דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

 
ויהי האדם לנפש חיה (א,ח)
ובאונקלוס: לרוח ממללא.

אומר מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
למדים אנו שמהות האדם אשר טבע בו הי”ת היא כח הדיבור, וא”כ כמה צריך להזהר האדם בכל הגה שמוציא מפיו.

ומצינו שאמר רשב”ג “כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה” (אבות א,יז), הרי שאף שהיה בין התנאים הקדושים לא מצא טוב יותר משתיקה. וכ”כ הרמב”ם (דעות ב,ד): “וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים.”

וכן דרשו חז”ל (ויק”ר ו,ז): רב כד הוי מטי להדין פסוקא הוי בכי וכו’, מהו ‘מגיד לאדם מה שיחו’, אפי’ דברים שאין בהם ממש, אפי’ שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו, הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו, ומי כותבן, עושה שחר עיפה”. עכ”ל. והדברים נוראים! הקב”ה בעצמו -‘עושה שחר עיפה’- הוא הכותב שיחתו של אדם.

וכן מצינו במגדף שנאמר ‘ושם אמו שלומית בת דברי’, ודרשו חז”ל (ויק”ר לב,ה): דהוית פטטא בשלמא, שלם לך, שלום לכון, והביאה דבר על בנה. הרי שתלו חז”ל חטאו החמור של המגדף בפטפוטיה של אמו.

ומכאן נלמד למידה טובה מרובה, בדיבור טוב של האדם. דרשו חז”ל (תנחומא אמור מ,יז): כל פעולות טובות ונעימות ונחמות שעתיד הקב”ה לעשות עם ישראל, אינן אלא בשכר פעיה אחת שפעו ישראל בסיני, ואמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”.

ובתוספתא (ב”ק ז,ג) דרשו דכשעמדו ישראל בסיני בקשו לגנוב דעת העליונה ואמרו ‘נעשה ונשמע’, ואפי’ ע”ז אמר הקב”ה ‘מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי’, עי”ש. ונראה שלכן נקרא הדבר ‘פעיה’ משום שנאמר ללא כוונה, ואעפ”כ אמירה זו היא שהביאה לבנ”י בכל הדורות ‘כל פעולות טובות ונעימות ונחמות’ שעושה הקב”ה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“נלמד בחברותא, להתראות”
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
השתדל עד מאוד לעודד כל יחיד ויחיד ללימוד התורה, בין אם היה זה אברך או בחור מהישיבה, בין אם בעל-בית שקובע עתים לתורה, ובין אם ילד קטן שזה עתה החל ללמוד ב”חדר”.

באזור הישיבה התגורר אברך אשר בנו בן השבע החל ללמוד חומש בתלמוד תורה. הילד שהתרגש מאוד מתחילת לימוד התורה, ביקש מאביו שברצונו ללמוד בחברותא עם ראש הישיבה זצוק”ל.

האב שהתבייש לבקש בקשה כזו מראש הישיבה דחה את בנו שוב ושוב, אך הילד לא הירפה. בסופו של דבר אמר האב לבנו שיכתוב מכתב לראש הישיבה. הילד לא היסס ושלח לראש הישיבה מכתב בו הוא כותב שהיות והחל עתה ללמוד חומש בראשית בתלמוד תורה, הוא מבקש ללמוד בחברותא עם הראש ישיבה…

ראש הישיבה קרא את המכתב, מיד נטל את עטו ורשם עליו “נלמד בחברותא, להתראות…” ושלח זאת חזרה לילד.

ואכן קבע מרן זצ”ל ‘חברותא’ עם הילד מידי שבת לאחר הסעודה. הילד היה דופק בבית רה”י, הרבנית הייתה מקבלת את פניו ומכניסה אותו ללמוד עם רה”י אשר קיבלו בחביבות ובמאור פנים, משל היה זה חברותא קרוב אשר בא להכין עמו שיעור. כך נמשך הדבר מספר שבתות, כאשר עי”ז גרם מרן ראש הישיבה זצ”ל לילד להרגיש חשיבות רבה וסיפוק עצום בלימוד התורה שלו.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בראשית

נר במוצאי שבת

ע’ פסחים נ”ד ע”א לענין בורא מאורי האש שה’ נתן לו חכמה במו”ש לעשות אור, (ואולי בזה א”ש שאומרים הבדלה במו”ש בלשון אתה חוננתנו). ומבואר שלא עשה האור עד מו”ש. וכפשוטו צ”ל שבליל שבת היה חושך בלי אור. וע’ פרקי דר”א פ”כ שהחשיך במו”ש ואז ברא אור, ומובא במהרש”א פסחים בשם מדרשות.

וע’ ב”ר י”א ב’ מח’ אי יצא בע”ש או במו”ש. ובסנה’ ל”ח מפורש דבע”ש בשעה י”ב נטרד והלך לו. ואולי יש מקום לומר דאם יצא במו”ש א”כ בודאי לא החשיך כ”ז שהיה בגן עדן, ואולי זה שיטת גמ’ פסחים, ודלא כגמ’ סנה’ הנ”ל. וצ”ע.

וע’ ר’ בחיי פ’ בראשית דלא כתיב בשבת ויהי ערב, כי השבת כולו אור, ובשם בכור שור. ויש לעיין בכוונת ר’ בחיי, אי שהיה אור למעשה, או דעכ”פ בלשון התורה נקרא אור.

וע’ ע”ז ח’ ע”א שחשב אדם הראשון בחשך שחוזר לתוהו ובהו, ובבוקר ראה שהוא מנהג העולם והקריב קרבן. וע”ש סדר יעקב איך הקריב בשבת. וע’ תוס’ השלם ב’ א’ סקי”א שלא החשיך בשבת, וכן הביא בשם ע”י ברי”ף ובעץ יוסף, (וע’ יע”ד ח”א ריש דרוש י”א בשם מדרש), (וע’ אלשיך ר”פ אחרי מות). ויש לעיין אי סברי כדעת ב”ר שלא יצא עד מו”ש, או גם לפי הגמ’ סנה’ שיצא בע”ש מ”מ לא החשיך עד מו”ש.

(וע”ע ב”ר י”א ג’ דאף שנתקלקלו בע”ש מ”מ לא לקו מאורות עד מו”ש, וע”ש רש”ש דבזה א”ש לשון הפסוק אין כל חדש תחת השמש, כי ממו”ש שאין אור הגנוז, כבר אין חדש בבריאה).

מנחותיהן של קין והבל

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה’ וגו’ ואל קין מנחתו לא שעה ויחר לקין מאוד ויפלו פניו וגו’ ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו”. (בראשית ד, ג-ח)

מבואר בפסוקים, שקין הוא זה שהביא תחילה מנחה לה’, ורק אחר כך הצטרף אליו גם הבל. שכן תחילה נאמר: “ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'”, ולאחר מכן נאמר: “והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן”. וממשמע שנאמר “גם הוא”, מבואר שהיה הבל טפל לקין ונגרר אחריו. שהנה, קין הוא זה שהבין מדעתו וחידש לעולם את סוד הקרבנות, כלשון רמב”ן: “שהבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות”. ורק אחרי שהביא קין, התעורר הבל והביא אף הוא.

למדנו מכאן שקין הביא את מנחתו מתוך מדרגה גבוהה, מתוך שהבין סוד הקרבנות מדעתו. אולם אף על פי כן לא שעה הקב”ה למנחתו משום חסרונה, וכמו שפי’ רש”י (שם, ג): “מפרי האדמה – מן הגרוע”.

בדבר זה נתקשה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל. הלא בזמנו של קין כמעט ולא היו אנשים בעולם, רק אדם ואשתו ובניו. מאידך, היה העולם כולו מלא בפירות טובים ומשובחים למאכל בני האדם. מדוע, אם כן, נמנע קין מלהקריב מהפירות המשובחים ביותר, הרי אותם אנשים ספורים בלאו הכי לא יוכלו לאכול את רוב הפירות, ועתידים היו להירקב. אם הבין קין את סוד הקרבנות והתעורר מדעתו ברצון להביא מנחה לה’, מה מנע ממנו להביא מנחה משובחת וראויה.

התשובה לכך היא, אלו הם מידות האדם. אף על פי שיש לו עולם מלא בכל טוב של פירות מתוקים ומשובחים, אין הוא מסוגל לתת משלו לאחרים. וגם כאשר נותן משלו לאחר, בעין רעה הוא נותן. עדיין קשה לו לתת לאחרים מהטוב והמשובח ביותר, אף שמצוי אצלו בשפע. עד כדי כך קשה על האדם מידת הנתינה, ואף שנתינה זו היא כביכול ‘נתינה’ לקב”ה בתורת קרבן, על כל סגולתו ומעלתו!

נותן מעט, ומן הגרוע – וחש שמגיע לו הכל

ובהמשך הפרשה שם: “וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו”. ולכאורה קשה, הלא כבר נתבאר שהביא קין מן הפירות הגרועים. על מה אם כן הוא בא כעת בטענה על כך שלא נתקבלה מנחתו. הלא הוא בעצמו בחר להביא מן הגרוע שבפירות, למרות שהיו לפניו פירות משובחים לרוב, והרי גם אם היה מביא לחבירו מהפירות הגרועים, היה חברו כועס מאוד ולא מוכן לראותו יותר, ק”ו כשמדובר בהבאת קרבן לפני הקב”ה. על מה א”כ כעס קין בשעה שהוא גרם לעצמו דבר זה.

אלא שגם הנהגה זו של קין נובעת היא מן המידה הזאת. מרוב שקשה לאדם לתת מעצמו, הרי שאף אם יתן אפילו מהגרוע שברשותו, ירגיש שנתן את כל עולמו, וחייבים לו על כך את כל הכרת הטוב וכל השבחים שבעולם. וכיון שויתר על מעט שבמעט שבנכסיו, מהגרוע שבנכסיו, סבור היה קין שמנחתו תתקבל בחיבה וברצון, שהרי לדעתו נתן הכול… ועל כן, כיון שהקב”ה לא שעה למנחה זו, נתמלא קין חרון ‘ויפלו פניו’.

חוסר יישוב הדעת – הפתח להתדרדרות

“ויאמר קין אל הבל אחיו”. יש לעיין, דהנה לא פירש לנו הכתוב מה אמר קין להבל, ומתוך איזו מחלוקת באו לידי כך ש”ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו”.

ופירש בתרגום יונתן בן עוזיאל, שדנו קין והבל מדוע התקבל קרבנו של הבל ולא התקבל קרבנו של קין, ומתוך הויכוח אמר קין להבל, “לית דין ולית דיין, לית עלם אחרן, ולית למיתן אגר טב לצדיקיא, ולית למפרעה מן רשיעיא”. הבל לא החריש לדברים אלו, “עני הבל ואמר לקין, אית דין ואית דיין, ואית עלם אחרן, ואית למתן אגר טב לצדיקיא, ואית למתפרע מן רשיעיא”. וממשיך התרגום, “ועל עיסק פתגמיא האלין, הוו מתנציין וקם קין על הבל אחוהי וטבע אבנא במצחיה וקטליה”.

מעשה זה שגילה לנו התרגום, צריך עיון גדול, היאך יתכן שעל דין ודברים בענייני אמונה ושכר ועונש, קם קין והורג את אחיו בכזו אכזריות. וביותר, איך הגיע קין, שהיה הראשון בעולם שעמד על סוד הקרבת הקרבנות, לשינוי כל כך קיצוני עד לכפירה ביסוד האמונה, “לית דין ולית דיין”. איך אפשר ליישב פרשה סתומה זו.

הביאור בזה (עיין שיחות מוסר מאמר, ‘מאיגרא רמה לבירא עמיקתא’), כי מעשה זה היה מיד לאחר שהקב”ה לא שעה למנחתו של קין, וכפי שעולה מסדר הפסוקים. וכיון שלא שעה הקב”ה למנחתו, מיד “ויחר לקין מאוד ויפלו פניו”. קין נדהם ונזדעזע עד כדי שנפלו פניו. כאשר אדם נמצא במצב של זעזוע והלם הבא אליו בפתאום, עלול הוא לאבד כל שליטה על עצמו ואינו אחראי על מעשיו כלל. היצר הרע שולט בו שלטון גמור ומוחלט, עד כדי שמפיל אותו בבת אחת אל התהום העמוקה ביותר. עלול הוא להגיע לידי רציחה, לכפירה ולכל הדברים הקשים ביותר, אשר בשעה של ישוב הדעת אינם עולים כלל בדעתו. כל הדין ודברים בין קין להבל היה תוך כדי ש’נפלו פניו’ של קין, מתוך “ויחר לקין מאוד”, מתוך דברים אלו הגיע לאיבוד האחריות מעצמו וממילא בא לכלל רציחה וכפירה.

אחריות – היסוד לחיים נכונים

לומדים מכאן יסוד גדול ונורא, עד כמה צריך אדם לחזק את מידת האחריות שלו. הכול צריך לבוא בחשבון ובמחשבה, שהרי ברגע אחד של כעס וזעזוע מאבדים את כל שיקול הדעת ואפשר להרוס את כל החיים שלו ושל אחרים. כל שעה ושעה צריך אדם לחיות עם אחריות וחשבון מדוקדק.

בודאי כל אחד שואל את עצמו, היאך ניתן להגיע לידי זאת, שאפילו במצבים הקשים ביותר לא מאבדים את האחריות, ולא מאבדים את שיקול הדעת. לשם כך צריכים ללמוד הרבה מוסר ולהתפלל לה’ בכל עת. הלא בעולמנו חסרה מאוד מידת האחריות. עושים הכול בפזיזות ובבהילות בלי לערוך חשבון נכון האם דבר פלוני נחוץ, האם שווה לבטל זמן בשביל לעשות איזה פעולה, איזה נסיעה. אין חשבון! קמים ועושים מה שרוצים רק משום שנראה באותו הרגע שזה מה שכדאי לעשות, בלי לחשוב באחריות ובחשבון מה יהיו התוצאות של המעשה שנעשה תוך רגע.

הדרך להגיע לגדלות בתורה, להגיע לידי הרבצת תורה, להיות ראש ישיבה, משגיח, זהו רק על ידי אחריות. רק מי שיש לו אחריות גמורה על מעשיו יכול לגדל וללמד אחרים. כאשר אדם מתרגל בצעירותו לאחריות, אז בהמשך חייו יוכל להשיג יותר גדלות והשפעה על אחרים. אדם חייב לנהוג באחריות לא רק משום שהוא אחראי על עצמו אלא גם מדין “כל ישראל ערבין זה לזה”, שעל ידי האחריות שלו ילמדו ממנו אחרים ולא יפגעו ממעשים שאינם אחראיים. אף על זה הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ואף בחינה זו, אם נהג באחריות אם לאו, נכללת בדברי הבל “אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן, ואית למיתן אגר טב לצדיקיא”.

כשאדם יודע שיש דין וחשבון, הוא ניגש לחיים שלו עם משקל אחר והסתכלות אחרת על כל צעד ושעל. עלינו להתעמק בדברי רבותינו ז”ל, בספרי המוסר, וללמוד מהדרכים וההנהגות שהם הלכו בם, איך ביארו כל ענין ואיך שקלו כל מעשה, ואז נזכה שתתרבה בנו תורה ויראת שמים, ובכך ייגרם רק טוב לעצמנו ולכלל.