דברי רבותינו

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם לֹֽא (טז,ד)
רש”י: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

צ”ב: בפרשתנו מבואר שהנסיון הוא “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא” – לראות האם ישמעו בקול הי”ת, ואילו בפרשת עקב (דברים ח,טז) נאמר “המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך” – מטרת הנסיון לקבל שכר? ועוד צ”ב: אם תכלית הנסיון הוא “להטיבך באחריתך” היה צריך לומר “הילך בתורתי” וכן “התשמור מצוותיו” ולמה נאמר “אם לא”?

כתב הרמב”ן (שער הגמול): הקב”ה מטריח על יראיו בקצת נסיון וכו’ כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו, והלא גלוי וידוע לפניו ית’ אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אע”פ כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה”. למדנו שהנסיון הוא כדי להרבות שכר לאדם על מעשיו הטובים ולא רק על אמונתו הטובה.

אך עדיין צ”ב  למה נאמר “אם לא”.

כתב רבינו בחיי: “עיקר הנסיון שהקב”ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים וכו’, ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה”ז ובעוה”ב, הכל לפי המעשים” וכו’.

לפי”ז מובן מה שאה”כ “אם לא”, שהנסיון בא לפרסם את השכר כאשר עומדים בו ואת העונש כאשר נכשלים בו. וזה מה שמלמדים שני הפס’: “להטיבך באחריתך” – כדי להרבות שכר על המעשה בפועל, ו”הילך בתורתי אם לא” – כדי לפרסם את השכר והעונש.

מרן רה”י הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל

י”ח בשבט תש”ן

מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נולד בעיירה מיר לאביו מרן רה”י הגרא”י פינקל זצוק”ל ולאמו הרבנית מלכה בת מרן רה”י ואב”ד מיר הגרא”ב קמאי.

למד בישיבה אצל אביו, וניכר היה בכשרונו המיוחד לחדש חידושים נפלאים בכל מקצועות התורה, כאשר גדולי החכמים עומדים משתאים למשמע חידושיו. לאחר מכן שלחו אביו ללמוד אצל גדולי הדור החפץ חיים, ר’ שמעון שקאפ והרב מבריסק.

בתחילת  מלחמת העולם העולם השניה עלה עם אביו לארץ ישראל, ולאחר שהגרא”י הקים את כולל מיר בא”י מינה את רבינו זצ”ל לעמוד בראש הכולל.

בשנת תש”א נשלח ע”י אביו אל החזון איש להבהיר את בעיית קו התאריך ביפן בקשר לשמירת השבת של בני הישיבה השוהים בשנחאי. החזון איש התרשם עמוקות מכשרונותיו ומיראת השמים שלו, ומאז נקשרו נפשותיהם זה לזה והוא דבק בחזון איש עד הסתלקותו. לחזון איש היתה יד בנישואיו עם אחייניתו, בת הרב שמואל גריינימן, ולאחר חתונתו נשאר לגור בבני-ברק.

בשנת תשכ”ה, עם פטירת אביו, הוכתר לממלא מקומו בראשות הישיבה, וניהל גם אם את כל ענייניה הכספיים.

תחת שרביט הנהגתו גדלה הישיבה באיכות ובכמות ומספר התלמידים בה הגיע לכ1500, ובכך הפכה הישיבה למקום תורה הגדול בעולם. הגה וטיפח את תכנית לימוד “הדף” בישיבה, וראה בכך מפתח לצמיחת אברכי הישיבה לתלמידי חכמים.

בכל ענייניה הכספיים של הישיבה נהג בזהירות יתירה כשהוא אינו נהנה מכספי הישיבה במאומה לעצמו, והתרחק מכל ספק חשש אבק איסור ריבית, ואפי’ ע”י היתר עסקא, גם אם בשל כך נאלץ לוותר על קבלת סכומים גדולים  לישיבה. מטעם זה היה הולך יום יום לבנק כדי להפקיד את הסכום המדוייק הנצרך לאותו יום.

כל ימיו נהג בצניעות, ומרן הרב שך זצ”ל כינה אותו “גאון בהצנע לכת”. התאמץ בכל כוחו שלא להתבלט, ונחבא אל הכלים. האיר פניו לכל אדם ושמח בשמחת הזולת.

ימליץ טוב בעד הישיבה וכל לומדי ומחזיקי התורה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

מאכיל עופות

מ”ב שכ”ד ל”א יש שנוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיו עליך.

וע’ תו”ש וערוה”ש כיון שיש מנהג שרי, וע”ש שכתבו כי הם שרו שירה, ולא משום שאכלו המן.

וע’ מקור חיים שכ”ד ובשם מנורה הטהורה ממזריטש להתיר גם בעופות כי נותן רחוק וכדברי מג”א תצ”ז אם אין נותן לפני הבהמה. אבל ע”ש דגו”מ תצ”ז דמה שהתיר המג”א שם ליתן רחוק הוא רק במזונותיו עליו, ואין כאן משום חשש צידה ומ”מ משום עובדא דחול אסור אא”כ רחוק. ובזה מיישב מג”א שכ”ד שאסר אפילו רחוק.

וע’ ס’ עלינו לשבח מר”י זילברשטיין ח”ג בשו”ת עמ’ תר”ל בשם הגרח”ק זצ”ל שהקה”י היה מאכיל בשבת עד שהחזו”א אמר לו שלא ליתן.

וע’ ערוה”ש כי עושה לצורך האדם להכיר טובה. וע’ תו”ש שכ”ד י”ז להתיר משום מצוה, וראיה מא”ר סוף של”ה לענין מעמר בשמחת תורה במלקט המעדנים, שהתירו עובדא דחול, לצורך מצוה.

וע’ נמוק”י או”ח שכ”ד דשרי כי בחורף אין להם לאכול. (וע’ לעיל בשם הרע”ב ובשם חזו”א).

וע’ ישמח ישראל פ’ בשלח כי עושה משום מנהג ואין בזה טרחא. (וע”ש עוד שם עושה חסד חנם מתעורר חסד משמים גם למי שאין ראוי, וזה לעורר רחמים עלינו).

וע’ אשל אברהם קס”ז ושכ”ד דעכ”פ שיירי אכילה בודאי שרי דעושה לצורך האדם.

 

ובעיקר זכותם, ע’ ערוה”ש מתו”ש כי העופות אמרו שירה בים סוף.

וע’ ציץ אליעזר חי”ד כ”ח בשם נמוקי או”ח בשם רימינוב ולקוטי מהרי”ח בשם לובלין וטעמי המנהגים כי אכלו מה שהוציאו דתן ואבירם.

ובאמת  במג”א כאן לא כתב ליתן פת אלא ליתן חיטין, ואולי לכן שרי כי אין ראוי למאכל אדם.

וע’ פסקי תשובות שכ”ד ה’ בשם תורת שבת וקנין תורה ח”ו י”ד ליתן כבר בע”ש, ובתורת שבת שיאכלוהו למחר. ובפסקי תשובות מתיר גם להניח איזה כסוי בע”ש ולסלק הכסוי למחרת. ויש לעיין אי בזה חשיב מאכיל להם, או דטרחא הוא רק בעוסק עם המאכל עצמו.

וע’ מעילו של שמואל שהיה אוכל בחצר ומשאיר שיריים.

 

ועד כאן במנהג לעופות. ומלבד זה מצאנו מנהג ח”ס לאכול בעצמו חטה מבושלים לזכור מן דומה לחטה, כמ”ש נחל קדומים סוף פקודי בשם ר’ אפרים שהיה כגרעיני חטה בדבש. וע’ דברי מלכיאל ח”ה ק”ד נגד המברכים על אכילת חטה. וע’ ב”ח ר”ח ליזהר בשבת שירה לאכול תוך הסעודה. וע’ מנהגי פרנקפורט עמ’ ק”ז בשם כח יהודה מר’ יהודה סג”ל לזכור מעות חיטין. וע’ זכר דוד ממודינה ח”ג פצ”ח דוקא תבשיל עגול משום מרכבות פרעה ודוקא חם לזכור מים חמין בים סוף כמ”ש במכילתא, ודוקא חטין כי דרשו פסחים קי”ט וינצלו כמצודה שאין בה דגן.

וע’ שיח יצחק רצ”ד דכתיב כי אני ה’ רופאך ואמרו פסחים ל”ט ע”ב לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו פסח. וע’ עוללות אפרים ח”ג מאמר שע”ז כי אז זכו לתורה דכתיב חלב כליות חטה. וכתיב חלב חטים ישביעך.

בין רבים ל'ציבור

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

התפילה ‘אומנות’ אבותינו

 

כתיב (שמות י”ד ט’ ושם) “וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן, ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'” ופרש”י “ויצעקו תפשו אומנות אבותם באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם ביצחק לשוח בשדה ביעקב ויפגע במקום” ובתרגום יב”ע “וצלו בני ישראל קדם ה”

יסודה של תפילה כבר ביארנו במק”א את האמור בזה ‘אומנות’ ועתה בעז”ה נתבונן בפרטים עיקריים מיסודה של ‘אומנות’ זו דתפילה.

הנה תחילה לכל הבקשות אנו פותחין באתה חונן, ומבקשים מהקב”ה דעה בינה והשכל, והנה עמדו ע”ז כבר כי שינוי יש בה בזו הברכה שכן פותחת היא ב’שבח’ ורק אח”כ הבקשה, ונאמרו בזה דברים רבים, ויש לרמוז בזה ע”פ מה שנראה בעז”ה כי התפילה ודרגותיה כוחה רב הוא עד מאד, ולהשיג מעלתה צריך כמה תנאים כפי שיבואר ע”כ אנו פותחים התפילה בבקשת הדעת, להיות מתפלל כראוי, ולידע לנצלה לעניינים החשובים באמת, ולא להיות כתינוק אשר שואל מאת המלך רב היכולת מיני מתיקה זעירים, שלא ח”ו להפוך העיקר לטפל והטפל עיקר, ולזה מבקשים תחילה הדעת.

 

שהתפלה למעלה מן הנבואה

 

נקדים תחילה דברי רבינו בחיי (דברים י”א י”ג) “וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר”.

“לשנות הטבע מיצחק שנאמר ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו ודרשו רז”ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע”.

“להנצל מן הסכנה ממה שכתוב יורדי הים באניות וגו’ ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג ויצעקו אל ה’ בצר להם וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה”

“לבטל הנגזר מחזקיה שהוסיף לו הקב”ה חמש עשרה שנה בכח התפלה שנאמר שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר ואפילו מה שגזר עליו הש”י אפשר לו להתבטל בכח התפלה שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים”

נתאר לעצמינו שיעור מדת החכמה שיהיה האדם נעדר עד אשר יבזבז כח רב ועצום זה של תפילה על עניינים קטנים, כאשר יש באפשרותו להשיג ולהתעלות כל כך ע”י התפילה, הרי דומה הוא להנכנס בבית האוצר ומלקט מיני מתיקה ומאבד האוצרות.

 

 

בכל קראנו אליו

 

עוד יש ליתן על לבנו דברי מרנא הגרי”ז זיע”א לבאר את הכתוב (דברים ד’ ז’) “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” וביאר בזה “דאע”ג דעיקר הענין של תפילה וזעקה הרי ישנו גם באומות העולם כדאשכחן בנינוה וגם בתפלת שלמה כתיב וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו’ ובישעי’ כתיב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים הרי דענין תפלה לא רק לישראל לבד נאמר אבל האי קרא דבכל קראנו אליו הרי מוקמינן לי’ בר”ה דף י”ח דזהו רק בציבור וענין תפלת ציבור הוא רק בישראל לבד דאינהו לאו ציבור נינהו רק עשרה ישראלים בלבד וז”ש הכתוב דזה שהוא קרוב בכל קראנו אליו הוא רק בגוי הגדול הזה”

דבריו בזה כי תנאי יש לחלק בין תפילת העמים אשר נאמר ”ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים” לבין תפילת ישראל, כי מעלת “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” שקרוב ה’ בכל קראנו אליו, זה רק בישראל ולא בתפילת העמים.

מקור דבריו מהא דהגמ’ (ר”ה י”ח ) מעמידה דזו המעלה אינה כי אם בתפילת הצבור, והעמים הלא אינם כי אם יחידים, ובהתאספם נעשים ציבור של יחידים, אך הם אינם ‘ציבור’ ונבאר זאת.

 

ציבור – שאינם יחידים

 

עומק הענין הוא כי כדי לזכות למעלת ‘ציבור’ לא סגי כלל שיהיה כעשרה דבעינן לכל דבר שבקדושה, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל”ט ע”א) כי אם שונה הוא ענין ‘ציבור’ שמעלת תפלתו גדולה היא.

דאיתא בגמ’ (ר”ה י”ז ע”ב) אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר וכו’ פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, ומק’ דילמא הוי זה קודם גזר דין, ומשני ד’רפא לו’ היינו דבר הצריך רפואה וזה אחר גזר דין, ומק’ דהשב בינתיים מוחלין לו ולא שב בינתיים אפי’ מביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו דמשמע שלא מהני כלל אחר גזר דין, ותי’ דאה”נ זה ביחיד הוא אמור, משא”כ ציבור אף אחר גזר דין נענין, ויעוי”ש דמק’ הגמ’ מיורדי הים באניות דאיתא ע”ז “עשה להם סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אין נענין” וא”כ חזינן דאף ציבור אחר גזר דין אינם נענין, ומתרצ’ הגמ’ הני נמי כיחידים דמו.

יסוד עצום הוא זה המונח בתי’ הגמ’ דהנה יש להתבונן מה מק’ הגמ’ מיורדי הים וודאי מיירי שעשרה הם דאי פחות מכן מה שייך כלל להק’ מזה על ציבור, אלא וודאי שיש שם כמות האנשים ולכאור’ א”כ מק’ הגמ’ דהם ‘ציבור’ וא”כ יש לתמוה מהו התירוץ ‘הני נמי כיחידים דמו’ ומה הביאור כי נחשבים הם יחידים.

אך היסוד בזה כי הנה להשיג מעלת ציבור המתפללין אין די ב’בי עשרה שכינתא שריא’ כי אם שיהיו הם שייכים א’ עם חבירו ודורש את טובתו ואיכפת את עניניו, אך ‘הני נמי כיחידים דמו’ מחמת שהיורד באניה אין כלל עניינו עם זולתו מלבד עניין א’ הוא מטרתם המשותפת לסיים את השתתפותם בבטחה למחוז חפצם, אך אין כלל ברצונם ושייכותם הא’ עם חבירו, רק בהיפך חפצים הם בסיום ההשתתפות כאשר ילך כל א’ לדרכו. בזה מבארת הגמ’ דאלו אינם כלל נדונים כציבור כי אם ‘הני נמי כיחידים דמו’. דמעלת וכח הציבור הוא דייקא כאשר הם שייכים א’ עם חבירו ואז תהא תפילתם מועלת אף אחר גזר דין.

הדברים מדוקדקים היטב ע”פ מש”כ הריטב”א אהה דמק שם (י”ח ע”א) הגמ’ וגזר דין דצבור מי מקרע וכו’ ומתרצי’ דחילוק איכא בין גזר דין שיש עמו שבועה לגזר דין שאין עמו שבועה, ומייתי ראיה מבית עלי ששם היה גזר דין שיש עמו שבועה ואינו מתכפר בזבח ומנחה וכו’

ומבאר הריטב”א דאף ש’בית עלי’ יחידים היו, ולכאור’ א”כ מאי ראייה איכא אגזר דין דצבור שיש עמו שבועה שאינו מתבטל, ומכריח מדברי הגמ’ כי היות שבית עלי ‘משפחה’ הם אזי דין ציבור יש להם, “כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה”

זה ע”פ האמור לעיל כי מעלת וענין הצבור זה הוא מה ששייכים הם א’ עם חבירו, ודורש הוא את טובתו וכו’ בזה שציבור משותף הוא מעלת ‘ציבור יש להם’ אך לעומ”ז אם יהיו רבים לאלפים  אך בבחי’ יורדי הים הם, ואין ביניהם כלום אינם שמחים בשמחת השני ואין מצטערים בצערו אין הם מחפשים טובת השני הרי יחידים הם ואין הם רק ציבור של יחידים ולא יהיה להם כלל מעלת ה’ציבור’ כי תפילת הציבור עניינה הוא ה’שייכות’.

 

 

תפילה כראוי ע”י תיקון המדות

 

חכמה רבה היא הנדרשת מן האדם בהצטרפו עם הציבור להניח ולהסיר מלבבו כל מפריד ופלג, טענה ומועקה, כדי שיהיה הוא אחוד עם הציבור שרק בזה זוכים למעלות הנ”ל. והעצה לזה שיהיה משלים האדם תיקון מידותיו בזה, כדי שיהי’ משתייך ומהתאחד עם הציבור עליו לסלק הרגשות האישיות ולמחול את פגיעותיו כי בלא זה יהיה הוא יחיד.

הדרך לזיכוך הלב היא כפי שמבאר החסיד רבינו יונה את הכתוב (משלי פי”ד כז’) “יראת ה’ מקור חיים לסור ממקשי מות. מדה אחת והיא מקור לכל הפעולות הנכבדות ויש מדות נכבדות ולכל אחת מהנה תולדות רבות ומעשים עצומים תלויים בהם, ויראת השי”ת מקור לכל המדות הנה שהמדה הזאת תחתית ויסוד לכל המדות והפעולות הנכבדות”. וכו’ הרי שיראת שמים היא העצה המבטיחה היאך יתקן המדות כולן.

וכאשר יהיה שלם בה האדם, יתוקנו מידותיו, כי לא יהיה בו הכעס מחמת שמאמין הוא ויודע כי לא יכול אדם להזיקו כלל מרצונו רק מגזירת המלך מסבב הסבות, כמו”כ שאר המדות הרעות, לא ישכנו בלבו מחמת שלא יהיה מקנא באחר מכח אמונתן, ולא יהיה עצב, וכן כל המדות כי המאמין ומשתלם במדה זו יהיה מתוקן בשאר ענייניו.

מה שאמר דוד המע”ה (תהלים קיט’) “כל מצותיך אמונה” כפי שביארו רבותינו, דזו היא יסוד לקיום כל המצוות, ותיקון כל המדות. כל מצותיך אמונה היינו שבאמצעות אמונה יכול להשתלם בכל המדות ולקיים כל המצוות, כי המפריע הוא הכעס והקנאה התאווה ושאר דברים הנדמים בעיני האדם, אך המאמין יודע שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה, על כן יסודית היא לכל העבודה. ואף בעת שאדם טרוד בצערו ואין כוחותיו עמו, חייב הוא לפנות בחוזקה ולהפנות ליבו למעלה אל ה’, כמו שאמר דוד המע”ה (תהלים קט”ז ג’) “צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא”.

ועי”ז זוכים לכל מעלת תפילה בציבור ובפרט מש”כ הרמב”ם (פ”ח תפילה ה”א) “תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפלו היו בהן חוטאים אין הקב”ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור” והדברים מפורשים כי לזה אין מספיק כלל תפילה ב’עשרה’ רק ע”י שיהי’ ציבור אז זוכים למעלות הללו.