Parshas Chayei Sara 5784

BereishisChayei Sarah

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

איש חי

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו
ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת (כג, ג)
ביאר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואוויץ זצללה”ה: כאשר הוצרך אברהם אבינו לדבר עם בני חת בשביל קבורת שרה אשתו במערת המכפלה, אומרת התורה “ויקם אברהם מעל פני מתו”. והיינו, שקם אברהם מאבלו על שרה והלך לדבר עם בני חת כביכול אין מתו מוטל לפניו באותה שעה.

למדים אנו מכאן עד כמה היה גדול וחשוב כבוד הבריות בעיני אברהם אבינו. אין זה כבוד הבריות שידברו איתם מתוך בכי, אין זה כבוד הבריות שידבר איתם בעוד עיניו זולות דמעות. לכן, כאשר נאלץ ללכת לדבר עם בני חת, השליט אברהם אבינו את שכלו על רגשותיו ומשל ברוחו, קם מאבלו ומבכיו על אשתו, רחץ את פניו וטמן את אבלו וצערו בליבו וניגש לדבר עמם בצורה מכובדת. אברהם אבינו דיבר איתם בסבר פנים יפות ואף בפנים מסבירות וצוהלות. כך הוא כבוד הבריות, וכך צריך להיזהר ולהשתדל בכבודם.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

צריכים להצטער בצער כלל ישראל ולבקש רחמים
באחת המלחמות שהתרחשה בארץ ישראל, הארץ הייתה תחת התקפת טילים כל הזמן ועשרות אנשים ברחו מבתיהם.

באחת הפעמים, כאשר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה ניגש לעמוד התפילה בישיבה הקד’ במודיעין עילית, קודם שפתח בפרקי תהילים, פנה למתפללים ואמר להם נרגשות: “אחים יקרים”, אנו יודעים שכולנו בסכנה, ומלבד זאת, עשרות ומאות אלפים שרויים בפחד נורא, בצער מנוסה ובריחה מהבית, אנשים נשים וטף.

מוכרחים להרגיש את הצער הזה ולבקש רחמים, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: “אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה”. והוסיף מרן רה”י: גם כל הצעירים האלו שמסכנים עצמם ומסוכנים מאוד, במלחמה הזאת כולם בסכנה, נתחזק להתפלל עליהם ולבקש רחמים: “המקום ירחם עליהם ועלינו, ויוציא אותנו מצרה לרווחה”, והעיקר להרגיש את הצער, ולהתפלל מתוך לב המרגיש כאב וצער בלי גבול, כמו שאומר הקב”ה: “עמו אנוכי בצרה” וגם להתחזק בלימוד התורה הקדושה.

וחתם רבינו: זו ההקדמה לכמה פרקי התהלים שכעת כולנו נגיד וישמע הקב”ה שוועתינו וירחם עלינו!!

בהזדמנות אחרת דיבר מרן רה”י זצ”ל על הצרות שיש בכלל ישראל ואמר: יש היום הרבה צרות. ויש כאלה ששומעים צרות ואני אחד מהם: שומע צער בלי גבול.

אני אומר לכם, צריך להצטער על הצער של כלל ישראל.

הקב”ה עצמו אומר: “עמו אנוכי בצרה” – נכון שגירשתי אתכם, אבל אני איתכם, גם בגלות! ואני סובל כמותכם ואף יותר ממכם. אמנם קשה לי מאוד לעשות לכם את הצרות, אלא שאני רוצה שתשובו אלי מהעוונות, כך תחיו לנצח!!

ע”פ ‘אריה ישאג’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

חיי שרה

אונאה בקרקעות

מערת המכפלה ע’ זוהר קכ”ח ע”א שאברהם מצאו בזמן “ואל הבקר רץ אברהם”, וע”ש עוד שעפרון לא ראה שם קברי אדם וחוה אבל כשבא אברהם בא אור וראה. וע”ש עוד אמאי לא קנה השדה מקודם אלא אמר כדי שלא יכירו חשיבות המקום.

וע’ אוה”ח איך הסתיר אברהם חשיבות המקום מעפרון, וכתב דאף דאין אונאה לקרקעות (וס”ל כשיטה דאין איסור כלל) מ”מ קשה לפי שהביאו תוס’ מירושלמי דבחצי דמיהם יש אונאה, וע’ שו”ע רכ”ז כ”ט. וכתב אוה”ח דלכן עשה קנין חליפין בקנטרין ולא קנין כסף, ובחליפין אין אונאה כמ”ש הרמב”ם פי”ג ממכירה ה”א.

וע’ טור רכ”ז כ’ מהרמב”ם פי”ג ה”א אין אונאה בחליפין כי הוא רוצה כ”כ בחפץ זה, ובב”י מהרמב”ן וראב”ד שחולקים, ודוקא באין מקפיד אין אונאה, ובשם תלמידי הרשב”א כי ממעט קרא דוקא בממכר ולא בחליפין.

ובעיקר סברת תלמידי הרשב”א, ע”ע ברכ”ש ב”מ ל”ו כי קנין כסף הוא בשווי כמ”ש הסמ”ע וא”כ הוי אונאה משא”כ בחליפין. וכעי”ז מבואר בלשון אוה”ח כאן. מיהו יש להעיר דאף דמעשה הקנין א”צ שווי, מ”מ ההסכם על המחיר ותשלום יהא בשווי. וע’ מגיה על קצות קצ”ה א’ בשם זכרון שמואל מ”ז שהעיר כעי”ז על הקצות.

ובעיקר דבריו יש להעיר, דהרי דרשו בבכורות י”ג ע”ב אי אתה מחזיר אונאה לנכרי.

ובאמת ע’ רש”ש דמשמע דאסור מעיקרא כמו גניבת דעת, ותמה על לשון הפוסקים בשו”ע רכ”ז כ”ו שסתמו. ולפי”ז א”ש טפי דברי אוה”ח, אכן יש להעיר דשם האיסור משום גניבת דעת ולכא’ גם בחליפין יהא איסור זה של גניבת דעת.

וע’ ח”ס חו”מ קע”ו שפי’ המעשה בגוי בק”פ שהיה חייב מיתה משום אונאה.

ובאמת קיי”ל בסעיף כ”א דע”מ שאין לך עלי אונאה מותר, אבל הלא א”כ לא יסכים עפרון. וכן לפי גליא מסכת באמר לו שהוא נושא ונותן באמונה, ג”כ שרי מטעם תנאי, ולא יסכים עפרון.

איש חי

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

איתא במדרש שה”ש (פרק ו’, פסוק ב’, אות ה’) כד דמך ר’ חייא בר אויא, אמרין לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי, אמר לון יעול ריש לקיש דהוא תלמידיה, והוא ידע חייליה, עול ר”ל ואמר דודי ירד לגנו, הקב”ה יודע במעשיו של רבי חייא וסלקו מן העולם.

והיינו דבאמת עיקר ההספד נתחייבו התלמידים, וכמו שכתוב “והוא ידע חייליה”, אכן זה אומר כל דאינו כן, פ’ הקב”ה ידע חיילי’, ואכן אף כי התלמידים מחוייבים בהספד, אך האמת שאין הם יודעים את עומק וסתר פנימיות הרב, ואין הם ראויים להספיד.

והנה בוודאי שעיקר כחו של הגאון רבי ברוך מרדכי זצ”ל, שהיה אש של תורה, ומאז לפני למעלה מחמישים שנה, משזכינו להיות בשיעורו, ראינו בעליל תמונה של “כל עצמותי תאמרנה תורה” ובגדר “לפרוש הימנה אינו יכול”, והיה זה תמונה נאדרה של קבלת התורה בקולות וברקים, ממש דברים הנאמרים מתוך האש ושמחים כנתינתם, ומראה זה לא מש מהזיכרון, ואין לתארו במילים כלל.

אכן נדבר אודות נקודה באישיותו, הנה נאמר על בניהו בן יהוידע (בברכות י”ח א’) איש חי רב פעלים מקבצאל – שקיבץ וריבה פעלים לתורה. ובגמ’ שם איתא שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ויש לברר מהו התואר “איש חי”, והנה אנו אומרים בקידוש לבנה על כלל-ישראל “שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו”, והיינו שכלל ישראל מתייחדים בזה שהינם מתחדשים כדוגמת הלבנה, ויש לברר מהו כח ההתחדשות הזו.

והנה כבר נאמר אין חדש תחת השמש, ובאמת שהכל, בין עולם החי ובין עולם הדומם, הכל הולך ובלה, החי מזדקן ובטל, וכן הדומם מתפורר ונעלם.

אכן במקום אחד אינו כן, שהרי בבית ה’ לחם הפנים הינו חם ומתחדש בשעה אחרונה כבשעה ראשונה, וגם כן הוא לשון המדרש תנחומא (תרומה י”א) כשהכניס משה את הארון לביהמ”ק הרטיבו כל העצים והאבנים שהיו שם ועשו פירות, שנאמר שתולים בבית ה’ בחצרות אלוקינו יפריחו, עד שמנשה הכניס הצלם לבית קודש הקודשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות.

והנה בבית ה’ שדבקים בה’ באלוקים חיים, הרי הכל חי, והיינו, שכל הבריאה יש עמה חיים כזמן יצירתה, וכל חיותה מכל החיים שנטעו בה בעת יצירתה. ולא עוד, שכן בבית ה’ שדבוקים במקור החיים, הרי חוזרים ומקבלים חיים בלי הפסק, שכן הוא האמת שהשתולים בבית ה’, שגם בחצרות אלוקינו יפריחו.

וזהו שנאמר על כלל ישראל, שאע”פ שאין חדש תחת השמש, אך ישראל שנאמר עליהם “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כלכם היום”, הרי הם הולכים ומתחדשים, ואין כמותם בבריאה כלה.

והנה שנינו בריש ע”ז, כתיב כל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אפילו עכו”ם ועוסק בתורה הרי הוא ככה”ג, שנאמר כל אשר יעשה אותם האדם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם, אפי’ עכו”ם הרי הוא ככה”ג, וביארו שם בפירוש מה שאמרו הרי הוא ככה”ג, שהרי כתוב על התורה “יקרה היא מפנינים” ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים, והנה כבר העיד בספר דברי אגדה להגרי”ש אלישיב, מה ענין תורה לכה”ג.

ונראה בזה (ועד”ז כ’ גם בדברי אגדה שם) דהנה דין הוא דכה”ג מקריב בכל יום מנחת חביתין, ואילו כהן הדיוט מקריב קרבן מנחת חביתין ביום שנתחנך לכהונה בלבד. והמבואר בזה, שכה”ג הינו מתחדש בכל יום וכביכול כאילו מתחנך בכל-עת, כי הרי מתחדש ומשתנה כל הימים, ועל-כן חייב בקרבן מנחת חביתין בכל יום, וענין זה נראה כי הרי כהן גדול הוא שנמצא לפני ולפנים ומצוי בבית ה’, והוא בבחינת קדש קדשים – כמבואר בדברי הימים – ועל כן הוא דבק בא-ל חי, ומתחדש בכל יום.

והנה גם התורה, שהדבק בה הוא דבק בשכינה, וגם היא בבחינת לפני-ולפנים, וגם על ידה מתחדש האדם, ודבק בא-ל חי, הרי לכך על ההוגה בתורה נאמר “כל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, כי אכן הוא בבחינת כה”ג שהינו הולך ומתחדש כל העת. ומלא חיים ודבק במקור החיים, וזה שנאמר על העוסק בתורה אשר יעשה אותם וחי בהם.

וכנראה זהו השבח שנאמר על בניהו בן יהוידע שהיה “איש חי”, כי הרי נאמר עליו שהיה מקבץ פעלים לתורה, ועל כן הולך ומלא חיות באשר הוא דבק במקור החיים. וזהו היסוד שצדיקים במיתתם קרויים חיים, כי אכן מצד עצם מציאותם שהולכים לפני ה’ הרי הם דבקים בעץ-חיים, וכשם שרשעים בחייהם קרויים מתים, כי אין להם שייכות למקור החיים, ואין להם אלא החיים שניתנו להם ביצירתם, הרי הצדיקים אדרבא כולם דבקים במקור החיים, וגם במיתתם, וזהו ה”איש חי” שנאמר על בניהו בן יהוידע.

והרי כל שנותיו של מו”ר הגרב”מ זצ”ל היה “איש חי”, והיה חי בדורו בזה שהיה מלא חיות. ולא עוד, אלא שהיה עמו כח עצום שהיה יכול להחיות בקושיא אחת בית המדרש שלם, והעיקר שכח זה אצלו שהיה כל כך שתול בבית ה’, ובזה זכה שבבית אלוקינו יפריחו. לא הי’ פעם שדיבר בטעם התחתון, תדיר מתחזק והולך, הכל בחיות עצומה, ותמיד בטעם העליון ובשמחה רבה.

ובמחשבה שניה נראה, שבעצם כל זה תנאי בקנין-תורה, הנה נאמר בפ’ יתרו “ביום הזה באו מדבר סיני”, לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו “ביום הזה”, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו. והיינו שתנאי הוא בלימוד התורה שיהיה בחיות ובהתחדשות כל הימים, ובזה האדם דבק בתורה שחי הוא בתורה, ואם התורה היא כישנה, היינו שיש לו בה חיות של מאתמול, וכך אם הם חדשים אצלו אז הינו לובש רוח-חיים חדשה, וזה צורת הקשר לתורה כראוי.

והנה כבר שמענו משמיה דמרן הגרא”מ שך זצ”ל, שהיה טורח להכין את השיעור-כללי ביום שלישי שעות ארוכות, והיה טרוד כל היום כלו, אלא שלבסוף בזמן השיעור הי’ נראה שזה ממש כתוב בספרו אבי עזרי שיצא לאור מזמן, ואמר הגרא”מ זצ”ל, וכי מה ענין שאני אומר חדושים משלי, והרי לכאו’ הי’ עדיף שאומר תורה שאמר ר’ עקיבא אייגר והקדמונים, אלא שיש פה עדיפות בתורה שלי כי על כן הנני חי את הדברים, כי כן הוא טבע האדם, ואכן צריך אני עוד יום שלם לשוב ולחיות מחדש את הדברי תורה.

וכבר אמר הג”ר משה שפירא זצ”ל לפרש את הפסוק: וחכמת סופרים תסרח, ובגמ’ סוף סוטה קראוהו על דור של עקבתא דמשיחא, ופירש כי סרחון שיש בו ריח רע יורה על דבר שפירש כביכול מן החיים, ואכן חכמת סופרים שהנה משל העבר, ואין בהם רוח חיים מחדש, עליהם נאמר וחכמת סופרים תסרח, כי משאין בהם רוח-חיים חדש הרי היא תסרח, והיא מפחיתות דורו של עקבתא דמשיחתא.

ואכן בכתר זה נתעטר בו מו”ר הגרב”מ זצ”ל, שהיתה התורה אצלו בבחינת חדשה ולא כישנה, ויש להוסיף עוד בזה, שהיה לו כח מיוחד, שהיה לו כח להתחדש בדברים שהיו ידועים לו מכבר, והנה אנו רואים אותו מלא רוח חיים, והם כחדשים אצלו, ואין זה מן השפה ולחוץ, כי היה חש חידוש ממש בדבר שהנו יודע מכבר, וננסה להזכר האם פעם שמענו אותו “חוזר” על דבר, הרי תמיד היה מתנשא כארי, מלא התלהבות והתפעלות, כלו חדוש.

ובבית מדרשנו למדנו חידוש במש”א חז”ל כל מה שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם, והיינו דאין הכוונה לדברים חדשים שלא נודעו, אלא כל פעם שממשמש מרגיש טעם כביכול חדש באותו טעם הידוע לו כבר, ומיניה מוכח כי הרי אמר הכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והרי לא מצא עכשיו כלום, ומצאם משכבר הימים, אך האמת אינה כן, כי הוא מרגיש שעכשיו הוא מוצאו, וזה גם הפירוש הפשוט במשא חז”ל חביבה תורה על לומדיה כבשעה ראשונה, כי על כן הוא עומד ומתחדש כאילו עומד בשעה ראשונה, וכמובן שכל מהלך מחודש זה הוא תוצאה לאהבת התורה המופלאה שהיה מופלג באהבתה.

והנה יש להמליץ עליו מש”א הכתוב ה’ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא יגע וכו’ וקוי ה’ יחליפו כח, ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו, והנראה שהדבק בה’ והוא מקווי ה’ לא יעפו ולא יגעו, והם כדמות יוצרם כביכול, וזאת נישא נהי על רבינו זצ”ל, שמעולם לא ראו אותו יגע או עיף, ולא שלטה בו עצבות, כי תדיר החליף כח, וכפי’ הרד”ק שם, שהיו מתחדשים והולכים, ויקויים בנו הכתוב ובלע המות לנצח ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita

The Danger Called Eilai

Parashas Chayei Sarah

Harav Hagaon Yehudah Wagshal Shlita

When Avraham Avinu sends Eliezer to find a shidduch for his son Yitzchak, he tells him to be careful not to take a wife for Yitzchak from the daughterse of Canaan, but rather to take only a girl from his own family. Eliezer responds by saying, אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי — maybe she won’t want to come with me.

This story of Avraham Avinu telling Eliezer to go find Yitzchak a wife is written twice in the Torah, first when Avraham Avinu instructs Eliezer to do this, and then again when Eliezer tells the whole story to Lavan and Besuel. When he recounts the story to them, he says, אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי. Here, the word אֻלַי is spelled without a vav, and Rashi explains that it is written as if it saysאֵלַי , because Eliezer had a daughter that he very much wanted Yitzchak to marry, so when he was trying to dissuade Avraham Avinu from sending him on this trip, arguing that perhaps the woman wouldn’t want to come with him, his real intention was for himself.

Why does the word אוּלַי appear with the vav the first time, when the Torah records the dialogue between Eliezer and Avraham, and without the vav only the second time, when Eliezer is recounting the story to Lavan and Besuel?

I saw a beautiful pshat in the sefer of the Kotzker, who says that Eliezer was a loyal servant, and when Avraham Avinu told him to find a shidduch for Yitzchak, he was not going to consciously sabotage that shlichus just because he had his own daughter. Yet he was still a nogeia b’davar, harboring a personal interest that this shlichus shouldn’t work out. Originally, when he said אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי, he himself wasn’t aware that the reason he was asking this question was that he was harboring his own self-interest. He thought he was asking a honest question: maybe she won’t want to come.

Only after he found Rivka, and he was no longer a nogeia b’davar, since the shidduch was already done, was he able to look back objectively at what he had said originally and realize that the reason he asked this question was eilai — his own self-interest.

This is a profound insight into human behavior. When a person has his own motives for doing a particular thing, he might convince himself that he is doing it for good and proper reasons, when deep inside, his intention is really eilai — it’s about himself. That’s the danger of negius: it blinds a person.

Often, when a person is involved in a disagreement, and he’s making claims in his own defense, he is actually blinded to the source of those claims, which is really his own personal interest.

The Nesi’im Real Misstep

We find this idea in the Torah many times. For instance, Rashi at the end of Parashas Vayakhel teaches that when Hakadosh Baruch Hu called on Klal Yisrael to donate for the construction of the Mishkan, the nesi’im donated last, and they were held accountable for it; that is why, when the word nesi’im is written in Parashas Vayakhel, it is missing the letter yud, indicating that there is a complaint against them for donating last. Why, indeed, did they donate last?

Rashi gives two reasons that seem to contradict each other. First Rashi says that they decided to give last because they reasoned that after everyone else would donate, they would come and fill in the rest. This sounds like a very generous offer; I’m sure many people who raise money would love to hear such an offer — “Raise whatever you can and I’ll give you the rest.” On the other hand, Rashi says that because they were lazy in donating to the Mishkan, they lost a letter of their name.

So were they lazy, or did they make a rational calculation that Bnei Yisrael could not possibly give everything, so they would see what was missing and foot the rest of the bill?

The nesi’im were tzaddikim, and would never have allowed laziness to make them consciously delay donating to the Mishkan. They reasoned, however, that chances are that Klal Yisrael won’t raise all the money needed, so they would give the rest. In truth, they underestimated Klal Yisrael, who actually donated everything necessary for the Mishkan. Why didn’t the nesi’im realize that Klal Yisrael would come through? This, Chazal are saying, was a function of atzlus. The middah of atzlus would not have caused the nesi’im to outright be lazy, but the negius caused by this atzlus was able to blind them enough that they would misjudge Klal Yisrael, and make a seemingly rational calculation that the nation would not donate all that was needed, so it made sense for them to give last and fill it what was missing. This rationalization served their middas ha’atzlus.

When a person has negius, they don’t even realize why they’re doing something, and why they’re making the calculations they are making.

The Meraglim’s Motive

Another example of this is found in the Mesilas Yesharim (ch. 11), which teaches that the reason the meraglim said lashon hara about Eretz Yisrael is that in the Midbar, they were leaders of Bnei Yisrael, and they were afraid that once Klal Yisrael would enter Eretz Yisrael there would be a change in leadership and they would lose their positions. To ensure that Bnei Yisrael would not enter Eretz Yisrael, they spoke lashon hara, with the hope that Bnei Yisrael would stay in the Midbar, so that they would be able to keep their jobs.

Now, it’s impossible to say that the meraglim made a conscious decision to say lashon hara about Eretz Yisrael, as Chazal teach that they were righteous people when they departed on their mission. They would never have made a vicious plan to spoil Bnei Yisrael’s entrance to Eretz Yisrael and the fulfillment of Hashem’s promise to the Avos that their descendants would inherit the land, just for the sake of retaining their positions of authority. It must be that this buried self-interest caused them to see everything in Eretz Yisrael in a negative light. As Rashi observes, wherever they went, they saw people burying their dead, so they assumed that it’s a dangerous land: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא. In truth, Hakadosh Baruch Hu did this for their benefit, so that the inhabitants of the land should be distracted with funerals and not notice the meraglim. Why didn’t they see things clearly and recognize Hashem’s kindness to them? It was because they had negius. Deep down, they wanted to stay in the Midbar and retain their authority, so they subconsciously looked for negative things to say about Eretz Yisrael so they could stay in the Midbar. This self-interest blinded them, so when they came back, they thought they were reporting the facts when they said, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא.

Becoming Enlightened

So we see in many places that when a person is nogei’a b’davar, he might be speaking wise words that seem to make sense, but really his negius is blinding him. What, then, is a person supposed to do? Everyone is a nogei’a b’davar in certain matters, so how can a person improve his vision so that he can see things clearly?

One option, of course, is to ask advice from an impartial person, and check if your plan of action make sense to an objective party before you act upon your own opinions and feelings. But there’s another strategy, one that can be found in the words we say in davening every day: וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ. The simple meaning of בְּתורָתֶךָ is in the Torah; we are asking that when we learn a sugya, we should be able to understand it correctly, as opposed to the times when we start reading it and we experience darkness. But וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ can also mean enlighten our eyes in all areas in life through the Torah. When a person is involved in Torah, it enlightens him, and even when he would normally be blinded by the things that make him nogei’a b’davar, if his mind is connected to the daas and chochmah of the Torah, he is enlightened. That’s one of the many reasons why a basic tenet of Yiddishkeit is emunas chachamim. A chacham is a person who is so deeply involved in Torah, and so profoundly connected to Torah, that his eyes are enlightened through the Torah, and he is able to view events without negius, even when others are taking a more narrow, clouded view due to their subjective biases.

The Torah gives a person clarity and sharpens his perspective on life.

BereishisChayei Sarah