דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם לֹֽא (טז,ד)
רש”י: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

צ”ב: בפרשתנו מבואר שהנסיון הוא “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא” – לראות האם ישמעו בקול הי”ת, ואילו בפרשת עקב (דברים ח,טז) נאמר “המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך” – מטרת הנסיון לקבל שכר? ועוד צ”ב: אם תכלית הנסיון הוא “להטיבך באחריתך” היה צריך לומר “הילך בתורתי” וכן “התשמור מצוותיו” ולמה נאמר “אם לא”?

כתב הרמב”ן (שער הגמול): הקב”ה מטריח על יראיו בקצת נסיון וכו’ כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו, והלא גלוי וידוע לפניו ית’ אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אע”פ כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה”. למדנו שהנסיון הוא כדי להרבות שכר לאדם על מעשיו הטובים ולא רק על אמונתו הטובה.

אך עדיין צ”ב  למה נאמר “אם לא”.

כתב רבינו בחיי: “עיקר הנסיון שהקב”ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים וכו’, ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה”ז ובעוה”ב, הכל לפי המעשים” וכו’.

לפי”ז מובן מה שאה”כ “אם לא”, שהנסיון בא לפרסם את השכר כאשר עומדים בו ואת העונש כאשר נכשלים בו. וזה מה שמלמדים שני הפס’: “להטיבך באחריתך” – כדי להרבות שכר על המעשה בפועל, ו”הילך בתורתי אם לא” – כדי לפרסם את השכר והעונש.

מרן רה”י הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה
נלב”ע ט’ בשבט תשע”ו
 

המעביר על מידותיו קונה עולמו בשעה אחת

סיפר הרה”ג הרב בן ציון יוסף שמואלביץ שליט”א, בנו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה:

באחת השבתות האחרונות שלי כבחור בישיבה קטנה, אירע שבחור פגע בי מאוד בפרהסיה, והייתי מאוד פגוע ומושפל.

במוצאי שבת התקשרתי לאבא זצ”ל וסיפרתי לו על כך. היה זה בחור שבנקל יכולתי להשיב לו מנה אחת אפיים.

אבא ענה לי כך: מבחינת הלכה ודאי שמותר לך לנקום בו, זהו צער הגוף במקום ריתחא. אבל תדע לך שיש לפעמים מקרים שהקב”ה מזמין לאדם מצב שהוא יכול לזכות בו לדרגות שבאופן רגיל היה צריך לעבוד במשך שנים כדי להשיגם. כאן אבא התחיל ממש לבכות מהתרגשות על גודל הזכות שהגיעה לפני, הוא אמר לי תוך כדי בכי: “אני שוב אומר, מותר לך להחזיר לו, אבל יש לך הזדמנות להיות מעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו, אם תתגבר תוכל לזכות ברגע אחד בזכיה שאורכת שנים”.

אבא עצמו היה מעביר על מידותיו באופן שאין כמוהו. כמובן אי אפשר לפרט, אבל אחרי כל מה ששמענו וראינו אצל אבא, הדבר הגדול ביותר בעיני הוא, שהיה פעם אדם חשוב שפגע בו פגיעה עצומה, בדברים שהיו הכי חשובים לאבא. אך אבא מצדו עבר על מידותיו וכיבדו כל ימיו כבוד גדול. ולא זו בלבד, אלא שבימי השבעה על אבא זצ”ל ניסיתי לברר אצל אמי שתבלחט”א, מה היא יודעת על זה, לתדהמתי היא אמרה לי שהיא אינה יודעת מדבר זה בכלל. אבא, שהיה מספר לה כל דבר, לא סיפר לה בכלל שהיה משהו כזה…

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

זה קלי ואנוהו

בדין הידור מצוה נחלקו הראשונים אם יש הידור מצוה בשרטוט בתפלין כשאין חיוב, ונחלקו אם יש הידור מצוה במקום שאין נראה. וכתב הרמ”א סי’ ל”ב בתפלין בשם המרדכי וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים וכתב הגר”א וז”ל שבת קל”ג ב’ וכ”ש מבפנים ממשכן, מרדכי. (לכא’ נראה כוונתו להגיה במרדכי כמ”ש המג”א, ואף שהמרדכי לא הביא ראיה כלל לענין תפלין אלא לענין מעיל, פשיטא ליה להגר”א דהמרדכי לשיטתו). וכן בארון וע’ יומא ע”ב ב’ מבית וכו’. אבל תוס’ ל”ב ב’ ד”ה הא ואור”ת דס”ת כו’ וכ”כ רמב”ם עכ”ל.

ובגר”א סי’ קמ”ז כתב בשם המרדכי עוד ראיה כמ”ש בהיכל (מלכים א’ ו’ כ”א) ויצף שלמה את הבית הפנימה וכו’. ולדעת התוס’ דאין הידור מצוה במקום שאין נראה כתב שם דמשם אין ראיה כיון דנראה. מיהו יש לדון לתוס’ בראיה שהביא בסי’ ל”ב מהארון כיון שהארון לא נראה בפנים ומ”מ היה מצופה זהב.

וכתבו ליישב לפי תוס’ עפ”י רמב”ם  פ”א מבה”ב הי”א מצוה להגביה בהמ”ק כפי כח הציבור דכתיב לרומם בית אלקינו, ומצוה לפאר אותו ג”כ, ומשמע דזה בכלל פסוק לרומם בית ה’, ולא רק זה קלי ואנוהו, וכ”כ שם בקרית ספר. ולפי”ז י”ל דמצוה זה אפילו במקום שאין נראה, כגון בפנים הארון.

והנה התוס’ כתבו דאין מצות הידור במה שאינו נראה. ונראה פשוט דלא קשה על התוס’ מציצין שאין מעכבין את המילה דהוי בכלל הידור מצוה אף שאינו נראה דשאני התם שהוא מוסיף על המצוה וזה לעולם הוי הידור ורק לענין יופי מחלק תוס’ בין נראה לאינו נראה.

וצריך להבין במה נחלקו תוס’ והמרדכי אי שייך הידור במה שאינו נראה לעין. ולכא’ נראה דהנה לא זו בלבד דסבר המרדכי דשייך הידור מצוה גם בפנים אף שאינו נראה אלא מפורש במרדכי שיש יותר הידור בפנים מבחוץ, וצ”ב אמאי. והנראה מוכרח מזה דפשיטא ליה דדין הידור מצוה אינו דין יפוי אלא דין כבוד שצריך לכבד את המצוה, ולכן כל שהוא קדוש יותר שייך בו יותר כבוד. וכל זה בדין כיבוד דכל הידור שעושה אפילו אינו נראה מ”מ הרי בזה הוא מהדר ומכבד את המצוה וכדברי המרדכי, ואם הוא אינו רואה הלא ה’ בשמים רואה הכל. אבל תוס’ סבר דדין הידור אינו אלא במעשה המצוה שאפשר להוסיף בקיום המצוה בשני דרכים, חדא במה שמוסיף בעיקר קיום המצוה כגון ציצין שאין מעכבין או אגד לולב,  ועוד יש להוסיף במעשה המצוה במה שעושה בדרך יפה וכיון שהוא דין מעשה מצוה לכן אם אינו נראה לא הוי חלק ממעשה המצוה ואין דין הידור אלא במעשה המצוה. ונמצא לתוס’ דין ס”ת נאה אין פירושו שהחפצא של מצוה הוא יותר נאה אלא שע”י זה הוי הוספה במעשה המצוה של כתיבת ס”ת, ולכן תולה אם הוא נראה או אינו נראה.

למען אנסנו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכו’ למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות ט”ז ד’). ופי’ רש”י למען אנסנו הילך בתורתי, אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט ע”כ.

היה בכך נסיון גדול, שכן הם נמצאים במדבר ללא פת לחם, ואין להם מה לאכול למחר, ונצטוו שלא להותיר למחר כלום, אלא לסמוך על הבטחון בהקב”ה שיוריד להם לחם מן השמים דבר יום ביומו.

ובמשך חכמה על הפסוק ויקצוף עליהם משה (שם כ’) פירש שבאמת היה בזה בטחון נפלא ונסיון תמידי, כי המה בארץ לא זרועה ומונח מן והולך לאיבוד, והמה לא ילקוטון רק הנצרך לאותו יום, וזה נסיון תמיד בכל יום. אבל כאשר הותירו וירום תולעים ויבאש, וא”כ הוא ללא תעליות כי אם ילקוטו מה יהיה, הלא ירום תולעים ויבאש, ובטל הנסיון וכו’ ולכך קצף עליהם משה. ע”כ.
ועי’ רמב”ן שחולק על רש”י וכתב כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחילה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד (שם ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם.
ובמעמד הר סיני נאמר (שמות פ”כ י”ז) “כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים”, ופי’ הרמב”ן: ועל דעתי הוא נסיון ממש, יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (ש”א יז לט), לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד וכו’, ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה’ תגמלו זאת (דברים לב ו).
ויש להתבונן בתכלית הנסיון, שמלשון הכתוב למען אנסנו הילך בתורתי אם לא משמע שתכלית הנסיון של המן היה לידע אם יעמדו בו או לא, [וכן נאמר (דברים ח’ ב’) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא]. ואילו במקרא אחר נאמר: (דברים ח’ ט”ז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, ומשמע שתכלית הניסיון הוא להיטיב עמם ע”י שיעמדו בנסיון, ולפ”ז מיותר מה שאמר הכתוב “אם לא”, די היה לומר הילך בתורתי וכן התשמור מצוותיו.
ב. וכבר תמהו, הרי הכל גלוי וידוע לפניו ולמה הנסיון, ולכאורה ע”ז נאמר “ולמען נסותך להטיבך באחריתך”, שע”י עמידת אדם בנסיון ייטב לו, וכ”כ ברמב”ן בשער הגמול: “לפיכך הקב”ה מטריח על יראיו בקצת נסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אע”פ כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה”. וכן כתב הרמב”ן (בראשית פכ”ב א) “והאלקים נסה את אברהם”, ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא “נסיון” מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד..

והנה זה מיישב את העניין שהקב”ה מנסהו כדי לתת לו שכר על מעשה, אכן עדיין קשה מה שאמר הכתוב למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות ט”ז ד’), וכן מה שנאמר ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, ומשמע שהנסיון בא לבחון את האדם אם יעמוד בו או לא, וחזרה הקושיא למקומה, והכל גלוי לפניו, ולמה צריך את הנסיון.

ג. ומצאנו פתר דבר ברבנו בחיי, דהנה מה שאמר הקב”ה בעקידה “כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה (בראשית כ”ב י”ב), צריך ביאור, שהרי הכל גלוי לפניו. וכתב רבינו בחיי שמות ט”ז ד’ שעיקר הנסיון שהקב”ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים וכו’, ובכל העניינים האלה אשר האדם מתנסה בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה”ז ובעוה”ב הכל לפי המעשים וכו’, וזהו שאמר לו הש”י (שם) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, באותו הדבר נודע לכל מעתה כי ירא אלהים אתה, ור”ל שמפרש לשון ידעתי כמו הודעתי, וכמו שנראה ברשב”ם שם. [רבינו בחיי במדבר פי”א ט”ו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שיכול האדם לקרוא עתה ידעתי בחיר”ק תחת היו”ד והדל”ת בדגש, מלשון (איוב לח) ידעת השחר מקומו, ובאורו עתה הודעתי בעולם במצוה זו שצויתיך ועמדת עליה כי ירא אלהים אתה].

וכן נראה בפסיקתא רבתי פרשה מ’, “אמר אברהם להקדוש ברוך הוא אדם אם מנסה את חבירו אינו יודע מה בלבו, אתה יודע מה בלבבות והיית מנסה אותי, לא היה גלוי (רחום) לך שאני שוחטו, אמר לו הקב”ה גלוי וצפוי לפני כו’, אמר לו אברהם למה עשית לי כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא שהייתי מבקש להודיעך בעולם שלא על חנם בחרתי בך מכל האומות כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”.

ומתבאר בזה הכתוב למען אנסנו הילך בתורתי אם לא , וכן מה שנאמר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, ומשום שהנסיון בא לפרסם את השכר והעונש, את השכר אם יעמדו בו, ואת העונש אם לא יעמדו בנסיון, וע”י הכל מתקדש שמו של הקב”ה, “באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו”. וכ”כ בכלי יקר דברים ח’ א’ ומ”ש למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו’ הוא לשון הרמת נס מלשון נסה עלינו אור פניך ה’ (תהלים ד ז) כאלו הושם לבבך על נס גבוה והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ כי לדעת מלשון למען דעת כל עמי הארץ ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממ”נ אם תשמור מצותיו ויתן ה’ לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב”ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם כי הלכו אחרי ה’ בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח”ו יהיו חוטאים וישלח ה’ בהם את המארה יאמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת, וישיב להם לפי שלא היו שלמים עם ה’ וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד ע”ז מ”ש כאן התשמור מצותיו אם לא משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא. ולדבריו גם הצד שלא יעמוד בנסיון הוצרך להודיע לעולם על מה הוא נענש.

והנה מתבארים שני הכתובים דלעיל, דאכן שתי מטרות לנסיון, האחד לגדל את האדם העומד בנסיון, וכמו שנאמר להטיבך באחריתך, וכדברי הרמב”ן שהנסיון בא להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. וכמש”כ בשער בגמול אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה”. והאחרת לפרסם שכר ועונש בעולם, וע”ז נאמר “הילך בתורתי אם לא”, וכן “התשמור מצוותיו אם לא.

ד. וברמב”ן דברים פל”א כ”א פי’ מה שנאמר בפרשת העקידה “כי עתה ידעתי” בענין אחר, עי”ש כתב כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, שהיא הידיעה בפועל, כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח”, והיינו ד”עתה ידעתי” פירושו שעתה יודע אני בפועל.

ולכאורה כך הוא מפרש את הכתוב, “למען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא”, שהכוונה לידיעה בפועל. ולפ”ז נראה מלשון הכתוב “למען נסותך לדעת”, שזהו תכלית הנסיון, ומתיישב בזה הצורך לנסיון אע”פ דהכל גלוי לפניו, דהוא כדי שתהא הידיעה בפועל, וכנראה שהנהגת הקב”ה שונה בידיעה בכח מבידיעה בפועל, [והרי נאמר “באשר הוא שם”, שהקב”ה נוהג עמו לפי מצבו כעת, ולא לפי הידיעה בשל העתידות].

ולפ”ז מתבאר מה שנאמר בנסיון “אם לא”, דאע”ג שגלוי לפניו, מ”מ הוצרך הנסיון כדי שתהיה ידיעת הקב”ה ידיעה בפועל,

ונמצא דאף לדברי הרמב”ן שתי מטרות לנסיון, האחד לגדל את האדם העומד בנסיון, וכמו שנאמר להטיבך באחריתך, וכדברי הרמב”ן שהנסיון בא להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. וכמש”כ בשער בגמול אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ותכלית שניה, שתהא הידיעהו בפועל, וע”ז נאמר “הילך בתורתי אם לא”, וכן “התשמור מצוותיו אם לא.

ה. ועדיין יש לעי’ דכ”ז לענין המעשה, אבל השם אמר “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”, והרי היראת שמים שבלבו היתה קיימת מתחילה, שע”י היראה הוא עמד בנסיון העקידה, והשי”ת בוחן לבבות, וזו כבר ידיעה בפועל . וכן בכתוב “לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא”, הרי נאמר לדעת את מה שבלבו, וזה כבר קיים עכשיו, והרי הקב”ה בוחן לבבות, והיא ידיעה בפועל, ולמה צריך נסיון לשם כך

ויש לומר ע”פ דברי החינוך מצוה ט”ז הידועים, דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ולפ”ז י”ל דאכן הכח לעמוד בנסיון בא ע”י יראת שמים, והיינו מן הפנימיות אל החיצוניות, הרי עצם העמידה בנסיון השפיעה מן החיצוניות אל הפנימיות, ולהגדיל את מדת היראת שמים שבלבו, וזהו מה שנאמר לדעת את אשר בלבבך, שע”י העמידה בניסיון מתעלה האדם גם בלבו.

וכ”ה בהעמק דבר בראשית פכ”ב א’ והאלקים נסה את אברהם. דאע”ג שאין המקרא יוצא מידי פשוטו שהוא ענין נסיון וכדכתיב ה’ צדיק יבחן. ואין לנו להתקשות למה לו לה’ הנסיון היודע הכל מראש שהוא הוא שאלת ידיע’ ובחירה אשר שגבה מדעת אנושי ולנו לדעת כי גבהו דרכי ה’ מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. בכ”ז לפי פשוטו לחוד והא מיותר שהרי אנו רואים שהוא נסיון. אלא יש בזה עוד משמעות כדאי’ ברבה ע”ז נסה מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס היינו תגביהו על נס. הסבירו חז”ל שבזה הנסיון הגביה כחו של א”א והעלהו לתכלית גדולת האומה הישראלית כאשר יבואר. וכבר המשילו חז”ל בב”ר כ”פ ענין נסיון בשלשה משלים. א’ בקדירה שהקונה מנקש על קדירה טובה ולא על רעועה. ב’ על פשתן טוב מכים הרבה וכל שמכים יותר משביח משא”כ פשתן רע. ג’ על חמור טוב מוסיפים משאוי הרבה ומבחינים אולי ישא עוד יותר. וענין שלשה משלים. ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות. פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה. אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה. ופעם בא כמשל הפשתן דלא בא הניקוש כדי לדעת אלא כדי להשביחו. ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו. וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אח”כ במזונו. כך פעם בא נסיון לדעת כח צדקת האדם. וזה נקרא בחינה. פעם בא כדי שיוסיף להצטדק. דאע”ג שבכח האדם מונח זו הפעולה מ”מ כל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוציא מכח אל הפועל לא נשרש זה הכח אצלו ע”כ מביאו הקב”ה לידי נסיון. והוא מתחזק ומוציא מכח אל הפועל ומשריש זה הכח בקרבו. ופעם בא הנסיון לעון הדור. ומטילים על הצדיק משא יסורים ואח”כ מקבל שכרו משלם. מעתה מלמדנו המדרש בפרשו זו שלא נחשוב דזה הנסיון בא כמשל הקדירה לבד בתורת בחינה, וא”כ לא נתעלה א”א בזה, לא כן אלא הגביה הקב”ה כח נפשו הק’ של א”א בפעולה זו וזהו משמעות נסה את אברהם מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס, ובמה שנשרש זה הכח בנפש אברהם שורש האומה הישראלית נשארה פעולה. ע”כ דבריו.