברים טובים שיורוהו הדרך הישר, כי הת״ח הם ״עיני העדה״ לראות הדרך ילכו בה, אבל המבזה ת״ח איך יהיה לו לעינים, וגרוע הוא מהורדוס שהרג את הת״ח כי עליו אמר בבא בן בוטא ״הוא כיבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם״, אבל המבזה ת״ח וירד ערכו בעיניו עד כדי בזיון אין תרופה למכתו, ה״י.

ומזה ניקח מוסר לא להפוך את יום ת״ב יום האבל והדאגה על החורבן, ליום שממנו מתחיל זמן של ביטול תורה ר״ל, שהיא הסיבה העיקרית לחורבן ביהמ״ק, אלא נתחזק שלא להרפות מתורה ותפילה, וכל אחד שמתחזק בתורה ותפילה הרי הוא דוגמא לחביריו, והרי זה התוכחה המעולה ביותר, ואם עונותינו גרמו לחורבן ובכיבוי האור הגדול והקדוש, הבה נעסוק באורו של עולם, ואין אור אלא תורה, ובהפצת האורה של תורה יבנה בית המקדש במהרה בימינו כמו שאנו אומרים שלש פעמים ביום ״יהי רצון מלפניך וכו’ שיבנה ביהמ״ק ב״ב ותן חלקנו בתורתך״, ויקוים בנו האמור ״אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו, אכי״ר.

מתוך הספר ‘הר יראה’

[1] וכן כתב באוה״ח הק’ ״שכל הספר תוכחות ומוסר״.

 

[2] וע”ע במהרש”א שם.

[3] וע”ע בתוס’ ב״ב (כא. בד״ה כי); לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוין לבו יותר ליר״ש וללמוד תורה כדדרשי’ בספרי למען תלמד ליראה וגו’ גדול מע״ש שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע״ש שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוין ליר״ש ועוסק בתורה.

ועי’ בספר החינוך (מצוה תפט) משרשי מצות הראיה ברגלים, שעם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו.