דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דברים א,א)
וברש”י: לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים ברמז מפני כבודן של ישראל.
כתוב כאן דבר אחד, הלכות תוכחה. הגם שהתוכחה שמשה רבינו אמר היה על דברים ידועים – על חטא העגל, המרגלים וכו’, אעפ”כ משה רבינו הזכיר אותם רק בדרך רמז “מפני כבודן של ישראל” שלא יתביישו ח”ו. רואים כאן כמה צריך להקפיד שלא לבייש את כלל ישראל “הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא”.

הגם שכאן כתוב הקפדה על בושת הכלל, להיזהר בכבודן של ישראל, אבל בעצם זה נוגע לכל יחיד ויחיד. וכפי שאנו מוצאים בגמ’ בגיטין במעשה דקמצא ובר קמצא “אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”. והגמ’ מסיימת שם “א”ר אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה שהרי סייע הקב”ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו”.

רה”י ר’ חיים זצ”ל בשיחות אומר “הנה בושה זו היתה בושה של יחיד. ויחיד כזה שפל, שמשום בושתו לא נמנע מלהיות רודף על כלל ישראל למסור אותם למלך רומי. ואעפ”כ בושתו של אדם מושחת כזה בוקעת רקיעים והיא שהחריבה את ביהמ”ק ושרפה את ההיכל”.

ובעצם זהו כל הגורם לחורבן בית שני. וכדאי’ ביומא ט: “בית ראשון חרב מפני ג’ עבירות ע”ז ג”ע וש”ד, מקדש שני שעסקו בתורה וגמ”ח חרב מפני שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג’ עבירות”.

רואים כאן כמה גדולה האחריות, לכבד כל יהודי. כמה גדול המחייב לא לבייש יהודי, עד כדי כך שזה יכול להביא לחורבן ביהמ”ק. בימים אלו של תשעת הימים ובכל שלשת השבועות צריך כ”א להקפיד, להזהר במיוחד על כבודן של ישראל.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה
נלב”ע ו’ באב תשע”ו
מופלאות היו הנהגותיו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה בכל ענייני בין אדם לחבירו. ענוותנותו הרבה יחד עם דאגתו לכל יחיד ויחיד וזהירותו מכל צל של פגיעה באחר ח”ו ומחשבתו החודרת לפרטים הקטנים ביותר, השתלבו יחד למסכת של הנהגות שהדהימה בשלמותה את כל רואיו.

מתוך זהירותו הרבה שלא להטריח אחרים, כאשר היה מבחין שהש”ץ בישיבה ממתין לו שיסיים את קריאת שמע, היה פוסק מתפילתו וממתין שיסיים הש”ץ “ה’ אלקיכם אמת” ואז היה ממשיך בתפילתו.

בני משפחתו סיפרו שפעם אחת החל אחד משכניו לבנות ממש מול חלון הסלון של מרן זצ”ל ללא שביקש את רשותו. חוץ מההחשכה של חלון ביתו, רעש הבניה ורעידות הבניין גרמו סבל רב לכל בני הבית ואף נגרם נזק לצינור מים. אך מרן רה”י זצ”ל היסה את בני ביתו ולא הירשה להם לדבר אף מילה נגד השכן הבונה.

כעבור מספר ימים פגש מרן את השכן הבונה ולהפתעת כל הנוכחים הוא שוחח בלבביות ואמר: ‘חשבתי עליך רבות, כיצד אתה מסתדר עם מספר ילדים גדול בלעה”ר, בבית כה צר וקטן! שמח אני שאתה בונה כעת ומרחיב את דירתך!’ וכך המשיך לשוחח עמו מבלי להזכיר ולו ברמז קל את הסבל שנגרם לו ולבני משפחתו בעקבות הבניה.

אך בכך לא נחה דעתו של מרן זצ”ל, יום אחד עלה הוא לביתו של אותו שכן ושאלו האם הוא צריך הלוואה, היות והבחין שבימים האחרונים הוא הפסיק את הבניה וחושש הוא שמא עצר מחמת מחסור כספי…

ת. נ. צ. ב. ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שני פרשיות

דברים

בגדי שבת ובגדים חדשים בשבת חזון ולאבל

כתב הרמ”א סי’ תקנ”א א’ דאין לובש בגדי שבת בשבת חזון. וע’ מ”ב לקמן סקמ”ד (ממג”א סק”כ) דהיינו משום דבגדי שבת לעולם דינם כמו מגוהצין שגיהוצן ניכר. אולם בהגמ”י בסוף הלכות תענית במנהגי ט”ב משמע שיש בזה איסור בעצם משום בגדי שבת שצריך להראות קצת סימני אבילות. וכן משמע בשו”ת מהרש”ל סי’ כ”ז שכתב טעם שני להתיר כתונת של שבת בשבת חזון וז”ל ונ”ל עוד טעם לדבר היתר שהכתונת אינו בכלל שנוי בגדים כי הוא משום זיעה בעלמא ופעמים אפי’ באמצע השבוע לובשים כתונת מכובסת שנתמלא (נ’ דצ”ל כשנתמלא) זיע בפרט בארצינו, לכן אין זה קרוי שנוי בגדים שאינו כ”כ לכבוד שבת לכן מותר וכן אני רגיל להורות עכ”ל.

ושמעתי מקשים על הרמ”א מ”ש מאבל דלא נהגו כן. אך באמת ע’ רמ”א יו”ד שפ”ט ס”ג דיש אוסרים בגדי שבת כל ל’.

והגר”א במעשה רב קצ”ז מתיר לאבל בגדי שבת בין לאבל ובין לשבת  חזון. וכפשוטו  היה נראה דטעם הגר”א בזה לשיטתו דכמו דאבל לובש בגדי שבת ה”ה גם בשבת חזון לובש בגדי שבת. מיהו בביאור הגר”א ריש סי’ תקנ”א כתב על דברי הרמ”א שהרמ”א אסר בגדי שבת חוץ ממי שיש לו נשואין בשבת נחמו, וכתב ע”ז הגר”א וז”ל זהו חומרא בעלמא אף אם היה אסור בכיבוס מר”ח הא התירו לכבס משום כבוד השבת ולחד מ”ד אפילו בט”ב עצמו ולא יהא חמור מט”ב שחל בשבת שאף אכילה דחמיר אמרו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת וכו’ וזהו שכתב ומי שיש לו נשואין וכו’ עכ”ל. ומבואר בגר”א שכתב דגם הרמ”א דמחמיר בשבת חזון אינו אלא חומרא בעלמא ולא מן הדין, ומה”ט התיר הרמ”א למי שיש לו נשואין.

וגם בש”ך שע”ד בשם משאת בנימין פשיטא ליה לאסור בגד שבת לאבל, ואפילו לקרובי המת שנוהגים קצת אבילות כתב שם דה”ה דאסורים בבגד שבת. וכן נקט בפשיטות במג”א תקמ”ח ה’ לענין יו”ט בשם שו”ת מהר”ם ק”ז.

אכן דעת הגר”א הנ”ל דאבל לובש בגדי שבת, וכן הביאו מברכ”י סי’ ת’ סק”ב, וע”ש שכתב כי עכשיו אין לך עני בישראל שאין לו בגדי שבת ולכן הוי פרהסיא, והוא כעין סברת הערוה”ש דבזה”ז הו”ל אבילות בפרהסיא.

וע’ דברי ישראל סי’ קמ”ח ידוע על בעל שו”מ הנ”ל בעצמו שלבש בגדי חול והתרעם על בית יצחק שלבש בגדי שבת. ומצד שני יש שהביאו בשם ס’ לחם עני על סי’ תקנ”א שכתב על בעל שו”מ שכמעט בא לחילול שבת משום בגדי חול, ושינה.

ואתחנן

בל תוסיף

ע’ רש”י כאן פ’ ואתחנן שכתב כגון כהן מוסיף על נ”כ. וכן ר”ה דף כ”ח. וע’ שפתי חכמים אמאי דוקא בחר בזה כי הו”א דנ”כ שאני.

וע’ ערוה”ש דאחר נ”כ נהגו לומר הודאה לכהנים, והכהנים משיבים ברוך תהיה. וע’ הר צבי סי’ ס”ב חושש משום בל תוסיף. וע”ש מר”ה כ”ח דאפילו אחר שכבר עשה נ”כ מ”מ חשיב זמנו.

וע’ ב”ה סעיף כ”ז דעובר רק בפנים נגד פנים ובנשיאת כפים וכו’. ולכא’ לפי”ז ה”ה אין עובר אלא בשעת עבודה, כי עבודה מעכב. ובשלמא להב”ה דבזה”ז ע”כ א”צ עבודה דתפלה דרבנן ניחא, אבל להעמק ברכה ועוד דגם בזה”ז חשיב שעת עבודה א”כ צ”ב אמאי עובר שלא בשעת עבודה.

והנה בקרא כתיב לא תוסיף ב’ פעמים, חדא בפ’ ואתחנן ועוד בפ’ ראה, וצ”ע אמאי נצרך. וע’ דברי יציב או”ח סי’ רע”ה דהו”א בל תוסיף רק אם אומר שמה שמוסיף הוא מצוה מן התורה, וקמ”ל אפילו אין אומר שהוא דין מה”ת. ופי’ בזה בר”ה כ”ח ע”ב הנ”ל שלא יוסיף הכהן עוד ברכה בנ”כ.

ובעיקר מה שהק’ דברי יציב דיש שני פסוקים ע’ חזו”י זבחים ח’ י’ דקמ”ל גם במוסיף מצוה חדשה לגמרי ג”כ יש בל תוסיף, וע’ רמב”ן אפילו בדא מלבו הוי ג”כ בל תוסיף, וראיה ממגילה שהק’ הגמ’ מאי דרוש ואל”כ אסור לתקן.

וע’ או”ש פ”ב מממרים ה”ט, בתנאים שחשבו לדרוש מדרשה  מה”ת ומסקנא דהוי דרבנן, אמאי אין כאן בל תוסיף. ותי’ דלשיטתו א”ש דכל דרשה של י”ג מדות חשיב כמו דרבנן, עכ”פ לענין בל תוסיף.

רחמנא ליבא בעי

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

“כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”

משנכנס אב ממעטים בשמחה, צריך שיהא ניכר האבל על ירושלים, “כל המתאבל זוכה ורואה בשמחתה” – מי שמצטער על החורבן מראה בכך שמתגעגע להשראת השכינה ולבנין ביהמ”ק, ואם אינו מתאבל נראה כי אין זה חסר לו, לא צריך הוא את השכינה, אזי אינו זוכה ורואה בשמחתה. כי חסרון הוא בכל הקשר שיש לעם ישראל עם הקב”ה, וזהו פירכא על כל ה”אדם”.

על כן, הלא מוכרחים אנו להתבונן בענין החורבן של ביהמ”ק וגלות ישראל ולהרגיש את האבל;

״רחמנא לבא בעי״

בספר מסילת ישרים (פ״ב) מבואר חובת האדם להיות זהיר בכל מעשיו, וזהו ‘שימת לב על דרכיו’. ומי שאינו מתבונן במעשיו ובדרכיו, והולך במרוצתו בדרכי החיים, הרי הוא כהולך בחושך, שלא בדרך התורה, ואינו זהיר בקיומה. וזהו רצון היצר, עצת פרעה, להטרידו בענייני העולם, ובשחוק וחברה רעה (כמבואר שם פ”ה), כדי שלא יחשוב ולא יתבונן אפי’ רגע, כי יודע הוא שאם האדם יעצור ויתבונן רגע קט, ודאי יתנחם על מעשיו, ויתחיל להיזהר ולשמור, ואזי ידחה היצר לגמרי, ולכן זהו עצת היצר שכלל לא יתחיל להתבונן.

והנה מהות ההתבוננות היא ‘שימת לב’, לשים לב על דרכיו, וזה מה שהקב״ה דורש מן האדם, – ״רחמנא לבא בעי״, רוצה את הלב. וכשהלב הוא בעניני העולם הזה, תאות הממון והתענוגות, עם הליצנות והחברה הרעה, ליבו אינו עם הקב”ה, וחלילה נופל.

וזוהי המצוה של – ״ואהבת את ד׳ אלוקיך בכל לבבך״, לתת את הלב לקב״ה, ואם ישים לב על דרכיו, שייך הוא להקב״ה. ולכן אסור שטרדות העולם הזה ימנעוהו מלהתבונן. ואפי׳ הטרוד בפרנסתו, צריך שיהיו כל מחשבותיו כדי לעבוד בכך את ד׳, כמו שכתב הרמב״ם (הל׳ דעות פ״ב), ובכך טרדתו היא בעולם של נצח, וממילא יבא להתבוננות וזהירות ולכל הדרגות בסולם העליה של ר׳ פנחס בן יאיר.

תורה מביאה לידי זהירות

ומהי הדרך להתרחק ממפסידים אלו ולהגיע להתבוננות, והרי היצר הרע מטריד את האדם ומביאו לשחוק ולצון וחברה רעה, וא”כ מהי התקנה; מביא על כך המסילת ישרים את דברי הגמ׳ (קידושין ל:); אמר הקב״ה לישראל “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין”. עסק התורה הוא המונע מכל מפסידי הזהירות; – ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב, כי אם בתורת ד׳ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה״ (תהלים א) – הוא שניצול מכולם. ואמנם שחוק ולצון זו מידה רעה מאוד המורידה את האדם לשאול תחתיה, אבל התורה היא ״מוסר אביך״, והתורה מעוררת לעצור ולהתבונן ולחשוב על הרבש”ע. וזהו הסוד של עסק התורה – “תורה מביאה לידי זהירות”.

והנה כל יום אומרים אנו בפרשת ציצית (במדבר טו, לט); ״וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ד׳ ועשיתם אותם, – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. ופירשו חז״ל (ספרי, ברש”י); ״אחרי לבבכם״־ זו מינות, ״ואחרי עיניכם״ – זו זנות, הפקרות של תאוה. והמינות והכפירה היא פריקת עול גמורה וגרועה מע”ז. ולזה מגיע הבעל תאוה שהוא כופר רח”ל, ומי שעובר על ״לא תחמוד״, עובר על ״אני ד׳ אלוקיך״, ופורק עול.

וזהו עיקר היצר, להטריד את האדם בענייני העולם, להתאוות לכל תענוגותיו, וזהו הענין של ע״ז שכל כך נמשכו אחריה, ״לא עבדו ישראל ע”ז, אלא להתיר להם עריות״ (סנהדרין סג:) פריקת עול, כדי שיוכל למלאת כל תאוותיו.

וזהו שיסדו הקדמונים, שכל התורה כלולה בעשרת הדברות, ומוסיף רבי חיים ויטאל בשם האר״י ז״ל, ש״לא תחמוד״ כולל כל עשרת הדברות. וכמו שמובא במדרש כי החמדה מביאה את האדם לעבור על כל עשרת הדיברות עד שכופר בעיקר.

 

וכן מובא באבן שלמה (פ”ג) בשם הגר”א, כי התאוה והחמדה זהו היפך כל התורה, והביאור בזה כיון שהחמדה זוהי פריקת עול גמורה, ומי שמכור לתאוה ולחמדה, פרק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, כמומר גמור.

ויש לדעת, גודל הסכנה לילך אחרי העולם, שבו הכל רודפים אחרי התאוות והתענוגים, וזוהי סכנת נפשות ממש. ועל זה אומרת התורה ״וזכרתם את כל מצות ד׳ ועשיתם אותם – ולא תתורו״. ויש לבאר, כי זכירת התורה וקיומה תשמור אתכם מלתור אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. זוהי העצה

וזהו שכתב הרמב״ן (סוף פר׳ בא) “כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שבראנו”. האמונה היא רק על ידי התורה והמצוות, ולזה נתן לנו הקב״ה תורתו, שנאמין בו ולא נילך אחרי הסטרא אחרא של היצר שהוא השטן ומלאך המות. וכמו שאמרו חז״ל “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין”, ע”י התורה תבלין יש לאדם טעם בחיים עם הקב״ה, ולא בחיי הגוף חלילה שכולו טומאה ושאול ואבדון.

ענין האבילות

הצער על חורבן בית המקדש, אינו על חורבן שהיה לפני אלפיים שנה, אלא על החורבן שעדיין הוא חרב, בכל דור ודור “כאילו נחרב בימיו”. ובית ראשון שחרב משום ג’ עבירות, ובית שני בשנאת חינם, כל אלו הם משום שהלב לא היה עם הקב״ה.

וזוהי האבלות על חורבן בית המקדש, אבלות על כך שמאחר שאנו התרחקנו מהקב״ה לכן התרחק מאתנו, ונראה כאילו עומד מרחוק – ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״ (דברים לא, יח).

והנה ענין האבילות על ירושלים הוא, להתגעגע, – “מתי תמלוך בציון”, ולהתקרב להקב״ה שברא אותנו כדי ״להתענג על ד׳ וליהנות מזיו שכינתו״.

הן כולנו מתפללים שלש פעמים ביום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וצריך להחדיר זאת ללב, על ידי שנדע מה חובתנו בעולם, וכמו שמבאר המסילת ישרים בתחילת ספרו שתכלית הכל הוא להתענג על ד׳. ולכן עלינו להתרחק מהעולם הזה, שזהו עצת היצר להתרחק בזה מהבורא עד כדי כפירה, – ״אחרי לבבכם״ זו מינות, כי “יצר לב האדם רע מנעוריו״, וזה עיקר הרע להיות הפקר ולא תחת עול מלכות שמים.

עלינו להתבונן ולחשוב חשבונו של עולם, מה תכלית העמל בתורה, – ״ושכנתי בתוכם״,  והשראת השכינה תהיה רק אם אנו נתקדש בקדושתו יתברך, וכל שמשתדל בכל כוחו להתקדש בקדושת הבורא, זוכה להשראת השכינה בתוכו, והוא כמקדש ומזבח, ומה שאוכל זהו קרבנות כאכילת מזבח, ושתיתו כנסכים, ולמה, – כי העולם נברא בשבילו, הוא האדם הקדוש שכל העולם רוצה להיות משמש לו, ובכך העולם עצמו עובד את ד׳.

זו תכלית האבילות, ואנו חייבים ומוכרחים חיי נפש ממש, להחדיר בלבנו את האבל והגעגועים, ואת התפילה מעומק הלב, שהקב״ה יחזור אלינו, על ידי שאנו נשתדל, וכמו שכתב המסילת ישרים בסוף הספר, כי הקדושה “תחילתה השתדלות וסופה מתנה”, ואם אנו נשתדל להתקרב, וודאי יבוא אלינו ויבנה בית המקדש, כמו שהבטיחנו.

וזו התקוה, כי מתוך האבילות תצמח הישועה והנחמה, ואחר ״ג’ פורענותא״, מגיע ״ז’ דנחמתא״, ויחד עמה התשובה והכפרה של יו”כ ועשרת ימי תשובה, ואחר כך השמחה הגדולה של סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, וזהו מהלך שלם, המתחיל עם האבילות עכשיו בבין המצרים, ובעיקר משנכנס אב.

הקב״ה יעזור שנתעורר על ידי התורה שאנו לומדים, ונשתדל בכל כוחנו להתקרב להקב״ה, ולהתרחק ממפסידי הזהירות, טרדת העולם והשחוק והלצון וחברים רעים ההורסים כל חלקה טובה בכל מקום שהם. – כל אחד צריך לדעת את האחריות שלו בציבור, ואם זכה הרי הוא מזכה ומשפיע, ואם ח”ו להיפך הוא חוטא ומחטיא והורס ומחריב את עצמו ואת העולם כולו.

ותפילתינו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”, שהתורה תהיה בשלימות הלב, באהבת ד׳ – ״בכל לבבך ובכל נפשך״, ונזכה מהרה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.