דברי רבותינו

הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת (כג, ג)

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה כאשר הוצרך אברהם אבינו לדבר עם בני חת בשביל קבורת שרה אשתו במערת המכפלה, אומרת התורה “ויקם אברהם מעל פני מתו”. והיינו, שקם אברהם מאבלו על שרה והלך לדבר עם בני חת כביכול אין מתו מוטל לפניו באותה שעה.

למדים אנו מכאן עד כמה היה גדול וחשוב כבוד הבריות בעיני אברהם אבינו. אין זה כבוד הבריות שידברו איתם מתוך בכי, אין זה כבוד הבריות שידבר איתם בעוד עיניו זולות דמעות. לכן, כאשר נאלץ ללכת לדבר עם בני חת, השליט אברהם אבינו את שכלו על רגשותיו ומשל ברוחו, קם מאבלו ומבכיו על אשתו, רחץ את פניו וטמן את אבלו וצערו בליבו וניגש לדבר עמם בצורה מכובדת. אברהם אבינו דיבר איתם בסבר פנים יפות ואף בפנים מסבירות וצוהלות. כך הוא כבוד הבריות, וכך צריך להיזהר ולהשתדל בכבודם.

דברי הימים

הגאון הצדיק רבי דב יפה זצוק”ל
אבל כבד ירד על עולם התורה ביום רביעי י”ט במרחשוון, עם הישמע הבשורה המרה על הסתלקותו לשמי רום של זקן המשגיחים הגה”צ רבי דב יפה זצוק”ל, משגיח ישיבת כנסת חזקיהו – כפר חסידים.

הגר”ד זצ”ל נולד בט”ו בסיוון תרפ”ח בוילנא ובגיל 7 עלה עם הוריו לארץ הקודש. בבחרותו למד בישיבות ‘חברון’ ‘סלבודקא’ ותקופה בישיבת פוניבז’. בכל מקום בו למד דבק ברבותיו ולמד מהם דרכי העליה בתורה ועבודת ה’. בהיותו בבני ברק דבק במרן החזו”א זצ”ל אשר חיבבו וקירבו מאוד ואף הגדיר אותו “בחור מבקש אמת”.

בהגיעו לפרקו לקחו הגאון רבי אהרן כהן זצ”ל, ראש ישיבת ‘חברון’, כחתן לאחייניתו היתומה שגדלה בביתו.

לאחר חתונתו למד בישיבת מיר בשקידה עצומה. באותם ימים דבק במרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק”ל והיה מאזין לכל שיחותיו בישיבה ומדבר איתו בדרכי העליה בעבודת ה’ ותיקון המידות. המשגיח קרבו עד מאוד וייעדו לגדולות. פעם התבטא המשגיח זצ”ל ואמר כי לא מספיק לשמוע את השיחות, צריך לאחר מכן גם לדבר על הדברים כדי לקנות אותם כראוי. והוסיף המשגיח: “אם קשה לכם לדבר עם אדם זקן כמוני, אתם יכולים לדבר עם ר’ דוב”.

מספר שנים לאחר מכן נקרא ע”י הגה”צ רבי אליהו לופיאן זצ”ל לשמש לצידו כמשגיח בישיבת כנסת חזקיהו – כפר חסידים, ולאחר הסתלקות הגר”א לופיאן מילא את מקומו בישיבה הקד’ למעלה מיובל שנים.

בשנים האחרונות, מידי שבוע, לאחר שמסר את שיחתו הקבועה בישיבת ‘קול יעקב’ בירושלים, היה מגיע למסור ועד בישיבת מיר בפני אברכים בני עליה ששתו בצמא את דבריו והדרכותיו. מידי בואו לישיבה הקד’ היה מתפעל ממבצר התורה, ופעם התבטא: “לפני השואה היו כמה מאות בחורי ישיבות, והנה היום, איזו מעצמה של תורה יש כאן בישיבת מיר ב”ה”.

בחודשים האחרונים נחלש ואושפז מספר פעמים בבית החולים ‘לניאדו’. גם בימי מחלתו קרן אור פניו בהנהגותיו הקדושות ובמידותיו הנעלות כאשר כל תנועה ומילה מחושבת וכשהוא מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

השאיר אחריו את אלמנתו הרבנית שתבלחט”א וזרע ברך ה’ בניו הגאונים רבי מרדכי יפה שליט”א, מרבני ביהמ”ד פרדמן בישיה”ק, ורבי צבי יפה שליט”א, חתניו הגאונים: רבי שלום חיים וייס, רבי יונתן אבר ורבי דניאל ארנפרוינד שליט”א, נכדים ונינים.

ימליץ טוב על כל המשפחה הרוממה ועל כל כלל ישראל. תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

חיי שרה

עבד שליח לקדושין

אליעזר אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, והטעם פי’ מהריל”ד כי אז הוא משוחרר מאברהם כדי שיוכל לקדש, ועי”ז יוכל לזמן בבהמ”ז דעבדים אין מזמנים כברכות מ”ה ע”ב.

ופשוט לו שלא קידש עד השחרור כי עבד א”א לקדש. והנה להלן אמר אליעזר אולי לא תאבה האשה ודרשו חז”ל אלי שרצה שתתקדש לבתו, והקשו אמאי סיפר זה לבתואל ולבן. וע’ הפלאה דף ק”י ע”ב בשם אביו לדייק מרמב”ם ושו”ע שכשם שעבד שברח לא”י מחויב האדון להוציאו לחרות (ע’ פ’ כי תצא, לא תסגיר), כך אם האדון עמו בא”י ורוצה לצאת לחו”ל צריך לשחרר את העבד, ואליעזר ידע שלא ישא יצחק בתו כי היא שפחה ורצה שחרור אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה (ויש לעיין בזה אם עושה לטובת עצמו, ועמש”כ במק”א), ולכן אמר ההשב אשיב את בנך שמה, נמצא שיצחק יוצא לחו”ל, ואז יצטרך לשחרר אליעזר, ועל כן מוטב שישאר בא”י וישחרר את בת אליעזר וישאנה. וזה מה שאמר אליעזר לבני משפחתה של רבקה שא”א שיצחק יבא לכאן, כי אם יצא יצחק מארץ ישראל כבר היה נושא את בתי שלי. (ופשיטא לו דאין עצה בשחרור בתו לבדה, דעדיין הוי ארור מדבק בברוך, וכמו שאמרו בת פלוני לפלוני).

ולפי הפלאה תיקשי אם לא שיחרר איך עשה אותו שליח לקדושין. וי”ל דהוא לשיטתו בס’ המקנה סי’ ל”ה ה’ דקידש אותה מדין יד עבד כיד רבו

יום הזיכרון

Partzovitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum zt”l

נאמר השבוע בהיכל הישיבה הקד’ לכבוד יום הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה

 

עומדים אנו ביום השנה לרבינו רה”י הג”ר נחום פרצוביץ זצ”ל, שלימד אותנו לא רק פשט בגמ’ ואיך להבין סוגיא, אלא נתן מבט ומהלך חדש איך ניגשים לסוגיא ואיך שמחים בכל שלב בהבנה. ואיך חיים כל דבר באופן שאין לשער, לשמו ולזכרו תאות נפש.

“ומתלמידי יותר מכולן”.

עוד ראו אצלו במוחש את מאמר חז”ל (תענית ז.) “הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן”. והכוונה בזה כמו שאמרו שם “למה נמשלה ד”ת לעץ שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול אף ת”ח קטנים מחדדים את הגדולים”. [שפעם היו מוציאים את האש ע”י אבני אש שיוצא מהם רק ניצוץ קטן וא”א בזה להדליק עץ גדול, וע”כ מדליקים בו קיסם קטן ובו מדליקים את האש הגדולה בעץ.] כך ע”י שהתלמיד שואל – ולפעמים גם דברים פשוטים שהגדול לא חושב עליהם – ע”י הדין ודברים רווחא שמעתתא ומאירה הסוגיא.

אהבת התורה ולומדיה.

וכדי להתעלות מכל תלמיד נדרש שיהיה חביבות לתורה וללומדיה, ואת זה ראו עליו.   וכל יום היה מוסר השכל מיוחד ומי שלא ראה מחזה כזה לא ראה מחזה מימיו ביופי במסירת השיעור.

דאגה לתלמידים.

והיה גם מוכיח ומנחה את התלמידים דרך הלימוד, וידע לשלב את ה”יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך” (אבות ד, יב) ביחד עם ה”זרוק מרה בתלמידים” (כתובות קג:), שפחדו לשאול סתם שאלות לפי שענה בחריפות למי ששאל שלא כענין. ומאידך החמיא על שאלה טובה באמיתות מכל הלב [ואפילו לאותו אחד ששאל מתחילה שלא כענין] וראו שנהנה מזה ואפילו מדבר פשוט אבל שיהיה ישר, וכששמחים בכל דבר מתעלים.

עריבות בדברי התורה עצמם.

ואצל רה”י הגר”נ זצ”ל ראו איך מקבלים טעם בפשט עצמו, שהמשנה עצמה כ”כ מתוקה והשמחה שראו אצלו בהבנת כל הסבר. ואח”כ גם להבין יותר ויותר לעומק.

[וזכורני שמתחילה חששתי להכנס לשיעורו הנודע, עד שעזרני השי”ת והיה זה ביום השלג כשהתחילו סוגיא חדשה, ונכנסתי לשמוע דברי אלוקים חיים. ונוכחתי לראות שלא רק שהוא ברור לי, אלא גם ילד בכתה ז’ יכל להבין את דבריו. וזה משום הסברו הברור והצורה החיה בה העביר את הדברים. וכל אחד לפי כחו והבנתו הבין יותר לעומק את דבריו. וקרא את המשנה בכזו מתיקות, ופירש את הרש”י בעריבות נפלאה. ואח”כ המשיך להעמיק יותר ויותר עמוק עמוק מי ימצאנו. אבל הפשט בעצמו היה ברור ומתוק.]

ולזה נצרך שיהיה הנאה מעצם הלימוד. ולדעת עוד ועוד ידיעה ועוד הבנה, ולהגיע לשלימות בכמות ואיכות ולהמשיך להגיע לידיעת כל הש”ס ובהבנה. ובודאי שנצרך לזה ג”כ ניצול הזמן, שבטלן לא יגיע לשום חלק מזה.

חפץ בתועלת התלמידים.

רבינו תבע שבשיעוריו יבואו מוכנים כבר, לפי שרצונו לא היה שיהיו כמה שיותר משתתפים בשיעור, אלא רצה שיצא התועלת המרבית לשומעים. וזה שייך רק לאחר שעמל מתחילה בעצמו על הבנת הדברים, ורק אח”כ שומע את השיעור, ואז הוא תוספת והשלמה שאין כדוגמתה.

[והיה פעם עילוי בשיעור ששאל שאלה טובה, אך דא עקא שכיוון לשאלת הגמ’. והשיב לו בתוכחה משולבת בעידוד – באשר משפטו שם פעלו (יבמות עח:), וכך א”ל: שגם עילוי צריך להכין את הגמ’.   שמצד אחד רומם אותו בזה שקראו עילוי לעיני כולם, ומאידך הוכיחו על שלא הכין מקודם.  ותוכחה כזו שיוצאת מן הלב נכנסה ללב התלמיד, וקיבל תוכחתו ולמד להכין ולהפיק תועלת.  והמשיך לשאול כעבור שעה קלה והפעם שאל כראוי.]

בקשת האמת.

וכן רצה שישאלו בשיעור, ולא עוד אלא שהשתוקק שיפרכו את דבריו, לפי שעי”כ יבואו ביחד להבנה האמיתית, ואז תצא הסוגיא בבהירות כראוי. [היה רחוק מן המציאות להפריך את יסודותיו המוצקים.]   וזה הביא את התלמידים שיהיו שקועים בסוגיא ולהבין כראוי ולא ירמו את עצמם. גם ההספק היה אז יותר גדול.

תורה עם מידות טובות.

וכבר הזכרנו שהיה שומע כל תלמיד, והיה מנסה להבין למה התכוון. וזה מגיע מחיפוש האמת ומהערכה לכ”א.    ובזה נבין איך התורה והמידות משלימים אחד את השני.

שהנה איתא באבות (ג, יז) “ראב”ע אומר אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ”. וכתב רבינו יונה שדרך ארץ היינו מידות טובות, ואם אין תורה אין ד”א היינו שבלי לימוד התורה א”א להגיע לשלימות במידות. [שיש אנשים שהם טובים מבלי לימוד התורה אבל לשלימות במידות לא באו.] ואם אין ד”א אין תורה, לפי שהתורה לעולם איננה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות.

ובפשטות אדם עם מידות טובות זוכה שהתורה שוכנת בו, וכאן כתוב ביותר שהמידות גורמות לו להתעלות בתורה. שהרי מידות טובות היינו להעריך ולהחשיב כל יהודי ובפרט בן תורה.

“את והב בסופה”.

אמנם מצד אחד צריך להתווכח בלימוד בריתחא דאורייתא. שבמילי דעלמא יש לוותר [וגם מעלה זו ראינו אצל רבותינו בישיבה], אמנם במשא ומתן בהלכה לא שייך שיוותר לחברותא לסברתו ולא יחלוק עליו. וכמש”כ הגרי”ס שהלימוד צריך שיהיה ‘גיפטיג’ – כארס של עכנאי, בלא שום ויתור. וא”כ היכן יבוא לידי ביטוי המידות הטובות בלימוד התורה.

אלא שהמידות הם איך להתייחס לדברי חברו, שלא יבטל את דבריו מכל וכל ולא יניח לחברו שיחלוק עליו, אלא ישמע גם את דברי השני ויתבונן עליהם.

ואצל רבינו ראו מעלה זו בצורה מעוררת השתאות, איך שהיה שומע דבריו של כל תלמיד ועמל להבין למה התכוון, והיה שואל שמא לכך התכוונת. ופעם אמר לי שמא התכוונת לכך, ואמר מהלך שלם שכלל לא התכוונתי לזה, ושמחתי שכך הבין מדברי.  ומונח בזה מידות טובות וענווה ביחד עם עמל התורה. ועבד עד כלות הכוחות לשלב את המידות הטובות בתורה.

“ומודה על האמת”.

יש עוד חלק במידות שהוא מידת ‘מודה על האמת’ [שהוא יסוד המידות], וגם את זה ראו אצל רה”י זצ”ל. שאם לאחר ויכוח עם תלמיד נוכח לראות מרש”י או מרמב”ם שאינו כמו שהיה סבור, אלא התלמיד צודק, אמר זאת ברבים ולא בוש. וזכורני שאמר פעם בזה הלשון: אין לי מה לומר אתה צודק. אף שהיה מקום לחוש לש”ש פן יקל כבודו בעיני תלמידיו ולהשאר בעמדתו ברבים ורק ביחיד להודות לו, אלא אם אמת הוא דורש הלך אתו עד לקצה הגבול. ולא רק שכבודו לא ירד, אלא אדרבה כמה הערכה התווסף לתלמידיו אליו.

“תהי צדיק ואל תהי רשע”.

ונזכיר מדבריו על תפקדנו בעמל התורה ובידיעת התורה. שהרי על האדם יש תפקיד, ועליו להתבונן בכל יום מה הוא, ולמה בא לעולם, ומה רוצה ממנו הקב”ה, וכמ”ש בדרך עץ חיים לבעל המס”י.

שהנה איתא בנדה (ל:) לגבי התינוק במעי אמו [שחז”ל הקדושים ידעו את כל הסודות מהתורה] “ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו’ וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ [וד”ז הוא חידוש שהמשכיח הוא היצה”ר. ושמא כלול במה שאחז”ל טוב מאוד זה מלאך המוות, שהרי זה לטובתו כדי שיוכל לעמול ולהתעלות.] ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר [שבאים בכריעה והשתחויה לקב”ה], תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר [מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו] נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. [וזו היא השבועה שמשביעין אותו בצאתו לאויר העולם.] ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע [והספרים האריכו בזה שלא יסתור מאמרם ז”ל (אבות ב, יג) ‘אל תהי רשע בפני עצמך’, שגם רשע צריך שידע את הגבול כמה לתבוע מעצמו וכמה להכיר במעלותיו ולהחשיב את עצמו, ואיכמ”ל.] והוי יודע שהקב”ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך”.

ופרש”י מניין יודעים ש’לא נשבע למרמה’ קאי על שבועה זו שקיים השבועה לשמור את התורה, דאי בשבועה בעלמא אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה’. אלא ע”כ שמקיים מה שנשבע ‘תהי צדיק ואל תהי רשע’ וילמד והוא יעלה בהר ה’.

המלאך מקנה את חלקו בתורה.

ובאמת שיש להבין מדוע נגזר על כולנו גזירה כזו שנשכח את כל התורה, שהרי בלא השכחה היינו כולנו למדנים מופלגים וחריפים.      ומבארים שתכלית הבריאה הוא עמל התורה, שע”י העמל נזכה לשכר הצפון.

אלא שא”כ יש להבין מאידך שאם לבסוף משכיחים ממנו את כל התורה, לשם מה מלמדין אותו מתחילה.

וכתב ב’מעלות התורה’ (בסיום הספר) בשם אחיו הגר”א שהנה האלשיך ביאר את הלשון ‘ותן חלקנו בתורתך’, שיש לכ”א את חלקו בתורה, שבמעמד הר סיני קיבל כ”א את החלק המיוחד שלו בתורה. שאמנם כ”א צריך לדעת את כל התורה אבל יש את היחודיות של כ”א, שיש אחד שמיוחד בהבנה ויש בדברים אחרים. וכמו שרואים בגדולי ישראל כבעל הקצוה”ח והנתיה”מ והגרע”א והחת”ס שכולם הקיפו את כל התורה אבל כ”א במהלך שלו. וכן הוא בכל יחיד שעליו לנצל את הכוחות שניתנו לו, וכמו שהבאנו לעיל מהדרך עץ חיים.

ובזה מובן הלשון מציאה שאמרו על התורה (מגילה ו:) ‘יגעתי ומצאתי‘, לפי שמצא את אבידתו שזה החלק שלו בתורה. וימצא את חלקו לפי מה שעמל בה, ושמחה היא לו שיקבל שכר ויתעלה ע”י עמל ויגיעה.

ולחלקו בתורה שייך להגיע רק ע”י שהמלאך מלמדו מתחילה את כל התורה, שאז נשרש אצלו היסודות.

ומהר”ב רנשבורג מוסיף שמלמדין אותו אז כשהוא נקי מעוונות לגמרי, וכך התורה נבלעת באיבריו וקונה אותה בעצמותו.

[ועפ”ז מבאר שם במעלות התורה את מאמר חז”ל (ירושלמי ברכות פ”א ה”ב) “כל הלומד תורה ואינו מקיימה נח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם”, כי בשביל הלימוד לבד לא היה צריך לצאת לאויר העולם שגם במעי אמו למד כל חלקו, אבל המקיים משלים כוונת הבריאה שלא היה יכול לקיים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה.]

לאחר המיתה המלאך בודק את חלקו בתורה.

באבן שלמה מביא שלאחר פטירתו של אדם באים שלשה מלאכים לקבל את פניו [ובכתובות קד. נזכר ג’ כיתות של מלאכים שמקבלים את פני הצדיק, ויל”ע אם היינו הך.] ואחד מהם הוא מי שלמדו תורה במעי אמו, שבודק כמה ניצל את התפקיד שניתן לו. ואם למד כראוי, הרי הוא שמח לקראתו. ואם יאמר שלא הספיקו לו שבעים שנה, יאמרו לו שגם אם היה חי מאתים שנה לא היה מספיק, לפי שאינו מנצל את מתנת הזמן. [ואח”כ יש גם מבחן שהקב”ה בוחן כ”א על כל התורה, ובמדרשים האריכו בזה, והוזכר הרבה בספרי הח”ח.]

התנחומים על שכחת התורה.

והנה הרמ”א (יו”ד סי’ רס”ה סי”ב) מביא את מנהג ה’שלום זכר’ שהולכים בשבת הראשונה לבית התינוק כשנמצא שם. [וכבר נהגו ללכת גם כשאינו שם לפי שיש עוד טעמים אחרים למנהג, וזה מלבד הנשיאה בעול עם חברו שצריך ללכת כדי לשמוח בשמחתו.]     והט”ז (שם) הביא מהדרישה (בס”ס רס”ד) שהוא ענין ניחום על מה ששכח את כל התורה. [ויש מוסיפין שע”כ נהגו במאכל ה’ארבעס’ לפי שהוא עגול – כמאכל האבלים.]

ומעשה היה ב’ארי החי’ מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שתמה על טעם זה בעת שהותו ב’שלום זכר’, מה צריך לנחמו ע”ז, הלא הוא לטובתו כדי שיוכל לעמול בתורה ולהגיע לתכלית, שאל”כ שכר מניין. ומשו”כ אמר טעמים אחרים על המנהג.

הזכות לעמול בתורה.

ויישב לו מרן רה”י הגר”נ זצ”ל בבהירות שלו, שבודאי שני הדברים נכונים שהוא לטובתו ועכ”ז צריך לנחמו. והוא לפי שזה גופא התנחומים, שאומרים לו בזה שזה לטובתו כדי שיוכל לעמול בתורה ולזכות לשכר. ואדרבה שמחה היא לו שהרי המצב שהיה עד כה אינו התכליתי, לפי שהוא בלא עמל.

[ומביאים לזה סייעתא ממה שלא קמים בפני כל מעוברת שנכנסת אע”פ שנכנס עמה ת”ח הבקי בכל התורה כולה, והיינו לפי שאין זה התורה שחפץ בה הקב”ה, שאין לו חפץ במה שלא יגע האדם עליו.]

בחלקי התנחומים.

והנה בתנחומי אבלים רח”ל יש שני חלקים: א’ להכיר שהכל מאתו יתברך ולטובתנו. ב’ שיבוא זמן שיחזור המצב לקדמותו והוא בתחיית המתים.

וכן בתנחומי התינוק ישנם שני חלקים אלו: א’ שהוא לטובתו כדי שיזכה ע”י העמל. ב’ שלאחר העמל יזכה שהתורה ששכח תחזור אליו וימצא את אבדתו ויזכה לשכר בלי גבול.

סייעתא דשמיא ע”י התפילה.

ולהצלחה בתורה נצרך גם תפילה שבלא תפילה א”א לזכות. שהרי כיצד מגיעים לכזו דרגא של עמל ויגיעה וידיעת התורה?  הנה איתא במגילה (ו:) “א”ר יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ה”מ בד”ת אבל למשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא [שיש מי שעושה השתדלות מרובה, ולא רק שאינו מרויח יותר אלא גם מפסיד.] ולד”ת לא אמרן אלא לחידודי אבל לאוקמי גירסא [שלא תשתכח ממנו – רש”י] סייעתא מן שמיא היא [ויש יגע ואינו מוצא – רש”י.]”.    נמצא שכדי להבין יש לעמול ולהתייגע ועי”ז מוצאים את האבידה, אבל כדי לזכור צריך סייעתא דשמיא.

וע”י מה זוכים לס”ד?  מתחילה יש להתפלל מעומק הלב, וכמו שהיה שואג מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל את הגמ’ בנדה (ע:) “מה יעשה אדם ויחכם וכו’ ירבה בישיבה וכו’ יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו וכו’ קמ”ל דהא בלא הא לא סגיא”.

וגם נצרך שיהיו לו מידות טובות וכמו שהבאנו מרבינו יונה [על המשנה אם אין ד”א אין תורה] שהתורה אינה שוכנת לעולם במי שאינו בעל מידות טובות.   ומי שאין מידותיו מתוקנות יתכן שאין הבנתו ראויה, ואפילו אם מבין אין התורה נעשית לקביעות אצלו. ובידנו להגיע לסייעתא דשמיא.

חיזוק בעמל התורה ע”י זיכרון השבועה.

אבל עיקר העיקרים הוא העמל והיגיעה, ולחיות את לימוד התורה, ולחזור ולשנן שהתורה ‘כי הם חיינו’ וזה התכלית.

והדרך להצליח לעמול כראוי הוא ע”י שנזכור את השבועה שנשבענו קודם צאתנו לאויר העולם שנלמד תורה ונקיימה. ומי שזוכר את השבועה יוכל לזכות לעלות בהר ה’ ולקום במקום קדשו, ולהגיע לדרגות של כל רבותינו שראינו בכל הדורות ולהיות המשך להם, וביד כל אדם הוא.

הקב”ה יעזרנו שכל הצדיקים – ובפרט רבינו רה”י הגר”נ זצ”ל – ימליצו טוב בעדנו. וכולם יעסקו בתורה בהשקט ובשמחת לבב ובבריאות, ונלמד בחשק, ותהיה התורה כמונחת בכיסנו, שלכשיבוא היום הגדול יום הדין נוכל להבחן על כל התורה כולה ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.