דברי רבותינו

Kamai, Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch ztvk"l

זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה וגו’
ברמב”ן: דבר – ולא “דברו”, כי משה הוא העיקר. וטעם “אליך” – שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (פס’ י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם וכו’.

וכן להלן בפס’ י’ נאמר: “והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם” – שינהג הדבר לדורות (ספרי).

התורה נצחית היא ואין בה שינוי מאז ולעולם.

בעניין זה ביאר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון הרב אליהו ברוך קמאי זצללה”ה בדרך צחות את דברי המשנה (קנים ג,ו) “רבי שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן, שנאמר (איוב יב) ‘מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח’. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (שם) ‘בישישים חכמה וארך ימים תבונה’.

וביאר מרן רה”י הגרא”ב קמאי זצ”ל: זקני עם הארץ לומדים את חוקי המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוקים. לפיכך, אם הם חיים שנים ארוכות, החוק השתנה במשך חייהם כמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהם והם אינם יודעים איך לפסוק.

אולם זקני תלמידי חכמים, שלמדו תורה וכל חייהם לומדים אותה, הרי התורה לא משתנית לעולם, לפיכך ככל שהם חיים יותר זמן כך הם חוזרים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים ודעתם מתיישבת עליהם.

מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון הרב אליהו ברוך קמאי זצללה”ה

נלב”ע י”ב תמוז תרע”ז

דברי הימים

Shmulevitz, Harav Hagaon Avrohom Tzvi Zt''l

מורנו הגאון הרב אברהם צבי שמואלביץ זצללה”ה
י”א בתמוז תשפ”ד
מסירותו הרבה של מורנו הגאון הרב אברהם צבי שמואלביץ זצללה”ה לתלמידיו הייתה ללא גבול. בכל זמן ובכל עניין שראה כי תלמידו זקוק לעזרה כלשהי, לא היה חס לא על כבודו ולא על זמנו עד שהיה פותר את הענין בצורה הטובה ביותר.

סיפר תלמידו הג״ר ישראל מאיר וינגרטן שליט״א: “יום אחד הגעתי לשיעור של רבי אברהם, ירד שלג בחוץ, והנעליים שלי היו רטובות לגמרי. לא יכולתי בשום פנים ואופן להשאיר אותן על רגליי ונכנסתי לשיעור בלי נעליים.

רבי אברהם ראה זאת לא רצה להתחיל את השיעור. הוא אמר לי: ‘דו גייסט ווערען פארקיעלט’ [‘אתה הולך להצטנן’]. השבתי לו בחיוך שהשיעור יחמם אותי, אך לא נחה דעתו והוא ענה מיד: ‘איך רעדט צו דער קאפ נישט דער פיס’ [‘אני מדבר לראש ולא לרגליים’…]. הוא שאל בקול האם יש למישהו נעלי בית מיותרות, וכמובן, לאף אחד לא היו נעלי בית זמינות בשיעור. רבינו הוריד לרגע את הראש, כנראה חשב מה לעשות, ומיד קם והלך לחדר השני ושב עם שמיכה. הוא ניגש אליי וכיסה את הרגליים עד שהרגשתי חם (החום הזה מלווה אותי עד היום הזה!…). הייתי בהלם ולא יכולתי לעצור אותו.

כשאבי מורי ביקר את רבי אברהם והתחיל להודות לו על מה שקרה, הוא פשוט לא הבין על מה כל המהומה. ‘וכי מה היית מעדיף שהוא יצטנן?!’ – הוא שאל את אבי בתום ובטוהר”.

תלמיד אחר מספר, כי כאשר דיבר איתו בחורף האחרון בטלפון, ר’ אברהם היה נשמע חלש מאוד. התלמיד שלא רצה להכביד עליו שאל אולי כעת אין זה זמן טוב לשיחה, והוא ייצור איתו קשר מאוחר יותר. אך רבינו השיב השיב מיד: “מה פתאום, תמיד כשאתה מתקשר זה זמן טוב”…

עוד מספר תלמיד בהתרגשות: “ערכתי פעם קידושא רבה בביתי לרגל הולדת בתי. למרות קרבתי הגדולה לרבי אברהם, כלל לא ציפיתי שיבוא לשמחה. הוא כבר לא היה אז אדם צעיר, וגם קשה הייתה עליו ההליכה הרגלית למרחקים במזג אוויר חם מאוד, והוא אכן לא הגיע לקידוש. אך במוצאי שבת הוא הודיע שהוא בא. הוא הגיע יחד עם הרבנית שתלחט”א במונית במיוחד כדי לאחל לי אישית ‘מזל טוב’. הוא לא עשה זאת בצורה של לצאת ידי חובה, אלא הגיע וישב זמן ממושך יחד איתי ועם הורי אשתי, שיבח ופרגן, ויצר אווירה מאוד נעימה של השתתפות אמיתית בשמחה. חשבתי אז לעצמי איזה מורה דרך או רב יעשה דבר כזה. רק אישיות כמו של רבי אברהם מסוגלת לכך…”

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

חקת בלק בחו”ל

חקת

ודברתם אל הסלע

ע’ בילקוט (עה”פ קח את המטה) שאמר ה’ להם, וכי בשביל שאתם אבלים לא יהא מים לבנ”י, וצ”ע. עוד אמרו שם (עה”פ ודברתם, ועה”פ יען) שהיה לכם ללמוד “פרק אחד” או “הלכה אחד”, וצ”ע הכוונה.

ופי’ בזה שו”ת ח”ס אהע”ז ח”א סוס”י קכ”א בשם הפלאה דמה שאמר ודברתם אל הסלע הכוונה שידברו בלימוד ועי”ז יביא המים, אלא כי היו אבלים ולכן לא דיברו בלימוד, וזהו שאמר להם ה’ היה לכם ללמוד “פרק אחד” או “הלכה אחד”, היינו פ’ אלו מגלחין או  הלכות שמחות.

ומה דנקט שהיה בתוך האבל של מרים, מסתבר כן כי אמרו שנסתלק הבאר. ומפורש כן בילקוט תשס”ג. ולכא’ דלא כתו”מ עה”פ יען לא האמנתם, שכתב כי מסתמא הבאר נשאר ז’ ימים אבילות, והיא מתה י’ ניסן, וגם לא התלוננו עד שהלכו ג’ ימים בלי מים, ולכן היה מעשה הסלע עד כ”א ניסן ביום קריעת י”ס, וזה היה הטענה על משה.

וע סדר עולם שבאו שם ר”ח ניסן ומיתת מרים י’ ניסן.

ויש לעיין אי כוונתו שזכות התורה של משה ואהרן היה מצילם, או שעי”ז היו בנ”י לומדים. ואם כוונתו שזכות התורה של משה ואהרן היה מצילם, לכא’ משמע מכאן דבדברים הרעים מקיים מצות ת”ת.

(וע’ מלא העומר ד”ה במדרש ילקוט שפי’ כעי”ז אלא כתב שהיה להם לשנות משום רבים צריכים לו).

וע’ בפ’ תולדות שאמר עשו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ופי’ כלי יקר דאז לא יוכל יעקב ללמוד. וקשה הרי שרי בדברים הרעים. ומשמע דמ”מ אין בו קיום מצות ת”ת, ולא כדברי ח”ס.

(ולפי הילקוט מיושב, מה הטענה יען לא האמנתם, ומאי נ”מ אם מדבר או מכה, אבל לפי הילקוט א”ש כי ה’ רצה להראות שהכל בכח התורה.

וע’ מים טהורים בהקדמה בהג”ה א’ שפי’ מקור הילקוט מדכתיב ודברתם “אל” הסלע, ותמיד הלשון ודברתם ל’ ולא ודברתם אל, ולכן פירשו, ודברתם סתם, ויהיה בנוכחות הסלע. ונמצא הכוונה לדבר בין משה ואהרן, דבר שישפיע ונתן מימיו, וע”כ פירושו בתורה ועי”ז ישפיע השראת השכינה ולכן ונתן מימיו.

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel zt”l

א) לא ראה עמל בישראל (במדבר כ”ג כ”א), וכתב באוה”ח “גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז) ‘עמל הוא בעיני’, אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה”.

והנה כתיב אם בחוקתי תלכו, ופי’ חז”ל שתהיו עמלים בתורה,[1] ויש להבין לשון הכתוב “אם בחקותי תלכו”, שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן.

ב) והנה ביאר אאמו”ר זצ”ל שיחות מוסר מאמר נ’ (עמ’ רכ”ג) שע”י העמלות  זוכה האדם שהתורה נקרא על שמו, ונעשית קנינו ממש, כמו שאמר רבא בע”ז י”ט א’ על הפסוק (תהילים א’ ב’), כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, ופי’ רש”י בתהילים שם, ומשעמל בה היא נקראת תורתו, עכ”ד דברי אאמו”ר.

מהו מהותה של עמלות בתורה, הדבר פשוט שאין זה כענין מה שמצינו בכל המצוותו, טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, לפום צערא אגרא, שם אינו גדר בעצם המצוה, משא”כ עמלות בתורה, היא האופן של עצם לימוד התורה. כאן הדגשה מיוחדת של עמלות, עמלות אמרו ולא צער, ונפ”מ דעמלות גם כשנהנים ממנה, ואי”ז לפום צערא, אבל זו עמלות, [וגם לאידך גיסא, עמלות התורה עצמה ולא בהכנה לתורה, (עי’ רש”י מנחות ז’ א’ גבי אבימי, שהליכה לקראת הלימוד יש בה משום יגעתי ומצאתי), לפום צערא גם צער צדדי], עמלות זו תורה אחרת.

וכן מבואר ג”כ באוה”ח הנ”ל, דאין עמלות ענין של צער, ואדרבה הנאה ושעשוע הוי, וזה נקרא עמלים בתורה.

ג) ונראה שאין מהות עמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, דאכן ודאי שזה הכרחי, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז שם עוד אמר רבא “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שבתחלה נאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופי’ רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”, ומבואר דאין התורה נקראת על שמו בלימוד תורה “עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה על פיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, ורק אז נקראת היא על שמו.

וכן מבואר במהרש”א שם, שביאר שנקראת תורתו ע”פ מש”א בנדרים ל”ח א’, בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, דפירושו דבתחילת לימודו היה לומדה ומשכחה, עד שלמדה כל כך עד שנעשית קנין בנפשו, והיינו במתנה דקאמר, דמקריא תורתו של ת”ח, והוא הענין שהוסיף רבא  שם, לעולם ילמוד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר  ובתורתו יהגה, [שע”י] שילמד תורה מרבו עד שתהא שגורה בפיו, אינה תורתו, עד שאח”כ יהגה בה לעיין בה הוא עצמו, שהיא נעשית תורתו במתנה.

ונראית כוונת המהרש”א שתורה בעמלות הופכת להיות חלק מעצמותו, ו”נעשית התורה קנין בנפשו”, דהיינו דאינו רק כקלף שכתובים  עליו דברי תורה אלא שדברי התורה נבלעין בגופו, והוא והתורה חד הם. ועכ”פ מבואר במהרש”א ששתי המימרות של רבא אחת הן, שאינה נקראת תורתו אא”כ יהגה בה.

ומעתה כיון שפי’ רש”י בתהלים משעמל בה היא נקראת תורתו, מבואר ד”עמלות” ו”יהגה” חד הם. העמלות היא בעיון בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, וודאי דצריך לזה ללמוד יומם ולילה, וכמפורש בקרא ובתורתו יהגה יומם ולילה, אך עיקרה היא העמלות בהבנת דברי התורה בעומק.

ד) והנה כבר ביארנו דכל זה ודאי אינו דוקא כשהוא מצטער ע”י עמלו, אלא גם כשהוא נהנה מכך, ואדרבה, ע”י העונג נבלעין דברי תורה בדמו עוד יותר, כמש”כ בהקדמת ס’ אגלי טל דהשמחה והתענוג בלימודו אינו של”ש, דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, דאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק לתורה, ועי”ש שאין דבקות אלא ע”י ההנאה. ולעיל הובא מש”כ המהרש”א שע”י “יהגה” נעשית קנין בנפשו, וכאן הוסיף באגלי טל דזה ע”י התענוג, ואכן העמלות התענוג הולכים בד בבד.

וכן מצינו כמה פעמים באגרות חזו”א שעמל התורה והעונג בה חד הם. עי”ש שכתב “דברים ערבים מרגשים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במדה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם העונג בגדול של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם, עד שמי השמים ונהנית מזיו החכמה העליונה”. וכן כתב “אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ”. וכתב עוד “אחרי שהאדם עמל זמן מועט בתורה, קונה אהבת התורה, והוא מתאווה ללמוד יותר מכל תענוגי העולם”.

ה) ולכאורה מש”כ האג”ט שעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו,[2] הוא מבואר בדברי ר”א מן ההר נדרים מ”ח ע”ב, דל”ש טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה וכו’ אלא לעשות מה שנצטוה לעשות מאת השם, אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת, ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב וכו’ הלכך ל”ש לומר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו עכ”ל.

ונמצא דלא רק שאין ההנאה סתירה לעמלות, אלא אדרבה, הכל חדא, ההנאה הגמורה היא ע”י עמלות. אמנם בתחילתה קשה היא העמלות, אך בסופה מלאה היא בעונג וכדברי החזו”א הנ”ל. כל כמה שע”י עמלות יודעים יותר, מבינים יותר, כך גדולה יותר ההנאה, ע”י לימוד ב”קלילות”, ההנאה והתענוג הם “קלילים”, ע”י לימוד בכל העמלות ובכל העומק, ההנאה והתענוג הם “בכל העומק”.

ו) והנה דבר זה שההנאה היא מעיקר מצות לימוד תורה, מבואר הוא ג”כ בלבוש או”ח ס’ מ”ז ס”א ש”צריך להזהר בברה”ת להראות שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על שאר הנאות, כו’ שמאחר שאינו מברך עליה מורה שאין קורא בה לשמה ואינו שמח עימה, ולא נהנה בה, אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא וכו’ וביאר בזה מאי דאמרי’ בנדרים בפירוש הכתוב על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, ופירש בלבוש הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה, ורק לאומנות ושלא לשמה יע”ש, [ולשם אומנות אולי ר”ל שזהו עול וחובה, ולא הנאה ושעשוע]. ומבואר ג”כ דההנאה והשעשוע זהו החפצא של תורה, ומברך עליה ברכת הנהנין.[3]

הנה מבוארים הדברים בפירוש, שברכת התורה היא ברכת הנהנין, ופשיטא שאם ההנאה היא צדדית אין טעם שיברך עליה, יותר ממי שעוסק בשאר חכמות ונהנה מכך, אלא ודאי ההנאה היא מעצם לימוד התורה, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים,[4] אלא הכל ענין אחד ממש.

ובהג”ה שם מבואר עוד יותר דהוא ענין אחד, עי”ש בס”ו, ששתי הברכות בבכה”ת הו”ל כמו ביה”נ לפניה ולאחריה, וברכה אחת בשחרית היא על ברכה לאחריה של ת”ת של יום אתמול, ומצדד שם ש”והערב נא” היא ברכה אחרונה על יום אתמול, שיערב בפינו מה שלמדנו אתמול, שבגשמיות נדחה טעם מפני טעם, ומבקשים אנו שישאר בפינו עריבות הטעם הראשון עם עריבות הטעם האחרון, ועי”ש בהג”ה דאין לומר ששתי הברכות א’ ברכת הנהנין וא’ ברכת המצות, כמו אכילת מצה והמוציא, דהתם ההנאה והמצוה ב’ ענינים, אבל בתורה חדא מילתא שהמצוה הוא שידע מה שלמד, וההנאה היא ג”כ שיודע מה שלמד ולכן לא תיקנו אלא ברכת המצוה והיא היא ברכת הנהנין, יעו”ש.  הנה מבוארים הדברים בפירוש, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים, כמו אכילת מצה, אלא הכל ענין אחד ממש.

ועפ”ז מתפרש לשון הכתוב אם בחקותי תלכו, והקשינו לעיל שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן.  והנה ביאר הלבוש בזה מש”א בנדרים על עזבם את תורתי וגו’ ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, שר”ל הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה. ואפשר לפרש דברי הכתוב בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ו”תלכו” מלשון טיול ושעשוע, דהיינו שתהיו עמלים בתורה ותהא זאת לכם כטיול ושעשוע, וכמש”כ בא”ט הנ”ל, “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.

ז) וכתב רבנו יונה משלי פ”ב ד’, המעלה החמישית, שתתערב לנפשו החכמה ולא יהיה עליו עסקה לטורח מרוב האהבה, כענין שנאמר “ויהיו בעיניו כימים אחדים” וגו’ (בראשית כט, כ), וכענין חופש מטמונים, שהוגד לו כי יש מטמון בבית הזה או בבקעה הזאת, כי לא יהיה עליו לטורח חפוש המטמון, מדעתו שימצא הון רב במקום אחד ויתעשר ברגע אחד. הנה הזהיר לטרוח בחכמה כמבקש הכסף במיני מלאכות והסחורות, ולהשיג בטרחה וחפושה ערבות חופש מטמונים, ונאמר “שש אנכי על אמרתך” (תהלים קיט, קסב), ולפי הערבות בטרחה וחפושה תפקחנה בה עיני השכל ותשתמר בלב האדם, כענין שנאמר “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה” וגו’ (שם קיט, קיא), והנה ביאור המשל הזה ר”ל וכמטמונים תחפשנה יבאר אותו למטה, באמרו “ודעת לנפשך ינעם” (ב, י). ואז”ל אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ (ע”ז יט, ע”א) הנה תלויה הצלחת הלמוד בחפץ:

[1]  וביאר אאמו”ר זצ”ל כי הנאמר אח”כ, והתהלכתי בתוככם וגו’, הוא שכר על עמלות בתורה. ונאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלו, ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי, ופי’ רש”י ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה, ולא תעשו וגו’, משלא תלמדו לא תעשו, ואם בחקותי תמאסו, מואס באחרים העושים, ואם את משפטי תגעל נפשכם, שונא החכמים, לבלתי עשות, מונע את האחרים מלעשות, את כל מצוותי, כופר שלא צויתים, להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. נמצאנו למדין כי הפתח לכל המעלות המנויות בהמשך הפרשה, עד והתהלכתי בתוככם, הוא העמלות בתורה, והפתח להתדרדרות עד לידי כפירה בעיקר הוא ואם לא תהיו עמלים בתורה, זה מביא לאי עשית המצוות וכו’ וכו’.

[2]  אפשר דכוונתו  ע”פ מש”א בר”פ ערבי פסחים באכילת מצה אמרו דצריך להיות בתיאבון, וכתב ברשב”ם שם משום הידור מצוה, ולכאורה היה לנו לומר להיפך, שיעשה בלא פניות, ומה מהדר הוא את המצוה בזה שהוא לתיאבון. ונראה דאין המצוה מעשה אכילה, אלא הנאת אכילה, [וזה ג”כ ענין מש”כ רש”י ר”ה כ”ח דאינו מתכוין במשנה יצא שכן נהנה וע”כ שההנאה הוא החפצא של המצוה, וכמש”נ במק”א], ולכן תוספת הנאה היא הידור במצוה. וכמ”כ בתורה המצוה אינה רק לימוד גרידא, אלא הנאתו היא חלק מצורת המצוה, וזהו מש”כ באגלי טל “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.

אכן נראה לחלק בין אכילת מצה דאף היא קשורה להנאה, דלכן יש הידור באכילתה בתיאבון, לבין ת”ת, דבתורה עיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו, אבל במצוות של אכילה אין עיקר המצוה ההנאה, אלא כך היא צורת המצוה. משא”כ לימוד התורה עיקר המצוה הוא ליהנות ממנה, ולא רק שזו צורת המצוה, והיינו דבמצה אין התכלית שיהנה, אלא דזו צורת אכילה, משא”כ בתורה זו היא המצוה. וזה מבואר בהגהת הלבוש דלהלן.

[3]  אך מה שהוסיף בלבוש שכשאינם מברכים הו”ל שלא לשמה, צ”ע דלכאורה זהו ענין בפנ”ע, דמה שלא בירכו שלא נתכונו לשמה, אך מלשונו ל”מ כן, אלא זה קשור להנאה ושעשוע.

[4]  ואף אינו כמו אכילת מצה, דנתבאר דההנאה היא מעצם המצוה, דלכן לאכלה בתיאבן היא הידור מצוה], דכאן