דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (יז, ח)
בגמ’: שרפו ידיהם מן התורה. (סנהדרין דף ק”ו ע”א)

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה: הכוונה היא שהיו מספרים על ניסי ה’ ונפלאותיו, במקום לעסוק ביגיעה בסוגיות העמוקות דיבמות. כי מי שיכול ללמוד את התורה בעמל ויגיעה, אך בזמן הזה הוא מספר בניסים, אצלו זהו רפיון ידיים מן התורה.

פעם אחרת ביאר מרן רה”י הגר”נ זצוק”ל: מהו ‘שרפו ידיהם מן התורה’, הרי לא אמרו חז”ל שלא למדו תורה.

וביאר, ודאי שלמדו תורה, אלא שהיה זה ברפיון, ולכן היה כח לעמלק לבוא ולהילחם עם ישראל.

(בנין נחום, עמ’ תקסח)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

מרן ראש הישיבה הגאון  הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל
י”ט בשבט תש”ן
נשמר מכל נדנוד של איסור אבק רבית
מרן ראש הישיבה הגאון  הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נשמר מכל משמר שלא להכנס לשום עסק שהיה בו אפילו ריח של רבית.

פעם קרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא העיר מרן רה”י: ״חוץ מהאיסור שבדבר, יש גמרא שאומרת שכל מי שלוקח רבית כאילו אומר שמשה רבינו היה שוטה ח״ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר זאת. מוסיפה הגמרא, שהעסקים הכלכליים קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!״

כשנוצר צורך דחוף לקומה נוספת בבנין הישיבה, סידר אחד מידידיו של מרן הלוואה שלא תהיה תלויה במדד המחירים לצרכן. פירוש הדבר, לקבל מתנה בחינם. רה”י קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, במשך כמה ימים חישב באלו מילים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף הגיע היום, מרן נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלוואה. לפתע אמר: ״אני לא יכול לעשות זאת, זה כמו לשחק באש״. ומיד הסתובב וחזר הביתה, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מציאת מקורות אחרים למימון הבנין, והכל כדי להמנע מהתעסקות באבק רבית.

לאחד הספקים של הישיבה נגנב פעם כל כספו ונישאר ללא פרוטה בכיסו לקנות מלאי סחורה חדש. מקור פרנסתו היה בסכנה. רה”י הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן שירת את הישיבה בנאמנות. הוא הלווה לו סכום נכבד שבו יוכל להתחיל מחדש את עסקיו, ואט אט הוא פרע את חובו.

תקופה לאחר מכן, ביקש רה”י לקנות ממנו סחורה לישיבה. הלה הציע מחיר מיוחד. מרן רה”י הלבין והתנצל באומרו שנראה לו שאינו צריך שום דבר. עבורו לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!

פעם פגש את בוגר הישיבה רבי יעקב לשינסקי ושאל אם יוכל להלוות סכום כסף גדול לישיבה לזמן קצר. רבי יעקב היה בדרכו לבנק ובדיוק היה לו את הכסף והסכים להלוות אותו לרה”י. תוך כדי שהוא סופר את הכסף, פתאום ביקש רה”י סליחה, ונעלם. רבי יעקב לא הבין מה קורה כאן, הלא הוא ביקש הלוואה? רה”י כנראה הבין לפתע שאם ר’ יעקב לא יפקיד את הכסף בבנק תהיה לו ריבית. אם כן, מה בצע שהוא נזהר מריבית, אם הוא מכשיל בה אחרים, ולכן ברח.

הזהירות שלו מריבית, היתה גם הסיבה למנהגו ללכת יום יום לבנק. היתה לו דילמה תמידית, הספקים לא היו פודים את הצ׳קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה אז במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לגשת לבנק יום יום כדי להפקיד את הסכום המדויק שנדרש.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

מצות שלש סעודות

כתיב בפרשה לענין המן בשבת, ויאמר משה אכלוהו “היום”. וכתיב בקרא ג’ פעמים היום. מכאן למדו ג’ סעודות בשבת.

ובזמן הסעודות הנה בשו”ע רצ”א ב’ כתב דזמן סעודה שלישית אחר חצות. ומקורו מהא דשבת קי”ח ע”א בנפל דליקה במנחה מצילין מזון סעודה א’ וכבר דייקו שם תוס’ דמשמע דזמן סעודה שלישית היא דוקא מן המנחה ולמעלה. וכן בשו”ע הביא לדבר פשוט דסעודה שלישית צריך לאכול דוקא אחר חצות. והאחרונים הביאו שיטה החולק וסובר דסעודה שלישית יוצא גם לפני חצות ומבואר שיטה זו בראשונים.

והנה לכא’ כמו שיש מחלוקת אם צריך סעודה ג’ דוקא אחר חצות, כמו כן יהא מחלוקת אם צריך סעודה ב’ דוקא לפני חצות, ולא אחר חצות. ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא ראיה, חדא דמסתבר כן דכמו שקבעו זמן לסעודה שלישית כמו כן קבעו זמן לסעודה שניה, ועוד דכמו שהביא הרשב”א מהא דאמרו מדיחין לאכול בהם במנחה הוא דוקא, כמו”כ הא דאמרו מדיחן לאכול בהם בשחרית, הוא דוקא. וכן משמע בלשון הרשב”א הנ”ל שכתב בשם בה”ג “דאין חיוב סעודות אלו להיותן בשחרית ובצהרים ובמנחה” אלמא דלפי החולקים כל אחד יש לו זמנו, וכן משמע מהמשך לשונו שכתב “לא שיהיה החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו”. (וכן הא דמדייק תוס’ דאמרו במנחה מצילין מזון סעודה אחד ומשמע דלעולם מציל סעודה א’ משום דאינו יוצא סעודה ג’ לפני חצות א”כ לכא’ כמו כן יש לדייק דמשמע דבמנחה לעולם אינו מציל אלא סעודה א’ ולא ב’ סעודות משום דאינו יוצא סעודה ב’ אחר חצות). ונמצא לפי השיטה דסעודה שלישית דוקא אחר חצות א”כ ה”ה דסעודה שניה דוקא לפני חצות.

וכדברינו מפורש בב”ח ריש סי’ של”ד בהא דבמנחה מצילין מזון סעודה א’, היינו אפי’ לא אכל סעודה לפני חצות, מ”מ אין מציל אלא סעודה א’ אחר חצות דעבר זמן סעודת הבקר. והמ”ב שם הביא מהפמ”ג במ”ז שחולק. וטעמו דאע”ג דצריך סעודה לפני חצות, מ”מ בדיעבד בעבר זמנו צריך לקיימו גם אחר זמנו וכמ”ש רמ”א רצ”א א’ בעבר הלילה ולא אכל, שיאכל ג’ סעודות ביום. וחזינן דסברי הב”ח ופמ”ג דפשוט דסעודה ב’ בשבת צריך דוקא לפני חצות. וכן פשוט מהגמ’ דמצילין והגמ’ דמדיחין, וכמו שלמדו מזה התוס’ ושו”ע לענין זמן סעודה ג’. וכן מסתבר דכמו שקבוע זמן לסעודה ג’ כמו”כ קבוע זמן לסעודה ב’. וכ”כ בערוה”ש רפ”ח ב’. ותמה שלא כתבו כן הפוסקים. וצ”ב שלא הביא דברי הב”ח ופמ”ג.

מיהו קשה כי כתב  מג”א סי’ קנ”ז דבתענית דף כ”ה משמע דו’ שעות לענין זורק אבן לחמת תולה על הזמן שקם ממטתו, וכתב דמכאן יש ליישב מה שמאריכין בשבת ויו”ט לפעמים אחר ו’ שעות היינו משום דחשבינן ו’ שעות משעה שקמים ממטתם (ודלא כרמ”א סוס”י רפ”א שהזהיר לא להאריך בתפילה עד שעה ו’, משום הדין דסי’ רפ”ח). ולכא’ צ”ע דהלא בלא”ה חייב לאכול סעודה א’ לפני חצות.

שו”ר בספר משמרת שבת סי’ ט”ז שהוכיח כמו שכתבנו בדעת הרשב”א והר”ן והרמב”ם דכל סעודה יש לו זמן. מיהו כתב שם דדעת התוס’ והרא”ש והשו”ע (היינו ממה שכתב אסור להתענות עד חצות) דחולקים ע”ז, וביאר שיטתם דעיקר חיוב ג’ סעודות הוא להוסיף סעודה אחד יותר ממה שרגיל בכל יום, והרי סעודה בכל יום הוא לפני חצות כמבואר בגמ’ ובשו”ע או”ח קנ”ז, ולכן תיקנו שהסעודה השלישית זמנו דוקא אחר חצות שיהא ניכר שהוא מוסיף סעודה זו, וזהו כל מצות ג’ סעודות. (ועדיין צ”ע בזה מהב”ח ופמ”ג של”ד  הנ”ל).

לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

 הננו עומדים בערב ש”ק פרשת בשלח שזה סמוך ונראה ליום הזכרון של מו”ח מרן ראש הישיבה הגאון רבי בנימין בינוש פינקל זצוק”ל, מלבד כל  מעלותיו, הן בתורה הן ביראת שמים ודקדוק ההלכה הן במדות וענינים של בין אדם לחבירו וגמילות חסדים, היה נושא את משא הישיבה הק’ על כתפיו ובזה היה מוריד להם לישראל מן, ויה”ר שיהיו הדברים הבאים לזכר ולעילוי נשמתו.

לפני מאה שנה, בשנת תרפ”ד הוציא החפץ חיים זצוק”ל, ביחד עם פאר הדור ורבן של ישראל מרן רבי חיים עוזר זצוק”ל קול קורא בדבר חיזוק תלמוד תורה וחיזוק הדת. שם כתוב על הפסוק בס”פ בשלח, והיה כאשר ירים משה את ידיו וגבר ישראל, שענין הרמת ידים של משה הוא סמל לחיזוק התורה ועמלה. פירוש הדבר הוא עפ”י המבואר בסנהדרין ק”ו א’ שמלחמת עמלק באה להם לישראל על שרפו ידיהם מן התורה וע”כ הנצחון בא ע”י החיזוק בה. והוסיף החפץ חיים זצוק”ל שכתבה תורה כאשר ירים בלשון עתיד ולא כאשר הרים בלשון עבר לרמז שכל מלחמות ישראל העתידות לבא על ישראל, הן ברוחניות והן בגשמיות, הדרך היחיד לעמוד בהם הוא רק ע”י התורה הק’. על הפסוק בתהילים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים דרש ר’ יהושע בן לוי במכות י’ א’ מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה. ורבו כמו רבו המקורות בש”ס ובמדרשים ע”ז.

הנה בסוף פרק הניזקין מובא שר’ יוחנן בן זכאי יצא מירושלים כשהיה במצור לדבר עם אספסיאנוס. במדרש איכה (א’ ל”א) יש הוספה שלא מוזכר בגמרא. ר”י בן זכאי שלח את ר’ אליעזר ור’ יהושע להביא את ר’ צדוק. כשהגיע ר’ צדוק קם ר”י בן זכאי מפניו. שאל אספסיאנוס את ריב”ז וז”ל מן קדם הדין סבא צותרא את קאים, פירוש מפני מה אתה עומד בפני הסבא המאוס הזה. ענה ריב”ז שאם היה עוד אחד כמוהו אפילו אם היה לך חיילים כפול ממה שיש לך עכשיו, לא היית יכול לכבוש את ירושלים. ושאל שוב אספסיאנוס, במה כחו גדול אמר ריב”ז וז”ל דאכל חד גמזוז ופשוט עלוהי מאה פרקין, פירוש מכח אכילה של גמזוז (פרי הדומה לתאנה) הוא יכול ללמוד מאה פרקין (זמן שיעור הלימוד בבית המדרש, ר”ל סדר לימוד).

וצ”ע, שאם באנו לפרש את השבח ששיבח ריב”ז את ר’ צדוק, אין נראה שכוונתו היא, שאם חכמים אחרים מסוגלים, דרך משל, ללמוד ששים או שבעים פרקי לימוד על אכילת גמזוז אחד הוא, ר’ צדוק, יכול ללמוד מאה. א”כ צ”ע מהו הכח הגדול של ר’ צדוק. ועוד צ”ע לאיזה צורך ראו חז”ל לחזור על מה שקרא אספסיאנוס את ר’ צדוק בלשונו הטמא סבא צותרא, במקום לכתוב מפני מה עמדת לפני אדם זה.

שמעתי בשם המשגיח, הגה”צ רבי מתתי’ סלומון זצוק”ל, שהקשה על מה שכתב הרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל את ההלכה הידועה וז”ל ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעבדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים, הרי דוד אומר ה’ מנת חלקי אתה תומך גורלי עכ”ל הרמב”ם. ומבואר בדבריו שמי שנדבה רוחו להמסר לעמל התורה הקב”ה יתן לו פרנסתו כמו שנתן לשבט לוי את כל צרכיו.

וצ”ע מלשון הרמב”ם בפ”ג מהל’ תלמוד תורה ה”ו וז”ל מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחי’ ובתורה אתה עמל עכ”ל. ומבואר כאן מדבריו שמי שמוסר את עצמו לתורה אינו צריך לכלום אלא מאכלו פת במלח ואילו בהל’ שמיטה ויובל מבואר שצרכיו הם בכל אדם אלא שהוא מובטח שהקב”ה יספיק לו כמו שנתן ללויים.

ותירץ עפ”י המבואר באוה”ח הק’ בפרשת כי תשא שנאמר שם על נדבת המשכן, שהיו שם ישראל שנתנו בנדבת הרוח והיו שם ישראל שנתנו בנשיאת הלב. ופירש האוה”ח הק’ שנדבת הרוח הוא שאדם משער את היכולת שלו לנדב ולפי זה הוא נותן. נשיאת הלב הוא שאחרי שמשער את יכולתו מקבל על עצמו קצת יותר. על ידי קבלה זו, הקב”ה מרים את לבו לאפשר לו לקיים את אשר קיבל ובזה עולה הוא למדרגה יותר גבוה.

לשון הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל הוא כל אשר נדבה רוחו אותו ולשון הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ופירוש שמי שעושה כפי יכולתו הרי זה נתקדש קודש קדשים ויתן לו הקב”ה את כל צרכיו ואילו זה נשאו לבו,שעומד על מדרגה יותר גבוה, מעלתו הוא בזה גם שאינו צריך לצורכי שאר בני אדם ודי לו בפת ומלח.

ונראה דאפשר לומר בנוסח אחר. הנה כתוב בפרשת המן ויאמר ה’ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכו’ למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ובמדרש תנחומא איתא מכאן אמר ר”ש בן יוחאי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה ומהיכן ללבש ולכסות, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן.

עוד נאמר על המן מה שמובא ביומא ע”ו א’ שאלו תלמידיו את ר’ שמעון בן יוחאי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקבל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקבל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצא כולן מתים ברעב, נמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים.

והנראה משני מאמרי חז”ל אלו, שהנסיון הזה אשר הקב”ה מנסה את ישראל לראות אם הם מסוגלים להיות יושב ושונה אפילו אינם יודעים מהיכן יאכלו ויתכסו למחר – יש שתי אפשרויות איך לעמוד בניסיון. מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים ואינו יודע מהיכן יאכל למחר, הדרך ברור לפניו. הרי הוא מכוון את לבו לאביו שבשמים ומבקש כל צרכיו ולבו סמוך ובטוח שיתן לו הקב”ה את השפע. אם אומרים לאדם, איך אתה מסוגל להיות שקוע בתורה הק’ ואין לך במה לפרנס ולכלכל את משפחתך, תשובתו ברורה. אני גומר סדר שני בשעה שבע, הולך להתפלל מעריב חוזר הביתה לאכל וחוזר לסדר שלישי. אחר כך אני פותח ספר תהילים ומקבל את פני אבי שבשמים. זה למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.

אבל יש עוד אפשרות לעמוד בנסיון הזה של הילך בתורתי אם לא. אמרינן בעירובין נ”ד ב’ על הפסוק באהבתה (של תורה) תשגה תמיד כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. וברש”י שם כתב באהבתה תשגה תמיד בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה עכ”ל.

זאת אומרת, שיש אדם, שאם אומרים לו, איך אתה מסוגל להיות שקוע בתורה הק’ ואין לך לפרנס ולכלכל את משפחתך תשובתו ברורה תסלח לי בבקשה, לא שמעתי – אני באמצע התוספות. תשובתו הוא כלשון הזהב של האוה”ח הק’ בפרשת כי תבא, אם היו הבריות יודעות מתיקות וערבות התורה הק’ היו משתגאין ומתלהטין אחרי’ זה הדרך השני’ שע”י אפשר לעבור הנסיון של הילך בתורתי אם לא.

הגאון רבי חיים גריינימן זצוק”ל באגרותיו מתאר שני סוגי מתמידים. האחד הוא שקוע בתלמודו ארבע עשרה או שש ושבע עשרי’ שעות ביום על תלמודו. קדוש יאמר לו אולם כשלומד הוא לומד וכשאינו לומד אינו לומד. לעומתו יש אחר, שאין תלמודו קשור למחוגי השעון ולא לחברותא ולא לאיזה בית מדרש. הוא ותלמודו ותורתו אחד הם. הראשון הוא קודש קדשים אבל בן אדם הוא כשאר בני אדם. אבל השני הוא כמלאך ההולך בין בני תמותה.

ונראה דבזה אפשר לפרש דברי הרמב”ם. הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל מדבר על מי שפרק מעליו חשבונות הרבים שבקשו בני אדם לתת כל כוחותיו על עמל התורה ונתקדש קודש קדשים. ובכל זאת הוא אחד שיודע צרכי בניו וביתו ומכוון לבו לשמים והקב”ה מספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים.

אולם בהל’ תלמוד תורה מדבר על מי שנתקיים בו באהבתה תשגה תמיד ובשביל אהבתה עושה עצמו שוגה להניח כל עסקיו ולרוץ לדבר הלכה (כלשון רש”י בעירובין). על אדם זה נאמר ומתקיים פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

ומעתה נראה שזו התשובה שענה ר”י בן זכאי לאספסיאנוס כששאלו מה כחו הגדול של ר’ צדוק. כל בן אדם מחושב שרצונו לשבת כל היום בשקידה על התורה יודע כמה צריך לאכל לפת שחרית שיהי’ לו כח ללמוד. כשקם בבקר עליו לעסוק בצרכיו כדי שיוכל ללמד כאוות נפשו.

לא כן ר’ צדוק. באהבתו לתורה הוא מניח צרכי גופו ורץ לבית המדרש לדבר הלכה. וכן הוא עושה וממשיך עד אשר הכח שהיה לו מהגמזוז הקודם אזל וכלה. ואז הוא לוקח עוד גמזוז ויש לו כח לעוד מאה פרקים. עליו אמר ר”י בן זכאי אם היה עוד אחד כמוהו היו מנצחין וירושלים לא היה נופל ליד האויב.

מעשה בבחור אחד שניגש להג”ר ליב מאלין זצוק”ל לבקש רשות להעדר מסדר שלישי בישיבה. אחרי נתינת הרשות אמר לו ר’ לייב זצוק”ל אבל תדע לך שארוחת ערב בישיבה נותנים עבור סדר שלישי לא עבור סדר שני, זאת אומרת שדרך העולם הוא שהאכילה נעשית כדי שיהי’ כח ללמוד. אבל מי שמניח עסקיו ורץ לדבר הלכה אוכל רק כאשר אין לו כח. וזה מידתו של ר’ צדוק.

ומה שחז”ל ראו לנכון לומר את המלים שאמר אספסיאנוס על מראהו של ר’ צדוק הוא לרמז לנו שלא נכשל אנחנו לא להכיר את ערכם של בעלי התורה אשר מקיימים בעצמם ובאהבתה תשגה תמיד.

וראוי להוסיף שכל דברינו כאן אין על שני סוגי מתמידים הענין הוא שיש שני סוגי תלמוד תורה. כל אחד ואחד המחפש חיזוק לתורה יכול לקחת את מידתו של ר’ צדוק ור’ אלעזר בן פדת לפרק זמן, וטוב לו.

יה”ר שנזכה להתחזק בתלמוד תורה ובזה נושע בישועת עולמים יחד עם כל בית ישראל.