דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ,יב)
צ”ב: על משה רבנו נאמר “בכל ביתי נאמן הוא” ואף התורה נקראת “תורת משה”, ואיך יתכן שהיה לו חסרון באמונה?

ופי’ הרמב”ן (כ,ח) בשם ר”ח: החטא הוא על שאמרו ‘המן הסלע הזה נוציא לכם מים’, שהיו ישראל יכולים לטעות שמשה ואהרן בחכמתם מוציאים מים מהסלע, והיו צריכים לומר ‘יוציא ה’ לכם מים’, וע”ז נאמר שלא קדשו את ה’.

ברור הדבר שמשה רבנו ידע והאמין שכל פעולה קטנה וגדולה שעושה היא מאת הי”ת, אך בדיבורו הייתה משמעות כביכול הוא עצמו מוציא מים, ונענש משום שהיה צריך לדקדק בלשונו כדי ללמד את בנ”י אמונה שהכל מאתו ית’. ואם חושב אדם שיש דבר קטן שהוא עושה מעצמו, זה כבר שכחת ה’.

הדרך להגיע למדרגה של “שיויתי ה’ לנגדי תמיד” היא ע”י התבוננות תמידית בחסדי הי”ת, ובפרט בחסד התמידי שהוא מחיה אותנו כל רגע ורגע, ואילו לא יחיה ח”ו את האדם רגע אחד מיד הוא מת.

כאשר מודה האדם להי”ת תמיד על כל חסדיו, מוכיח הוא שמאמין שהכל מאתו ית’ ולכן מודה לו ומאמין שאין עוד מלבדו.

מרן רה”י הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Shmulevitz, Harav Hagaon Avrohom Tzvi Zt''l

מורנו הגאון הרב אברהם שמואלביץ זצללה”ה
י”א בתמוז תשפ”ד
האהבה שחש מורנו הגאון הרב אברהם צבי שמואלביץ זצללה”ה לתלמידיו הייתה כל כך עמוקה ואמיתית, כאב לבנו ממש. בדרך זו הוא גם השפיע דרך חינוך לתלמידים. בדרך קבע היה מכנה את תלמידיו “ידידים”. פעמים רבות היה מוחה על כך שקוראים לו ‘רבי’ והיה אומר “אנחנו ידידים”.

אחד התלמידים עבר פעם תקופה קשה והפסיק להגיע לבית מדרש. אחרי תקופה קצרה הוא חזר. הוא סיפר שהדבר שהחזיר אותו לביהמ”ד הוא שיחת טלפון מרבינו זצ”ל. הוא לא יכל לענות לשיחה באותו זמן, אז רבינו השאיר לו הודעה מוקלטת. הוא השמיע לי את ההודעה שהחזירה אותו לביהמ”ד: “איפה אתה? מחכים לך… הבית מדרש מחכה לך… הציבור מחכה לך… הרבש”ע מחכה לך…” וכאן התחיל רבינו לבכות…

הודעה זו ששמורה אצלו עד היום היא שהחזירה אותו לבית המדרש.

במקרה אחר, כאשר תלמיד הפסיק להגיע לביהמ”ד, רבינו זצ”ל התקשר אליו וביקש ממנו שיבוא אליו לביתו. בדרך לבית רבינו הכין הבחור את עצמו מה יאמר לרבינו על שהפסיק להגיע. אך כשהגיע לבית רבינו והתחיל לתרץ את עצמו, עצר אותו רבינו ואמר: “לא מעניין אותי התירוצים”. שאל הבחור “אז למה הרבה קרא לי? רבינו שישב ליד השולחן עמוס הספרים ענה לו בטבעיות “אני צריך שתכין איתי את השיעור…” וכך התחילו מיד ללמוד יחד. תוך כדי הלימוד הבחור שאל שאלה, רבינו התלהב מאוד ואמר: “אתה שואל את שאלת הרע”א, בא נחשוב איך אפשר לתרץ את השאלה.” כך המשיכו ללמוד ולהכין את השיעור כשהבחור נכנס לתוך הסוגיא. למחרת בשיעור, בפני כל התלמידים שיבח רבינו את התלמיד ואמר שהוא כיוון לרע”א. בדרך זו הוא החזיר את הבחור לספסלי ביהמ”ד.

מפי אחד מתלמידיו

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

חקת

טומאת מת

הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים

והנה דרשו בספרי זוטא חקת י”א וילקוט תשס”א, הנוגע במת הוא טמא ואין המת עצמו טמא. ויש לעיין בכוונתם.

והנה הזית רענן הקשה במעשה נדב ואביהוא שנטמאו הכלים וגם העזרה, וע’ הר צבי ר”פ אחרי מות בשם האמרי אמת זצ”ל שתי’ דכוונת הילקוט דהמת אינו טמא בעצם אלא מחמת החיצונים המתדבקים אליו, והרי אין חיצונים בבהמ”ק ולכן לא שייך טומאה על נדב ואביהוא. וכן הביא פרדס”י בשמו.

דברי יציב יו”ד רל”א ורל”ב בטומאת צדיקים, וע”ש סי’ רל”א בשם כמה אחרונים לאיסור, וע”ש ד

וידוע מה שכתב החינוך רס”ג דאין טומאה לצדיקים והקשו מהרבה סוגיות, ותי’  דברי יציב יו”ד רל”א דכוונת החינוך על גוף הצדיק המת עצמו ולפי אמרי אמת אין המת עצמו טמא אלא מחמת החיצונים משא”כ בצדיק, ואין כוונת החינוך לענין לטמאות אחרים.

אכן יש שפירשו כוונת הילקוט שהמת הוא מטמא ולא טמא. והנה בגמ’ אמרו רוב ארונות פותח טפח ולכן מדינא אין מטמא והק’ הרוקח תס”ז אמאי מותר משום רוב ארונות והרי המת קבוע. וע”ש גליוני הש”ס בשם חכם אחד דלא שייך קבוע כי המת עצמו אינו טמא. וע’ ארץ צבי צ”ג שהוא החכם אחד.

וע’ בנדה ע’ שאלו אנשי אלכסנדריא בן השונמית מהו שיטמא, והקשו המפרשים אמאי לא דנו האם הוא עצמו צריך הזאה. ותירצו לפי ספרי זוטא הנ”ל והמת עצמו אינו מטמא את עצמו.

אבל אהבת ציון דרוש ח’ כתב איפכא כי הוא בודאי צריך הזאה.

וע”ש בגמ’ ששאלו עוד מתים לעתיד לבא צריכים הזאה או לא, וע’ על”נ ועוד אמאי נסתפקו על לעתיד לבא ולא על בן השונמית עצמו כנ”ל. וע”ש בגמ’ שענו כשיבא משה עמהם יאמר, ופי’ הח”ס יו”ד של”ז היינו שידע אי צריכים הזאה ממעשה מתן תורה אי הוצרכו אז הזאה.

מרבה תורה מרבה חיים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

״ותלמדם חקי חיים״. התורה נקראת חוקי חיים, היא חק החיים כי על פיה חייבים לחיות. היא גם עצם החיים ובלעדיה אין לחיים כל ערך. וכן אמרו חז”ל (ברכות יח:): ״רשעים בחייהם קרויים מתים״, חייהם אינם נחשבים לחיים, כי הקב״ה שנתן לנו את החיים גם חקק שבלי תורה אין חיים. וכן אמרו: ׳׳כי הם חיינו ואורך ימינו״. והיינו שהתורה היא חק החיים הן בעוה״ז והן בעוה׳׳ב.

ואיתא באבות (ב,ח): ״מרבה תורה מרבה חיים״, ופירש המהר״ל שם: ״התורה היא הראשון לנשמה, מפני שנותנת לנשמה חיים, כמו שאמר “כי ע״י התורה הדביקות בו יתברך, וכמו שנתבאר כמה פעמים. ולפיכך מרבה תורה מרבה חיים״. וכוונתו, דע״י שהלומד דבק בתורה הוא נעשה דבק בקב״ה, ולכך הוא מרבה חיים כי הוא דבוק במקור החיים, ומבלעדי הדביקות במקור החיים מאין ישאב חיים.

כדי להגיע למעלה זו של דביקות בתורה יש תנאי, והתנאי הוא העמל בתורה. וכדאמר ר״ל (שבת פג:): ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט,ב): ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״. כדי לקנות חיים אמיתיים חייבים לשלם תמורתם את חיי העוה״ז, את החיים שאינם קרויים חיים צריך למסור כדי לקנות חיי נצח, חיי העולם הבא. ומבלי למסור את חיי העוה״ז, אין קנין לתורה אצל האדם ואין התורה מתקיימת בו. וכן אמר ר׳ נחמן בר יצחק (גיטין נז:): עה״פ (תהלים מד,כג) ״כי עליך הרגנו כל היום״: ״אלו ת״ח שממיתין עצמם על דברי תורה. כדר׳ שמעון בן לקיש דאמר רשב״ל: אין ד״ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם״.

גדר הדבר הוא עפ״י מש״כ רבינו יונה בשע״ת (ש”א,מב): ״ותאות הצדיקים להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם, ורצונו החיים הקיימים והאמיתיים והאור הגדול הכולל את הנעימות. כענין שנאמר (תהלים ל,ו): ״חיים ברצונו״. ומתבאר בזה, דהפירוש האמיתי של החיים הם חיים קיימים ואמיתיים, חיים הכוללים את כל הנעימות, וזה חיים ברצונו, כי ע״י כך שהוא דבוק בתורה, במצוות ות״ת כנגד כולם, וכל רצונו בחיים הוא רק לעשות את רצון ד׳ יתברך. ורצון פירושו נפש, כמש״כ (בראשית כג,ח): ״אם יש את נפשכם״, ופרש״י: ״נפשכם, רצונכם״, והיינו דרצונו האמיתי והפנימי של האדם הוא הנפש. וכשקושר את רצונו העצמי ברצץ השי״ת. כפי שנאמר אצל דוד (שמואל א. כה. מו): ״והיתה נפש אדוני צרורה כצרור החיים״. תפשו קשורה לגמרי ברצון ד׳. זוהי הדביקות במקור החיים.

***

איתא במשלי (יג,יד): ״תורת חכם מקור חיים״, התורה היא מקור החיים כי התורה היא דבר ד׳, והקב”ה הוא מקור החיים, שנאמר (תהלים לו,י): ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״. ממילא הדבוק בתורה דבוק במקור החיים. וכתב הגר״א (במשלי שם), שכמו שהמצוות נותנות כח לאברים, וע״י המצוות יושלמו האברים של האדם, והוא בחצוניות, כן התורה שהיא יותר בפנימיות מהמצוות היא עצם החיים, כמו שנאמר (דברים ל,ה): ״כי הוא חייך״ וגו’, וזהו ״מקור חיים״, שנותן חיות לכל המצוות והאיברים״.

מבואר אם כן, דהמצוות נותנות כח לאברים ומשלימות אותם, אך התורה יותר עליונה מהמצוות שהיא אינה נותנת חיים בלבד אלא היא עצם ומקור החיים. (וזו הייתה מטרת היוונים: ״להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״, לא היה ברצונם להמית את עם ישראל מחיי העוה״ז, אלא הם רצו להעבירם מחוקי רצונך, לנתקם ממקור החיים הנצחיים. הם סברו שעל ידי שישכיחום תורת ד׳, שהיא חוקי רצונו יתברך וכמו שאמרו: ״ותלמדם חוקי חיים״, שהתורה היא חק החיים וזהו רצונו ית’, וכמשנ״א: ״חיים ברצונו״ – אך היוונים אינם יכולים להשיג דבר זה, שכל חייהם הם רק חיי הטבע, ורק הנראה בעיניהם קיים ונמצא, ולכך רצו להשכיח מכלל ישראל את התורה. אולם עם ישראל שידעו מהו חק החיים ושאין חיים בלתי התורה, הם היו מסוגלים למסור את נפשם עבור התורה, כי הרי ״כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו״, ורגילים הם ישראל בכך שממיתין עצמם באהלה של תורה, ועם מסירות נפש זו נצחו המכבים את היוונים ונשארו קשורים למקור החיים.)

הקשה בשלטי הגבורים על ההגהות מרדכי במסכת שבת (פרק במה מדליקין אות ג): ״ורבים שואלים מה נשתנה שאומרים: ‘זדים ביד עוסקי תורתך’, ולא אמר דבר והפכו כמו שאומר בכל האחרים. ומתרצים, דרך הפסוק לקח (תהלים קיט, נח): ‘זדים הליצני עד מאד מתורתך לא נטיתי’״, עכ”ל. הרי מבואר דזדים הם ההיפך מעוסקי תורתך, כמו רבים ביד מעטים וגבורים ביד חלשים, כי הזדים הם הם הלוחמים בעוסקי התורה. וענין זה מבואר ברבינו יונה בשע״ת בכת הלצים (ש”ג אות קעד), דהזדים והלצים הם תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס, כי הגזלן והחמסן עושים כן לטובת עצמן וכדי להרבות את ממונם, אבל הזד אין כוונתו לטובת עצמו, והכתוב אומר (משלי כא,כד): ״זד יהיר לץ שמו״, ובלץ נתחברו הרשעות שהוא הרצון להרע לזולתו, ומידת הגאוה.

וממשיך רבינו יונה שם ומבאר: מהו הלץ, שמלעיג לכל אדם ולכל פעולה טובה שעושה האדם. וזה הכח העיקרי של כח הטומאה במלחמתם נגד התורה, בזה שלועגים לכל דבר מקודש, כי אינם משיגים שום ערך בענין רוחני, וכולם גשמיים ומשיגים רק את הנראה בעיניהם ולכן מלעיגים לכל ערך עליון, ופעמים ילעיג הלץ אף על הקדושים והנביאים. לכך פתח השו״ע את דבריו עם יסוד זה “שלא יבוש מפני המלעיגים עליו”, כי המלעיגים הם המפריעים הגדולים בעבודת ד׳, הם הלוחמים העיקריים בתכלית הקדושה והמעשים הטובים. ועל דבר זה צריך האדם לשנס מתניו להיות עז כנמר, כמש״כ בטור, ורק כלל ישראל שיש להם מידה זו של עז כנמר, מסוגלים לקבל התורה, שהם עזים שבאומות. ו’זדים הליצוני עד מאד’, הזדים לועגים לכל דבר ומפחיתים את הערך של כל דבר נעלה, כי הטמאים הללו משוללים מכל ערך, ולכך מזלזלים

הם בכל דבר ערך.

***

ידועים דברי החזו״א בהמשילו את חיי התורה לעומת חיי האחרים לשתי עגלות העומדות לפני גשר צר שאין מקום לעבור בו כי אם לעגלה אחת, שורת הדין היא שתדחה העגלה הריקה מפני העגלה המלאה. ואמר, דחיי הרחוב הם עגלה ריקה, כי אין בהם שום מטען רוחני ושום ערך, לכך תדחה עגלה זו מפני העגלה המלאה של חיי התורה, חיי הנצח, שהיא מלאה במטען רוחני, מטען בעל ערך. וכן הם חיי הלצים, שהם באמת ריקים וחייהם ליצנות, ולכך הם מתלוצצים גם על העגלה המלאה. לא כן המושכים בעגלה המלאה, יודעים הם מה רב ערך חייהם ומוסרים את נפשם עבורה וממיתים עצמם באהלה של תורה. הם הלוחמים הגדולים בזדים. (ולכך תיקנו לומר בחנוכה: וזדים ביד עוסקי תורתך, שהם ב׳ הפכים, ונצחו עוסקי התורה את הזדים ומסרו נפשם עבור התורה, והכירו שהיא מקור החיים, כמש״כ (תהלים לו,י): ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״.)