דברי רבותינו

בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים (יג, ח)
בהגדה של פסח אנו אומרים: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,שנאמר ואותנו הוציא משם.

לכאורה חיוב זה הוא משום ההודאה, אך לא מצינו כן בשאר ההודאות על הנסים שנעשו לאבותינו שצריך לראות כאילו נעשו הנסים לנו ישירות.

ביאר הגאון הרב רפאל פרצוביץ שליט”א: הנה הכתוב ‘ואותנו הוציא משם׳ שממנו למדו חז״ל חיוב זה, נאמר בכלל בפרשה של שאלת הבן החכם (דברים ו, כא- כח): ״כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקנו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו ולפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה, ויתן ה׳ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו, ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו, ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ אלקנו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה״. הרי שפרט זה של ׳ואותנו הוציא משם׳ הוא חלק מהטעם של מצוות הפסח שנצטוינו בהן זכר לנסים שנעשו, משום שבכך יש יותר הרגשת זכרון כשמרגיש שנעשו לו עצמו הניסים הללו.

אכן נראה לומר יותר מכך, שהרי יציאת מצרים לא היתה רק מעבדות לחרות, אלא גם גאולה רוחנית, בנין של כלל ישראל עם ה׳, והשלמת יציאת מצרים היתה במתן תורה, כמבואר בכמה מקומות, וכל אחד ואחד לדורות צריך שיהא בכלל גאולה זו, וכמו שמצינו שנשמות כל ישראל היו במתן תורה, על כן יש ענין שכל אחד ירגיש שהוא עצמו יצא ממצרים ונעשה חלק מעם ה׳.

ועוד, הנה נאמר (ויקרא כה, נה) ״כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ״, ולמדו מזה חז״ל: עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והיינו, דעבדות ה׳ היא סתירה לעבדות לעבדים. מבואר שזה שנעשו עבדי ה׳ הוא ע״י שהוציאם מעבדות מצרים, וע״כ כל אחד ואחד צריך להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים, וע״י כן נעשה הוא מעבדי ה׳.

דברי הימים

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה
ט’ בשבט תשע”ו
מרן רה”י הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה סיפר פעם על תלמיד יתום מאב, שהגיע מחו”ל ללמוד בישיבה הקד’. לאחר תקופה, אמו בקשה ממנו שיחזור לחו”ל כדי ללמוד אומנות, אולם הבחור לא רצה לחזור לחו”ל כלל, אלא רצה לקבוע דירתו דירת קבע בארץ ישראל.

מרן רה”י התקשר לאמו של התלמיד ואמר לה, זה נכון שאם יחזור בנך לחו”ל ללמוד אומנות, סביר להניח שתהיה לו גשמיות ברווח, ואילו אם יישאר ללמוד בארץ ישראל, סביר להניח שהגשמיות תהיה לו רק בצמצום. לכן מובן רצונך שיחזור בנך לחו”ל, כי את חושבת שאם תהיה לו גשמיות ברווח יותר, יהיו לו חיים מאושרים יותר. אולם אני מכיר את לב בנך, מה שיוסיף לו שמחה ואושר בחייו זה תוספת רוחניות ולא תוספת גשמיות. אם הוא יקבע את דירתו דירת קבע בארץ ישראל ללמוד תורה, על אף שיהיה לו פחות גשמיות, אך תהיה לו יותר רוחניות, ובכך הוא יהיה שמח ומאושר יותר בארץ ישראל מאילו יחיה חיי חו”ל.

בדברים אלו הצליח רה”י להניח את דעתה של האלמנה, והיא הסכימה לכך שבנה יישאר לגור בארץ ישראל.

בהזדמנות אחרת אמר מרן רה”י: “תראו לי אדם אשר ביכולתו לעסוק ביהלומים, ועל אף זאת, בוחר מרצונו ללכת ולעסוק באיסוף אשפתות…”

פעם נגש אל מרן רה”י אברך צעיר שהתחיל למסור שיעורים בפני קבוצת בחורים בישיבה, והתייעץ עמו בענין הצעה שהוצעה לו לנסוע לחו״ל יחד עם קבוצת הבחורים ולהקים שם ישיבה חדשה.

ענה לו רה”י כי עדיף לו להישאר בישיבת מיר, משום שעדיין יש לו הרבה מה לקבל מן הסביבה של הישיבה. שאל אותו האברך “אבל כיום אינני משתתף בשיעורים בישיבה, ובסדרים אני נמצא יחד עם קבוצה זו של בחורים בלבד, אז איזו השפעה יש בכך שאני נמצא בישיבה”? ענה לו רה”י: השפעת הסביבה הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך, על אף שאינך מקבל השפעה ישירה משיעור מסויים או מחברותא פלוני וכדומה, מכל מקום עצם היותך בתוך סביבה של ישיבה גדולה, יחד עם ציבור גדול של אברכים ובחורים שהינם ברמה גבוהה, דבר זה עצמו מחדד אותך ושומר עליך שלא תסטה מן הדרך הישרה והחלקה בלימודך. אתה מקבל השפעה בעקיפין בשומעך את השיח התורני סביבך ובשומעך את תגובת הסביבה לדבריך. להשפעה זו יש חשיבות עצומה.

ע”פ קונטרס ‘קרן אור פניו’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בא

החודש הזה לכם ראש חדשים

ע’ רמב”ן דאף שהשנה מתחיל מר”ה, וכן לשון זה היום תחילת מעשיך, ונקרא ר”ה, וזה תחילת השנה, מ”מ החדשים מניסן, וזה ראשון הוא “לכם” ולא לשנה. וכעי”ז בדרשת  הרמב”ן לר”ה.

וע”ש ברמב”ן במספר החדשים כדי לזכור יצי”מ.

וע”ש ברמב”ן בשמות החדשים, רק כשעלו מבבל.

וע’ ס’ העיקרים מ”ג פט”ז שהביא ראיה מרמב”ן דמצוה שבתורה בטל, ודלא כרמב”ם שהביא שם פרק י”ד. וע”ש עוד.

וע’ פרדס”י פ’ בא י”ב ב’ ד”ה החדש בשם הכותב בעין יעקב פ”ק דמגילה, דאסור לכתוב למשל ג’ לחדש מאי ועוברים בעשה. וע”ש בכוונת הרמב”ן.

ונחלקו בכוונת הרמב”ן אם בטלו המנין לגמרי או רק הוסיפו גם שמות החדשים. (וע’ אמרי יושר ח”ג עמ’ רל”ב, מובא בשלל רב פ’ ואתחנן, דלכן כתיב בלוחות שניות וזכרת  כי עבד היית בארץ מצרים, כי בלוחות ראשונות היו החדשים מונים כמספר מיצי”מ וא”כ א”צ שבת זכר ליצי”מ).

ודנו לענין לספור כמנין חדשי העכו”ם. וע’ באר משה ח”ח י”ח. והביאו מש”ך וח”ס ורמ”א ורע”א שכתבו תאריכים עם שנים וחדשים של הגוים. וע’ תשו”ה תת”ל דמותר כיון שהם מונים חדשים אחרים. (ויש להוסיף דבאמת אינם  חדשים כלל, אלא חלקים של שנה, ולא שייך לענין חדשים כלל).

וע”ע בנין שלמה כ”ב דכוונת הרמב”ן רק בעת קידוש החודש והגדת עדים, אבל הגרי”פ עמ’ רל”ו דחה זה.

וע”ש רמב”ן פ’ בא, וכמו שתהיה הזכירה ליום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת וכו’ כך הזכירה ביצי”מ במנותנו החדש הראשון וכו’.

(וע’ רשב”א ר”ה ז’ ע”א באחד בניסן ר”ה לחדשים לא ידענא למאי הלכתא, וי”ל דנ”מ לידע החגים שכתוב בהן בראשון וכו’ ומשמע דליכא איסור לקרוא לחודש אחר בשם הראשון.

ובאברבנאל כתב לרמב”ן שהעיקר שיהא גם מנין ואז מותר גם שמות.

וע’עין יעקב ובנין שלמה ומנ”ח ועוד דכוונתו שאם מונה במנין יהא דוקא  מניסן. ולדבריהם לכא’ אסור לכתוב בזה”ז לפי חדשי העכו”ם במספר.

ולענין ימי השבוע ע’ דברי יואל או”ח ט”ו שכל העולם וגם ת”ח והצדיקים לא דקדקו בדבר אלא קראו הימים בשמותם זונטא”ג וכדומה. והעלה חדא דלהלכה לא קיי”ל כמכילתא ועוד שיוצאין המצוה של זכירת שבת במה שמונין ימי השבוע לשבת בעת אמירת שיר של יום, וכוונת המכילתא והרמב”ן שלא יהיה המנין בהחלט רק בשמותם.

אכן בשש”כ ח”ב עמ’ א’ הביא מחו”י בס’ מקו”ח רע”א ג’ דיש לקרא ימי השבוע יום א’ וב’ וכו’. ועוד כתב שם בשש”כ מדעת עצמו דבר”ח ויו”ט לנוהגים שאין אומרים שיר של יום טוב להקפיד להזכיר את היום בשבוע. וצ”ע מנליה דלבד האיסור למנות כדרך הגוים יש גם מצוה למנות בכל יום שהוא יום פלוני לשבת. ואולי ס”ל כדברי יואל  הנ”ל, מיהו מה המקור שיאמר כן בכל יום. וע”ע מקראי קודש פורים סי’ ט’ דבר”ח וחוה”מ ויו”ט יאמר היום כך וכך בשבת כדי לקיים המצוה, ואח”כ יאמר המזמור של ר”ח וחוה”מ ויו”ט ולא יאמר שבו היו הלוים אומרים.

וע’ ר”ש על התו”כ ריש בחקתי שפי’ זכור את יום השבת היינו בלימוד דיני שבת. וכ”כ הראב”ד שם. וע”ע שם עולם ח”א פ”ד בסוגריים ששמע על גדול הדור אחד שהיה לומד עם תלמידיו בכל יום שיעור הקבוע לו והיה מכוין להזכיר בתוכו קצת מעניני שבת כדי לקיים מצות זכור. וע”ש שם עולם לקרוא יום ראשון בשבת וכדומה, וגם כשאומר על שבוע שעבר יאמר שהיה לפני שבת.

וע”ש ברמב”ן פ’ יתרו דמלבד קידוש שבת דיליף מדכתיב לקדשו, יליף ג”כ במכילתא לזכור שבת בכל יום דכתיב זכור את יום השבת.

ושמרתם את המצות - מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

ושמרתם את המצות וגו’ (שמות פרק י”ב פסוק י”ז), וברש”י כתב וז”ל: “רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד”, עכ”ל.

ומשמעות הדברים שיש קשר בין חימוץ דמצה לחימוץ דמצוה, ודבר זה צ”ב, וכי יש ענין מצוה מחומצת, דודאי יש ענין זריזות במצוה, כמבואר בגמ’ בכמה דוכתין, אך מה ענין זריזות זו דאל תחמיצנה לחימוץ דחמץ, דהרי ענין חימוץ בחמץ אינו שייך לענין זריזות במצוות.

ולבא לביאור הענין, נראה בהקדם דיש לדון בדברי המשנה בפסחים (דף קט”ז ע”ב), מצה על שום מה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו’, וכן הוא בדברי בעל ההגדה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם, וצ”ב דמ”ט נקבע אכילת מצה בליל הפסח משום זה, דאף דכך היתה היציאה בחפזון שלא הספיק בצקם להחמיץ ואכלו אז מצה, אך מה ענין להזכיר פרט זה, הרי עיקר הדבר הוא הגאולה שנגאלו, ובזה ענין המצה הוא פרט שאינו עיקרי, ורק דכך היה מעשה שיצאו קודם שהחמיץ ואכלו מצה, וא”כ מה ענין להדגיש פרט זה שיצאו קודם שהחמיץ הבצק ע”י אכילת מצה.

ונראה לבאר עפ”י הידוע מהאר”י ז”ל, שבני ישראל היו שקועים במ”ט שערי טומאה כשיצאו ממצרים, ולו היו נשארים עוד מעט היו נשקעים בנ’ שערי טומאה, וא”א היה להוציאם כלל, וכמו שידוע לפרש את דברי בעל ההגדה, ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, דהכוונה דאפשרות היציאה מגלות מצרים לא היתה אפשרית מאוחר יותר, כיון שהיו נשקעים בנ’ שערי טומאה ולא היו יכולים לצאת ממצב זה, וא”כ יוצא שמה שלא חיכה הקב”ה עד שיספיק בצקם להחמיץ, הוא משום זה דלו היה ממתין והיה משהה את היציאה עד שיחמיץ בצקם, שוב לא היו יכולים לצאת, ויוצא דהזמן האחרון שיכלו לצאת הוא קודם שהחמיץ בצקם.

ומעתה יתבאר שלכן נזכר ענין המצה כחלק מעצם היציאה, דאכן החפזון היה היכי תימצי שיוכלו לצאת, ובלא זה לא היו יכולים לצאת, וא”כ הוי המצה ענין עיקרי בעצם היציאה, ולכן נקבע הזכרון ליציאה באופן זה של אכילת מצה וזכרון ענין החפזון, גם יתבאר לפי”ז דעת הראשונים שצריך לאכול בחפזון לזכור הענין שכך יצאנו ממצרים בחפזון, דכיון דאם היו משתהים היו מאבדים את אפשרות היציאה, וע”י החפזון יכלו לצאת, לכן עושים זכר דכך יצאנו ממצרים בחפזון.

ולפי זה יתבאר מאמר בעל ההגדה, ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקב”ה חישב את הקץ לעשות, וכבר הקשו הקדמונים דמהו הרבותא דשומר הבטחתו, וכי זהו שבח כלפי מעלה ששומר ומקיים את ההבטחה שהבטיח, אלא הכוונה שהקב”ה חשב את הקץ לעשות, דהיינו ששמר את ההבטחה באופן שתוכל להתקיים, וזהו חשב את הקץ שברגע האחרון גאלם, ולו היה ממתין עוד, לא היה יכול לשמר את ההבטחה, וא”כ ההודאה היא על חישוב הקץ כדי שתוכל ההבטחה להתקיים, דבעצם ההבטחה לא מונח דבר זה שיחשב ד’ את הקץ ויגאלם קודם הזמן, וא”כ לא היה נחשב הפרת ההבטחה לו היו מגיעים למצב של נ’ שערי טומאה, ואז לא תוכל ההבטחה להתקיים, וזהו חשב את הקץ שגאלם באופן שתוכל ההבטחה להתקיים.

ולפי כל האמור יוצא דמפסח רואים את ענין השהיה שיכולה לגרום ביטול כל הדבר, דהרי בפסח ענין החפזון ואי השהיה היה ענין מכריע שתוכל היציאה ממצרים להתקיים, וזהו שלמדו חז”ל ליסוד זה של מצוה הבאה לידך אל תחמצינה, דיסוד דין זה הוא אינו ענין זריזות בעלמא, אלא דמצוה הבאה לידך אל תשהה לקיימה, דשמא ע”י השהיה יתהוה מצב שלא תוכל להתקיים, כמו בחימוץ העיסה שא”א לאוכלה בפסח, וכאמור דיסוד זה נלמד מהחפזון דיציאת מצרים דלא השהו את החמץ, דלו היו משהים שוב לא היו יכולים לצאת, וכן הוא בעלמא הדין במצוה שלא להמתין, דשמא יתהוה מצב שלא תוכל המצוה להתקיים.

והיוצא מהדברים דבכל דין אל תחמיצנה משום חשש שמא לא תתקיים המצוה, מונח גם דין זריזים מקדימים, ודין זה ישנו אף אם אין חשש שתתבטל המצוה אח”כ, דזהו דין על הגברא להיות זריז, ומה שצריך לדין אל תחמיצנה, הוא באופן שאם ימתין יוכל לקיים באופן יותר מהודר, דמטעם זריזים מקדימים עדיף לחכות למצב של מצוה מהודרת, יותר מדין זריזין מקדימים, אך דין אל תחמיצנה שהוא חשש שמא תתבטל המצוה, בזה לא ימתין למצב של הידור יותר, דשמא לא יוכל לקיים את המצוה אם ימתין. והדברים מבוארים בס’ תרומת הדשן (סי’ ל”ה), דממתינים למוצ”ש בקידוש לבנה, ואף דזריזים מקדימים, אך במקום שיש צד שלא יוכל לקדש הלבנה אח”כ, לא ימתין להידור דמוצ”ש, דשם יש ענין שלא להשהות שמא לא יוכל לקיים, ולא מהני הידור דאח”כ, וזהו כמו שנתבאר.

ובכמה מקומות הוזכר ענין חביבה מצוה בשעתה, וזהו ענין הדומה לזריזין מקדימין, אך חלוק הגדר, דזריזין מקדימין הוא דין בהגברא להיות זריז, ודין חביבה מצוה בשעתה הוא דין בהמצוה דיש חביבות בזה שמתקיימת קודם, ויש לדון דיהיה גם נפ”מ בזה, דהרי אמרן לעיל מדברי התרוה”ד, דאין זריזים מקדימים במקום שאח”כ יוכל לקיים בהידור יותר, ויש לדון דהאיך יהיה באופן שיש ספק שמא יוכל אח”כ לקיים בהידור, דלכאורה לא ידחה ספק הידור את דין ודאי דזריזין מקדימין, אך יתכן דיש לומר, דכיון דזריזים מקדימים הוא דין בהגברא להיות זריז, וא”כ אם ממתין משום האפשרות להידור דאח”כ, שוב אין חסרון בזריזות כיון שממתין לאפשרות הידור, וכל זה בדין זריזין מקדימים, אך בדין חביבה מצוה בשעתה נראה פשוט, דרק באופן שודאי יהיה הידור אח”כ ימתין לאחרי כן, אך בספק הידור דאח”כ, ודאי דעדיף דין חביבה מצוה בשעתה יותר מספק הידור, ולא ימתין.