דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים (יד,כא)
בילקוט שמעוני (שמות רמז רל”ג): כדאי היא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם את הים. שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה.

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה הקשה על מה שאמרו חז”ל “קשין מזונותיו של אדם כקריאת ים סוף”, וכי יש ח”ו קושי לפני הקב”ה?

אלא שכבר אמרו חז”ל שקריאת ים סוף היתה מכח אמונתם של ישראל בקב”ה. וכמש”כ במדרש “כדאי היא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם את הים.” על זה כיוונו חז”ל, כי כשם ששינוי הטבע שהיה בקריאת ים סוף היה תלוי בביטחון ישראל בקב”ה, ומכח האמונה בקב”ה כביכול נשתנו בשבילם מערכות טבע, כך תלויים מזונותיו של אדם בביטחון האדם בקב”ה, וכמידת בטחונו בהשי”ת כך מידת כח ההשפעה מלמעלה. וכמו שמבואר במקום אחר שאין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה.

וגדולה מזו מצינו, כי אף בשעה שההשפעה העליונה יורדת ובאה על כל העולם, מ”מ אין כל אחד ואחד נוטל אלא לפי מידת בטחונו ואמונתו בהי”ת.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל
י”ח בשבט תש”ן
השבוע חל יום פטירתו של מורי חמי מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל. כל מי שהכירו ידע את גדלותו במידת האמונה. כל פסיעה שלו זעקה אמונה בה׳ יתברך, אולם הכל נעשה מתוך הצנע לכת. הוא ידע להסתיר את עצמו היטב. הוא היה נוהג לשמח את הסובבים אותו והיה נותן הרגשה טובה לכל אחד, אך זה נבע מיראת שמים מופלאה שהיתה בו ומאמונתו בה’ יתברך.

ישנם אנשים החושבים ש’לומדות’ הוא ענין אחד ו’הלכה’ היא ענין שני. כביכול ‘לומדות’ היא ההבנה של הסוגיא ו’הלכה’ היא ההנהגה של הסוגיא. על פיהם, לימוד הרמב״ן, רעק״א והשב שמעתתא נעשה בצורה אחת, ואילו לימוד המשנה ברורה נעשה בצורה אחרת – שני מסלולים שונים. אולם על פי דברים אלו, כשלומדים את המשנה ברורה בתוך הסוגיא מגלים בתוכו את ה’לומדות’ הנפלאה העולה מבין השיטין. הנה בזמן הבא עתידים בעז״ה ללמוד מסכת סוכה, מי שיילמד משנה ברורה בעומק הראוי יזכה לגלות ‘לומדות’ נפלאה בפשט הסוגיא. כלומר, לימוד ההלכה ו’לומדות’ אינם שני דברים נפרדים, הם דבר אחד שיש בו שני חלקים שאינם נפרדים האחד מהשני, ללא ה’לומדות’ אי אפשר להתעמק בשורש ההלכה כראוי ולהבינה היטב, וללא יראת ה’ הבאה מחמת חיוב ההלכה אי אפשר לזכות ללמוד את הסוגיא כראוי.

את גודל ענין זה מצינו במורי חמי זצ״ל, מחד הוא היה למדן גדול, וכפי שראינו זאת בשיעורים שאמר, ומאידך גיסא הוא היה מדקדק גדול בהלכה מתוך חומרות גדולות, ואין הדברים אמורים רק לענין ההלכות הכתובות בארבעת חלקי השולחן ערוך, אלא גם לענין ההלכות השייכות לענייני בין אדם לחברו, שהם גם בכלל הלכות, וכפי שמצינו שהחפץ חיים זיע״א כתב ספר שלם על הלכות שמירת הלשון. יראת שמים הבאה מחמת חיוב שמירת ההלכה משפיעה ועל ה’לומדות’, וה’לומדות’ משפיעה על הבנת לימוד ההלכה. רק מי שמקפיד על שני עניינים אלו הוא בכלל תלמיד חכם אמיתי! ובודאי שלולא האמונה בה’ יתברך ויראת שמים אי אפשר להגיע לזה, כי רק מי שהוא בעל אמונה וירא שמים אמיתי ירד לעומקה של הלכה מתוך ‘לומדות’ על מנת להבין היטב כל הלכה לשורשה ולמעשה.

מלבד זאת, גודל בקיאותו בש״ס היתה מופלאה ביותר, והוא היה אף תובע מאיתנו ללמוד ש״ס באומרו כי אדם אינו יכול להיות ‘זר’ בסוגיות הש״ס, אלא חובה עליו להחזיק יד ורגל בכל סוגיות הש״ס עד שכל פעם שישוחחו איתו בסוגיות הש״ס הוא יוכל להשתתף ולהוסיף בשקלא וטריא של הסוגיא.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

סעודות שבת בפת

כתיב ויאמר משה אכלוהו היום ומכאן למדו בשבת קי”ז ע”ב חיוב שלש סעודות מדכתיב אכלוהו היום ותלתא היום כתיבי.

וע’ פסחים ק”א ע”א דאמר אביי כי הוינא בי מר (רבה) כי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה.

ומבואר בגמרא דרבה אמר לאביי שיזהר לצאת קידוש מיד אולי לא יקדש אח”כ בשובו לביתו. ומוכח בגמרא שלא חשש רבה משום סעודת שבת אלא משום קידוש דהרי כמו שלא יקדשו בבית בחשך ה”ה לא יאכלו שם, ומ”מ לא חשש אלא לקידוש. וכ”כ תוס’ ד”ה ובקידושא דהכא לא נפקיתו וז”ל ומה שלא היה מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר כדפי’ בקונטרס היינו משום שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות או שמא יוכלו לאכול במקום שיש שם נר ואין יין עכ”ל. ומה שכתבו תוס’ דבדיעבד יכול לאכול ג’ סעודות ביום כן פסק הרמ”א בסי’ רצ”א ס”א שאם לא אכל בלילה יאכל ג’ סעודות ביום. (וע’ מ”ב רצ”א ו’ בשם שע”ת בשם מחזיק”ב דחייב בג’ ס עודות אלו ומ”מ אם שכח רצה בסעודה ב’ אין חוזר, ולא עיינתי בטעמו). ולכא’ קשה על תוס’ דכמו כן אם לא קידש בלילה יוכל לקדש למחר ואומר קידוש הלילה אך נראה דכוונת תוס’ כיון דעיקר מצות קידוש הוא מה”ת לכן אין לו להמתין למחר. וגם הרא”ש כתב כתוס’ דלא חשש אלא משום קידוש במקום סעודה ולא משום חיוב סעודה משום שיוכל לאכול למחר. אבל הרא”ש השמיט התירוץ השני שכתבו תוס’ שמא יוכלו לאכול במקום שיש שם נר ואין יין. ונראה דתוס’ והרא”ש לשיטתם דלפי הרא”ש אפשר לקדש בלילה על הלחם וא”כ אם אפשר לו לאכול במקום שיש נר אמאי לא יוכל לקדש שם על הלחם ולכן לא תי’ כן הרא”ש. אבל תוס’ לשיטתם דסבר ר”ת דא”א לקדש בלילה על הלחם לכן שפיר תירצו שיוכלו לאכול במקום שיש שם נר ואין יין.

ובהא דאמר רבה טעימו מידי כתבו תוס’ ד”ה טעימו מידי וז”ל נראה דהיינו טעימת לחם כדאמרינן בפ”ג דשבועות כדאמרי אינשי ניטעום מיד ואזלי ואכלי ושתו. ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג’ סעודות שבת כמו בסוכה (כ”ז ע”א) היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת עכ”ל.

ולכא’ היה נראה דכוונתם דבעי פת מדין סעודה, וכמו מן. אבל הלא כבר כתבו תוס’ דמוכח בסוגיא דהטעם שאמר רבה שיאכלו היה משום קידוש במקום סעודה ולא משום חיוב סעודת שבת, וא”כ לכא’ כוונת תוס’ משום דדין קדוש במקום סעודה פירש הרשב”ם בפסחים ק”א משום דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה דקדוש שבת שם תהא עונג, ולכן סברי תוס’ דקדוש במקום סעודה לא די בכל סעודה אלא בעי דוקא במקום סעודה של שבת.

אכן בב”י רע”ג ה’ הביא דעת הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי’ אכל דבר מועט… או שתה יין, וכתב ע”ז הב”י דאין לדייק מתוס’ כאן שחולקים על הגאונים וסברי דקידוש במקום סעודה בעי סעודה בפת, דבאמת כוונת תוס’ משום דין סעודה כדמשמע בסוף דבריהם. ולכא’ צ”ב דאף דתוס’ הביאו דיני סעודת שבת הרי כבר כתבנו דע”כ כוונת תוס’ משום דקידוש במקום סעודה תולה על דיני סעודת שבת אבל מ”מ מבואר בתוס’ דגם קידוש במקום סעודה בעי פת דוקא ודלא כדעת הגאונים.

ומצאתי בדברי נחמיה או”ח י”ח שהעיר בדברי הב”י, וביאר דאף דסברי תוס’ דעיקר הטעימה היה משום קידוש במקום סעודה מ”מ כוונת תוס’ דכיון דכבר חייבים לאכול מדין קידוש במקום סעודה, לכן אמר להם לאכול פת לצאת דין סעודה דבעי פת וכמ”ש הב”י. וכ”כ דבר שמואל שם בפסחים. (וגם באג”מ או”ח ח”ד ס”ג ענף ז’ הקשה על מה שפירש הב”י בשיטת התוס’ כמו שהקשה בדברי נחמיה, וע”ש שהוכיח מזה פירוש אחר בדעת הגאונים וחולק על המג”א. ושו”ר גם במנח”י ח”ח מ”ו ב’ העיר בדברי הב”י וע”ש. וע”ע עין יצחק או”ח י”ב ו’ שהעיר ג”כ בזה, וע’ בנין של שמחה י”א י’).

נושא בעול עם חבירו

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

הנה באבות איתא בקניני תורה “נושא בעול עם חבירו”, ורבינו שמחה זיסל מקלם זצ”ל כתב שזו המעלה והמדריגה הגבוהה ביותר.

והנה בחז”ל איתא בבחירת משה רבינו, אתה הנחת את עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים אני מניח את העליונים ומדבר עמך, ולמדנו שבחירת משה רבינו היה משום ש”הלכת לראות בצערן של ישראל”, וזה נושא בעול עם חבירו, והנה יש לידע שמעלה זו אינה רק בהנהגות ובמעשים, כי ביותר זה “מצוה שבלב”, וזה מדריגה בפנימיות האדם.

והרי כן הוא לשון רש”י בשמות וירא בסבלותם נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, והנה בחז”ל איתא שהיה משה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי תחתיכם, והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד, ולכאורה מה טובה יש לישראל ומה נוסף להם מזה שהיה רואה בסבלותם ובוכה, אלא שזהו ממעלת נפשו של משה רבינו שהיה “נושא בעול בלבו”, וגם מה שאמרו חז”ל שהיה כתפו ומסייע לכל אחד פשוט שאין זה משום פרשת – חסד, רק הענין לסייע לכל אחד ואחד, היינו שבזה הינו “נושא בעול” עם כל אחד מישראל. והנה כן איתא בתענית י”א בזמן שהציבור שרויין בצער אל יאמר אדם אלך לביתו ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, והנה לכאורה אין כאן שום הנהגת איסור, ומה יהי’ לציבור מזה שלא ילך לביתו, אלא שזהו ממצוות ואיסורים שבלב, ויש לשום לב שמה שאמרו חז”ל אל יאמר אדם אלך לביתי, הפירוש אל יאמר בלבו, והאומר שלום עלי נפשי זהו מהעבירות שבלב.

והנה עוד נראה ללמוד בפרשה זו דהנה ברש”י איתא “נתן” עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, והיינו שאין זה מידי דממילא כי אכן יש כאן עשיה של נתן עיניו ולבו, כי יש לדעת כי בנוהג שבעולם שמדרך בני אדם שהנם “מתעלמים” מחובותיהם וכמי שאינם קיימים, וגם מתעלמים מצרת חבריהם ולא עוד אלא מטבע האדם שאינו רואה כלל את הקשיים והתלאות של חבירו, [ובאמת כן הוא הלשון “ומבשרך אל תתעלם” וכן “המעלים” עיניו מן הצדקה, לא תוכל “להתעלם”, וכ”ז בא ללמדנו שאע”פ שיש דברים שמהסכמת בני אדם שחייבים ונכון לעשות וכמו להיטיב עם שארי בשר ועוד, אולם מטבע בן אדם שהנו מתעלם] וע”ז הוא ענין “נתן עיניו ולבו” שזה הנהגה הפכית ממש מאותם שהנם מתעלמים, אלא אדרבא משה רבנו נתן כל מעייניו להבחין במעמקי הלב של אחיו בני ישראל ולראות בצערן של ישראל.

והנה יש להתבונן מאד בדברי רש”י בשמות, כי ידעתי את מכאוביו, שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני, וכ”ה גם ברש”י על הפסוק וידע אלוקים, נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, והיינו שנלמד בזה שזה מהנהגת הקב”ה כביכול וכד’ רש”י שמתי לב להתבונן לדעת מכאוביו נורא למתבונן, והרי בכ”ז יש חיוב והלכת בדרכיו.

והנה בחז”ל (ילקו”ש תהלים כ’) עמו אנכי בצרה, משל למה הדבר דומה, לאשה עוברה שהיה לה כעס עם אמה ועלתה אמה למעלה – וזה דוגמא לגלות השכינה – ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה, והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צווחת כנגדה. והיו שכנותיה אומרות לה וכו’ וכי את יולדת עמה, אמרה להם בתי יולדת בצער, אע”פ שהכעיסה לי איני יכולה לסבול צווחתה אלא הריני צווחת עמה שצרת בתי שלי היא, ונוראות הנהגת הקב”ה שאע”פ שמכעיסים לפניו, בכל זאת אומר, “צרת בתי שלי היא”, ונלמד מזה נוראות מה להרגיש ש”צרת חברנו צרתנו היא”.

והנה יש להוסיף עוד דהנה בד’ חז”ל הנ”ל איתא על משה שהנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת עמם מנהג אחים, ויש להדגיש, “נהגת מנהג אחים”, ומזה למדנו שחשוב לפני הקב”ה לנהוג מנהג אחים, והנה יעוי’ ברמב”ם ספ”א עבדים, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, והיינו שזה הנהגת הרב לעבד – עברי, והנה יש להבין שכל ההלכות והחיובים למעשה הוזכרו כבר לעיל  מינה ברמב”ם, והוסיף הרמב”ם עוד הלכה כללית, שינהג עמו כאח, והיינו שזה ההנהגה הראויה. והיחס הנכון. והנה יש להתעורר עוד שבברכה שמברכים את המשמר הנכנס אי’ (ברכות י”ב א’) מי ששכן שמו בבית הזה ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ורואים שמכל התפילות והברכות לא נבחרה אלא תפילה זו לאהבה ואחוה [ויש להוסיף שענין האהבה והאחוה שלום וריעות הוזכר בברכת – חתנים, והיינו שע”י ש”שכינה ביניהם” זוכים לקנינים אלו, וכנראה שזה הכוונה בברכה מי “ששכן שמו” בבית הזה – והכהנים הרי היו בביהמ”ק – שע”י השראת השכינה וזכו לאהבה ואחוה].

והנה בספר חסידים איתא על חסיד אחד שהי’ נוהג שאם מת אחד בעיר, היה חולץ נעליו בביתו ויושב על הקרקע ומיצר עליו, ואותו חסיד מת בתשעה באב, והיו כל הכלל חולצין נעליהם ויושבים על הקרקע (אין הלשון תחת ידי) ויש להתפלא וכי מה מעשה יש בזה שנהג מנהג אבילות בביתו והרי אין האבלים יודעים מזה מאומה, אכן “מנהג אחים” יש כאן, ואין נושא בעול כמותו, וע”כ שילמו לו מן השמים, שלעת מצוא התאבלו עמו כל ישראל. ונלמד מכ”ז מעלת נושא בעול.

והנה יש להוסיף בכחו של נושא בעול, דהנה ידועים ד’ הגמ’ בעירובין על רבי פרידא שלמד עם תלמיד ד’ מאות פעמים, ויומא חד הסיח התלמיד דעתו ולמד עמו עוד ד’ מאות פעם, ונתנו לו בשכרו שהוסיפו לו ד’ מאה שני, וגם שזכה הוא ודורו לחיי עולם הבא, ויש להבין איך הי’ בכחו לזכות את בני דורו בעוה”ב, והנה יש להקדים שמצינו שדוד המלך בתפילתו העלה את בנו אבשלום מגיהנום, וזה כח של “אב” ומצינו בר”מ שהעלה את אחר מכף הקלע לגיהנום ע’ חגיגה ט”ז וזה כח של “תלמיד”, והנה כל מעשה דרבי פרידא הרי אינו רק מעשה חסד, אלא שהיה כ”כ “נושא בעול” שלא יכול הי’ לראות בצערו של התלמיד שאינו יודע בדברי תורה, וה”נושא בעול” צרת חברו צרתו היא, טובת חבירו טובתו היא, לפיכך “בכחו” לזכות את בני דורו בעוה”ב.