דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

וכי תאמרו מה נאכל בשנת השביעית וגו’, וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית וגו’ (כה, כ-כא)

ישנם כאלו שחושבים שהם בכלל ‘בעלי בטחון’, בעוד שבטחונם בהקב”ה אינו ניצב על האמונה הפשוטה, וממילא אין זה בטחון אמיתי.

עלינו לדעת שעל מנת שהאדם יוכל להרגיש את האמונה הפשוטה, אינו צריך להתאמץ רבות, עליו רק לפקוח את עיניו ולהתבונן בבריאה המופלאה שסביבו, על העצים והפרחים, על בעלי חיים המהלכים, ובעיקר – על האדם. אם ייטיב להתבונן, הוא יראה את כל הבריאה כולה צועקת נפלאות הבורא, ואז יתמלא לבו באמונה פשוטה ומוחשית.

אומרים אנו בתפילת שמונה עשרה: “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם לעולם, ולא נבוש כי בך בטחנו”, משמעות הדברים היא, שיש כאלו ‘הבוטחים באמת’ ויש כאלו ‘שאינם בוטחים באמת’ אף שהם עדיין בכלל בעלי מידת הבטחון. ויש להבין, הלא אדם שבוטח בהקב”ה רק מהשפה ולחוץ, אינו בכלל בעלי מידת הבטחון אלא בכלל דוברי שקר, ומי הם אלו ש’אינם בוטחים באמת’.

אלא הביאור הוא, כי ‘הבוטחים באמת’ הם אלו הבוטחים בהקב”ה מתוך אמונה פשוטה ומוחשית, בטחונם הוא בר קיימא ואיננו מתערער מתהפוכות הימים, והרי הוא נחשב לבטחון אמיתי. אולם אלו הבוטחים בהקב”ה מתוך הבנה והכרה שכלית בלבד ולא מתוך אמונה פנימית ופשוטה, הם אלו ש’אינם בוטחים באמת’. שכן בטחונם איננו בר קיימא, שהרי אם מחר יעמדו בפני הנסיון, כבר ימצא היצר את דרכיו איך להפוך את חכמתם העמוקה..

ועל זה אנו מתפללים להקב”ה, שישים את חלקנו עם אלו הבוטחים בו באמת ובתמים על ידי אמונה פשוטה ומוחשית, ומוסיפים ומבקשים “ושים חלקנו עמהם לעולם”, שהרי בטחון כזה הוא בר קיימא ולעולמי עולמים.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

אנשי ‘אשר יצר’

סיפר הגאון הרב לייב גורביץ זצ”ל (ראש ישיבת גייטסהד) שבזמן שלמד בישיבת מיר אירע פעם שאחד מן המשכילים פרסם דברי בוז וגנאי על בני התורה וקראם “אנשי אשר ‘אשר יצר’ כמה פעמים ביום.

נעשה רעש גדול בעולם התורה על ביזויים של תלמידי חכמים בתואר מאוס שכזה.

באותו זמן, נכנס מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואוויץ זצללה”ה לבית המדרש והשמיע שיחה ארוכה על ברכת “אשר יצר”, ובכושר התיאור המופלא שלו תיאר בהרחבה את הסכנה הנוראה האורבת לאדם כאשר הוא עושה צרכיו, ועל הפלא הגדול שנעשה בכל איבריו הפנימיים, ועד כמה הוא תלוי אז כל כולו ברחמי שמים, שלא יפתח הסתום ושלא ייסתם הפתוח [ועיי’ בפירוש עיון תפילה לבעל ‘הכתב והקבלה’ בסידור ‘דרך החיים’ שם תיאר תיאור מפורט אשר ממנו ניווכח לראות כמה גדולים מעשי הי”ת.]

הוסיף מרן המשגיח זצ”ל ואמר: כאשר אדם נוסע מביתו למרחקים, אפילו אם יש רק קצת סכנת

דרכים, כבר מצפים בביתו בכליון עיניים ובציפיה לשמוע ממנו שהגיע למחוז חפצו בשלום, ואילו הכיר האדם וידע באיזו סכנה הוא מוטל כל פעם שנכנס לעשות צרכיו, אז בכל פעם שיוצא משם היה שולח מברק לבני ביתו “יצאתי בשלום!”

הרים מרן המשגיח את קולו והכריז בהתרגשות: “קראו אותנו ‘אנשי אשר יצר’, הלוואי שהיינו ראויים לתואר זה!”

מתנת חיים (מועדים עמ’ רלז(

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהר בחקתי

מצוה לקנות מיהודי

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. ע’ רש”י בשם התו”כ דוקא מישראל. ופסק כן הח”ח באהבת חסד פ”ה ה’, והביא כן משו”ת הרמ”א סי’ י’.

וע’ אהבת חסד פ”ה סעיף ז’ דאפילו הגוי מוכר בזול מעט או קונה ממנו ביוקר מעט מ”מ חייב לקנות או למכור לישראל. והביא מקורו בשו”ת רמ”א סי’ י’ והביא הרמ”א מב”מ ע”א ע”א דמוטב להלוות לישראל בחנם מלהלוות לכנעני ברבית.

ובנתיב החסד כתב שם דיש לדחות ראיית הרמ”א דשאני התם בגר תושב שהוא עני הצריכה תורה להפסיד כדי להחיותו. וכוונתו כיון שאמרו בגמ’ סברא הוא כיון דגר תושב אתה מצווה להחיותו אלמא דאיירי בעני ובזה איירי קרא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה. (ובנתיב החסד שם כתב דעכ”פ הראיה השלישית שכתב הרמ”א הוא ראיה חזקה שכתב דכיון דסברא הוא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי א”כ מאי קמ”ל קרא כאן או קנה מיד עמיתך להקדים ישראל לגוי, אלא ע”כ קמ”ל קרא אפילו אם הישראל מוזיל קצת).

 

וע’ חולין קי”ד ע”ב לר”מ או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וע’ תוס’ סוד”ה עד וז”ל דדוקא נבלה בא”י שאין עכו”ם מצויין שם ואם בא למוכרה לעכו”ם צריך ליתנה בדמים מועטין נתינת גר קודמת אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם למכור קודם ימכרנו לעכו”ם ממה שיתננו אפילו לישראל חברו עכ”ל. ושיעור מעט זה שכתבו תוס’ לא נתבאר. ולכא’ יש ללמוד מרבית דאמרו דמוטב להלוות בחנם מלהלוות לכנעני ברבית, ולפי תוס’ לכא’ חזינן דשיעור רבית הוא בכלל שיעור מועט. (ויש לדון באיזה שיעור רבית אמרו).

וע’ מנח”י ח”ג קכ”ט דס”ל דתולה על ששית לפי תוס’ ע”ז ולא כרמ”א בתשובה שהחמיר אפילו הפסד מרובה. וע’ שבה”ל ח”י ר”ע שהק’ על הרמ”א דאין חייב למכור לישראל בפחות.

וע’ מהר”ם שיק חו”מ ל”א אם שניהם מוכרים בשוה רק להגיע ליהודי יותר טרחא.

תורה - חיזוק במעלת התורה

אנו עומדים בימים שבין פסח לעצרת והם ימי הכנה לקבלת התורה, ימי עלייה ברוחניות, מיום ליום צריך לעלות עוד דרגה ועוד עליה עד שמגיעים ליום המיוחל, יום הנכסף.

ראשית כל צריך להתבונן במעלת הימים הגדולים הללו, בחשיבותם ובתכלית דרכי ההכנה ועצות להיות ראויים לקבלת התורה, ומלבד מה שאנו זקוקים להכנה לקבלת התורה הרי צריך להתבונן במעלת התורה ובן התורה, וכמה שנדע יותר ויותר את המעלה הגדולה הזו, כך נחפש יותר להגיע לדרגה זו, ואמנם הדברים ידועים אבל נחדדם, כי לפעמים מרוב הרגל אנחנו יכולים לשכוח גם דברים פשוטים אלו, וכבן מלך ששוכח מרוב שגרת החיים שהוא בן מלך.

נתחיל במשל שהמשיל הח”ח על אדם שהלך לחייט כדי לקנות בגד יפה, בהגיעו הוא מבקש מהחייט בגד שיתאים למידותיו וכן שיהיה טוב ויפה, החייט מצידו מהלל ומשבח את טיב הבגד וכן כמה שזה תואם אותו וכו’, ואכן החייט מבין היטיב בבגדים, אולם זה הקונה אינו בטוח שהחייט רוצה דווקא את טובתו, משום כך הוא הולך לאביו שייעץ לו אם הבגד תואם אותו, והנה אביו ממליץ לו לקנות, אבל עדיין מי אמר שהאבא מבין בטיב הבגד, יתכן שרק רואה שזה לבוש עליו היטיב, והענין הוא שהחייט מבין בסחורה אבל אין הכרח שרוצה בטובתו ואביו שרוצה בטובתו אין הכרח שמבין בסחורה, אולם אם האבא הוא חייט גדול שמבין בבגדים אזי זה ממש מפליא, היות שהוא יודע בטיב הבגד וכן רוצה בטובת בנו.

אומר החפץ חיים, הקב”ה יוצר הכל הוא ברא את העולם, אבינו שבשמים אומר עלינו בני בכורי ישראל, מי עוד רוצה בטובתנו ומבין בטובתנו כהקב”ה, והוא מבקש כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב).

חובת ההתבוננות לצאת משגרת החיים

הדבר הראשון שאדם צריך להתבונן הוא לא לחיות בשגרת החיים, לחשוב מה אני עושה, ומה התפקיד שלי בעולם, וכדברי הרמח”ל: הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש, מה הוא, ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומה יהיה סוף כל עניניו, זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה, ופריה רב שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי. (דרך עץ חיים יג).

אדם ביקר ולא יבין נחשב כבהמות ידמו (תהילים מט, כא), בהמה לא עושה חשבון מה תפקידה בעולם, אבל האדם מחוייב לערוך חשבון מה תפקידו בעולם, ומעבר לזה כמה הוא עומד בתפקידו.

והדבר הראשון שעלינו להתבונן הר”ז באהבת ויראת ה’, ועל ידי התבוננות בבריאה עצמה אפשר להגיע לזה, ובמשנ”ב הביא את דברי החרדים על אהבת ויראת ה’: אמרינן בגמרא כל הקורא ק”ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח”ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו’ ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק”ש מ”מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש”י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו וכו’ וכתב בספר חרדים דמזה נלמד כשאומר ואהבת את ה’ יראה להכניס אהבת הש”י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח”ו (כה, ד).

ובשמיה”ל כ’ הח”ח בענין אהבת הי”ת וז”ל: וטוב שיראה להתבונן בזה אחר התפילה קודם שיכס לביתו לאכול דומיא דשאר מצוות המוטלות על האדם כמו תפילין או לולב ומיניו בסוכות דאינו אוכל קודם שיקיימן (שמיה”ל חותם הספר ח”ב פ”ב).

כדי להגיע לאהבת ה’ מצאנו שני דרכים בדברי הרמב”ם, במק”א כתב: המצווה השלישית היא שציוונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וכו’. ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה’ אלוקיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח (ספה”מ ג). כלומר שע”י שאתה עמל בתורה אתה מכיר באהבת ה’, ובמקום אחר כתב הרמב”ם: והיאך היא הדרך לאהבתו

ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. (יסוה”ת ב, ב).

ולכאו’ היה נראה שאלו שני דרכים להתבוננות באהבת ה’ ע”י התורה וע”י הבריאה, אולם נראה לומר שהכוונה בהתבוננות בתורה היא עצם הבריאה של התורה ומלבד מה שע”י קדושת התורה אפשר ג”כ להגיע לאהבת התורה אולם כדברי הרמב”ם שכ’ שנתבונן ונשכיל מצוותיו ‘ופעולותיו’ כלומר כאותה התפעלות מעצם הבריאה כך יש להתפעל מהתורה הק’ ועי”ז להגיע לאהבת ה’.

(וכדי להתבונן ביופי הבריאה כדאי לעיין בשער הבחינה וכן בדברי החזו”א באמונה וביטחון שעוסקים ביופי הבריאה).

ואחר שמתבוננים ומגיעים להכרה ביופי וברחמים שבבריאה, (הרי אנו אומרים, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כלומר שבעת זריחת השמש היא מאירה לאט לאט כדי שלא יהיה קשה לעיניים וזה רחמים), שוב עלינו להתבונן מהי הסיבה שהקב”ה ברא כזה עולם יפה.

אין טוב אלא תורה

והנה ידועים דברי הרמח”ל: כי הקל ית”ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מדרך הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה ית”ש לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה (דע”ת יח). ואין טוב אלא תורה ורק ע”י לימוד התורה נוכל לקבל את ההטבה, ואין לשער את השפע של ההטבה מאתו ית’, ואם אנו מרגישים שחסרה לנו ההטבה הר”ז מפני שהחטאים גורמים לכך.

נחום איש גמזו היה אומר, גם זו לטובה, והנה אם הכל היה טוב לא היה צריך לומר זאת, אלא ביאור הענין שאנו מאמינים שגם מה שנדמה כרע הוא גם לטובה, וכדברי הרמח”ל במק”א: ואמנם ידענו באמת שאין חפצו של הקב״ה אלא להטיב, והנה הוא אוהב את ברואיו כאב האוהב את בנו, אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו להטיבו באחריתו, וכעניין שנאמר כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך. ונמצא שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע, ואין מוסרו של הקב״ה מכת אויב ומתנקם אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו. (ד”ה ח”ב פ”ח).

הקב”ה רוצה שהטוב יהיה בגלוי אבל זה תלוי בנו, והטוב הוא רק ע”י עסק התורה, כי לקח טוב נתתי לכם, טוב הוא ע”י עמל ויגיעת התורה, קיום המצוות ועבודת המידות, ולמעשה העולם הבא הוא כולו טוב, אבל אנו מבקשים שגם בעולם הזה יהיה טוב כדי שנוכל לעבוד ולהגיע לעולם הבא.

וכבר מצאנו בכמה מקומות שהחטאים גרמו לסילוק הטוב, אצל אדם הראשון נאמר בחז”ל: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. (סנהדרין נט ב), ולאחר החטא הפסיד כ”ז, וכן מצאנו בגמ’: העיד ר’ יהושע מיום שחרב בהימ”ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר’ יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות (סוטה מח, א). ובכתובות: רבי חלבו ור’ עוירא ור’ יוסי בר חנינא איקלעו לההוא אתרא אייתו קמייהו אפרסקא דהוה כאילפס כפר הינו, ואילפס כפר הינו כמה הוי ה’ סאין אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתן שליש לשנה איקלע ר’ אלעזר להתם ואייתו לקמיה נקטו בידיה ואמר ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. (קיב, א).

העיר לי חכ”א שרש”י עה”פ בבראשית, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה וכו’ (לא, לט) כתב: לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטיא, אני ובני שלמה חטאים, חסרים אנכי אחסרנה אם חסרה, חסרה לי, וכו’, ואנו לומדים מכאן שמשמעות המילה חטא היא חסרון, כלומר שהחטא מחסר בבריאה, וייסורים הם לטובה כדי לכפר על החטא ובכך להשלים את החיסרון.

אם בחוקותי תלכו וכו’ ונתתי גשמכם בעתם, אומר רש”י אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, כלומר שע”י עמל התורה זוכים לגשמים בעתם, וחלילה אם חסר בעמל התורה יבואו הקללות, והתכלית הוא עבור ישראל שיעסקו בתורה, וכל האומות זוכות בזכות ישראל, וכדברי הגמ’ בהחליל שהגויים לא יודעים כמה שהם הפסידו מחורבן הבית.

אדם צריך לדעת מהו התכלית, וכשאדם לומד הוא מביא ברכה וישועה לעולם, ויש אחריות גדולה על כל בן תורה שהוא יידע שמביא טובה וברכה לעולם.

ובדברים אלו ניתן לבאר את דברי הגמ’ בסנהדרין: אפיקורוס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו (צט, ב). – הוא לא מבקש לסגור את הישיבות אלא אומר מאי אהנו ליה רבנן ואינו מבין שכל זכות הקיום היא מתורתם, והגמ’ שם מוסיפה שלא זו בלבד אלא הוא מגלה פנים בתורה: דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי שמע מינה שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם (שם).

ומעניין שבד”כ בפסוקים שיש פשט ודרש מביא רש”י את הפשט ואח”כ דרש, אולם בפסוק בראשית ברא הביא רש”י: אין המקרא הזה אומר אלא דורשני כמו שאמרו חז”ל (בראשית רבה א ו) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח כב), ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב ג), ואם באת לפרש כפשוטו וכו’. פסוק זה צועק שידרשו אותו שכל הבריאה היא בשביל ישראל והתורה.

וממילא מי שלומד תורה הרי הוא מקיים את תכלית הבריאה, ואם לא הוא מבטל את התכלית, ודבר זה הוא אחריות גדולה וגם זכות עצומה.

אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין

והנה הגמ’ בשבת אומרת: אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה כדר”ל דאמר ר”ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה’ יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פח א).

אין לנו השגה בזה, אבל הבריאה עמדה בפחד מה יהיה אם בנ”י לא יקבלו את התורה, שאז לא יהיה קיום לעולם, והבריאה הרי רוצה קיום ומשום שהבריאה היא כבוד שמים, ומצאנו בכ”מ את הרצון הזה של הבריאה שיהיה לה קיום, וכגון במעשה של רבי פנחס בן יאיר: הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה, אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה (חולין ז, א), ואנו רואים שהנהר פחד מזה שלא יהיה לו יותר קיום, וכן בגמ’ בע”ז (יז, א) בההיא דרבי דאלעזר בן דורדיא שביקש רחמים משמים וארץ ומהרים וגבהות וכולם ענו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו.

ונתאר לעצמנו את הרי ירושלים הגבוהים או הרי הגליל שהם הרים גדולים וגבוהים במיוחד, ורק נחשוב שכל הזמן הם עסוקים בכך שהם רוצים קיום והם היו במתח אם בנ”י יקבלו את התורה או לא, וכשענו ישראל נעשה ונשמע, שקטה, נהיה מצב של שמחה, ההרים והגבהות יפצחו לפניכם רינה, וזה נמשך גם היום שכל הקיום לעולם הוא בזכות התורה.

ועל בן תורה לדעת שזה תפקיד גדול שיש לו, שככל שילמד יותר הוא מביא ברכה לעצמו ולעולם כולו, ולעת”ל הכל התבאר היטיב, ועצם לימוד התורה הוא התכלית, אם שואלים מישהו מה אתה עושה, הוא צריך לענות אני מביא חיים לעולם, ולפום צערא אגרא, הבנייה היא יותר חזקה כשיותר קשה ללמוד.

וזו עבודה גדולה והתבוננות עצומה לדעת מה תפקידנו, הייתה לי הרגשה שאפשר להמשיל משל לילד קטן שמתעורר בלילה ובוכה, והוא לא יכול לומר על מה הוא בוכה, אבל האמת שהוא רוצה לשתות, והאם יעלה על הדעת שבגלל שאינו מבקש ההורים לא יתנו לו, כך הם כל החילוניים, הם לא יכולים לצעוק אבל בתוך תוכם הצעקה שלהם היא, תלמדו עוד ועוד, כי זה מוסיף לנו חיים.

ונסיים, אחר שנדע מעלה זו, נצטרך להוסיף עוד ועוד בלימוד התורה, ר”מ אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה וכו’ נקרא רע אהוב משמח את המקום והלוואי שאדם יזכה שאחר מאה ועשרים יהיה כתוב לו על המצבה משמח את המקום, (רבי חיים פנחס שיינברג זצ”ל היה בקבר של מישהו והיה כתוב שם הרבה תארים והוא אמר הרי זה עולם האמת, ולא היה צריך להוסיף מילה אחת, הרי שם אין חכמות וזה בושה גדולה), יש דרגות בלימוד לשמה אבל אם לומדים לשמה זה משמח את המקום, ומסביר המדרש שמואל שהיות והקב”ה ברא את העולם להיטיב והכל זה ע”י התורה אז מי שלומד תורה הוא משמח את הקב”ה שעי”ז הוא יכול לעשות טוב בעולם, וממילא הוא גם משמח את הבריות.

אשרנו מה טוב חלקנו שאנו יכולים להיות האחראים והמצילים של הדור, ולעשות נחת רוח לבורא ע”י עמל ויגיעה, והבא ליטהר מסייעים אותו והקב”ה יעזור שנוכל ללמוד מתוך חשק ושמחה ושתמיד נוכל לעשות נחת רוח להקב”ה.