דברי רבותינו

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

אם בחקותי תלכו (כו, ג)
בתורת כהנים: אם בחוקותי תלכו – מלמד שהמקום מתאוה שיהא ישראל עמלין בתורה. וכן הוא אומר ‘לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי’, ואומר (ישעי’ מח,יח) ‘לו הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני’, וכן הוא אומר (דברים ה, כו) ‘מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי… למען יטב להם ולבניהם לעולם’.

מפורש בתורת כהנים: לשון ‘אם’ לא נאמרה כתנאי, שאז המשמעות היא שהתורה ניתנה כבחירה לאדם ויכול לומר אל תיטיב עמנו ואל תענישנו. אלא ‘אם’ מלשון הלוואי, שהקב”ה מתאווה שיהיו ישראל עמלין בתורה.

ביאור הדברים ע”פ הרמח”ל (דע”ת): “כי הקל הוא תכלית הטוב ודאי, וחוק הטוב להיטיב, וזה מה שרצה ה’ ית’ לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם” – גם כאן אין טעם הבריאה לטובתנו, וכאילו אנו יכולים לומר אל תיטיב עמנו ואל תענישנו, אלא העולם נברא לכבוד הי”ת, להיטיב.

לא שייך באמת כלל כל השאלה למה ברא הי”ת את הבריאה, צריכים אנו רק לידע מה הוא הדבר שנברא ומה ההנהגה אחרי שנברא, אבל השאלה על מהות הדבר קודם שנברא זו שאלה שטותית, אתה נברא ולא בורא, אתה וידיעותיך מתחילים מאחר בריאתך, אבל לפני בריאתך אינך בורא ואיך תדע ותשיג, כי ‘לו ידעת היית’… זה כאילו תשאל למה נברא האדם לילך ברגליו ולא להיפך, כי ילך בראשו למטה ורגליו למעלה. כי כן חוק הבריאה, וכן חוק התורה, חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואינך רשאי להרהר אחריו.

אנו אין לנו אלא רצונו ית’, כך גזרה רצונו ויהי כן, אין לנו עסק במה שלפנים, אל לנו מעולם לשאול למה רצה כך, אלא שאלתנו תהי’ רק מה הוא רצונו ית’, מה הוא הדבר שעשה רצונו ית’.

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

דברי הימים

Partzovitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum zt”l

וישבתם לבטח בארצכם (כו, ה)
בתורת כהנים (בחוקותי א, א) דרשו: בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.

באחת התקופות של מתח ודאגה מפני הסכנות והמצב הבטחוני הרעוע בארץ ישראל, היו אנשים שטענו שבחו”ל יותר בטוח מאשר בא”י.

אמר אז מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה שבחז”ל כתוב להיפך, והביא את דברי התורת כהנים שדרשו “בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה”, ומבואר כי רק בארץ ישראל יש אפשרות של שלוה אם בחוקותי תלכו, אבל בחו”ל אין אפשרות של שלוה, וא”כ אי אפשר לומר שבחו”ל בטוח יותר, כי הרי חז”ל אמרו אחרת.

מתוך הספר ‘בנין נחום’

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

בהר בחקתי

ואפו עשר נשים לחמכם

בהלכות בציעת הפת ע’ סנה’ ק”ב ע”ב ששאל מנשה לרב אשי על מה בוצע, ואמר מנשה מהיכא דקרים בישולא וכו’.

(ולענין הלכה דקרים בישולא ע’ ב”י ורמ”א קס”ז א’. וע”ש לדידן יחתוך מהצד כדי שיהא בכלל הבציעה העליון והתחתון. ומבואר שם לחתוך עליון ותחתון יחד.

וע’ כפה”ח החתך לפני המוציא יהא מלמטה שיהא נראה כשלם, אבל הביאו בשם קיצור שו”ע מ”א ג’ לעשות כמו טבעת סביב. ויש להעיר כי בלא”ה החתך אח”כ מן הצד, ולכא’ שם יעשה החתך מעיקרא. וכנראה כי חתך כטבעת מקיל על החתיכה אח”כ מכל הצדדים.

וע’ שו”ע קס”ז א’ שלא לבצוע גדול משום רעבתנות, ושו”ע ק”ע ז’ שלא יאכל לפיו מחתיכה גדולה. וע”ש סי’ קס”ז בשבת או אם יש אורחים בוצע חתיכה גדולה.

וע’ קצוה”ש ל”ז י”ב דהא דהקילו בשבת הוא רק בדין דבציעה הראשונה, אבל בבדה”ש מביא ממשמרת שלום בשם גדולים שנהגו לאכול ממש מחתיכה גדולה, ויש שפי’ כן גם בדעת המ”ב.

בביאור הבטחת התורה "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית"

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כה, כ-כא). והיינו שכאן הבטיחה התורה שכרן של שומרי שביעית, שתתברך התבואה ותספיק לשלש שנים. וכבר העירו המפרשים דהרי אם יאמרו מה נאכל הרי חסר בבטחון, דדאגתם שמא לא יהיה מה לאכול הרי זה מצב של גרעון בבטחון, וא”כ למה יקבלו שכר של וציויתי את ברכתי. ופירשו דזה גופא אמרה תורה, דאף אם לא יהיו בעלי בטחון גמור, דהרי ישאלו מה נאכל, מ”מ יקבלו שכר של וציויתי את ברכתי, דהרי מ”מ שמרו שביעית.

והביאור לדרך זו, מצינו בספורנו שכתב לפרש על פסוק י”ט ואכלתם לשובע, וז”ל: “שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן, כאמרם ז”ל אוכל קמעא ומתברך במעיו, ויספיקו פירות השישית גם לשביעית”, עכ”ל. ובפסוק כ’ וכי תאמרו מה נאכל, כתב וז”ל: “וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, ועשת את התבואה, באופן שתשבע עין מראות, ותראו שיספיק הכמות”, עכ”ל.

וכונתו דאכן אם לא ישאלו ולא יסתפקו ויבטחו באופן גמור, אזי תספיק תבואת שישית לשתי השנים בבחינת אוכל קמעא ומתברך במעיו. אבל אם תאמרו מה נאכל שלא תבטחו שיספיק קמעא, אזי יהיה מצב שתהיה יותר תבואה שתספיק גם לשביעית בלא המהלך של אוכל קמעא, דמהלך זה לא יהיה אצל מי שאינו בוטח שיהיה כן. וא”כ לדרך זו הכוונה וכי תאמרו, דכשלא תבטחו באופן גמור, אזי לא תהיו בבחינת אוכל קמעא ומתברך במעיו, כי אם שתצמח לכם כמות גדולה יותר בשישית שתספיק לשביעית, ללא המהלך של אוכל קמעא.

ונראה דיש לפרש את הפסוקים וכי תאמרו מה נאכל וכו’ וציויתי את ברכתי וכו’ באופן אחר, ושוב לא תיקשי הקושיא הנז”ל, והביאור דכוונת הפסוק וכי תאמרו מה נאכל הוא, דאחר שציותה התורה לשבות בשביעית מעבודת הארץ, ישאל בעל הקרקעות המתפרנס מעבודת הארץ מה נאכל, וכוונתו לשאול דהרי נגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם, והאם בעלי הקרקע השובתים בשביעית יהיה מוטל עליהם לדאוג לפרנסתם באופן אחר, דהרי עבודת הקרקע נאסרה עליהם, ויצטרכו לדאוג להתפרנס באופן אחר. וזה כוונת שאלתם מה נאכל דהאם נצטרך לדאוג לפרנסה אחרת, דהרי יש גזירת בזיעת אפיך, ובזה באה התורה לומר וציויתי את ברכתי, דאכן כיון שאמרה תורה לשבות מעבודה בשביעית, שוב פטרה התורה את בעלי הקרקע מגזירת בזיעת אפיך תאכל לחם בשנה הזאת.

ולדרך זו מה שאמרה תורה וציויתי את ברכתי אינו משום שכר על הבטחון בשמיטת השדות, כי אם דכיון ששומרי שביעית אינם בגזירת בזיעת אפיך בשנה זו, הרי פרנסתם מובטחת להם כמו לכל יציר כפיו של הקב”ה שאינו בגזירת בזיעת אפיך, שדואגים לו מן השמים לפרנסה, וכדברי הגמ’ הידועים סוף מסכת קידושין (פב ע”ב), תניא ר”ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעצי וקיפחתי את פרנסתי, עכ”ד הגמ’.

וכוונת המימרא, דהרי כל הבעלי חיים מתפרנסים מידו של הקב”ה, כדברי הפסוק בתהלים פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, וא”כ שואל האדם שמק”ו ראוי אני שיפרנסוני. וע”ז אמר שהרעותי את מעשי, דהיינו שע”י חטא עץ הדעת נענשתי בעונש של בזיעת אפיך, ולכן אני גרוע מהבע”ח.

ומעתה מבואר שפיר דכיון ששומר שביעית נפטר מגזירת בזיעת אפיך בשנה זו, אזי מן הדין מתפרנס ככל הברואים, ואי”צ לפרש דוציויתי את ברכתי הוא מתן שכר לשומרי שביעית, דאף בלא זה יספקו לו מהשמים להתפרנס, כיון שאינו בגזירת בזיעת אפיך. וזהו ענין וציויתי את ברכתי.

ולדרך זו יש לבאר דגם בשבת שאסור במלאכות, אזי נפטר האדם מגזירת בזיעת אפיך, וזהו שאמרו חז”ל שמזונותיו של אדם קצובים לו חוץ מהוצאות שבת ויו”ט, דבזמנים אלו פטור מבזיעת אפיך, ולכן הוצאות שבת ויו”ט אינם על חשבונו, כיון שאינו בגזירת בזיעת אפיך ביום זה.

ומעתה יתבארו דברי הספורנו בתחילת הפרשה (פסוק ב) ושבתה הארץ שבת לד’ וז”ל: “שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת הארץ מוכנת לעבודתו, כמו שכיון בשבת בראשית באמרו (שמות כ, י) שבת לד’ אלקיך”, עכ”ל. וכוונתו שאחר שפטרה התורה את השומר שביעית מגזירת בזיעת אפיך, שוב חייב בשנה זו להיות שקוע בעבודת ד’, שרק כשמוטל על האדם את גזירת בזיעת אפיך, אזי בזמן שעוסק במלאכתו לא יוכל להיות מוכן לעבודתו, אבל בשביעית וכן בכל שבת, שאין לאדם שום חיוב של בזיעת אפיך, אזי חייב כולו להיות לד’ אלקיך, וכך הוא בשביעית לבעלי הקרקעות, וכך הוא לכל אדם בכל שבת, וכמוש”נ.

 
בביאור דברי חז”ל “אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה”
אם בחוקותי תלכו וגו’ (ויקרא כו, ג), וכתב רש”י יכול זה קיום המצוות כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, עכ”ל. ודברי רש”י הוא מתו”כ, והרבה דיברו בזה המפרשים, דמה הענין דתלוי הברכות והקללות בענין עמלות בתורה.

וענין הברכות התלויין בעמלות בתורה, נראה לבאר עפ”י דברי הרמב”ם בפ”ט מהל’ תשובה, שהקשה דכיון ששכר המצוות הוא חיי העולם הבא, א”כ מהו שכתוב בכל התורה אם תשמעו יגיע לכם ואם לא תשמעו יקרא אתכם, וכל אותן הדברים בעוה”ז. וכתב לבאר וז”ל: “הקב”ה נתן לנו תורה זו עץ החיים, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה ונכונה, זוכה בה לחיי העוה”ב, ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חלי ומלחמה ורעב וכיוצא בהם, וישפיע לנו כל הטובות המחזקים את ידינו לעשות את כל התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העוה”ב”, עכ”ל.

וביאור דברי הרמב”ם נראה, דפסוקי הברכות אף שהם עוסקין בעניני העוה”ז, אך אין זה כשכר אלא כדבריו שאם נעסוק בתורה ובחכמתה מסירים מאתנו את המפריעים לעשות את דברי התורה. וא”כ אין דברים אלו כשכר, אלא עד כמה שאדם עסוק בתורה נפטר מטרדות העוה”ז, דכל הטרדות הם מגזירת בזיעת אפיך, ואם יגע בתורה נפטר מגזירה זו. וכמה מאמרי חז”ל יש על דרך זה, כגון מאמר חז”ל שא”א לאדם בלא עמל ואשרי מי שעמלו בתורה, והכוונה שאם יעמול בתורה תתקיים גזירת בזיעת אפיך ע”י עמלו בתורה, ושוב יהיו חיי העולם הזה בהשקט ובטחה.

ויסוד זה מבואר גם בענין צנצנת המן דכששאלו בני ישראל לירמיהו מהיכן נתפרנס אם נעסוק בתורה, הראה להם צנצנת המן והוכיח דהרבה שלוחין למקום להכין מזון ליראיו. ולכאורה מאמר חז”ל זה צ”ב, דמה הוכיח מדור המדבר שמא ההם אינם בדרגת דור המדבר שראוי לפרנסם במן, ואם זה אינו סיבה, א”כ מה שאלו הרי זה כולם יודעים שביד הקב”ה לפרנס, והביאו הוא שבני ישראל שאלו הרי נגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם, וא”כ אם נעסוק בתורה איך נקיים את הגזירה, ואם לא נקיים הרי לא נוכל להתפרנס, דהרי כך נגזר שתהיה הפרנסה רק בזיעת אפיך. וזה ענה ירמיהו דכך היה לדור המדבר שניזונו ממן ואף שלא עסקו במלאכה המפרנסת, ועל כרחך שמקיימים בזיעת אפיך ע”י עמל התורה, ושוב מפרנסם הקב”ה בעצמו, כיון שאינם בגזירת בזיעת אפיך, דיוצאים ידי חובת עמל בעוה”ז ע”י עמל התורה.

אך דברי הרמב”ם ליישב ענין העונש הנזכר לרשעים לא יתיישב, דהרי בפרשתנו נזכר הצרות כעונש לרשעים, דהרי כתוב ואם תלכו עמי בקרי אז אלך עמכם בחמת קרי, וא”כ להדיא שמדובר כאן על עונשים, וא”כ האיך ניישב הקללות בפרשתנו.

ובזה נראה לבאר דבפרשתנו פרשת בחוקותי איירי בצרות הבאות על הציבור, דכן הוא לשון הפסוקים בלשון רבים, ומשא”כ בפרשת כי תבא דשם לשון הפסוקים הוא בלשון יחיד. וכן הוא משמעות דברי הרמב”ם בפ”א תעניות, שמדבר שם על צרות על הציבור, וע”ז הזכיר שם בה”ג את הפסוק בתוכחות של פרשתנו, והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי.

ובזה נראה לבאר דצרות הבאות על הציבור הם כדברי הרמב”ם שם, שמטרתן שישובו הציבור בתשובה, ואם לא יחזרו אלא שיאמרו מקרה הוא לנו, אזי תוסיף הצרה צרות אחרות. וא”כ צרות הבאות על הציבור אינן עונש על העבירות, כי אם אופן לעורר את הציבור לשוב, וכן הוא הנהגת שמים שבאות צרות כדי לעורר לשוב, ואם לא ישובו אזי מוסיפים צרות, ואולי זה יעורר לשוב, וא”כ יוצא דהקללות של פרשתנו אינן עונשים, כי אם שמעוררין משמים לשוב ע”י הצרות שבאות על הציבור.

ובגוף דברי הרמב”ם שם בהל’ ג’ צ”ב בדבריו שכתב וז”ל: “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו מקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי”, עכ”ל.

ובדברי הרמב”ם דמי שאומר דבר זה ממנהג העולם אירע לנו ומצרה זו מקרה נקרית הרי זה דרך אכזריות, שמעתי מחכ”א להקשות, דהרי מי שאומר שהצרות באות במקרה הרי אינו מאמין בהשגחה פרטית, וא”כ הרי הוא כופר, ומהו שכתב הרמב”ם שזה דרך אכזריות, דהיינו שע”י שאינו מתעורר הוא אכזרי על עצמו, דהרי יענש אח”כ בעונש קשה יותר, ומשמע דאינו בכלל כופר, וצ”ע דמה טעם אינו בכלל כופר.

וליישב הקושיא נצטרך לבאר, דהאומר מקרה כוונתו לומר דאין כאן גזירה על הציבור, כי אם דכל יחיד שנענש יש לו את חשבונו הפרטי ונענש בהשגחה, אך לגבי הציבור יחשוב זה כמקרה, ואף דחלק מהציבור נענשו מ”מ יחשוב שאין זה ענין לציבור, וא”כ יבא לומר דאין כאן גזירה על הציבור, ונפ”מ שמי שלא נענש לא יראה צורך לשוב, דהרי אין זה עונש על הציבור שמחייב את כולם לשוב. וזהו שכתב הרמב”ם שמי שיאמר כן, אף שאינו כופר דהרי אינו כופר בהשגחה פרטית, אלא שאינו משים על לבו שיש כאן גזירה על הציבור, ולגבי הציבור חושב שזה מקרה, ואין כאן עונש על הציבור, בזה אומר הרמב”ם שאם יאמר כן הרי זה דרך אכזריות, כיון שגורם לעצמו עי”ז צרות אחרות.

ובעצם דברי הרמב”ם נתבאר יסוד בהנהגת שמים, דמעוררים את הציבור לשוב ע”י צרות קלות, ואם לא מתעוררים אזי באים על הציבור צרות קשות יותר, וזהו דברי הכתוב תלכו בקרי, שלא תתעוררו מהצרה שתבוא עליכם, אז יוסיפו צרות קשות יותר, דשמא ישובו עי”ז. וזהו מאמר הכתוב ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, דאם לא תתעוררו ממכות הראשונות, יוסיפו לכם עוד מכות דעי”ז אולי תשובו.

ולפי דברי רמב”ם אלו יתבאר דבר שיש לעורר, דמ”ט נקבע צום עשרה בטבת, דהרי הצומות נקבעו מפני הצרות שאירעו בהם כדברי הרמב”ם פ”ה תעניות, ובשלמא הצרות של שאר התעניות היה בעצם החורבן, י”ז בתמוז ות”ב וצום גדליה, אך י’ בטבת היה רק תחילת המצור, וא”כ אין זה גוף החורבן, וא”כ מה ענין לדורות להזכיר יום זה.

ולפי הנ”ל יתבאר, דהזכרון לדורות בעשרה בטבת בא לעוררנו, שצריך להתעורר מיד שיש איזו צרה שהיא, דאם היו מתעוררים בעשרה בטבת היה נמנע החורבן, וא”כ לדורות עלינו לזכור יסוד זה, ולכן נזכר תחילת הצרה של החורבן ואף שאינו החורבן עצמו, דהרי כך היתה הנהגת שמים, שבתחילה סמך נבוכדנאצר על ירושלים כדי שישובו, ולו היו מתעוררים לשוב היה נמנע החורבן. ולקח זה עלינו ללמוד לדורות, דכל צרה שהיא צריך להתעורר ממנה, ויועיל זה שלא יבואו צרות אחרות.