BereishisChayei Sarah

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

בירור מקחו של צדיק – כעשרת הדברות

לאברהם למקנה לעיני בני חת (כג, יח)

עשר פעמים הוזכרו “בני חת” בפרשה, ודרשו חז”ל (בראשית רבה נח,ח) “אמר ר’ אלעזר כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב בני חת. עשרה פעמים כתיב בני חת כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות”.

ויש להבין, מה המעלה המיוחדת בבירור מקחו של צדיק.

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בשיחתו לבני הישיבה, הנה כאשר הצדיק מקיים מקח, הרי בודאי הוא מחשב ובודק בדעתו כל פרט ופרט במקח זה שלא תהיה בו שום טעות, ועושה את הכל במתינות ובישוב הדעת עד שמוציא את המקח אל הפועל.

המברר מקחו של צדיק, הרי הוא לומד ממנו איך לחיות חיים של תורה, איך לקיים ולעשות כל הנהגה וכל פרט, ללא בהילות ומבלי לטעות בחשבונות שלו, אלא לעשות הכל בבירור ודקדוק כמקחו של צדיק.

ולפיכך אמרו שכל המברר מקחו של צדיק הרי הוא “כאילו מקיים עשרת הדברות”, כיון שזוהי הדרך לקנות הנהגה אמיתית שעל ידה תתקיים כל התורה.

(שיחות רבי נתן צבי, עמ’ ק”ט)

דברי הימים

פולמוס הפושקעס (י)
המשך מעלון פרשת נח

מכתב שכתבו מנהלי המוסדות בירושלים במענה למכתבו של מרן רה”י הגאון הגדול רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל לגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל: הנה רבינו הרב הגאון וכו׳ מוהר׳׳ר שמואל סלאנט הי״ו לרוב חולשתו נבצרה מאתו למורת רוחו לעשות כפי המוטל עליו משום כבוד התורה, להשיב בעצמו להדר״ג על מכתבו היקר מכ״ז תמוז שהתקבל שבוע זה, בדבר תלונתו על הרב השד”ר הרשי״ש נ״י, השלוח משלשת מסדי הקדש הכלליים שבעיה”ק ה”ה יסוד קופת הרמבעה”ן, יסוד תלמוד התורה לתשב״ר בצרוף הישיבה הגדולה ישיבת עץ החיים, ויסוד בית החולים הכללי בקור חולים האספיטאל. ההולך ומעכב על יד השד״ר של מרן הדר׳׳ג שליט״א לבלתי ישיג גבולו.

כי ע״כ גלה אדמו”ר לפנינו את דעתו הגדולה מה להשיב להדר׳׳ג על אודות הדבר הזה, לאמר: הנה האמת נתנה לכתוב, כי חלילה גם לנו, מהרהר אחרי דברי קדשו של מרן הרב הגאון הצדיק מוהריצ״א [ה”ה: ר’ יצחק אלחנן ספקטור] זצל”ה בכחא דהתירא, לגבי הישיבות המהוללות ישיבות וואלאזין ומיר יע״א, ועינינו כבר ראו את ביאורו לתקנתו במכתבו מטו”ב אלול תרמ״ט,

ואולם כד דייקינן ביה שפיר ונראה, כי אמנם לא התיר לשתי הישיבות המהוללות הללו אלא להחזיק במה שהחזיקו מכבר קודם התקנה אבל לא לחדש דבר מעתה, והדעת נותנת כי בכל מקום אשר שתי הישיבות הללו טרם זכו לקבוע בה קופות הרי דינם לגבי המקום הזה כדין צדקה חדשה, כי ע״כ בדין הוא שמעכב השד”ר על ידי השד”ר של הדר״ג לקבוע קופות במקומות חדשים, אשר לא החזיקה בהם ישיבת מיר מעולם, והלא ידוע בטח גם להדר״ג, כי עד לפני שנים אחדות בערך תשעה שנים אחר התקנה לא נקבעה אפילו קופה אחת בכל ארץ אנגליה לשם ישיבת מיר, אך הדר׳׳ג אומר במכתבו, כי השד״ר שלנו מקעקע את הקופות הקבועות לשם ישיבת מיר מכבר ־ לאמור קודם התקנה -, אם כך הדבר ודאי כי עול גדול הוא ביד השד״ר וראוי לגערה ולנזיפה גדולה. כי שנוא מאד הגזל בעולה.

אבל לא נכחד, כי לפי דעתנו לא נודע הדבר להדר״ג אלא מפי שדר״ו וא״כ הדבר מפקפקים אנו באמיתתו כי לא נעלם מאתנו עניינם של השדרי״ם בכלל, כבודם במקומם מונח, אבל ידענו גם כי למדו לשונם לגזם מעט, בהורותם היתר לעצמם לשנות מפני המצוה שהם עסוקים, ולפיכך אין אנו סומכים הרבה על מכתביהם, בכלל-אם לא תצטרף אליהם עדות נאמנה שאין לפקפק בה.

המשך המכתב בשבוע הבא בע”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

חיי שרה

נרות שבת

ויביאה האהלה שרה אמו. וברש”י כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכ”ז ששרה קיימת היה נר דלוק מע”ש לע”ש וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכו’. ומקורו בב”ר פרשה ס’ ט”ז.

ופי’ בגור אריה שהם נגד ג’ מצוות האשה. (וע”ש שהענן הוא רוה”ק וטהרה מביא לרוה”ק). וכ”כ חזקוני כ”ד ס”ז.

ועוד כתב שם משמואל די”ל כי הם דוגמת המשכן שהיה נר דלוק כמבואר בשבת כ”ב ע”ב, (אלא שם היה דלוק מיום ליום, וכאן מע”ש לע”ש), וברכה בלחם הפנים (וע’ רמב”ן תרומה כ”ה כ”ד כי כל השבע לבנ”י בא ע”י הלחם הפנים לשאר מאכלים, כי כל ברכה צריך יש מיש וכמו אסוך השמן של אלישע) וכמפורש בסוף חגיגה, וענן קשור עליו כמו במשכן, ע’ סו”פ פקודי. (ויש להוסיף דגם בבהמ”ק אמרו באבות פ”ה מ”ה לא נצחה הרוח את עמוד הענן, וכן בפ’ וירא כ”ב ד’ עה”פ וירא את המקום מרחוק פירש”י ראה ענן קשור על ההר). וזה להראות כי זכו שכינה שרויה ביניהם כמו בבהמ”ק.

ובדין נר שבת ע’ תוס’ שבת כ”ה בהא דאמר שם רבא הדלקת נר בשבת חובה וכתבו תוס’ ד”ה חובה וז”ל ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין ק”ה ע”א) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה, ואומר ר”ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובות הן דטעונין ברכה, ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה וכו’ ועוד נראה לר”ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (דף כ”ג ע”ב) עכ”ל.

והנה מבואר בתוס’ דיש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר, ומבואר בספר הישר לר”ת בתשובות סי’ מ”ה דדעת החולקים הוא דעת רבינו משולם ויצא נגדו ר”ת בכמה מנהגים שלדעת ר”ת שינו שלא כדין. ורבינו משולם מביא ראיה מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין ק”ה ע”א) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ור”ת חולק על ראיה זו. וצ”ב במה נחלקו ר”ת ורבינו משולם אם יש חיוב ברכה או לא.

ונראה פשוט דלא על הלשון לבדו יליף רבינו משולם ממים אחרונים אלא גם טעם הדבר למד משם, דס”ל דהדלקת הנר אינו אלא משום עונג ואין ענין במעשה עצמו אלא שיהיה לו נר, ולכן אין לברך וכמו במים אחרונים שאין מצוה במעשה הנטילה אלא שיהיו ידיו נקיות. ור”ת חולק דאה”נ במים אחרונים אין מצוה במעשה הנטילה משא”כ הדלקת נר היא מעשה המצוה של כבוד שבת. (מיהו צ”ב בלשון ר”ת שכתב מצות עונג שבת). וכ”כ בקה”י שבת סי’ כ’.

אגירי דיומי אנן

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

ואברהם זקן. ובמדרש רבה אמרו אמר ר’ אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. ע”כ.

ובענף יוסף מובא בשם הגר”א על פי המבואר בזהר על הפסוק ויקרבו ימי ישראל למות, כי בשעת פטירתו של אדם הקב”ה קורא לכל הימים אשר הי’ האדם חי שיבואו ויעידו עליו אם עבר עליו כל יום ויום בתורה ומעשים טובים. כשבא רשע לדין ימיו מתחבאים מרוב בושה שהם ריקים מן התורה, וכשבא צדיק לדין באים הימים בשמחה, וכשהגיע יעקב אבינו ע”ה לדין באו כל ימיו להעיד וזה פירוש ויקרבו ימי ישראל למות.

וז”ש המדרש יש לך שהוא בזקנה, ר”ל זקן אשמאי שעל אף שהגיע לזקנה אבל אין לו ימים כי מתחבאים הם, ויש לך גם אדם כשר וחסיד כאשר עומד בדין על אף שנפטר בגיל צעיר, אבל ימיו באים עמו כי היו מלאים בתורה ומעשים טובים. ובא הכתוב לומר שאברהם הגיע לזקנה והאריך ימים וכל אחד מהם בא עמו, וזהו ואברהם זקן בא בימים. ע”כ תוכן דברי הגר”א.

השבח הגדול הזה כתבה התורה על אברהם אבינו ע”ה, ומי הוא זה אשר יכול להגיע למעלה גדולה זו. ומכל מקום נראה שגילו לנו כאן חז”ל יסוד גדול בעבודת האדם אשר יכול להאיר את עינינו ולהעמיד אותנו בקרן אורה.

הנה כל בן תורה ובן עליה בעל שאיפה הוא להגיע אל רום המעלה ביגיעת התורה ובידיעתה, ואל כל המעלות והמדרגות ביראת שמים וקיום המצות ועבודת המידות. ואף שכל אחד ואחד חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, מכל מקום כשאנו עושים חשבון נפש עם עצמנו ורואים שעדיין רחוקים הננו ממעלות אלו ששואפים אליהם, נופל רוחנו בקרבנו, ומי שעושה חשבון זה בסוף השנה ורואה שאין מצבו יותר טוב ממה שהיה בתחילת השנה, הרי הוא בזה נותן מכשול בפני עצמו ומונע טוב מעצמו.

חובת חשבון נפש שחלה על האדם היא לראות ולמדוד הצלחתו של יום זה אשר הוא עומד בה, האם היום עשיתי המוטל על עצמי ועמדתי בחובותי כלפי הקב”ה. באופן זה יכול האדם להציב יעד, אשר בכחו להגיע אליה ולתקן הדבר שמנע ממנו מלהגיע.

הנה חז”ל אמרו אנן אגירי דיומי אנן. בעל הבית אשר מנהל את עסקיו ומצפה להתעשר על ידיהם, מודד את הצלחתו מול היעד הגדול להיות מהסוחרים המוצלחים והגדולים, וכך הוא בוחן את עצמו לראות האם עניניו מתנהלים על הדרך הנכון. אבל הפועל העושה מלאכתו אצל בעל הבית הזה אינו מוטרד כלל מכל זה כ”א עושה מלאכתו כל יום.

אנן אגירי דיומי אנן וכל יום ויום עלינו לדעת האם היום עשינו את עבודתנו המוטלת עלינו. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל הרבה יותר קל לתקן את אשר חסרנו במשך היום הזה, ובכך להתחיל את יום המחרת בשמחה.

הדרך להגיע לזקנה עם כל הימים, הוא לחיות כל יום ויום כדבר בפני עצמו, ולהכניס את כל השאיפות רק ביום הזה. כשאדם נופל אין מן הצורך להמתין עד “הזמן” הבא או עד החדש או שבוע הבא כדי להתחיל דף חדש בחיים. הנה חז”ל אמרו במכות י’ על הפסוק כי טוב יום בחצריך מאלף, שאמר לו הקב”ה לדוד המלך טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני. ע”כ. כי הצלחה בתורה ומע”ט נמדד יום יום.

ועי’ בפירוש השל”ה הק’ על התורה על הפסוק ואברהם זקן בא בימים, וז”ל, יוצא מזה מוסר גדול שצריך האדם לראות שבכל יום ויום יעשה בו טוב ולא רע ואז יש מציאות חיות לזה היום. ע”כ. ובכך פירש את הפסוק במשלי יראת ה’ היא תוסיף ימים כי כל יום אשר היה האדם ביראת שמים יש בו חיות וזה שאמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים כי כל יום היה בו חיות.

החפץ חיים זצ”ל פירש בזה מה שאומרים בסיום מסכת ונותנין הודיה להשי”ת על מה שאנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. עינינו ולבנו אינם על התכלית המבוקש כי אין המלאכה עליך לגמור, והרי אין סוף למדרגות הקדושה ותורה ומעשים טובים, רק עינינו על העמלות שהננו עמלים בכל יום ויום.

גם בנסיונות החיים אשר כל אחד ואחד עובר, זה הדרך הנכון לעובד ה’ לדעת כי קושי השיעבוד הוא רק היום ולא ראי יום זה כיום זה.

על הפסוק ויבא אברהם לבכות לשרה שואלים חז”ל כאן במדרש רבה מהיכן בא – מהר המוריה, ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה. ע”כ. רבותינו למדונו שאין לנו מושג בהאבות להבין את מעשיהם בקנה מידה שלנו, אבל סמיכת הפרשיות מלמדת שיש כח לצאת מנסיון אחד ולעבור לקושי נוסף כי הצלחותיו וגם נסיונותיו של האדם הם יום יום. יה”ר שנזכה למעלה זו של יראת ה’ תוסיף ימים.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita

Neemanus When Emes is Lost

Parashas Chayei Sarah

Harav Hagaon Yehudah Wagshal Shlita

 

The period we’re living in is called Ikvesa d’Meshicha, and Chazal tell us that one of the signs of Ikvesa d’Meshicha is: האמת תהא נעדרת – there won’t be emes in the world. This sign is certainly manifest in our generation in the most obvious way: people are not as careful about emes as in the past, and sheker is readily and regularly spoken. I think, however, that there might be an additional dimension to this idea of האמת תהא נעדרת.

We say every day in Pesukei d’Zimra that Avraham Avinu was called ne’eman to Hakadosh Baruch Hu: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ. Neeman literally means loyal. In what way was Avraham considered loyal to Hakadosh Baruch Hu? We might think that Avraham’s loyalty to Hashem was evident from his overcoming all the nisyonos Hashem tested him with, from Ur Kasdim to Lech Lecha until, finally, the Akeidah, in which Avraham was told to give up everything he stood for and his whole future by sacrificing Yitzchak, and yet he immediately set out to fulfill Hashem’s will. That would seem to be the greatest expression of loyalty.

Chazal, however (Bava Basra 15b), point to a different expression of Avraham Avinu’s loyalty:

ויאמר ה’ אל השטן מאין תבא ויען השטן וגו’ אמר לפניו רבש”ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בד’ מאות שקל כסף] לא הרהר אחר מדותיך.

The Gemara relates that the Satan traveled around the entire world and reported back to Hakadosh Baruch Hu that he had not found anyone as loyal as Avraham. Hashem had promised him that He would give him all of Eretz Yisrael, yet when he could not find a place to bury Sarah, and he had to go through the ordeal of negotiating with Efron Hachiti, he didn’t complain or question Hashem’s conduct; he accepted the situation as it was.

Why did the Satan consider this the greatest expression of Avraham Avinu’s loyalty? Wasn’t the Akeidah a far more significant challenge than having to buy a burial plot for Sarah?

An Unexpected Nisayon

A deeper understanding of the word ne’eman can help us answer this question. Ne’eman has another meaning, besides “loyal.” At the end of Parashas Behaaloscha, when Hakadosh Baruch Hu explains to Aharon Hakohen and Miriam Haneviah the difference between their nevuah and Moshe Rabbeinu’s, He says: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. The Rashbam, in his commentary on Chumash, explains that ne’eman, in this context, means kavua (fixed or regular). This meaning of ne’eman is also found in the passuk: יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן (Yeshayah 22:23), which describes a peg being affixed firmly in place.

In truth, the two meanings are similar, because someone who is loyal to another remains firmly in place and doesn’t leave the other person’s side under any circumstances, no matter how difficult. Being ne’eman, then, means to remain fixed in place no matter what.

Akeidas Yitzchak was a tremendous challenge. But in one sense, burying Sarah was an even more difficult challenge. Before the Akeidah, Hakadosh Baruch Hu spoke to Avraham and commanded him explicitly: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה. Upon hearing this command, Avraham Avinu was aware that he was being faced with a massive nisayon.

Sometimes, just the knowledge that a person is facing a challenge, a test, a nisayon gives him the strength to persevere through that nisayon. By way of example, everyone knows that it’s challenging to muster kavanah in davening when you’re in an airport or on an airplane. There’s a lot going on, a lot of noise, a plane to catch – so you daven and do you best, but chances are your kavanah isn’t that great.

Someone once told me, however, that he has the best kavanah when davening while traveling, better than when he’s in shul on a standard day. “When I’m in the airport and I have to daven,” he explained, “I’m aware that there’s a major challenge before me: how am I going to have kavanah? So I rise to the challenge. But when I’m sitting in shul, I don’t feel like there’s any challenge, and because I’m not aware of the nisayon, I don’t have the energy to overcome it.”

When faced with an obvious nisayon, a person can muster the strength and energy to pass it. But when there’s no apparent nisayon, it can be harder to rise to the challenge, even though it’s simpler and less challenging than the “big” nisyonos.

Avraham Avinu was able to muster the strength to overcome the nisayon of the Akeidah because Hakadosh Baruch Hu had made it very clear that this was a nisayon. But Hakadosh Baruch Hu said no such thing regarding burying Sarah. In that instance, there was no command from Hashem, no announcement that Avraham was being tested. He had just returned from the Akeidah, and he found that Sarah had passed away and needed to be buried. Even while crying and mourning for Sarah, he had to start dealing with Efron.

Avraham Avinu’s natural reaction to this situation – which had not been labeled in advance as a “nisayon” – was to accept it and not complain to Hakadosh Baruch Hu. He didn’t ask Hashem, “Is this fair? You told me You would give me all of Eretz Yisrael – why can’t I find a simple burial plot for my wife?”

His automatic reaction was not to question Hashem’s conduct – and that’s what it means to be ne’eman.

Passing the nisayon of the Akeidah showed that in a situation of intense challenge, Avraham was ready to be moser nefesh and give up everything for Hashem. But it didn’t show the kviyus – the steady loyalty in day-to-day life, when faced with no apparent nisayon. Even after the Akeidah, the question could be asked: Is Avraham Avinu also ne’eman when there’s no big nisayon looming before him?

From the way Avraham Avinu conducted himself when burying Sarah, the Satan saw that the answer to that question was yes. Even at a time of hesech hadaas, when Avraham had received no explicit command from Hashem, Avraham’s reflexive reaction was to remain loyal to Hashem and not to question Him. And that’s the meaning of ne’emanus.

One Track Life

The word ne’eman shares a root with the word emes. But what does loyalty, or being set in place, have to do with truth?

Emes, truth, is really about oneness. We say in davening: אֱמֶת מַלְכֵּנוּ אֶפֶס זוּלָתוֹ – Hashem is emes, why? Because there’s nothing besides Him.

There can be only one true reality, and when there’s more than one thing going on that’s not emes. Sheker means there’s something else other than the truth. Like ne’emanus, emes is fixed and unchanging. Moshe Rabbeinu was always in the house of Hashem. Avraham Avinu was always loyal to Hashem. That consistency reflected a singlemindedness, the oneness of emes.

When Chazal say that Ikvesa d’Meshicha is a time when האמת תהא נעדרת, they don’t mean only that people are dishonest and lie. Chazal refer to this world as olam hasheker because this world poses the illusion that there are two realities: there’s the neshamah, which strives toward Hakadosh Baruch Hu and ruchniyus, and there’s the body, which pulls us to worldly matters and gashmiyus. The resulting lack of oneness renders this world sheker.

Through the Torah, Hakadosh Baruch Hu gave us a way to make emes out of this world, as the passuk states: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח – it is possible for emes to grow from this world. When a person unites all of his resources and all of the different aspects of his life and uses everything he has for Hakadosh Baruch Hu, he is creating emes from this world. On the other hand, if someone is one person in the beis midrash and a totally different person when he’s out in the world, he’s living in the olam hasheker. When a person is heading in two different directions, when his life has two simultaneous channels, he’s not living emes – there’s no kviyus, no loyalty, no ne’emanus.

The idea of אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח is that wherever a person finds himself, whatever stage of life he’s at, and at any point in his day or year, he’s always heading in one direction. Whether he’s in the beis midrash or on vacation, his life is centered around Hakadosh Baruch Hu. That’s a person who’s living emes.

Baruch Hashem, many people today really do want to follow their neshamah, and they do – for a lot of things. But are they living emes? Is there only one track in their lives? Or are they headed in one direction when doing things for their neshamah, and heading in a different direction when tending to the other aspects of lives? If it’s the latter, then that’s אמת תהיה נעדרת, which is the opposite of ne’emanus.

Our job, living as we are in this period of Ikvesa d’Meshicha, is to find ways to cultivate emes from this world, channeling all the various areas of our lives and all our kochos and resources in one direction: l’maan Shemo Yisborach.

  • SEARCH BY PARSHA

  • ‫‪SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬