דברי רבותינו

ויקח משה את עצמות יוסף עמו (יג, יט)
חכם לב יקח מצוות – שאין בהן מקום ליצה”ר

ביציאת מצרים נאמר “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”, ואמרו חז”ל (שמות רבה כ, יט) עליו הכתוב אומר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצוות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף.

מבאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה במכתבו, הרי כל בני ישראל הלכו לקיים את המצוה שציוה הקב”ה “וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב” (יב, ב), ומפני מה משה רבינו הלך בדוקא לקיים את המצוה להעלות את ארונו של יוסף?

אלא מבאר מרן המשגיח: רואים אנו מכאן לימוד נוקב ועמוק, שתי המצוות הללו נעשו בציוויו של הקב”ה, אך הבדל גדול היה ביניהן, כי בעוד שבמצוה של לקיחת כסף וזהב מהמצרים יש מקום ליצה”ר לבוא ולהתערב, לעומת זאת במצוה של לקיחת עצמות יוסף לא היה כל מקום ליצה”ר לבוא. לפיכך בחר משה רבינו לקיים מצוה זו, ועל זה שיבחוהו חז”ל ואמרו ‘חכם לב יקח מצוות’.

(אור יחזקאל מכתבים, מכ’ ע”ה)

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush ztvk”l

מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל
י”ט בשבט תש”ן
נשמר מכל נדנוד של איסור אבק רבית
מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נשמר מכל משמר שלא להכנס לשום עסק שהיה בו אפילו ריח של רבית.

פעם קרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא העיר מרן רה”י: ״חוץ מהאיסור שבדבר, יש גמרא שאומרת שכל מי שלוקח רבית כאילו אומר שמשה רבינו היה שוטה ח״ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר זאת. מוסיפה הגמרא, שהעסקים הכלכליים קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!״

כשנוצר צורך דחוף לקומה נוספת בבנין הישיבה, סידר אחד מידידיו של מרן הלוואה שלא תהיה תלויה במדד המחירים לצרכן. פירוש הדבר, לקבל מתנה בחינם. רה”י קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, במשך כמה ימים חישב באלו מילים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף הגיע היום, מרן נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלוואה. לפתע אמר: ״אני לא יכול לעשות זאת, זה כמו לשחק באש״. ומיד הסתובב וחזר הביתה, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מציאת מקורות אחרים למימון הבנין, והכל כדי להמנע מהתעסקות באבק רבית.

לאחד הספקים של הישיבה נגנב פעם כל כספו ונישאר ללא פרוטה בכיסו לקנות מלאי סחורה חדש. מקור פרנסתו היה בסכנה. רה”י הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן שירת את הישיבה בנאמנות. הוא הלווה לו סכום נכבד שבו יוכל להתחיל מחדש את עסקיו, ואט אט הוא פרע את חובו.

תקופה לאחר מכן, ביקש רה”י לקנות ממנו סחורה לישיבה. הלה הציע מחיר מיוחד. מרן רה”י הלבין והתנצל באומרו שנראה לו שאינו צריך שום דבר. עבורו לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!

פעם פגש את בוגר הישיבה רבי יעקב לשינסקי ושאל אם יוכל להלוות סכום כסף גדול לישיבה לזמן קצר. רבי יעקב היה בדרכו לבנק ובדיוק היה לו את הכסף והסכים להלוות אותו לרה”י. תוך כדי שהוא סופר את הכסף, פתאום ביקש רה”י סליחה, ונעלם. רבי יעקב לא הבין מה קורה כאן, הלא הוא ביקש הלוואה? רה”י כנראה הבין לפתע שאם ר’ יעקב לא יפקיד את הכסף בבנק תהיה לו ריבית. אם כן, מה בצע שהוא נזהר מריבית, אם הוא מכשיל בה אחרים, ולכן ברח.

הזהירות שלו מריבית, היתה גם הסיבה למנהגו ללכת יום יום לבנק. היתה לו דילמה תמידית, הספקים לא היו פודים את הצ׳קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה אז במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לגשת לבנק יום יום כדי להפקיד את הסכום המדויק שנדרש.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

בשלח

מצות שלש סעודות

כתיב בפרשה לענין המן בשבת, ויאמר משה אכלוהו “היום”. וכתיב בקרא ג’ פעמים היום. מכאן למדו ג’ סעודות בשבת.

(וכפשוטו היה נראה כי ג’ סעודות הוא דין בעלמא ולא שייך למה שה’ נתן מן, ובמקרה נלמד מפרשת מן. והרי כל יום אכלו ב’ סעודות, ובמדבר אכלו סעודה השניה ביום השבת ולא במוצאי שבת. אבל במרדכי שבת שצ”ז ורמב”ן הביאו בשם ר”ת דנשים חייבות בג’ סעודות שאף הן באותו הנס שלזכר המן נתקן ג’ סעודות.

וע’ יפ”ת על ב”ר י”א שחידש בכוונת מכילתא שהיה שני העומר וגם לחם משנה, היינו יותר מכפול בע”ש. ומיישב בזה קו’ בנין שלמה י”ט שלא נשאר להם עבור מלוה מלכה. ועכ”פ לדבריו מובן הנס של סעודה שלישית. וע”ע דעת זקנים בענין לח”מ בסעודה שלישית בשם מה”ר מרינון שעשה כן, נגד שבלי הלקט, ופי’ בשם מה”ר אברהם כי חצי העומר נכפל לשני לחמים בשבת. ולכא’ כוונתו למכילתא הנ”ל.

וע’ ריטב”א קי”ז ע”ב נגד האומרים דדי בתרגימא לסעודה שלישית והרי גם שלישית זכר למן.

וע תוס’ פסחים קט”ז בשם משמעות גמ’ ברכות דבשבת וגם יו”ט בעי לח”מ, כי לא ירד מן ביו”ט. וכן בשו”ע תקכ”ט. ומעתה תיקשי כיון דיו”ט חייב בלח”מ זכר למן אמאי לא יתחייב בג’ סעודות שהם ג”כ זכר למן.

וע’ רבינו מנוח פ”ח מחמץ ומצה ה”ו שהק’ כיון שיש לח”מ ביו”ט משום המן א”כ מה”ט יהא חיוב סעודה שלישית ותי’ כי בלח”מ כתיב שבת שבתון לרבות יו”ט משא”כ ג’ סעודות משום תלתא היום ושם איירי בשבת. ולכא’ לפי דעת זקנים יש לפרש כוונתו דגם במדבר ירד להם לח”מ בעיו”ט אבל לא נתחדש הנס הנוסף שנכפל המן יותר בביתם.

(ויש להוסיף בסברא לפי דברי מנחם רימינוב בליקוטים דענין ג’ סעודות בשבת וכל סעודה ב’ לחמים להשפיע פרנסה על ו’ ימי השבוע. וכעיז פני”פ פ’ בשלח.

וכ”ז לא שייך ביוט).

וע’ לבוש תקכ”ט א’ דאין חיוב סעודה ג’ ביו”ט משום שמחת יו”ט כי לפעמים אית ביה טרחא, וסמכו על שאוכל הרבה תבשילין ביו”ט בשחרית. וע”ש עוד דביו”ט סומכים על מה שאוכלים כמה תבשילין בסעודה ויחשב א’ מהם לסעודה שלישית, והחמירו בשבת דתלתא היום בשבת כתיבא, אע”ג דלענין ירידת המן שוין היו.

נקיות בהשתת יסודות התורה

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Shlita

[ביום השנה למורנו רה”י הגאון רבי ביינוש פינקל זצ”ל, נתמקד על הנהגה שראו אצלו, ויש לנו מה ללמוד מזה. שראו כמה הקפיד על יסודות הישיבה שיהיו בנקיות מופלגת, שכאשר מעמידים את התורה צריך שלא יהיו ח”ו דברים זרים באמצע.]

איתא בב”מ (פה:) “כי הוו מינצו ר’ חנינא ור’ חייא א”ל ר’ חנינא לר’ חייא בהדי דידי קא מינצית, ח”ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי [שיכל להחזיר את התורה ע”י פלפולו, וכע”ז מצינו גבי עתניאל בן קנז. (תמורה טז.)] א”ל ר’ חייא לר’ חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל [והמהרש”א מבאר שר’ חנינא היה בכח ור’ חייא עשה בפועל שלא תשתכח תורה מישראל.] מאי עבידנא אזילנא ושדינא כיתנא [זורע פשתן] וגדילנא נישבי [וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות – רש”י] וציידנא טבי [צד צביים] ומאכילנא בשריהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא  חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סידרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרון אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל, [שכדי שלא תשתכח תורה מישראל למד ר’ חייא עם כ”א חומש אחד ועם אחרים סדר אחד, וציוום שילמדו כ”א את השני.] היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא”.

וידועים דברי המהרש”א למה הוצרך בעצמו לזרוע פשתן ולצוד צביים, ומדוע שלא יקנה עורות מוכנים ויכתוב עליהם, או לקנות ספרים מוכנים. וכתב המהרש”א “ואמר מאי עבידנא אזילנא ושדינא כתנא וכו’, שכל מעשה הזה לתורה הוא בתחילה לשם שמים ולא היה בו שום שיתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לשם שמים, כי אילו קנה בהמה לעורה היה בו מצד המוכר שיתוף דבר אחר, אבל מתחילת גידול הכתנא היה לשם תורה ולמצוה כדמסיים ומאכילנא לבשרייהו ליתמי”.

כל זה השקיע ר’ חייא שלא יהיה מעורב בהרבצת התורה שום פניה אחרת, כדי שהיסודות של העמדת התורה להמשך הדורות יהיו חזקים, שאז יהיה קיום להמשך.

התוצאה מיסודות שאינם ראויים

וכן מצינו לגבי אלישע בן אבויה מבואר (בארחות צדיקים, שער התורה) שיצא לתרבות רעה, לפי שהיסודות לא היו חזקים, שאביו מסרו לתורה שלא לשם שמים, אלא לשם כבוד. שכשנימול עשה אביו סעודה וישבו שם ר’ אליעזר ור’ יהושע ושאר חכמים ודיברו בדברי תורה עד שהייתה האש מלהטת סביבם, כיוון שראה שכך כח התורה מסר את בנו לתורה.

ומה שאמרו (בפסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זה כשרוצה להגיע ללשמה, ולא שכל שאיפתו הוא השלא לשמה. (כמבואר במס”י וכ”כ הגר”ח מוואלוז’ין.)

הנהגת הנקיות אצל הסבא מסלבודקה

וענין הנקיות היה אבן יסוד אצל כל גדולי הדורות וכמו שידוע מה’אלטר’ מסלבודקה כמה שנהג כ”כ בנקיות רק לטובת התלמיד, [והוא גם מלמד לכל רב לגבי תלמידיו ולכל אב לגבי בניו.] שהבין בכוחות הנפש יותר מכל הפסיכולוגים שלומדים באוניברסיטה עשרות שנים, שאצלו זה היה מיראת שמים ועם כל הלב והמחשבה.

וע”פ רוב נהג בדרכי קירוב לתלמידיו, שבדרך כלל צריך לקרב את התלמידים, אבל פעמים נהג עם תלמידים מסוימים בדרך ריחוק, שפעמים צריך להשתמש בהנהגת ‘זרוק מרה בתלמידים’. [והוא בין באופן כללי שיהיה פחד לתלמידים, ובין באופן פרטי שאם מרגיש קרוב לרב יותר מדי עושה ככל העולה על ליבו ונצרך לחריפות כדי לעוררו.] והתלמידים העידו שמעולם לא החטיא את המטרה ותמיד ידע בדיוק באיזה דרך יש לנהוג.

וסיפרו כל תלמידיו- שהיו ת”ח ומרביצי תורה- שכל השיקולים שהיו לו אם לקרב או לרחק היה רק בשעה שאהב את תלמידו אהבת נפש, שרק אז שקל באמת ובנקיות מה עדיף לתלמיד דרך הקירוב או דרך הריחוק. אבל אם הרגיש שחסר לו מעט באהבה לתלמיד זה, או שהיו לו נגיעות אישיות כלפיו – שלפעמים מעורב נגיעות אישיות כדי להרחיק את השני, אז נהג רק בדרך הקירוב. שלא הרחיק כשהיו לו נגיעות, ורק באהבה שלימה יכל לשקול במאזני צדק ולהכריע על דרך הריחוק. וע”כ היה שייך מצב שנהג בריחוק עם תלמיד, ובאחת הפסיק לנהוג אתו כן ועבר לדרך הקירוב, לפי שהבין שדי במה שהיה עד עכשיו.

[וגם אלו שהיו להם טענות עליו למה חלק מקרב וחלק מרחק, ויש שרצו לעזוב את הישיבה משו”כ, אח”כ חזרו ונשארו נאמנים לו. והיו עילויים שעשו עוולה ופחדו שיסלקם מהישיבה, ע”כ פגעו בו כדי שיהיה לו נגיעה אישית ולא יסלקם. אך גם מחכמה זו ידע , וידע איך להתנהג עמהם וניצל את כישרונותיהם למוטב בחכמה רבה.]

והנהגה זו מלמדנו לא רק על מידת הנקיות בעלמא, אלא שרק כך מעמידים תורה בישיבה בלא דברים זרים.

הנקיות אצל מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה

וכך המשיך ג”כ בנו מרן רה”י הג”ר אליעזר יהודה פינקל זצ”ל, שהעמיד את הישיבה בנקיות מופלאה. שבזמן שהקים את הישיבה בזמנים קשים כאלו אחרי המלחמה, ויגע בעשר אצבעותיו על מספר התלמידים הבודדים שהיו וחיפש עוד תלמידים כדי להרבות בהרבצת התורה. ובד בבד דאג שגם שאר הישיבות ישגשגו, ולא דאג רק לישיבה שלו.

והדברים נוראים עד כדי כך שאירע גם שקרא לראש ישיבה מישיבה אחרת [שכביכול מתחרה] והשתתף בהוצאות של ישיבתו, לפי שדאג להרבצת התורה בנקיות ולא השקיע בישיבה כעל רכוש שלו. ועל יסודות אלו נבנה הישיבה שיש לה המשך מפואר כ”כ.

המשך הנהגה זו ע”י מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל

ובדרך זו המשיך מורנו רה”י הג”ר ביינוש זצ”ל, שנהג בחכמה ובישרות בכל הנוגע לממון הישיבה. שהרי בגזל ובריבית יש כ”כ הרבה ניסיונות וכמו שאחז”ל (ב”ב קסה.) ‘רובם בגזל’, וצריך רחמי שמים שלא להיכשל בהם. וכשמחזיקים ישיבה קשה להקפיד על כך שהכסף יהיה נקי מגזל וריבית, אבל רה”י עמד על כך בתוקף שגם הכסף שמעמיד את הישיבה יהיה נקי מכל חשש גזל וריבית והונאה, ויהיה על צד היותר טוב. כך נבנה תורת אמת – עם יסודות אמת. ויש עליו מעשים  לרוב שמגלים על מסירותו למען נקיות יסודות הישיבה.

וסיפרה אחת מעובדות הישיבה שנודע לה מבנה שעובד בעירייה שיש שם כ”כ הרבה כסף שיכול לקבל לטובת הישיבה, ורק משום שהיו לו חששות של ריבית וגזל לא נגע בהם, וזה היה במצב שהישיבה הייתה כ”כ זקוקה לכסף זה. שמלבד הפחד מהעבירה התמסר כ”כ על נקיות הממון, שכדי לבנות ישיבה צריכים היסודות להיות נקיים.

ומסופר עוד שנסע פעם לשוויץ כדי לעסוק בממון לטובת הישיבה, והיה סבור שהם גויים, וכשהתברר שהם יהודים התעורר אצלו חשש ריבית, ועזב את כל הכסף שם והלך לו. על אף שיכל בכסף זה להגדיל את הישיבה – שזה היה רצונו ושאיפתו כמה שיותר להגדיל תורה.

וזה נבע מיראת שמים אמתית, ואף שגם לעצמו לא חיפש היתרים, אלא אפילו לצורך הישיבה שהוא צורך גדול כ”כ, העדיף שיסודות הישיבה יהיו נקיים וזכים בלא שום חששות.

הנקיות נצרכת לכל אחד להמשכת הדורות

איתא בעירובין (יג:) “ת”ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב”ש וב”ש אם מוטב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או שמוטב לו שנבראו הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו” [1]

ומהו הפשפוש והמשמוש כתב המסילת ישרים (פ”ג בזהירות) שפשפוש הוא לבדוק האם מעשיו ראויים או שאינם ע”פ מצוות ה’ וחוקיו, ומשמוש הוא לבדוק במצוות שעושה האם הם שלמים ונקיים, או שמעורב בהם איזה פניה לא טובה וכדו’.

ובנוסף למעלת הנקיות במצווה הפרטית, הוא מתנאי ההצלחה ליסודות איתנים שעליהם מושתת כל המשכיות הדורות הן בחינוך הבנים והן בהעמדת תלמידים.

ובפרט יש להיזהר בנקיות בממון, שיש בהם ניסיונות ונגיעות על כל צעד ושעל. ופעמים שחסר לאדם נחת מילדיו ויש לו צרות, כי מעורב אצלו ממון שאינו כשר, ואף שבתחילה היצה”ר מטעה את האדם ומראה לו שמרוויח מממון שלקח ברמאות אבל שידע שמתנקם לו בהמשך. וא”א להמשיך את החינוך מבלי יסודות נקיים וראויים. שכמה שיותר נקיות – מתחילה במעשים ואח”כ בלב – הוא יותר הצלחה בהמשך הדורות, ומשפיע עד למרחוק, וכמה זכויות יהיו לו שהיסודות שלו ממשיכים הלאה עד ביאת המשיח.

זה מוסר השכל שיש ללמוד מאנשים גדולים כאלו שזכינו ללמוד מפיהם בכלל, ובפרט בישיבה שמסרו עצמם בכל המצבים להמשיך לקיים את הישיבה כראוי לדורי דורות.

תפילה

ובכדי להגיע לנקיות כזו שתשפיע על המשך הדורות נצרך כח התפילה, להתפלל לקב”ה שנוכל להגיע למעלה זו, שהרי נצרך כ”כ הרבה סייעתא דשמיא שנוכל לדעת את הדרך הישרה. וכמו שהתחנן דוד המע”ה (תהילים פו, יא) “הורני ה’ דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך”. והאדם לכשעצמו ג”כ נצרך זהירות זו, ובפרט כשמוטלת עליו אחריות גדולה כזו של המשך כל הדורות, כמה צריך להתפלל ולעשות כל השתדלות שלא יצא שום קלקול מתחת ידו.

אחריות הכלל מוטלת על הבני תורה

ומלבד האחריות על המשך הדורות מוטלת עלינו אחריות כללית לשמור על נקיות זו, שהרי כמה חיילים יש לקב”ה שמחזיקים את הדור, ויחידים אלו שיגעים בתורה מתוך הדחק עם כל הקשיים, הם אלו שמקיימים את העולם ואחריות כזו מחייבת להיות מוסיף והולך יותר מאחרים.

ויש להמשיל בזה עוד, שבצבא המלך יש לכ”א אחריות כפי דרגתו, שחייל פשוט שעשה עוולה נענש על כך, אבל לא כמו העונש שנענש הגדול ממנו, והמפקד כשסרח נענש ביתר חומר, שכל כמה שהוא יותר גדול הסכנה יותר גדולה. ובשעת מלחמה שהסכנה גדולה ביותר, העונש פי כמה וכמה.

ומי הם היום צבא ה’ חיילי הקב”ה שעליהם הדור עומד? רק הבני תורה שמקיימים את הדור. וכמו שאמרו בסנהדרין (צט:) מאי אפיקורס דאמר “מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו”. והדברים נוראים שגם מי שיאמר שאינו רוצה להפריע לישיבות ולא אכפת לו שלומדים ואדרבה הוא מוכן לעזור להם, אבל סבור שבשבילו אינם מועילים מאומה, הרי הוא אפיקורס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה. וכמו שאמרו שם “דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, שהעולם אינו יכול להתקיים בלי תורה. [ואפשר שע”י שיתרבו הלומדים ייהפך לבבו ויבין שהעולם קיים בזכות התורה, אבל אם יישאר בדעה זו הרי הוא אפיקורס ואין לו חלק לעולם הבא.] וכן מוכיחים שם מפסוק אחר [לגבי תפילת אברהם על אנשי סדום] “ונשאתי לכל המקום בעבורם”, שכל ההצלה מגיעה מאדם שיגע בתורה ומקיימה כפי כחו.

והצלה זו היא בין בגשמיות כמשנ”ת שהבריאה עומדת על התורה ושע”י התורה כולם ניצולים, ובין ברוחניות כמו שמרגלא בפומיה דמרן החזו”א שבודאי צריך להשתדל בקירוב רחוקים, אבל מה שמשפיע ביותר בקירוב הוא ע”י שבן תורה לומד באמת ויגע שע”י כך משפיע על הרחוקים לקרבם.

השפעת בני התורה בכללות

וכידוע שבזמן שהיו יהודים שכמעט השתמדו, תבע מרן הגרי”ס מתלמידיו על כך שיהודים מתדרדרים. והיו סבורים שתובע מהם על שלא התפללו עליהם, והבהיר להם את כוונתו, שכאשר בן תורה יגע בתלמודו בעיון ובישרות בממון ובבין אדם לחברו ועובד ה’, הרי הוא משפיע על כולם כל אחד לפום דרגה דיליה, שאם הבן תורה מתעלה כראוי, אז מי שבקושי שומר שבת יחליט לשמור שבת, ומי שמתחבט אם להישאר יהודי יתגבר ויבחר בטוב. וע”כ תבע מהם הגרי”ס שאם היו מתחזקים בתורה בלא שום רפיון, לא היה משתמד יהודי מפריז.

השפעת בני התורה בפרטות

והוא גם משפיע באופן פרטי, וכמו שאמר מרן הגרי”ז זצ”ל ששמירת שבת רפוי הוא מאוד אצל אחינו הטועים, מה שאי”כ בחמץ בפסח נזהרים יותר. [וגם מתפאר שהוא מאריך יותר בליל הסדר…  על אף ששבת יותר חמור מחמץ בפסח.] שהוא לפי שאנו יותר נזהרים מחמץ בפסח וע”כ משפיע שגם אצלם הוא יותר חמור משבת. וכן לגבי יוה”כ שמאוד מקפידים עליו אפילו הרחוקים ביותר, ויש שהולכים לביהכנ”ס ביוה”כ, והוא לפי שגם אצלינו יוה”כ יותר חמור..

ראו כמה אחריות מוטלת על הבן תורה לא רק לדורותיו ולתלמידיו, אלא לכל כלל ישראל – ובפרט בדור האחרון שהישיבות הם ה’תיבת נח’ של כלל ישראל – שבכל ענין שנתחזק הרי הוא משפיע באופן פרטי על כולם.

וכשבן תורה מרבה בלימוד התורה ויגע בלימודו – שרק בוחן כליות ולב יודע כמה היה ממעמקי הלב, ומתפלל כראוי וישר בממון, הרי הוא משפיע על כולם בכלל ובפרט. שאם נזהר בפרוטה של השני הרי הוא משפיע שיש פחות גנבים ושודדים, ואם מקפיד בבין אדם לחברו משפיע שיהיו פחות פגיעות, וכששוקד על תקנת חברו ודואג לטובתו משפיע שיהיו פחות רציחות, לפי שלכל יהודי יש שייכות והשפעה על השני. וזה השפעה בפרטות, ויש גם שמשפיע בכללות שבכל מה שמתחזק יתחזקו גם אחרים אפילו בנושאים אחרים.

וכן נוכחתי לראות אדם העוסק בהצלת יהודים מציפורני המסיון, שבא לישיבה ואמר שבהסתכלותו על לימוד התורה כאן הוא מקבל חיות בעבודת הקודש שלו מעצם ראיית להט התורה. וזה ג”כ השפעה במישרים, ויש בעקיפין שכלל אינו יודע מה הוא פועל ומשפיע, וכשיבוא משיח ונזכה לגילוי הגדול וישולם לכל אחד עבור מעשיו יראה כל אחד עד היכן השפיע, והאדם יופתע לגלות [מלבד השכר על כל עמל ויגיעה בתורה ושבירת המידות ושבירת הרצון] כמה השפיע ע”י מעשיו שכלל לא יודע על קיומם. שיודע בעצמו שלמד והתפלל, אבל לא הרגיש מושלם שהצדיקים לעולם תובעים מעצמם, ויתנו לו שכר על שהציל נפש פלוני ופלוני, ויתמה מתי הצלתי נפשות, ויאמרו לו שביום פלוני נקלע פלוני לסכנה ורק בזכות תורתך ניצל. וכשרצית לעבור עבירה והתחזקת ניצל מכח זה אדם אחר. [וזה מה שאמר מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל ששבירת המידות של היחיד מציל את הרבים.]

אחריות זו אנו למדים מכל רבותינו שעלינו לדעת מהו האחריות המוטלת על כל אחד ואחד, שהבן תורה הוא בצבא הקב”ה וכמה זכות היא לרבים וליחיד.

ואנו ג”כ נלמד מהם להעמיד את יסודות הבית בחינוך הבנים ובלימוד עם תלמידים, שלא יהיה מעורב בהם ח”ו דברים המעכבים את העלייה.

הקב”ה יעזרנו שכל רבותינו וראשי הישיבה שזכינו כאן לאורם, ובכלל כל הצדיקים, ובפרט אותו צנוע ונסתר מרן רה”י הג”ר ביינוש זצ”ל יתפללו ויהיו מליצי יושר בעדנו, שנוכל ללמוד בישוב הדעת ובמנוחת הנפש ונעשה את תפקידינו כראוי בלא צער, ונרווה נחת מהילדים, ונזכה לבוא ליום הדין ברחמים, ולתחיית המתים ולגילוי כבוד שמים בב”א.

[1]  [ומדי דברי בו נבאר בביאור דברי הגמ’ “נמנו וגמרו מוטב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו” והקשו תוס’ דבע”ז (ה.) איתא בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא חטאו אנו לא באנו לעולם, ומדוע עלינו להודות להם הרי מוטב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ובגמ’ מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם. שאין הכוונה כפשוטו שאם לא היו חוטאים לא היה המשך לדורות, אלא שהיו נשארים לחיות והיינו בטלים לגבם מחמת גדלותם. ולדוגמא שאם היו חיים עמנו הרשב”א והריטב”א הרי לא היינו מתייחסים לכל ר”מ אחר, ומה גם אם היו אתנו תנאים ואמוראים שהיינו נמלים קטנים כנגדם. ורק משום שאינם [כמ”ש אכן כאדם תמותון.] אנו נחשבים למאומה.

והוסיפו תוס’ לתרץ ש’מוטב לו  לאדם שלא נברא’ הוא לסתם אדם, אבל צדיקים אשרי להם ואשרי לדורם, ועליהם אמרו בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא חטאו לא באו צדיקים אלו לעולם.

ולפ”ז פירוש הגמ’ “ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו” אינו מרחמים שהיה עדיף שלא יבוא לעולם אבל כיון שסו”ס הרי בא לעולם עכ”פ ימשמש ויפשפש במעשיו ולא יבזבז את חייו לריק, אלא הכוונה שבאמת לסתם אדם עדיף שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש וימשמש במעשיו כדי שיהיה אשרי להם ואשרי לדורם ויהיה כדאי שיבוא לעולם.

שעל האדם החי מוטל לחיות בחשבון של הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ולהישמר מעבירות, ובמעשי המצוות לחפש להיות שלם, ואז אשרי שבא לעולם. שהרי הקב”ה רוצה שנבוא לעולם כדי שנעשה רצונו וניטול שכר, שזה תכלית מה שברא הקב”ה את עולמו כדי שיעשו רצונו ויוכל להיטיב עמם. וע”כ מייעצים לנו חז”ל לפשפש במעשים כדי שיהיה לקב”ה נחת רוח ויוכל להיטיב עמו.]