דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
בזעת אפיך תאכל לחם (ג,יט)
ביאר מרן רה”י הגאון רבי אריה פינקל זצוק”ל: תורה נקנית ב”מיעוט סחורה”. היינו לסחור רק כמה שצריך. זו ההשתדלות של ״בזעת אפיך תאכל לחם״, וכך אדם יזכור את ה׳, שכן ע״י שממעט הוא בהשתדלות נזכר בהקב״ה ובוטח בו, והוא האדם המאושר כמש״כ (תהלים קמו,ה) ״אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו״. הקב״ה הוא העוזר לנו הוא שברנו הוא בטחונינו, והוא תקותינו, ולא שום דבר אחר.
רק אדם שחי כך יכול לקנות תורה, וכמו שהגר״א זיע״א אומר שתכלית כל התורה היא כדי להגיע לביטחון בה’, אבל ודאי שצריך את הבטחון בתורה לדעת שהתורה עצמה נותנת את הכל – בתנאי שיתקיים מש״כ ״אם שמוע תשמע״ (דברים יא,יג).
ונשאל רבינו זצ”ל: אדם הבוטח בה׳ לכאו׳ לא צריך לעסוק בפרנסה?
והשיב: כתוב ״בזעת אפיך תאכל לחם״, לכן צריך לעסוק בפרנסה ולהביא לביתו לחם כדי שיוכל לחיות, כך הקב״ה מנהיג את העולם כמש״כ ״יצא ארם לפועלו ולעבודתו עדי ערב״ (תהלים קד,כג). אלא שכבר כתב הרמב״ם (סוף שמיטה ויובל) שכל מי שנשאו ליבו להיות כשבט לוי ופרק מעליו עול חשבונות הרבים, עיי״ש, ואם יש לו את האפשרות, הקב״ה יזמן לו כל מה שצריך כמו שבט לוי, שכלל ישראל תמכו ונתנו להם את המעשרות. אבל לא כל אדם זוכה לומר ״שבתי בבית ה’״ ולהתעסק רק בתורה, כמו שמצינו שהיה בכלל ישראל י״ב שבטים, יששכר ישב ולמד תורה וזבולון התעסק בפרנסה, ושבט לוי עסקו בתורה, כ״א לפי תפקידו בעולם.
ואף אם מתעסק במלאכה, צריך שיהיה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה. ואם ח״ו התורה טפילה אצלו, רח״ל יעשו אותו טפל לעוה״ב.
רבינו יונה מבאר את המשנה ״עשה תורתך קבע״ (אבות א,טו), ש׳קבע׳ היינו עיקר, כלומר שבכל רגע פנוי הוא רץ אל הספר, אל המחשבות של תורה של יראה ואמונה, אבל אם ה״מלאכה״ אצלו היא העיקר – הוא אדם אומלל. ואפי׳ שהוא כן קובע זמן ללימוד התורה, שהרי הוא יודע שצריך ״גם תורה״, אבל התורה היא טפילה אצלו, אז יעשו אותו טפל לעוה״ב לנצח נצחים.
מתוך “הר יראה”
דברי הימים
פולמוס הפושקע’ס (ח)
המשך מעלון פרשת שופטים
תקציר: בשבועות קודמים סקרנו בהרחבה את השתלשלות קביעת הפושקע’ס (-קופות הצדקה) בבתי היהודים בקהילות שונות באירופה ובארה”ב.
מחד היו קבועות קופות של הישיבה הקד’ בבתי התושבים כבר בתקופת כהונתו בראשות הישיבה של מרן הגאון רבי חיים ליב טיקטינסקי זצוק”ל. מאידך קבעו קופות צדקה שד”רי “קופת רבי מאיר בעל הנס” שע”י כולל פרושים בירושלים, אשר דאגו לחלוקות עבור אנשי ירושלים שחיו בעניות נוראה מבלי יכולת להתפרנס בעצמם, וככל שהתרבו אנשי “היישוב הישן” בירושלים כך גדל הצורך בהגדלת התרומות עבורם, היות ומצבם היה פיקוח נפש של ממש.
בשנת תרמ”ז התקיימה אסיפת רבנים בביתו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצוק”ל. באסיפה זו תיקנו תקנות לטובת קופת רמבה”נ. אחת התקנות אסרה לקבוע פושקעס חדשים בעיירות, מלבד הפושקעס של קופת רמבה”נ.
בעקבות תקנה זו, קמו מערערים על זכותם של שד”רי ישיבת מיר להשאיר את הפושקע’ס שהיו קבועים בבתי היהודים ועל זכותם להוסיף פושקע’ס חדשים. על מנת לשמר את זכותה של הישיבה, פנו אב”ד מיר הגאון רבי יו”ט ליפמאן בסליאנסקי זצ”ל ומרן רה”י הגאון רח”ל טיקטינסקי זצ”ל אל מרן רי”א ספקטור זצ”ל בטענה כי קופות הישיבה קבועות לפני התקנה ולכן אין התקנה מגרעת את זכות קיומן של קופות הישיבה.
בעקבות פניה זו פירסם מרן הגרי”א ספקטור זצ”ל הבהרה, אשר אליה הצטרפו אח”כ גדולי עולם נוספים, כי אין כוונת התקנה לפושקעס של ישיבת מיר אשר היו קבועות בבתי היהודים בעיירות עוד לפניה, ואף לפני קופות רמבה”נ, ועל כן יכולים גם לקבוע פושקעס חדשים לטובת הישיבה הקד’. לאחר הבהרות אלו, בתחילת שנת תר”נ, נדמה היה כי שב השקט והשלום לשרור בין שד”רי הישיבה לשד”רי קופת רבמבה”נ. אולם לאחר כעשר שנים שוב פרצה המריבה בין השד”רים.
בשבועות הבאים נביא בע”ה מכתבים שמגלים משהו ממה שנעשה באותם ימים.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
בראשית
דברי הרב ודברי התלמיד
סנה’ כ”ט ע”א מנין שאין טוענים למסית מנחש…הוי ליה לטעון דברי הרב וכו’. ומגמ’ מוכח דגם בדיני שמים אמרינן כן ע’ ש”ך ל”ב ג’ וע”ש דק’ מסוגיא דר”פ האיש מקדש. וע”ש במל”מ בסוגריים וז”ל א”ה וכו’ ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמוהר”ר חיים קמחי נר”ו שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרינן בפ’ האיש מקדש דף מ”ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ”ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, ה”נ דכוותה עכ”ל. וכוונתו דאע”ג דלמ”ד אין שליח לדבר עבירה מודה דחייב בדיני שמים מ”מ היכי דנהנה פטור המשלח שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב.
וכעי”ז כתב במקנה דף מ”ג אלא שהקשה שם על המל”מ הנ”ל דהרי הנחש חשב דאסור גם בנגיעה וא”כ לא שייך כאן זה נהנה וזה מתחייב, “ואף דבאמת לא צוה הקב”ה הנגיעה מ”מ לא שייך הא דקאמר הרבה טענות היה לנחש לטעון ולא טען”.
וע’ אג”מ או”ח ח”א צ”ט דמהגמ’ כאן מוכח דשייך מסית בעבירות אחרים, ולא דוקא בע”ז. וע”ש באג”מ בשאלתו להזמין לשבת, שאם ודאי יבא בשבת עובר לא רק לפני עור אלא גם משום מסית. וע”ע בזה באג”מ או”ח ח”ב ז’. וכ”כ ח”ח הל’ רכילות בבמ”ח א’ ט’ לענין דתן ואבירם.
מיהו בחזקוני כאן כ’ דהוי ע”ז דאמר והייתם כאלקים. וע’ רמ”ה סנה’ כ”ט שהק’ דאפילו לא ניסת מ”מ המסית חייב מיתה, ותי’ דזה רק בע”ז והנחש לא חשיב ע”ז, וכאג”מ הנ”ל.
מזמור שיר ליום השבת
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
שנינו במסכת תמיד (פ״ז מ”ד): בשבת היו אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ – מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
ומובא בילקוט (תהיליס צג), שמזמור זה אמרו אדם הראשון ביום השבת. ויש להבין, מדוע זהו המזמור של שבת, היכן מוזכר במזמור זה עניינו יום השבת? ומה שייכותו ליום השבת?
עוד מצינו (תרגום ריש שה״ש), שמזמור זה הוא אחד מעשרה שירות שנאמרו בעולם – ויש לעיין, מה מהותה של שירה זו שהתייחדה להיות מעשרה שירות אלו, ועל מה נאמרה.
והנה רש״י בתהילים שם כתב, ״שאומרים אותו בשבתות, והוא מדבר בעניין העוה״ב שכולו שבת״, (והוא מגמ׳ ר״ה לא.) – ויש להתבונן, במה דומה עוה״ב לשבת, שמשום כך אנו מזכירים אותו בכל שבת?
למה המתין אדה״ר מלומר שירה עד שבה
והנה כאשר נברא אדם הראשון, מצא לפניו בריאה מחודשת ועולם מחודש, והיה הדין נותן שיאמר שירה ויודה על בריאה זו, ולמה המתין עד שבת. והרי אנו מברכים בכל יום ויום, בברכת יוצר אור ובערבית, על חידוש העולם, ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. וכן על כל חידוש שאנו רואים בבריאה צריכים אנו לברך ולהודות להשי״ת, ״ברוך עושה מעשה בראשית״. ואדם הראשון, שראה את העולם כולו מחודש, מדוע עדיין לא אמר שירה זו והמתין עד שבת.
מהות מזמור זה
ומבאר מרן הגרי״ז (עה״ת פרשת בראשית), שעניין מזמור זה, אינו ככל הודאה שבא להודות על ענין מסוים, אלא הוא שבח והודאה על בריאת העולם בכללו. ומאחר ועדיין לא נגמרה עוד הבריאה כולה, ועשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, כך שמציאותם וקיומם היתה רק בשבת, נמצא שגמר הבריאה כולה היה רק ביום השביעי, כמ״ש ״ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״. ורק אז נאמר ״וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד״. ומה שנאמר קודם ׳כי טוב׳ זהו רק על כל דבר בפרט, אבל כאשר באה השבת, והגיעה הבריאה לתכליתה, נאמר בה ״כי טוב״ על כל הבריאה בכללה.
ולכן לא יכול היה אדה״ר לומר מזמור זה מיד בשעה שנברא, כיון שמזמור זה הוא הודאה על הבריאה בכללותה, ועדיין לא נשלמה הבריאה. ורק כשהגיע יום השבת, אמר אדה״ר ״טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון״, כי עכשיו כאשר כל הבריאה נשלמה, הגיע הזמן לומר שירה ולהודות ולזמר.
שירה על כל מעשי ה׳ והנהגתו
ומה היא ההודאה – ״מה גדלו מעשיך ה״׳. שבח והודאה על כל מעשי בראשית כולם. ומלבד ההודאה על כללות הבריאה, הוסיף גם והודה על כללות הנהגת ה׳ בעולם – ״מאד עמקו מחשבותיך״, ואמר שירה על ׳הנהגתו׳ של השי״ת עד סוף כל הדורות. וכמו שאמרו חז״ל (אבות דר״נ פל׳׳א) ״הראה הקב״ה לאדה״ר דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו״, והיינו שהראהו הקב״ה כל הנהגת העולם, איך שמנהיג את עולמו בכל הדורות. וגם על זה אמר שירה, ״מאוד עמקו מחשבותיך״, על ההנהגה כולה, מתחילת הבריאה עד סוף כל הדורות.
ושני דברים נכללו בפסוק זה, ׳מה גדלו מעשיך׳ הוא שיר על הבריאה, ו׳מאד עמקו מחשבותיך׳ הוא שיר על ההנהגה. וזהו ביאורו של המזמור, שבתחילה אמר בו שירה והודאה על כל ׳מעשי׳ בראשית שנעשו ונשלמו – ״כי שמחתני ה׳ בפעלך, במעשי ידך ארנן. מה גדלו מעשיך ה״׳, שעיקר הודאתו בזה היתה על ׳מעשי ה״ בכל מה שפעל ועשה. וכלל בזה ענין נוסף של הודאה שאמר בו שירה על ׳הנהגתו׳ של השי״ת, וזהו שמתחיל בפריחת הרשעים – ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב״, ומסיים באבידתם לבסוף – ״להשמדם עדי עד״, והרמת קרנם של צדיקים – ״ותרם כראם קרני וכו’, צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה׳ בחצרות אלוקינו יפריחו״.
“מזמור שיר לעתיד לבוא”
וזהו כל הנהגת הקב״ה בעולמו, מתחילת הבריאה עד סופה, שהוא יום שכולו שבת. והן הן דברי חז״ל שאמרו במסכת תמיד, שיום השבת פירושו יום שכולו שבת, היינו סוף ההנהגה כולה – וזהו עיקר ויסוד זו השירה וזה המזמור, שהוא שבח והודאה על כל הבריאה שנגמרה ביום השבת, ועל כל ההנהגה שתכליתה ביום שכולו שבת. עכ״ד מרן הגרי״ז.
עיקר ההודאה בגמר ובשלמות הדבר
והטעם שהמתין אדה״ר כדי לומר את השיר והשבח אחר גמר בריאת העולם, רק אחר שראה את כל הנהגתו ית׳ בכל הדורות כולם, מפני שעיקר שלמות ההודאה הוא רק בגמר הדבר, ולא כשעדיין לא נשלם.
וכן מצינו ביציאת מצרים, שהודאתם של ישראל על כל נסי השי״ת בהוציאם ממצרים, היתה רק לאחר גמר כל הניסים, ולא אמרו שירה אלא אחר קריעת ים סוף – כי אחר גמר הדבר, שניכר לכל בשלימות, אז ההודאה היא כראוי.
ולפי״ז יש לבאר, שייכותו של שיר זה לעוה״ב ליום שכולו שבת – מפני שלעתיד לבא, בסוף שית אלפי שנין, הוא גמר והשלמת הבריאה, ובו נכיר בשלמות כל הנהגת ה׳ יתברך, שתמיד היתה לטובה, ואז נוכל לשיר שיר זה ולהודות ולהלל על כל ההנהגה. והודאה זו הבאה מתוך הכרה שלמה, היא ההודאה המושלמת.
ובזה יבואר הענין ששיר זה הוא מעשרה שירות שנאמרו בעולם, מפני שעניינם של שירות אלו הוא שנאמרו לאחר גמר הדבר, ואף שירה זו היא על שלימות הבריאה, וכעניינם של שאר השירות.
שבת קדש – יום של הודאה
ולכן בכל שבת קודש אנו אומרים מזמור זה, כיון שיום השבת מלבד היותו עדות על בריאת העולם בששה ימים, הרי הוא יום של הודאה, להודות בו הודאה שלמה להקב״ה על שברא את העולם.
וההודאה היא על שכל תכלית הבריאה היא אך ורק בכדי להיטיב לנו באחריתנו, שנזכה לימות המשיח, שהקב״ה יחיה את המתים, וישרה את שכינתו בתוכנו, כמ״ש (שמות כה, ח) ״ושכנתי בתוכם״, לעובדו עבודה שלמה בבנין ביהמ״ק. ותכלית כל זה הוא כדי שנזכה לחיי העוה״ב, שהוא יום שכולו מנוחה, והנשמה דבקה בו בה’ ומתענגת על זיו השכינה לנצח נצחים.
נתחזק כולנו, להכיר ולהודות על רוב טובות השי״ת עמנו, והדרך לזה היא ע”י חיזוק בעמל התוה״ק, ועל ידה נבא להכיר בטובות אלו ולהגיע לדבקות בהשי״ת, ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Defining Mankind: Always Seek Change
Parashas Bereishis
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
In Parashas Bereishis the Torah describes the briah of all the different creations. The last creation is the adam, who was created on the sixth and final day of creation.
Chazal tell us, and Rabbeinu Bachaye discusses at length, that the reason the adam was created last is because of the gadlus of the mentsch – he’s the nezer, the crown, the purpose of the briah, and everything was created for him: סוף מעשה במחשבה תחילה.
Interestingly, however, the Torah does not say the words כִּי טוֹב after the creation of the adam. On each day of Creation, the Torah says: וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב. On the sixth day, it says וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב regarding the creation of the animals, and later, after the creation of adam, it says וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. But that relates to all of Creation, in general; there is no כִּי טוֹב that relates directly to the creation of the adam.
Several meforshim, including the Sefer Ha’ikarim (by the Rishon, Rav Yosef Albo) wonder why no כִּי טוֹב was written regarding the creation of the adam, considering that he was the purpose of the entire creation. The Sefer Ha’ikarim gives a fascinating answer, one that should change our outlook on what is really the essence of a human being.
The Sefer Ha’ikarim explains that the concept of כִּי טוֹב refers to something that has reached shleimus. Rashi expresses this idea clearly, when he writes that the reason it does not say כִּי טוֹב on the second day is that the creation of the water was incomplete: ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. On the third day, it says כִּי טוֹב twice, once for the completion of the creation of the water, and once for the completion of the third day’s work.
The Sefer Ha’ikarim notes that all the creations other than man – the plants, the animals, the birds, the insects – were b’shleimus at the time of their initial creation, and were therefore described as כִּי טוֹב. Man, however, was created imperfect, not b’shleimus, and therefore his creation is not described as כִּי טוֹב.
What was the adam missing? The Sefer Ha’ikarim explains that there are two types of shleimus: there’s shleimus in metzius, meaning that the creation was created in its ideal form, and then there’s shleimus hatachlis, meaning that the creation was created in a state of latent potential that has to be developed.
All the other creations were created more or less in a state of perfection – as Chazal say, an ox is deemed an ox from when it is a day old. An ox grows bigger and heavier as it gets older, but that is not a fundamental change – another few hundred pounds, a few inches, a little more hair, but it’s the same ox. The adam, on the other hand, was created with unrealized greatness and untapped potential – his shleimus had to be developed. That means that a human being is supposed to make major, fundamental changes in his life.
Don’t be an Animal!
The Sefer Ha’ikarim cites a passuk in Koheles, which we just read, to explain this idea. Shlomo Hamelech is highlighting the apparent futility of the world, in which humans and animals seem to follow the same lifecycle:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.
The meaning of the pesukim seems to be that both humans and animals are born, and eventually die. They are both here in this world, but what do they accomplish? For they end up going to the same place, and there seems to be no advantage to a person over an animal.
But the Sefer Ha’ikarim understands the meaning of the pesukim differently. Shlomo Hamelech is saying that there is a difference, and the advantage of a human over an animal lies in the word אָיִן. The word אָיִן implies something that is lacking – the undeveloped potential of the human being. What makes the human being different from the animal is that he has אָיִן.
If a person lives his life resigned to being what he always was – “I was created a baal gaavah and I’ll always be a baal gaavah, I was created with a big mouth and I’ll always have a big mouth, I never was the studious type and I’ll never become a masmid” – that is a beheimah. A beheimah, the Maharal says, is בה מה – what he is, is already in him. That being the case, הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד – nature is a cycle, it remains the same. If a person sees himself as incapable of change, then he, too, is part of this cycle, like a beheimah, and there is indeed no difference between him and an animal. If, however, a person realizes that he is created as a work in progress, not in a state of כִּי טוֹב, then he is not limited by these constraints.
We have this tendency to handicap ourselves by defining ourselves a certain way. A person might think, “My grandfather is a doctor, my father is a doctor, I’m a doctor.” We consider ourselves final products – this is the family we were born into, this is who we are. But it’s not so.
This thought has to accompany us at the time of Bereishis. There’s a smile on everyone’s face during Parashas Bereishis. Everyone likes Bereishis – it’s a fresh start, and there’s a certain enthusiasm. It’s the same thing with babies – they touch everyone’s heart. Why? One of the reasons is that they symbolize potential. They’re not finished products, and they have the whole future ahead of them. Unfortunately, when we look at ourselves, we often think that we’re finished products, this is who we are. “Listen, I never had zitzfleish, I never was the one who could sit down with a sefer.” Or, “This is who I am, you know me, chessed is not my thing.” Or, “Bein adam l’Makom is my thing, bein adam l’chaveiro is not my thing.”
Celebrating the Day of Death
The Sefer Ha’ikarim brings another passuk in Koheles: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ – the day of a person’s death is better than the day of his birth. Why? Because, says the Sefer Ha’ikarim, on the day of a person’s birth, he’s undeveloped. We look at a baby and marvel at his potential, but if a person ends his life with only potential, then he’s less than a beheimah. A beheimah is at least born with his shleimus, but a human being, by definition, is a developing being, a work in progress. If there are huge areas of his life that remain undeveloped, as they were on the day of his birth, then he never reached כִּי טוֹב – he remained at Bereishis, which is a terrible shame. The כִּי טוֹב is when we work, when we change.
My shver relates that when he was a bochur in the Mir over forty years ago, he had to be away from yeshiva for some time, and when he came back to yeshiva, the first person he met was R’ Yisrael Glustein, who was then a young yungerman. My shver asked him, “What’s new in yeshiva?” and R’ Yisrael replied, “Nothing’s new. Who changes? Everyone is just more of what they were, more of the same.”
He was expressing the idea that people see themselves as no different from a beheimah, which does not change. Someone who was a masmid and learned ten blatt before, now learned another three blatt, but he didn’t make any monumental changes.
But the very definition of an adam is someone who is capable of change. The depth of what the Sefer Ha’ikarim is saying is that the Bereishis of a human being, his briah, never finished. When you see that baby and you have that good feeling in your heart because he has so much potential, you have to know that you are the same! So you’re not a perfectly fresh paper like the baby, but there are so many parts of you that are undeveloped, and you can start working on them at any time.
Some people will they readily admit, “I never got into davening. Yeah, I go to the shul, but it’s a long davening… What should I do?” There’s an undeveloped part of you – go and develop it! Don’t handicap yourself – don’t make yourself a beheimah. There’s tons of potential in you; your briah hasn’t finished. You have to change the way you look at yourself, change your idea of what an adam is.
Certainly, the mentsch is the tachlis of the briah, and when he actualizes his potential that is the greatest כִּי טוֹב possible. Yet the Torah doesn’t say כִּי טוֹב regarding the creation of man to teach us that there’s no such thing as “This is my nature, this is who I am.” A human being is, by definition, a work in progress – not only does he have the ability to change, his ability to change is who he is; it defines him.
Those people who realized their potential fully went up to Shomayim alive – namely, Chanoch and Eliyahu. They were finished. But as long as you’re still a human being, you are a working, changing, undeveloped briah, and you have to actualize your potential. Then, you’ll be zocheh to כִּי טוֹב.