דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (יז, ח)
בגמ’: שרפו ידיהם מן התורה. (סנהדרין דף ק”ו ע”א)

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה: הכוונה היא שהיו מספרים על ניסי ה’ ונפלאותיו, במקום לעסוק ביגיעה בסוגיות העמוקות דיבמות. כי מי שיכול ללמוד את התורה בעמל ויגיעה, אך בזמן הזה הוא מספר בניסים, אצלו זהו רפיון ידיים מן התורה.

פעם אחרת ביאר מרן זצוק”ל: מהו ‘שרפו ידיהם מן התורה’, הרי לא אמרו חז”ל שלא למדו תורה.

וביאר, ודאי שלמדו תורה, אלא שהיה זה ברפיון, ולכן היה כח לעמלק לבוא ולהלחם עם ישראל.

(בנין נחום, עמ’ תקסח)

דברי הימים

הרבנית הצדקנית מרת רבקה אזרחי ע”ה

אשת חבר למורנו הגאון הרב יצחק אזרחי שליט”א

בת מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

נכדת מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה

תח סמינר מרכז בית יעקב נבחרה להיות המחנכת הראשונה בו. בשנים האחרונות המשיכה במסירת השיעורים לתלמידותיה ובנות משפחתה בביתה. תלמידותיה הרבות ראו בה דמות מופת ונקשרו בה בעבותות של אהבה.

במשך עשרות שנים עמדה לימין בעלה שליט”א. במסירות עצומה נטלה עליה את כל עול הבית ע”מ שבעלה שליט”א יוכל להתמסר להרבצת תורה ולהעמדת התלמידים.תלמידי הישיבה בכלל, ותלמידי בעלה שליט”א בפרט, היו בעיניה כבני משפחתה ממש ונשאה על ליבה כל אחד מהם.

במאור פנים ובמסירות אין קץ פתחה את ביתה לרווחה בפני תלמידי הישיבה, ובפני עניים וגלמודים, אשר היו סמוכים תדיר על שולחנה.

בתקופה האחרונה חלתה, אך על אף שכוחותיה נחלשו מאוד, נפשה הרוממה המשיכה להאיר במאור פניה לכל הסובבים אותה. בשב”ק פרשת בא השיבה נשמתה ליוצרה למגינת לב משפחתה וכל מכריה. על אף השעה המאוחרת, השתתפו רבים מלמידי הישיבה וממוקיריה הרבים בהלווייתה שיצאה ברחבת הישיבה.

תמליץ טוב על בעלה מורנו שליט”א, על הישיבה הקד’ ועל כל בית ישראל שיבולע המוות לנצח. תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

בדיני קריאת התורה

וילכו שלשת ימים בלא מים, ויבא עמלק, וע’ ב”ק פ”ב שפירוש בלי תורה, ומה”ט תיקן משה קריאה”ת בשני וחמישי ושבת.

והנה אין קריאת התורה בלי מנין. וע’ חיי”א ל”א י”א דמסתפק אי די ביחיד או צריך כל הציבור חייבים, ומובא בב”ה קמ”ג ד”ה בפחות. וע”ש בב”ה בשם חכם א’ (וע’ דרכי החיים מר’ מיכל יהודה ח”א עמ’ קנ”ח שהוא הגאון ר’ משה לנדינסקי זצ”ל) שהעיר מהר”ן מגילה (ברי”ף ג’ ע”א) בשם הרמב”ן “דכל אותם דקא חשיב התם חובת ציבור הם ואין עושין אותם אא”כ בעשרה או רובם מחויבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו”, אלמא דבעי ציבור אלא מסתפק אי צריך כל או רוב.

וידוע מעשה שהגר”ח אמר בלודז’ שהחיי”א מסתפק בזה אי די ביחיד החייב בדבר או דצריך מנין החייבים, ואחד אמר (וי”א שהיה המחותן) להגר”ח דמפורש בר”ן הנ”ל, והגר”ח אמר דכוונת הרמב”ן דבמשנה איירי בעשרה מחויבים, והר”ן הוסיף מדנפשיה דלענין קדיש וברכו די אם רובם מחויבים.

אבל הרבה פירשו בר”ן נגד הגר”ח וחיי”א.

והסברא לכא’ דנחלקו אי קריאה”ת חובת יחיד אלא דבעי עשרה משום דבר שבקדושה, כדעת החיי”א, או דילמא קריאה”ת חובת ציבור, ובעי מנין של חייבים, או רובו ככולו, כדברי הר”ן. וע’ כזה ברכ”ש יבמות כ”א בשם הגר”ח עצמו.

ונראה דנחלקו במה שאמרו וילכו שלשת ימים בלא תורה, אי היה טענה על כל יחיד, או רק ציבור שלא קראו בתורה שלשת ימים הוא החטא, והוא התקנה.

וע’ רמב”ם פי”ג מתפלה ה”ו דשמונה פסוקים בסוף התורה א”צ מנין, וע’ ר’ שמואל ב”ב ט”ו דצ”ע מ”ש מכל התורה דהוי דבר שבקדושה. ונראה דהרמב”ם ס”ל כר”ן דחובת ציבור אינו משום דבר שבקדושה אלא כי הוא חובת ציבור, וס”ל דפסוקים אלו שאני והם חובת יחיד.

וע’ רמב”ם פי”ב מתפלה ה”א שתיקן משה כדי שלא ישהו ג’ ימים בלי שמיעת תורה, וכבר דנו אמאי הוסיף “שמיעת”. ואולי א”ש כמ”ש כאן שהוא חובת ציבור).

וע’ מג”א ריש קל”ה דלפי הרי”ף והרמב”ם כבר מתקנת משה תיקן בשבת ז’ קרואים (אלא דשני וחמישי לא תיקן ג’ עליות עד שתיקן עזרא). והנה אם התקנה הוא חובת ציבור מובן שתיקן מספר קרואים אבל אם התקנה הוא חובת יחיד אלא שצריך לחפש מנין משום דבר שבקדושה, אמאי יתקן מעיקרא דין מנין קרואים. ונמצא הרמב”ם לשיטתו.

גדר מידת הבטחון וחובת ההשתדלות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה’, מלא העמר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים” (שמות טז, לב).

“‘לדורותיכם’, בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ‘אתם ראו דבר ה’ (ירמיהו ב, לא), ‘שמעו’ לא נאמר אלא ‘ראו’, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו” (רש”י שם).

הכתוב אומר (ירמיהו יז, ה- ח): “כה אמר ה’, ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה’ יסור לבו. והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו. והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו, ולא יראה כי יבא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי”. למדנו מכאן, שמידת הביטחון משפיעה על כל חיי העולם הזה וטובותיו, הבוטח בהקב”ה בבטחון שלם מובטח לו שיקבל את כל טובות העולם הזה, ואף בזמנים קשים אינו צריך לדאוג כלל. לעומתו, מי שאינו בוטח בהקב”ה, נאמר עליו “ארור הגבר”, וגם בזמנים טובים לא יזכה להנות מן הטוב. כמה חשוב לאדם לקנות את מידת הבטחון, בידעו, שכל חיי האדם בעולם הזה יכולים להשתנות לטובה כפי מידת ביטחונו בהקב”ה.

ואכן, התורה מורה לנו בכמה מקומות את חשיבותו של עניין זה, וכפי שיתבאר.

פרשת המן- הוראת מידת הבטחון בהקב”ה

עם ישראל היו במדבר הגדול ארבעים שנה, בכל השנים הללו מזונם היה מצוי בידם, איש איש לפי מספר נפשות ביתו, ללא עמל וללא יגיעה, מלבד הטירחה הקטנה של נטילת המן מסביבות המחנה. בכל השנים האלו, לא אירע ולו פעם אחת שירד מהשמים מן יותר מהנצרך לכלכלת אותו היום, מלבד בעש”ק לכבוד שבת. מי שניסה לשמור את המן ליום המחרת, גילה שהמן התליע ולא נותר בידו כלום. מציאות חיים זו היוותה לכלל ישראל ניסיון גדול מאוד. הם אמנם קיבלו כל שהיו צריכים, אך היו חייבים להשליך את יהבם על הקב”ה באופן מוחלט.

כך נאמר (שמות טז, ד): “ויאמר ה’ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”. ופירש האבן עזרא (שם): “למען אנסנו, שיצטרך אלי בכל יום”, וכן כתב הרמב”ן (שם): “כי ניסיון הוא להם, שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר, רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם”. הרמב”ן מוכיח ממה שאמר משה לישראל בסוף אותם ארבעים שנה (דברים ח, ב- ג): “וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”, – שכל מטרת ירידת המן היתה כדי לבחון את מידת בטחונם בה’. ואכן, ראו ישראל בדרכי ירידת המן שהקב”ה ממציא לבוטחים בו את כל צרכיהם ללא טורח ועמל, ונתנו אל ליבם לדעת כי הם תלויים ועומדים בחסדי ה’ בכל צורכיהם. על זה שיבח הקב”ה את כלל ישראל: “כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב, ב).

מצות השמיטה מקנה את מידת הבטחון

משנכנסו ישראל לארץ ישראל, ניתנה להם פרשת שמיטה כדי לקנות את מידת הבטחון בהקב”ה. כמו שנאמר (ויקרא כה, כ- כא): “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים”. כמה גדול הניסיון העומד לפני האדם במצות השמיטה. מוטל עליו להפסיק את עבודת השדה לשנה תמימה ולהפקיר את כל פירותיה. הרי זה ניסיון קשה עבור אדם שטרח ועמל בשדה שש שנים תמימות, ורק על ידי מידת הביטחון יכול אדם לעמוד בו.

הבוטח בקב”ה בביטחון שלם יודע שכל עבודתו בשדה אינה אלא בגדר קיום הגזירה להשתדל לפרנסתו, שנגזרה עליו לאחר חטא אדם הראשון. כיון שנצטווה לשבות מעבודתו בשנת השמיטה, הרי הוא עושה זאת בלב שלם ומתוך אמונה שלא יארע לו נזק כלשהו מקיום המצוה, והקב”ה ימציא לו את פרנסתו ממקום אחר.

מאחר שמצוה זו היא נסיון עצום לאדם, דרשו חז”ל (תנחומא ויקרא, א) את הכתוב (תהלים קג, כ): “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו” על שומרי שביעית, “רבי יצחק נפחא אומר אלו שומרי שביעית, ולמה נקרא שמם ‘גבורי כח’, רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסייגים מפורצים ורואה פירותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר, ושנו רבותינו ‘איזהו גבור הכובש את יצרו'”.

העמל בענייני העולם הזה – “בזעת אפך תאכל לחם”

כלל זה, שהבוטח בה’ יצליח בכל מעשיו, הינו פשוט ומוכרח, כפי שביאר מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘פרשת המן – בטחון’). מלכתחילה, לא היה אדם צריך לטרוח כלל, ובוודאי שלא לעמול ולהתייגע על מנת להשיג את צרכיו. רק לאחר שחטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת, נגזרה עליו גזירת “בזעת אפיך תאכל לחם” (בראשית ג, יט), והוצרך לעמול ולהתייגע, וכמו שדרשו חז”ל (ב”ר כ, י) על הפסוק (בראשית ג, יח): “וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה” – “רבי יהודה אמר, אילו זכית היתה מעלה לך מכל אילני גן עדן, עכשיו שלא זכית ‘וקוץ ודרדר תצמיח לך’. אמר רבי נחמיה, אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהם כל מעדנים שבעולם, עכשיו שלא זכית ‘ואכלת את עשב השדה'”.

והנה, עובר במעי אמו עדיין אינו בכלל גזירה זו, ולכן נשתמרה בו מעלת האדם כפי שהייתה קודם החטא. כך אמרו חז”ל (נדה ל, ב): “דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו וכו’, אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי וכו’, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו’, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים וכו’, ומלמדין אותו כל התורה כולה”. לולי חטא אדם הראשון, היו כל בני האדם משיגים את מבוקשם ללא עמל ויגיעה כמו עובר במעי אמו, כפי שהיה לאדם הראשון עצמו קודם שחטא. אלא שגרם החטא, ונגזרה עליו הגזירה “בזעת אפיך תאכל לחם”, שעליו לעמול ולהתייגע.

על ידי העמל מכיר אדם בטובתו של מקום

אמנם אם נתבונן נראה, שגם בגזירה זו טמונה תועלת רבה לאדם. שכן אדם המקבל את צרכיו ללא טרחה וללא עמל אינו יודע להעריך זאת, ולהוקיר את מעשה הנותן, אולם זה שטרח ועמל על מזונותיו יודע להעריך זאת ולהוקיר את הנותן. כאשר ילד מקבל מהוריו את כל מבוקשו ללא עמל וללא יגיעה, אין הוא מוקיר את מעשיהם, כאילו מובן מאליו שיקבל מהם את כל שרוצה. רק לאחר שגדל, ועליו לטרוח בעצמו כדי להשיג את צרכיו, נותן הוא אל ליבו להכיר טובה להוריו על כל אשר עשו למענו. אילו בני האדם מקבלים את כל צרכיהם בעולם הזה ללא כל טרחה ועמל, היו סבורים שכך הוא טבע הבריאה, ולא היו יודעים להכיר טובה למי שהאכילם. אך לאחר שבני האדם צריכים ליגע רבות על השגת צורכיהם, הם יודעים להוקיר את כל הטוב שישנו בעולם הזה, ולהכיר טובה להקב”ה על שברא את כל דברים אלו כדי ליהנות בהם בני אדם.

אמנם, הבוטח בהקב”ה בשלימות, יודע ומכיר בזה שכל טובות העולם הזה אינן אלא מאת הקב”ה שעשאן כדי ליהנות בהן בני אדם. וכיון שכל מטרת העמל והיגיעה היא להביא את האדם להכרה זו, ממילא אדם שהגיע כבר להכרה זו, ראוי לקבל את טובות העולם הזה ללא שיעמול ויתייגע בהן.

אדם הבוטח בהקב”ה בשלימות יהנה מטובות העולם הזה ללא עמל ויגיעה

הוסיף מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, כי מעתה נבין שאף לאחר שנגזרה הגזירה שעל האדם לעמול על פרנסתו, מכל מקום חדשה התורה שאדם הבוטח בהקב”ה באמת ובתמים, יימצאו לו כל צרכיו ללא כל עמל ויגיעה. וכפי שלמדנו יסוד זה מפרשת המן ומפרשת שמיטה. כמו דור המדבר, ששמו את כל מבטחם בהקב”ה וקיבלו את כל צרכיהם על ידי המן, בלי כל עמל ויגיעה. כמו גיבור הכוח שומר השמיטה שבוטח בהקב”ה בטחון שלם, המובטח על ידי הקב”ה (ויקרא כה, כא): “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” – שפע של ברכה ללא עמל. כך גם יהא חלקו וגורלו של כל הבוטח בהקב”ה, כל צרכיו יבואו לו ללא שיצטרך לדאוג להם כלל.

הוא מה שמצינו באיוב, שביקש (איוב כט, ב): “מי יתנני כירחי קדם”, ואמרו חז”ל (נדה ל, ב): “אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שהעובר במעי אמו, שנאמר ‘מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני’ ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה”, והנה בקשתו של איוב נראית תמוהה, וכי יכול הוא לחזור להיות כעובר במעי אמו. על כרחינו נפרש, שבקשת איוב הייתה לחזור לחיות בדרגה רוחנית גבוהה של הנהגת מידת הביטחון, כפי שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כפי שנתבאר, שבהנהגה זו מקבל האדם את צרכיו אף ללא עמל ויגיעה, והיא עצמה ההנהגה הנוהגת בעובר במעי אמו.

זו היא הברכה שמברכים את החתן והכלה: “שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. היינו, שיזכו לחיות את חייהם בדרגה כה גבוהה של בטחון שלם בהקב”ה, כאדם הראשון קודם החטא, וממילא ימציא להם הקב”ה את כל צרכיהם ללא עמל וטירחה.

כוחה של תפילה מתוך בטחון בהקב”ה

אם נתבונן היטב במעשה של איוב, נראה את כוחה הגדול של תפילת האדם הבוטח בהקב”ה.

בשעה שאיוב התפלל תפילה זו, היה במצב קשה עד מאד. איוב היה איש “תם וישר ירא אלוקים וסר מרע” (איוב א, א), שזכה ליהנות מכל טובות העולם הזה. היו לו שבעה בנים ושלוש בנות, שבעת אלפים צאן ושלושת אלפים גמלים, חמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות, עד שנאמר עליו (שם א, ג): “ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם”. והנה, על ידי קטרוג השטן, מתו כל בניו ובנותיו ביום אחד, כל נכסיו וקנייניו ירדו לטמיון והוא עצמו הוכה בשחין רע מכף רגל ועד קודקוד. אין לתאר ואין לשער את הקושי והייסורים שעברו עליו בזמן קצר. והנה יושב איוב, בשפל מצבו הנורא, ומתפלל אל הקב”ה שישיבהו למעלת אדם הראשון קודם החטא – לדרגה הגבוהה ביותר.

והוא תמוה, איוב שרוי במצב כה נורא, ואינו מסתפק בבקשה שיוקל מעליו עול הצרות הנוראות, ואפילו אינו מבקש לחזור למצבו הקודם, תפילתו היא להעפיל למדרגה גבוהה כזו, כאדם הראשון קודם החטא בגן עדן. מכאן נלמד את הכח העצום שיש לתפילת האדם הבוטח בקב”ה. על ידי תפילה מתוך בטחון מוחלט בהקב”ה, שמידו הכל ואין מעצור לפניו, יכול אדם להפוך את כל מציאותו מן הקצה אל הקצה, ולהעפיל מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ואכן, נענה הקב”ה לתפילתו של איוב, ונתן לו פי שנים מכל הטובות שהיו לו קודם לכן, וכפי שמבואר בסוף ספר איוב (מב, יב- טז).

“מעבירין ממנו עול דרך ארץ”

ונראה לומר, שעל פי זה מתבארים דברי המשנה באבות (פ”ג, מ”ה): “כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”, בהבנה מחודשת. “עול דרך ארץ”, הוא הטרחה שצריך האדם לטרוח לפרנסתו, מחמת גזירת “בזיעת אפך”. אדם המקבל עליו עול תורה ואינו עמל לפרנסתו מתוך בטחון שלם בהקב”ה שימציא לו את פרנסתו, הקב”ה מעביר ממנו עול דרך ארץ, וממציא לו את כל מבוקשו כפי שהיה לאדם הראשון לפני החטא. כפי שהובא לעיל, שכאשר שאלו בני דורו של ירמיהו: “נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס”, הראה להם ירמיהו את צנצנת המן, ואמר להם: “הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו”. כלומר, אם תעסקו בתורה ותבטחו בהקב”ה בטחון שלם כפי שהיה בדור המדבר, הקב”ה ימציא לכם את פרנסתכם ללא עמל וללא יגיעה, ותוכלו לשבת ולעסוק בתורה.