דברי רבותינו

הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם לֹֽא (טז,ד)
רש”י: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

צ”ב: בפרשתנו מבואר שהנסיון הוא “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא” – לראות האם ישמעו בקול הי”ת, ואילו בפרשת עקב (דברים ח,טז) נאמר “המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך” – מטרת הנסיון לקבל שכר? ועוד צ”ב: אם תכלית הנסיון הוא “להטיבך באחריתך” היה צריך לומר “הילך בתורתי” וכן “התשמור מצוותיו” ולמה נאמר “אם לא”?

כתב הרמב”ן (שער הגמול): הקב”ה מטריח על יראיו בקצת נסיון וכו’ כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו, והלא גלוי וידוע לפניו ית’ אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אע”פ כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה”. למדנו שהנסיון הוא כדי להרבות שכר לאדם על מעשיו הטובים ולא רק על אמונתו הטובה.

אך עדיין צ”ב  למה נאמר “אם לא”.

כתב רבינו בחיי: “עיקר הנסיון שהקב”ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים וכו’, ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה”ז ובעוה”ב, הכל לפי המעשים” וכו’.

לפי”ז מובן מה שאה”כ “אם לא”, שהנסיון בא לפרסם את השכר כאשר עומדים בו ואת העונש כאשר נכשלים בו. וזה מה שמלמדים שני הפס’: “להטיבך באחריתך” – כדי להרבות שכר על המעשה בפועל, ו”הילך בתורתי אם לא” – כדי לפרסם את השכר והעונש.

מרן רה”י הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל
ט’ בשבט תשע”ו
מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל בלט מאוד בדרך לימודו הייחודית, בעמל שהשקיע כדי ללבן כל סוגיא דק על דק בסברא ישרה ובהיקף עצום עם כל השלכותיה בכל מבואות הש”ס ופירושי הראשונים. תלמידי חכמים רבים מזכירים עד היום את התפעלותם בפגישתם הראשונה עם מרן זצ”ל מדרך לימודו ומחידושיו שבנויים אריח על גבי לבנה מבלי להשאיר אף נקודה שלא מוצאת את מקומה הנכון בבניין הסוגיא כולה.

ממכתב שכתב לאחד ממקורביו ניתן ללמוד על דרכו בעמל התורה ויגיעתה, וז”ל: “ויותר מכך, העמל והיגיעה באיכות לא לוותר על שום נקודה לברר עד הסוף, ויודע אני כי כל תוספת ביגיעה באותה נקודה, מצד אחד כרוכה היא בקשיים גדולים ומצד אחר שכרה הרבה מאד בבחינת לפום צערא אגרא, שעל ידי כן זוכים יותר ויותר להבין ולהשכיל את עמקי הדברים. ואכן מלבד העצלות הטבעית שאצל כל אדם המפריעה לו הרי יצרו של אדם אינו נותן לו לעסוק בכך ומפתהו להסתפק במה שהשיג עד עתה וללכת הלאה, משום שיסוד זה ידוע לו שהעסק בעמקות התורה היא שמגדלת את האדם ומרוממתו והיא התריס בפני כל הרוחות שמבחוץ, ועל כן עומד הוא כחומה לפני האדם למנוע ממנו את ההתעסקות בעומק הדברים, וצריך כח רצון גדול וסיעתא דשמיא להתגבר עליו”.

מרן רה”י זצוק”ל סיפר כי בצעירותו למד כמה שנים עם אביו, מרן רה”י שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל. סדר לימודם היה לימוד רצוף במשך שעות ארוכות בעיון ועומק הסוגיות שבסדר נשים ונזיקין, כאשר אביו מכוון את הלימוד בכל סוגיא ופורס בפניו את ידיעותיו הנשגבות והרחבות בכל העניינים הנוגעים לאותה סוגיא. לאחר שסיימו את לימודם היה מרן זצ”ל יושב עוד שעות רבות ע”מ לכתוב את הדברים ולסדרם.

מרן זצוק”ל ראה חשיבות עליונה בכתיבת סיכומים וחידושי תורה והשקיע רבות בסידור כתביו עוד בהיותו צערי לימים. לדבריו, העלאת הדברים על הכתב, מלבד שמשאירה את הדברים לימים ארוכים, מסייעת רבות לליבון הסוגיא ולסידור העניינים באופן היותר ראוי.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בשלח

הידור מצוה שאין נראה לעין

כתיב זה קלי ואנוהו, ובגמ’ יליף מכאן לעשות מצוה נאה והוא הידור מצוה.

וע’ מנחות ל”ב ע”ב בהא דקתני בברייתא כיוצא בו ס”ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומקשה הגמרא הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט, וכפשוטו קושיית הגמרא על ס”ת ותפילין דשניהם אין בהם שרטוט, והביאו תוס’ מפירש”י במגילה דס”ת בעי שרטוט ומקשה תוס’ א”כ מה מקשה הגמרא. ותי’ תוס’ וז”ל ואמר ר”ת דס”ת בעי שרטוט משום זה קלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי עכ”ל. ולא העירו תוס’ ממזוזה דבעי שרטוט, וכפשוטו סברי דשאני מזוזה דהלכה למשה מסיני הוא כמפורש שם בגמרא.

ובעיקר יסוד התוס’ דבפנים א”צ נוי כיון שאינו נראה ומה”ט לא בעי שרטוט, ע’ מרדכי בסוף הלכות קטנות שחולק על התוס’ וז”ל כתב רבינו יהודה וכו’ בתיקון נאה משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין וכ”ש מבפנים שהרי בהמ”ק מפנימה זהב טהור לכך יכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר עכ”ל. ומובא ברמ”א סי’ ל”ב ס”ד. ולדבריו צ”ל דהא דאין מצוה בשרטוט בס”ת היינו טעמא משום דבאמת אין בזה יופי כלל ולכן אינו בכלל הידור, ורק היכא דנאמרה הלממ”ס כגון במזוזה חייב בשרטוט.

והנה התוס’ כתבו דאין מצות הידור במה שאינו נראה כגון שרטוט של תפלין. אבל המרדכי סבר דגם מה שאינו נראה שייך בו הידור, ואדרבה כתב דזה הידור טפי.

והנראה מוכרח דלפי המרדכי דין הידור מצוה אינו דין יפוי אלא דין כבוד שצריך לכבד את המצוה, ולכן כל שהוא קדוש יותר שייך בו יותר כבוד. אבל לפי תוס’ הוא דין יופי.

ובאמת נחלקו הטור ורמב”ם במילה בחול דהרמב”ם סבר דגם בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אבל הטור סבר דבחול חוזר אלא שאינו דוחה שבת. וע’ שאג”א סי’ נ’ ובית הלוי ח”ב מ”ז בביאור הגמרא בשבת קל”ג ע”ב לפי הרמב”ם

וע”ש בשאג”א ובית הלוי שכתבו דנחלקו הרמב”ם וטור אי שייך הידור מצוה אחר שכבר עשה מעשה המצוה. וע”ע בגרי”ז שביאר בזה מחלוקת הרמב”ם ורמ”א לענין נר חנוכה במהדרין דלהרמב”ם אחד מדליק לכל בני הבית אבל להרמ”א כל אחד מדליק לעצמו, שהרמב”ם לשיטתו בהל’ מילה והרמ”א לשיטתו שפסק בסי’ רס”ד ס”ה כדעת הטור.

ולכא’ היסוד שכתב הגרי”ז דאחר שגמר המעשה לא שייך הידור, כ”ז א”ש אם נימא שחיוב הידור הוא רק מה שנראה לעין, הרי צריך שיהא נראה בשעת מעשה המצוה, אבל להרמ”א לשיטתו דדין הידור הוא מעשה כבוד, ולא שייך למה שנראה, שפיר ס”ל דגם אחר גמר המעשה מ”מ שייך הידור.

תכלית השלמות בארץ ישראל

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) אמרו חז”ל אין השכינה נגלית בחו”ל, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה’, וכי מלפני ה’ הוא בורח, והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וגו’ (תהלים קל”ט), אלא אמר יונה אלך בחו”ל מקום שאין השכינה שורה ונגלית, שהגויים קרובים לתשובה הם שלא לחייב את ישראל, משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר אלך לבית הקברות משום שאין רבי יכול לבוא לשם וכו’ (מכילתא פ’ בא) הנה למדו חז”ל מכאן שאין הנבואה שורה בחו”ל (מלבד מקרים מיוחדים). ויש לדון, דהרי נינוה בחו”ל היתה, וא”כ למה לו לברוח תרשישה, כיון שייצא מן הארץ ללכת לנינוה כבר לא תשרה עליו שכינה. [ואפשר שאם הוא יוצא לצורך נבואתו שורה השכינה עליו אף בחו”ל, וכמו שמצינו מקרים מיוחדים שהיתה נבואה בחו”ל].

והנה מהמשל של כהן בביה”ק שאין רבו יכול להכנס לשם, נראה בטעם הדבר שאין הנבואה שורה בחו”ל, שהוא מצד מקום השראת השכינה, שכשם שמצינו השפעת השכינה במשכן, ומשה רבינו קיבל נבואתו באוה”מ דוקא, כך היתה השראת השכינה בכל אר”י דוקא, וחו”ל אינה מקום להשראת הנבואה.

ב) והנה יש להתבונן מה הרויח יונה בבורחו מן הארץ, והרי אף שאין השכינה נגלית בחו”ל הנה כבר נגלתה לו הנבואה באר”י, וכבר יודע הוא ממנה וחייב למוסרה, ומה הועילה לו יציאתו לחו”ל.

ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל שביאר, שהרי חששו של יונה היה מפני ה”כובש נבואתו”, ואין דין כובש נבואתו אלא במי שהוא נביא, אבל ביוצא לחו”ל כבר אין הוא נביא, ואינו בכלל כובש נבואתו. והביא ראיה לדבר ממה שנאמר בעליית אליהו בסערה השמימה, “ויהי בהעלות ה’ את אליהו בסערה השמים וכו’ ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע ויאמרו אליו, הידעת כי היום ה’ לוקח את אדוניך מעל ראשך וגו’ והנה רכב אש וסוסי אש וגו’ ויעל אליהו בסערה השמים וגו’ ויראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד וכו’ ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך חמישים אנשים בני חיל, ילכו נא ויבקשו את אדוניך, פן נשאו רוח ה’ וישליכהו באחד ההרים או באחת הגיאיות (מלכים ב’ ב’). וכתב שם רש”י וז”ל אפשר, אמרו לו, הידעת כי היום ה’ לוקח את אדוניך, ועכשיו נעלם מהם היכן הוא, מלמד שמיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוה”ק מן הנביאים.

והדברים מפליאים, אמנם מהיום והלאה נסתלקה מהם רוה”ק וכבר לא ינבאו עוד, אבל כבר ידעו מאמש וכבר נאמר להם כי ה’ לוקח את אליהו, ואיך נשכח מהם הדבר לאחר שנסתלקה מהם רוה”ק, והיה זה כבר למחרת.

אלא כך הן הדברים, אין ידיעה ע”י נבואה כשאר ידיעות שכיון שידען האדם הרי הוא יודעם. אלא הנבואה היא מצב של האדם, שהוא מקורב להקב”ה ומדובק בו, וע”י כן משיג הוא את ההשגות הנבואיות. וכיון שנסתלק אליהו וירדו ממעלתן ואבדו מדרגת נביאים שהיתה להם, לא הועילה להם הידיעה הקודמת כלום, ומיד התחילו להסתפק בה שמא בכל זאת נשאו רוח אלוקים באחד ההרים. ורק כל זמן שהיו בדרגת נבואה אזי הייתה ידיעתם ברורה להם, וכך היו הדברים אצל יונה, שכיון דיצא לחו”ל ירד מדרגת נבואה, ודין הכובש נבואתו על מי שהוא נביא נאמר, ע”כ דברי אאמו”ר זצ”ל.

אך יש לעי’, דאכן בחו”ל אינה מקום השראת השכינה, ואינו מקבל נבואה שם, מ”מ למה יציאתו לחו”ל מסלקת שם נביא ממנו, ולמה הוא מאבד את הנבואה שכבר התנבא אותה, וכמו שמרע”ה לא חדל מלהיות נביא כשיצא מאוה”מ.

ג) ונראה לבאר הטעם שהנביא שפסק להיות נביא וירד ממעלתו, לא מועילה לו הידיעה הקודמת כלום, והוא שהרי הנביא מקבל נבואתו בחזיון ובחידות ובמשלים, וכתב הרמב”ם פ”ז יסוה”ת ה”ג, הדברים שמודיעים לנביא בנבואה דרך משל מודיעים לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשלם במראה הנבואה, ויידע מה הוא. דהיינו שעם ראותו מראה הנבואה נחקק בלבבו גם התבונה להבין את משמעותה. ועי’ דרך ה’ ח”ג פ”ג, שאין הנביא מסתפק על נבואתו שמא חלום של דמיון היא, “שיגיע האדם ויתקשר בבורא ית”ש, ויתדבק בו דבקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות, וישיג מה שהוא מתדבק בו וכו’, ויהיה הדבר ברור ומורגש אצלו בלא ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיועי”ש.

ואפשר שכ”ז בזמן שהוא נביא ושורה עליו רוה”ק, אך ברגע שפסק מלהיות נביא, איבד את הבהירות שהיתה לו מקודם, והוא מתחיל להסתפק במשמעות הדברים שראה אם אמנם דבר נבואה היו, ומה בדיוק משמעותם, וזה שמצינו בבני הנביאים בזמן ששרתה עליהם רוה”ק ידעו בבירור כי היום ה’ לוקח את אדוניך, ומיד שנסתלק מהם התחילו להסתפק אולי טעו ורק רוח ה’ נשאו אל אחד ההרים.

וכך היו הדברים אצל יונה ביוצאו מן הארץ, כיון שאיבד דרגת הנבואה ע”י כן, איבד את הבנתו במה שנאמר לו לפני כן והתחיל להסתפק במשמעות הדברים, וכבר אין לו דברי נבואה שיוכל להשמיעו, ואינו בכלל כובש נבואתו כל עיקר.

ד) אך נראים הדברים שמלבד טעם זה שאין השראת השכינה בחו”ל, יש טעם נוסף והוא מצד הנביא עצמו, שאין אדם מגיע לשלימות שראוי שתשרה עליו נבואה אלא באר”י.

ויאמר ה’ אל אברם, לך לך מארצך וגו’ ואעשך לגוי גדול וגו’ (בראשית יב א-ב) ופירש”י ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים, ע”כ. ו”אעשך לגוי גדול” היא בשורת הקמת כלל ישראל, שהיא תכלית הבריאה, ואין בכח אברהם לזכות לכך, אלא כשיצא מארצו ויגיע לאר”י, אבל אם היה נשאר בארצו לא היה זוכה לכך, ויש להתבונן בטעם הדבר, על שום מה צריך דוקא לבוא לאר”י להעשות לגוי גדול.

הנה מבואר בר”מ פ”ז יסוהד”ת ובשמונה פרקים פ”ז שאין האדם מתנבא אלא כשהוא שלם במעלות השכליות כולן וברוב מעלות המדות, והוא מתקדש ופורש מדברי העם ההולכים במחשכי הזמן וכו’ וכו’, ומצאתי הדברים מפורשים בס’ הכוזרי (מאמר ב’ סי’ י”ד) וז”ל וכן אתה רואה כי בחיר אנשי הסגולה, אברהם, אחרי עלותו במדרגות שלימותו והיעשותו ראוי להידבק בענין האלוקי, (היא הנבואה בל’ הריה”ל), הועבר מארצו אל המקום ההוא אשר בו בלבד יגיע לתכלית השלימות וכו’, הנה הדברים מפורשים כי תכלית ביאתו של א”א לאר”י היתה כדי שיגיע לתכלית השלימות לדרגה כזו שאי אפשר היה לו להגיע בחו”ל, (וכמו שהאריך בכוזרי שם לבאר מעלת אר”י אשר היא משפיעה על יושביה יעו”ש).

וכן מבואר עוד בהמשך דבריו, וז”ל הלא כה יעשה עובד האדמה במוצאו בתוך אדמה צחיחה שורש של אילן שפריו טוב, מעבירו הוא אל אדמה נעבדת, שלפי טבעה עתיד זה להצליח בה, ושם יגדלהו עד היותו לעץ מעצי הגן וכו’, וכן היה דבר הנבואה גם בזרעו של אברהם באר”י, כל ימי היותם באר”י רבו נושאי הנבואה עכ”ל, הנה משלו מוכיח ג”כ כאמור, כשהיה אברהם אבינו בחו”ל לא הגיע אלא לדרגה של “שורש של אילן שפריו טוב”, היינו שיש בו את השלימות בכח, אך להוציאו מכח אל הפועל צריך שיובא אל אדמה נעבדת, שם הוא מתפתח להיות אילן גדול רב פארות, [אמנם ברור כי כשאין “שורש של אילן שפריו טוב” לא תועיל לו האדמה הנעבדת כלום, אך השורש הטוב בחו”ל מתפתח ומגיע לשלימותו באר”י, עי’ בכוזרי שם שצריך שלש תנאים לענבים משובחים, הקרקע, האילן והעבודה].

אלא מהלך הדברים כאמור, ואנו רואים כאן עוד גדולה מכך, לא רק שאין האדם יכול להגיע לתכלית שלימותו בחו”ל אלא שגם היה בארץ, והגיע אל שלימות הראויה לרוה”ק ונבואה אם ייצא מן הארץ מיד יפול מדרגתו ותסתלק ממנו רוה”ק.

ואפשר שכ”ז ביוצא מן הארץ בקביעות, שאז יורד הוא ממדרגות, משא”כ אם הוא יוצא לפי שעה, ולכן גם כשיונה היה יוצא לתרשיש עדיין היה בדרגת נביא, אף שאין השכינה שרויה שם, [בדומה למשה רבנו כשהיה יוצא מאוה”מ], ורק אם הוא בורח תרשישה בקביעות היה מפסיק מלהיות נביא.  ואם גם כשיוצא לפי שעה מאבדים מעלת אר”י יתכן שמשום כך החמירו חז”ל באיסור יציאה מאר”י לחו”ל (ואפי’ באופן ארעי) אם לא למטרות מסוימות שהתירו, ומשום שע”י יציאתו מן הארץ הוא עשוי ליפול ממדרגותיו].