דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה וכו’ ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג,א-ב)

רש”י: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק’ כבת כ’ לחטא, מה בת כ’ לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק’ בלא חטא. וכו’. שני חיי שרה- כולן שוין לטובה.

הקשה מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה: כתוב ‘ויבא אברהם לספוד לשרה’, אך לא נכתב מהו ההספד?

ותי’ ע”פ דברי מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: שעל חיי שרה נאמר ‘כולן שוין לטובה’, והיינו ש’כולן’- ללא שום הפסק, כל רגע ורגע היו קודש לעבודת ה’. ורק עי”ז הגיעה למדרגתה הגדולה שנאמר עליה “שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות” (רש”י בראשית כא,יב).

למדים אנו מכאן שרק ע”י רציפות בעבודת ה’, בלי שום הפסק כלל, אפשר להגיע לשלמות בעבודתו יתברך. וכמו שמצינו אצל ר’ עקיבא כששב לביתו אחר י”ב שנה, שמע את אשתו אומרת לאותו שכן רשע ‘לו שמע בקולי היה נשאר עוד י”ב שנים’, חזר מיד על עקבותיו ולא נכנס אפי’ לרגע קט לביתו לשאול בשלום אשתו. הכל כדי לא להפסיק את הרציפות המביאה לשלמות.

וא”כ מיושב שפיר דזה גופא היה ההספד של אברהם: “שני חיי שרה- כולן שוין לטובה”.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

אנכי בדרך נחני ה’ בית אחי אדני (כד,כז)
שח מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה:

אליעזר אומר שהשי״ת כביכול אחזו בידו והובילו ‘יד ביד’ ממקום למקום, ומתחילת הדרך לא אירעה לא טעות ולא כל תקלה ועיכוב… אדם השם אורחותיו ומביט בעין פקוחה ומבינה על צעדיו, יווכח ויראה במו עיניו איך שמוליכים אותו ומנהיגים אותו בכל צעד וצעד!!!

אני הגבר שכנתי חושך בדרכים מסוכנות מלאי קוצים ודרדרים, ושמה ראיתי השגחתו ית’ על כל שעל ושעל, כי נחני ה’ למטרתי ממש, כמו שלוקחים תינוק קטן ומנהיגים אותו במו ידיו.

בדידי הוה עובדא, בהיותי במקום עיר מגורי בעיר ‘אוזניט’ סמוך לעיר ‘קלם’ דרך של 25 ק״מ בלבד, ובהסתופפי בבית התלמוד דשם, לא הייתי נוסע מעולם לביתי בעש״ק, כפי שנאמר, כי כמה עיכובים מתרחשים כשנוסעים בערש״ק.

והנה פעם אחת היתה איזו נחיצות גדולה ונסעתי לביתי בעש״ק. אמנם יצאתי מוקדם מאד בעוד מועד וזמן הרבה לפני ש״ק. וכמעט שנשארתי בדרך ובקושי גדול באתי סמוך להדלקת הנרות. כל מיני מכשולים והרפתקאות שאפשר שיהיו, עברו עלינו. פעם נשבר הסדן של האופנים, ופעם נשבר האופן עצמו. פעם זה ופעם אחרת, ממש כל שעה ושעה קרו לנו דברים מחודשים. ראינו בחוש ממש ‘כי אין ה’ אתנו בדרך’ ומאז קיבלתי על עצמי לעולם לא לצאת בדרך בערב שבת.

זכורני גם אשר קרה לי אחרי המלחמה (-מלחמת העולם הראשונה), כשנשארתי בליטא והיה לי לנסוע דרך גרמניה לפולניה, ומפני החירום אשר בין ב’ מדינות אלו היה לי לסבב דרך גרמניה ודנציג. ובבואי לעיר ‘אונסטעבורג’ הנה בא לנגדי איש יהודי אחד ושאלני אם אני נוסע לדנציג. נפתעתי מהעובדה, כי לא ידעתי מהיכן ומאין ידע האיש הזה כי לדנציג אני צריך, ובשמעו תשובתי תיכף לקח כל חבילותי, סדרם כראוי, ובבוקר כבר נסענו יחד לדנציג, שם גם הראה לי מקום לאכסניה, וגם זימן לפני איש אחד אשר סידר וטיפל עמי בכל הצריך לי, והלה גם היה בעזרתי לעבור הגבול עד בואי פולניה.

השתוממתי ולא האמנתי למראה עיני. אז אמרתי וקראתי הפסוק ״אנכי בדרך נחני השם״. ממש כתינוק הלוקחים אותו ביד ומנהיגים אותו. וידעתי ודאי כי זו הדרך הנכונה אשר הוכיח ה’ לפני.

(מתוך טללי אורות)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

 

 

פ’ חיי שרה

בשבוע הבא בעז”ה אנו מקדמים בברכה את ידידינו חדשים גם ישנים הבאים מקרוב ומרחוק ללמוד בירחי כלה שע”י ישיבתנו הקדושה בירושלים. ככל שנה, שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך, ובעז”ה כולנו מצפים ומחכים ללמוד ביחד בעיון וחשק, ולפלפל בריתחא דאורייתא עם כל החריפים הבאים להשתתף.

השנה בעז”ה בסדר שני אנו לומדים ביחד סוגיות של ירושה וכתיבת צוואה. והיות כי פרשת חיי שרה קצת הקדמה לענינים אלו, לכן השבוע נכתוב על עניני ירושה השייכים לפ’ חיי שרה.

 

כתיב בפרשה שאברהם נתן כל אשר לו ליצחק, ולא לישמעאל ובני הפלגשים. והקשה בפי’ ר’ אליהו מזרחי פ’ חיי שרה מגמ’ ב”ב קל”ג דאסור להעביר ירושה מבן אחד להשני, ואפילו רוצה להעביר מרשע לצדיק אסור, ואיך העביר אברהם ירושה מישמעאל ליצחק.

ונאמרו בזה כמה תירוצים ויש ביניהם חילוקי דינים להלכה.

וע’ מזרחי שתי’ כי ה’ אמר לו מפורש כי ביצחק יקרא לך זרע. ובדעת זקנים ובכפתור ופרח סו”פ ח’ תירצו שהיו גרים ואין בזה איסור עבורי אחסנתא.

וע’ לבוש האורה מהלבוש שכתב שם דאין איסור עבורי אחסנתא מחיים דדמיא לכל מתנה. (ולפי הלבוש פי’ שדי חמד ל’ ג’ דכתיב וישלחם בעודנו חי, וקמ”ל כנ”ל).

וע’ ח”ס שהק’ מכתובות נ”ג דמפורש דגם זה אסור. ובמנח”י ח”ג קל”ה כתב דגמ’ כתובות איירי בנותן נכסים שבדרך כלל אין נוגע בהם רק מקיימים להשאירם לנחלה, ולכן אסור.

ובבאר שבע סנה’ צ”א הקשה על המזרחי התינח ישמעאל אבל שאר בני קטורה שעדיין לא נולדו ולא עליהם נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שהרי לא אמרה עליהם כי לא יירש בן האמה הזאת. (ויש לעיין בקושייתו דהרי מ”מ כבר אמר ה’ כי ביצחק יקרא לך זרע). ולכן תי’ כי בן השפחה אינו בנו, והוא כמ”ש המהרש”א שם, ועמש”כ בפ’ וירא בענין אם שחרר הגר.

ובח”ס עה”ת תי’ שידע כי כל בני ישמעאל כולם יהיו רשעים (ואולי י”ל כן גם בבני קטורה) וכל הטעם בגמרא אפילו מברא בישא לברא טבא שמא יצא ממנו צדיק. וע’ ח”ס כתובות נ”ג ע”א בשם אביו ר’ שמואל, כי אמרו שם לא תהא בעבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וזהו דכתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, פי’ בנו של ישמעאל, אולי יצא לטוב, וע”ז היה ההמשך, ויאמר אלקים אל אברהם וכו’ שמע בקולה, ופירש”י בקול רוה”ק שבה, שאמרה שלא יצא בן טוב מישמעאל.

ועוד כתבו לתרץ דכל שהשאיר קצת לכל בן אין איסור כמ”ש התשב”ץ וב”ח, וה”ה כאן הרי נתן מתנות לבני הפלגשים, מיהו אכתי תיקשי מישמעאל דמשמע שלא נתן לו כלום ונתן הכל ליצחק.

וע’ מהרש”א סנה’ צ”ה ד”ה ויתן שכתב דבני פילגש שאני וע’ חכמת שלמה רפ”ב שכתב טעמו דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים לאפוקי פלגשים. (ובאמת בקרא איירי לענין לבכר על הבכור, אבל בחכמ”ש ס”ל דה”ה לכל ענין עבורי אחסנתא).

ולענין הלכה הבאנו דעת הלבוש להתיר מתנה מחיים. וע’ יפה תואר על ב”ר נ”ט וס”א דמותר וכ”כ הנצי”ב בספרו העמק שאלה כ”א וערך שי אהע”ז נ’ ו’ ופרישה חו”מ צ”ט כ’.

אבל מהרשד”ם שי”א אוסר וכ”כ מהרש”ם ח”ז י”ב לאיסור כדעת הח”ס.

ובח”ס חו”מ קנ”א כתב לאיסור בגוף מהיום ופרי לאחר מיתה, ולכא’ כיון דלא נתן עצה אחר משמע דס”ל דגם מתנה מהיום אסור, אבל באהע”ז קמ”ז משמע להיתר.

תיקון העולם שנפגם בחטאיו של האדם

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

הנה קראנו הפרשיות של בריאת העולם עד לידת יצחק, פעמיים עשרה דורות. אבל מן הראוי להתבונן מה התורה הקדו’ תובעת מאיתנו בסיפור המעשים, וכמו שידוע מש”כ הרמב”ן (בראשית י”ב, ו’) וז”ל אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט’) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרא לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לזרעו.

הקב”ה ברא את העולם בששת ימי המעשה, כל דבר נברא דווקא בהאי יומא. ובסנהדרין לח. מבואר בגמ’ שהאדם נברא באחרון כדי שיבוא ויקבל עולם מושלם עיי”ש. ומעתה זהו חיי האדם בזה העולם שנברא בעבורו – בשבילי נברא העולם. התכלית היא לשרת את האדם שיהא כולו טוב. ובודאי שאין בעולם איזה דבר מיותר, הקב”ה ברא את העולם בדווקא כך, ובזה הכניס את האדם.

אמנם הגיע מצב שהקב”ה בא להחריב את העולם. וברש”י (בראשית ו’, ו’) עה”פ “וינחם ה’ כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו” פירש וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, ויתעצב אל לבו נתאבל על מעשה ידיו. והיינו שכיון שהעולם נברא בעבור האדם, א”כ בזה שהאדם לא מילא את תפקידו מאבד את קיומו ואת קיום העולם שנברא בעבורו. האדם בחטאיו מקלקל את העולם ולכן מוכרח הקב”ה להחריב את העולם שהרי שוב אין יעוד ותכלית לבריאת העולם.

אלא שנח מצא חן, היה דרך להציל את העולם בעבור נח. וברש”י (בראשית א’, כ”ט) מבואר שרק לבני נח התיר בשר לאכלה, אבל לאדם הראשון לא התיר הקב”ה להמית בריה ולאכול בשר, ורק אחר שהצילם נח אזי הותר אכילתם לאדם, והיינו שבאמת העולם של נח זהו עולם אחר מעולמו של אדם הראשון, כלומר שבעולם שנתקיים מחמת נח יש בו מושגים אחרים, ובזה העולם יש היתר באכילת בעלי חיים, אבל בעולם של אדם הראשון כתי’ (שם) נתתי לכם עשב וכו’ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זוהי מציאות אחרת.

אחר המבול כבר אינו העולם שנברא לשרת את אדם הראשון, החטאים בדור המבול פגמו וקלקלו את העולם, אמנם קיומו ניצל בזכותו של נח, אבל עדיין יש בו כללים וגדרים אחרים מהעולם של בריאת העולם, מעולמו של אדם.

העולם נברא לשרת את האדם, תכליתו של העולם לדאוג להאדם להתקרב אל השי”ת ולקיים מצוותיו, וכל שאינו מקיים האדם תפקידו על כרחך שפוגם בעולם, כבר אינו זך ונקי כמקודם, כיון שכל מציאותו ותכליתו בעבור האדם ושלימותו.

ומצינו דבר פלא בספורנו עה”פ עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח’, כ”ב) וז”ל לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטייתו תהיה סיבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תיקון כללי ליסודות וצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם, ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ, עד אשר יתקן הא-ל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה (ישעיה ס”ו כ”ב) כי אז ישוב מהלך השמש אל הקו משוה היום כמאז, ויהיה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם כמו שהיה קודם המבול, עי”ש.

מבואר שבזמן בריאת העולם נברא באופן נעלה ומושלם בעבור לשרת את האדם, אלא שהחטאים בדור המבול גרמו והשפיעו לקלקול העולם, ואמנם שנתקיים בעבור נח שמצא חן בעיני ה’ אבל עדיין הריהו עולם בקילקולו.

כל הבריאה כולה תכליתה וענינה לכבוד שמים, שהאדם יתקרב אל השי”ת וישמור תורתו ומצוותיו, כל המציאות בבריאה “להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו”, וכאשר זוכה האדם לקיים תפקידו נותן הוא קיום לעולם מתוקן ומושלם.

וכבר ידועים דברי המסילת ישרים (פרק א’) שהעולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו. והוסיף בדבריו כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו ית’, עי”ש.

והנה בתומר דבורה (בתחילתו) העמיד תפקיד האדם בעולמו, וז”ל האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות הם פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י”ג מידות של רחמים עליונות וכו’, עיי”ש.

וכמדומה העיקר בזה שיסוד חובתו של האדם להתאים את עצמו להעולם שברא הקב”ה. העולם בבריאתו היה זך ונקי ולא היה בו קלקול כלל, המידה באותו עולם היה רחום וחנון וכו’, אלא שבדור המבול קלקלו את המידות שבעולם עד שלא היה קיום להעולם לולי נח שמצא חן בעיני ה’, ולכן אנו כלל ישראל בכוחנו להחזיר את העולם ע”י מעשינו למצבו שבתחילה, שיהא עולם מתוקן ומשולם, וזהו תפקידנו בעולם.

עד כמה בכח החטא לקלקל את העולם, מצינו ברמב”ן עה”פ ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה מן הארץ (ויקרא כו, י) שהביא דעת רבי יהודה שאמר מעבירין מן העולם והוא כפשוטו שלא יבוא חיות רעות בארצם כי בהיות השובע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. אבל דעת רבי שמעון שמשביתן שלא יזיקו. וכתב הרמב”ן שהוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג.) אין ערוד ממית אלא חטא ממית וכו’, כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר.

והוסיף בדבריו והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה כדכתיב ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבע אשר הושם בהם לעד וכו’ ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בתחילת יצירתם, עי”ש.

והיינו ע”ד שנתבאר שהעולם נברא באופן מתוקן ומושלם, החיות אכלו רק עשב השדה, ורק בחטאי האדם נתקלקל טבעם לטרוף בני אדם, ובכך כאשר תהיה ארץ ישראל על השלמות יחזרו לטבע הראשון בתחילת יצירתם.

הקב”ה ברא את העולם לשרת ולשמש את האדם, ובזה שהאדם ממלא תפקידו קיום התורה והמצוות, אז נמצא שכל מציאות הבריאה הוא לכבודו ית’ אבל אם האדם מקלקל את מעשיו שוב אין זכות קיום להעולם וכמו בדור המבול. וא”כ בכח מעשינו לתקן את העולם או ח”ו לקלקל את העולם.

בחטאו של אדם הראשון שאמר לו הקב”ה בזיעת אפך תאכל לחם, אי”ז עונש אלא קלקול הבריאה. אבל לעתיד לבא כאשר העולם יהיה מתוקן ומושלם כמו בתחילת יצירתו לא יקשה להאדם פרנסתו. ובאמת כאשר מקיימים אנו התורה והמצוות כבר נאמר בפרשת בחוקותי והשיג לכם דיש את הבציר וגו’, והיינו כמו שנתבאר שאם אנו עמלים בתורה מתקנים אנו את העולם שנפגם מחמת החטא, אי”ז שכר רק על קיום התורה, אלא שכאשר האדם נקי ומזוכך אזי מתקן הוא את מצב הבריאה כמו שהיה קודם החטא, ואז קיים שפע בעולם בטבע.

והנה בדור המבול מצינו שלא נחתם דינם אלא על הגזל, עומק התביעה היה בבין אדם לחבירו, וע”ז נאבד זכות הקיום לעולם לולי שנח מצא חן בעיני ה’. וא”כ תפקיד האדם לעמול בזאת המידה בעבור תיקון העולם שנפגם.

דקדוק הדין בבין אדם לחבירו מצינו בהגר שנאמר ותענה שרי ותברח מפניה (בראשית ט”ז ו’) ובודאי שאין המכוון כפשוטו ששרה עינתה את הגר ח”ו, אלא שדיברה והעמידה אותה על הדרך במה שהיתה נזקקת לקבל דבריה, ואעפ”כ היה בכאן איזה תביעה בדקות המידה לפי גדלותה של שרה עד כדי שהכתוב מעיד ותענה שרי. וברמב”ן שם כתב וז”ל חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי, עכ”ל.

הרי מבואר חומר הדין בבין אדם לחבירו, שאע”פ שבודאי שרה עשתה מה שמחוייבת לעשות, עדיין כיון שהיה איזה חסרון בנקיות המידה, א”כ אין שלימות המידה בבין אדם לחבירו וכבר נחשב לפי דרגתה של שרה אמנו ותענה שרי. עד כדי שיש כח לישמעאל עד היום לענות את ישראל, והכל נובע מאותו עינוי של הגר.

עד כמה נתבע האדם בזאת המידה מצינו דכתי’ “כל אלמנה ויתום לא תענון” (שמות כ”ב, כ”א) וברש”י שם כתב והוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה וגו’. ובמכילתא שם (אות ק”פ) איתא שרבי ישמעאל אמר לרבי שמעון שלא ידע על מה נהרג, אמר לו מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה אחד עינוי מועט, א”ל רבי שמעון ניחמתני רבי, ע”כ.

נמצא עד כמה צריך האדם להיזהר בדקדוק מעשיו שלא לגרום אפילו צער כל דהו לזולתו. ויש בזה תוקף גדול לתיקון העולם או ח”ו לקלקול העולם כמו בדור המבול.