דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

ע”י לימוד בעיון ועמל נקראת התורה על שמו
אם בחוקותי תלכו (כו, ג)
אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (כו,ג)
רש”י: יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ‘ואת מצוותי תשמרו’ הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים, שתהיו עמלים בתורה. הוו עמלים בתורה ע”מ לשמור ולקיים.

במדרש: א”ר חמא ב”ר חנינא אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו אתם עשיתם אותם, וכו’ א”ר חנינא בר פפי אמר להם אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם (ויק”ר לה,ז).

מבואר שנדרש מאיתנו לעמול בתורה כדי לשמור ולקיים, ובזה כלול כל התכלית והקיום של התורה.

בהמשך הפרשה כתוב “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה”, פירש”י: ולא תשמעו לי להיות עמלים בתורה. הרי שיסוד הרע והחורבן הוא בחוסר העמלות בתורה. רק אח”כ מגיעים ל”והלכתם עמי בקרי” ולכל הקללות שבתורה.

באבות דר”נ (מא,א): ר”ש אומר וכו’ כתר כהונה וכו’ אין נותנין לו, כתר מלכות וכו’ אין נותנין לו וכו’, אבל כתר תורה אינו כן, עמלה של תורה כל הרוצה יבוא ויטול וכו’ עמול בד”ת ואל תתעסק בדברי בטלה.

מבואר שהמעלה הנשגבה של ‘כתר תרה’ היא עמל התורה, וכל אחד יכול לזכות בכתר זה. וכיוון שביארנו שזו חובת האדם, א”כ כאשר עמל בתורה כבר הגיע אל התכלית וכל המעלות העליונות של אמונה ובטחון וכד’ נמצאות בו.

טעם הדבר, כי עיקר סיבת כשלונות האדם הם מחמת הריקנות שבו שמביאה בלבו מחשבות של אהבת העוה”ז. אך כשליבו מלא בעמל התורה, הרי הוא מאושר במצבו הרוחני ואינו שואף דמיונות שווא לשנות את מצבו.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

רש”י: שתהיו עמלים בתורה.

בשיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה הביא את דברי הגמ’ (ע”ז דף י”ט ע”א) אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ובפירש”י בתהלים (שם) כתב “ומשעמל בה היא נקראת תורתו”, ואמנם לא פירש לנו רש”י מהי משמעותה של עמלות זו אשר על ידה נקראת תורתו.

וביאר, כי אין מהות העמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, אף כי בודאי גם זה הכרחי, וכמו שנאמר ובתורתו יהגה “יומם ולילה”, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז (שם) מצינו עוד מימרא של רבא על פסוק זה, “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופירש רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”.

ומבואר, דבהא לא סגי שתיקרא על שמו על ידי “שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, רק אז היא נקראת על שמו.

(ליקוטי חכמה ומוסר)

דברי הימים

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

שתהיו עמלים בתורה
סיפר מורנו הגאון הרב  יצחק אזרחי שליט”א: בהיותי בחו”ל לפני כמה שנים פגשתי יהודי שאני מכירו מימים עברו בזמן שלמד בישיבת מיר.

הבחנתי שהוא אינו מפסיק לרגע מלימודו, גם כשהיה צריך לאכול הוא טעם משהו ומיד חזר ללימודו. שאלתי אותו מה גרם לו לכזה עמל התורה בלי הפסק?

הוא ענה לי כך: אני אספר לך, כאשר באתי להתקבל לישיבת מיר, נכנסתי למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה. מרן רה”י שאל אותי: מהיכן אתה? עניתי לו: מאמסטרדם. אמר לי רה”י: מאמסטרדם לא היו לי תלמידים, תכנס לישיבה.

לאחר מכן נכנסתי למרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה. רה”י שאל אותי: מהיכן אתה? מה אביך עושה? כאשר אמרתי לו שאבי הי”ד נרצח בשואה האיומה, זעק לפתע רה”י מנהמת ליבו: השארת את האמא לבד, עלה מיד לישיבה ללמוד!

זעקה זו רודפת אחרי כל ימי, אמר האיש.

זהו מבט של אדם גדול, אסור להפסיק לרגע מהלימוד. אם השארת את האמא לבד על מנת ללמוד תורה, אין היתר להפסיק לרגע!

הגדה של פסח – תורת מיר

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהר בחקתי

היתר עיסקא

בפ’ בהר התורה אסרה רבית. ומובא בכל הספרים היתר עיסקא מהר”ם והוא ר’ מיכל המכונה ר’ מענדל ר’ אביגדור’ס אב”ד קראקא. בעמח”ס באורים כבדו ה’ עה”ת. והוא נעשה אב”ד שם כשנפטר מהר”ם לובלין, ור’ מענדל נפטר שנת שנ”ט. וע’ שו”ת ב”ח ע”ז מעשה שהתיר מהר”ל עגונה ונחלק ר’ מענדל הנ”ל.

ופעם עשו תחילתו עיסקא ואח”כ פקדון, והרבה פקפקו בזה. ור’ מענדל עשה חצי מלוה וחצי פקדון. והריוח הוא מחלק הפקדון. ואם יהא הפסד יהא נאמן בשבועה. והטעם שלא עשו כולו פקדון מחשש שיפסיד יותר מחצי.

וכתב הסמ”ע שאסור לו לבא בתחבולות כגון לומר השביעני בין אשרי ולמנצח בבהכ”נ ברבים וכיוצא בו באופן שימנע בודאי מלישבע ויצטרך ליתן לו. וע’ קונ’ רבית מהסמ”ע  ואע”פ שכל אלו הדברים תמוהין וכהערמה מ”מ לצורך שעה אין לאוסרם כדי ליתן מחיה לבני ברית.

וע’ מנחת שלמה מה שהקשה על היתר עיסקא כי למעשה מחייב הלוה סכום פשרה גבוה על ריוח חצי פקדון, ועושה כן מחמת שמקבל ממנו חצי מלוה. ולכן היום יש מעדיפים עיסקא של כולו פקדון.

וע’ רע”א סוס”י נ”ד ופ”ת חו”מ צ”ג ז’ בשם נוב”י סוס”י ל’ דמעשים בכל יום שנשבעים על היתר עיסקא.

ויש שהעירו דלפי”ז בזה”ז שהב”ד לא יתנו לו לישבע לכא’ בטל ההיתר של היתר עיסקא. ואף שיכול לעשות קפץ ונשבע כמו היסת הרי מפורש בהיתר עיסקא שישבע דוקא שבועה דאורייתא עפ”י ב”ד.

ולפי הסמ”ע דאסור לכתוב שישבע בין אשרי לובא לציון בודאי קשה, ואפילו לפי החכמ”א דהערמה כזה מותר מ”מ כאן ששום ב”ד לא ישביעו אותו הרי עיקר מה שמחייב עצמו בחיוב כזה שאין שום שותף דורש הרי זה גופא הוא שוה כסף ונמצא שמתחייב ברבית.

וידוע מס’ מעשה רב החדש שהגר”א התנגד להיתר עיסקא וע”ש המעשה שאמר דבשמים אין מחזיקים מהיתרים חדשים.

וע’ בס’ תורת רבית בבירור הלכה שהעיר כבר דאולי הגר”א התנגד להיתר עיסקא של תחילתו עיסקא ואח”כ הלואה, וכמו שהשיג הגר”א ביו”ד קע”ז א’ על השו”ע בזה, אבל אולי היתר עיסקא שלנו של חצי מלוה חצי פקדון או כולו פקדון גם הגר”א יסכים לזה. (ושוב כתב דאולי הגר”א יחלוק גם על היתר עיסקא שלנו כמו שהשיג הגר”א יו”ד קע”ז ל”ד על הרמ”א משום הערמה. אבל עכ”פ אין ראיה ממעשה הגר”א שיחלוק על היתר עיסקא שלנו).

וע’ דעת יואל סוס”י קל”ו שהעיר כבר דכיון דאינו נחשב כלום בחוק הו”ל דברים שבלבו ובלב כל אדם ולא חל כלל. וע”ע מנח”י ח”ד י”ח. (ואפילו נימא דאין איסור להלוות ברבית לחברה בע”מ מ”מ אסור ללוות מהם ברבית כמ”ש באג”מ יו”ד ח”ב ס”ב וס”ג ומנחת שלמה כ”ח).

וע’ מסורת משה עמ’ רמ”ג שלא לכתוב שנאמן ע”י עדים כי יאמרו ה”ה גוים אלא דוקא ע”י שבועה, ואפשר לכתוב שבועה ברבים עם ס”ת בשבת, ומזה יזהרו. וע”ש שלא לכתוב שיעשה העסק הכי טוב ואח”כ יש בעיא אמאי יקבל רק י’ אחוז, אלא מתחייב לעשות כ’ אחוז ריוח, ואם יעשה יותר יהא של המשקיע. וע”ש נגד נוסח שהיו מוכרים באידיש, ועל אנשי לובאן שחשבו שהוא כמו לחש.

בין העומר לשתי הלחם

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

עומדים אנו בימים הגדולים של בין פסח לשבועות, הזמן של בין יציאת מצרים לקבלת התורה, הימים של ההכנה לקבלת התורה, ימי ספירת העומר, והשאלה שנשאלת אם זה ימים של המתנה, ימים של ציפיה, הספירה היתה צריכה ספירה של לקראת, עוד ארבעים ותשע, עוד ארבעים ושמונה, עד שנשאר עוד יום אחד. והשאלה הנוספת מדברים על הכנה לקבלת התורה וסופרים את ספירת העומר, אם הספירה מדברת על תאריכים אפשר לספור ליציאת מצרים, לקריעת ים סוף, ללכתך אחרי במדבר, היציאה ללא חשבונות של כלל ישראל, האמונה הגדולה בה’ ובמשה עבדו, מה הענין דווקא לספור לפי קרבן העומר?

שאלה נוספת שצריכים לברר עוד מליל הסדר, לאחר ימים לחוצים לאחר הכנות שלא נגמרות, עבודה שלא מסתיימת, סוף סוף יושבים להסבה, כל אחד תופס את מקומו, מסב כדת וכדין ובאנחת רווחה פותחים בקידוש, אחרים היו אומרים שבשהחיינו של הקידוש צריכים לכוון על עצם הדבר שכבר מצליחים לשבת בשקט כל אחד על מקומו, וסדר הדברים בכל בית יהודי, ילדים מקבלים את מקומם למה נשתנה, כל אחד לפי דרכו, ואז ממשיכים הלאה ומגיעים לבני ברק ונתקעים בפקק ברבי עקיבא, כל אחד יש לו מה לשאול, יש לו מה לספר, ובהמשך כנגד ארבעה בנים, כבר נהגו העם להאריך באחד גם באחד חכם, גם באחד רשע ואפילו לשאול שאלות רבות באינו יודע לשאול, ואז נזכרים שבעצם את הפסח אוכלים בחפזון וצריכים לגמור את האפיקומן לפני חצות וכך ששאלות רבות וחלקים נכבדים מההגדה נשארים ללא דרישה ולא הסבר, וכך חומק לו הדיינו ללא ששמים לב לשאלה וללא השאלות וההסברים המתבקשים?

“אלו הוציאנו ממצרים” אפשר להבין שניתן לומר “דיינו” גם אם לא היו עושים בהם שפטים, “אלו עשה בהם שפטים ולא באלהיהם” גם דיינו, גם בלי שהרג את בכוריהם גם אפשר להבין, הינו מודים גם בלי לקבל את ממונם, ב”ולא קרע לנו את הים” גם אפשר להסביר, להקב”ה יש הרבה דרכים, ניתן לפתור את המצב ללא שינוי סדרי הבריאה, מצרים רודפים אחרי בני ישראל, אפשר  לסדר להם פנצ’ר, אפשר לגרום לסוסים להשתגע, גם חיל ארם שמע פתאום “קול רכב קול סוס קול חיל גדול” ובבת אחת תפס את הרגלים וברח במנוסה גדולה, ואם היינו עוברים בים בתוך שלוליות גדולות, מנסים להתגבר על הבוץ, זה לא היה נס? אפשר גם להבין את הדיינו על “שקע צרינו”, על “ספק צרכנו במדבר”, ס”ה בני ישראל יצאו ברכוש גדול ותגרי אומות העולם חפשו למכור להם, עוד גם נתן לנו את המן שזה יכל להיות ענין בפני עצמו יש “ספק צרכנו” ויש “האכילנו את המן”, אפשר היה לתת סתם לחם וקבלנו לחם אבירים, אבל “אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דינו”, מה הפירוש? בשביל מה קרבנו? לו יצויר ישיבה/קופת צדקה/תלמוד תורה או כל מוסד אחר מארגן דינר, עושים אספות הכנה, ישיבות עבודה, שוכרים אולם, מדפיסים פרוספקטים, הציבור מגיע בהמוניו ובסוף מודיעים שעקב לחץ הזמן והשעה המאוחרת לא יערכו את המגבית, בשביל מה קרבנו להר סיני, בשביל מה כל הקולות והברקים אם לא בשביל מתן תורה?

יהודי אחד מזמין חברים לשמחה גדולה, הוא עושה בעז”ה סיום הש”ס, כמה שנים לקח לך לסיים את הש”ס? שבע שנים, נו בטח ספרת את הימים, עוד 2600 ימים עוד 2500, בכל זאת זה שנים של צפייה, מה הפירוש ספרתי, למדתי ברכות ועשיתי סיום, גמרתי שבת וחגגתי, כל מסכת זה רכוש בפני עצמו, עד שהגעתי ליום הגדול של הסיום, בני ישראל שהתכוננו למתן תורה זה לא היה התכוננות של צפיה, זה היה התכוננות של השגה, התכוננות של מעלה, כל יום זה היה יום נוסף של עליה, עוד שלב של יציאה ממ”ט שערי טומאה, עוד יום של כניסה למ”ט שערי קדושה, הספירה היא היום יום אחד של זכיה, היום הוא היום השני של השגה, היום השלישי, הרביעי, עד היום הארבעים ותשע, וזה ההסבר וההבנה אלו קרבנו להר סיני, דיינו, הביאו אותנו למצב של השגות ורוחניות, על זה לבד היינו צריכים להודות.

“וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל” על הפסוק הזה מביאים חז”ל את הפסוק “אחרי ה’ אלקיכם תלכו” מה הקב”ה התעסק במטע תחלה “ויטע… גן בעדן”, אף אתם לא תתעסקו אלא במטע תחלה, והמדרש מביא סיפור, אדרינוס שחיק עצמות עבר באזור טבריה בדרך למלחמה והוא רואה אדם זקן חופר בורות, סבא בן כמה אתה? אמר לו בן מאה, אז מה אתה עובד קשה, עבודות כאלו היית צריך לעשות שהיית צעיר, ואם עבדת אז למה לא חסכת שיהיה לך לזקנה, והזקן עונה, עבדתי וחסכתי ואני ממשיך לעבוד, אז למה לעבוד לאחרים? אמר לו אני עובד, ירצה בורא עולם אזכה ואוכל מפירות נטיעותי ואם לא יהיו לבני, גם אני באתי ומצאתי ממה שהכינו לי אבותי, אומר לו הקיסר ביום שתזכה לאכול מהפירות תספר לי על זה, הקיסר המשיך בדרכו למלחמה והזקן המשיך בנטיעותיו, עברו כמה שנים הקיסר חזר מהמלחמה ואותו זקן זוכה לקטוף מיבול הנטיעות, הוא נזכר בבקשה של הקיסר, הוא ממלא סלסלה גדולה בבכורי תאנים יפות להביא לקיסר, לפתח ארמון הקיסר מגיע זקן מה שנקרא ישיש מופלג, לפני מספר שנים כבר עבר את המאה, כולו מתנשם ומתנשף, לקיסר אי אפשר להביא מתנה סמלית, צריכים להביא מתנה מכובדת, סלסלה גדולה ומרשימה בידו, מי אתה? מה אתה רוצה? אני רוצה להביא את זה לקיסר, הקיסר לא צריך פירות, יש לו מנהל משק, יש לו טבח, הם דואגים לכל הצרכים, לא חסר לנו שום דבר, אבל הזקן מתעקש, הקיסר ביקש ממני שאביא מהפירות שהצלחתי לגדל, מה ביקש, מי ביקש, מתי ביקש? מה פירוש, הוא היה אצלי בטבריה וביקש שביום שיצאו פירות מהעצים שנטעתי אז הוא רוצה לקבל מהם, הסיפור נשמע לשומרים הזוי, אבל הזקן מתעקש, הולכים לקיסר, יש פה זקן מטבריה שטוען שלפני כמה שנים הקיסר היה בטבריה וביקש לקבל מהפירות שהוא מגדל, הקיסר נותן להכניס את הזקן עם הפירות ומרוב התלהבות הוא נותן לעבדיו הוראה לרוקן את הסלסלה מהתאנים ולמלא אותה במקום זה בזהובים, אומרים לו עבדיו מה הכבוד הזה ועוד ליהודי? והקיסר עונה בוראו מכבדו ואני לא אכבדו, הזקן יוצא עם סלסלה כבידה שבעתיים, בטח כל הדרך הלוך הוא חשב, חבל שמילאתי כזו סלסלה כבדה, היה אפשר לסחוב פחות, בדרך חזור הוא רק הצטער שהוא לא לקח סלסלה כפולה בגודל, שמח וטוב לב חוזר הזקן הביתה, מספר לאשתו ובניו את הסיפור ואיך שאפילו הקיסר הבין עד כמה “לא יבושו ולא יכלמו כל החוסים בך”, וחז”ל ממשיכים בסיפור, באותו מעמד כאשר המשפחה חוגגת את הזכיה בפיס, עומדת אחת השכנות, אשה שהראש שלה עובד שעות נוספות והיא רצה לבעלה, בטלן שכמותך, תראה השכן שמע שהקיסר אוהב תאנים הלך והביא לו וקיבל תמורתם זהובים, קדימה לעבודה, קח מהר תביא לקיסר תאנים, תחזור עם זהובים, וככה היא לוקחת את הכלי הכי גדול שאפשר לתאר וממלאה אותו בתאנים אבל הכלי כזה גדול ואין להם כל כך הרבה תאנים, אז היא מוסיפה גם תפוחים, מה שנקרא סידור פירות, והנה גם הוא מתייצב בפתח הארמון, הוא שמע שהקיסר אוהב תאנים, הוא מסביר להם שהוא חשב אולי גם כדאי להביא תפוחים, הוא גם שמע שמשלמים על זה מחיר טוב, והקיסר בתגובה נותן הוראה, העמידו אותו בפתח, כל אחד שיעבור יזרוק עליו מהתפוחים והתאנים, כשתגמר כל הקערה תשלחו אותו הביתה, והקערה גדולה וסביר שעבדי הקיסר נהנו מהמחזה וכל אחד מנסה לקלוע יותר מדויק, לפנות ערב פצוע כולו חוזר לביתו הולך ובוכה ואשתו כבר מחכה לזהובים, יכול להיות שהיא הזמינה מטבח חדש, אולי היא כבר זרקה את הספות הישנות, תיכף קונים חדשות, נו מה היה היא שואלת, את עם הרעיונות שלך, נס שלא שמנו שם אתרוגים, זה יכול להיות גם מסוכן.

מזקני מו”ר שמענו כמה וכמה פעמים לאחר שהיה מביא את המעשה היה אומר, אף אחד לא מנסה להבין מה רצו חז”ל עם הסיפור, חז”ל לא הביאו סיפורים בשביל הגננת, חז”ל לא הביאו סיפורים בשביל שיהיה לנו מה לספר, היה לו בזה כמה וכמה דברים שהוא הוציא מהסיפור, אבל מתוך דבריו מה ששייך לענייננו, באים אל הארץ ונוטעים, יש מי שנוטע משום ישוב ארץ ישראל, הוא נוטע בשביל שהוא רוצה לקיים מצוות התלויות בארץ, כלאיים, ערלה, רבעי, תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל, בסוף יש לו גם מה לאכול, ויש מי שנוטע כי צריך שיהיה מה לאכול, וכדי שהיבול יצליח, וכדי שיהיה מותר לו לאכול הוא מקיים את המצוות התלויות בארץ, ומי שירצה לדעת את ההבדל בין שני הצדדים, ישמע את ההבדל בין שני מביאי הסלסלות לקיסר.

ועכשיו ננסה להבין איך קשורה ההכנה למתן תורה לספירת העומר, בשמיני עצרת עומד לו יהודי מתחנן לפני בורא עולם “זכור אב נמשך אחריך כמים… בעבורו אל מנע מים זכור הנולד בבשורת יקח נא מעט מים… בצדקו חון חשרת מים” וכך הוא ממשיך מבקש ומפציר בתפילה “שאתה הוא… משיב הרוח ומוריד הגשם, לברכה ולא… לחיים ולא… לשבע ולא…” וכך מיד אחרי החג יוצא לחרוש את השדה, והוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור, הוא מקיים שדך לא תזרע כלאים, את כל ההלכות, והוא מחכה לתוצאות, חורף שלם הוא מודה על כל טיפה וטיפה, ובעזרת בורא עולם היבול גודל וצומח ויש ברכה בכרי והוא רוצה ליהנות מהברכה, אבל עדיין אי אפשר, צריכים רשות מיוחדת מהבעל הבית להתחיל לקצור, קודם מקריבים את העומר ואז ניתן להתחיל בקציר, כבר הקריבו את העומר, גם הוא קצר את התבואה, הפריש תרומות, נתן מעשרות, הודה לבורא עולם על שנתן ברכה בכרי זה, הוא רוצה לתת תודה בצורה מעשית, ולהביא קרבן מפרי שדהו, לא עדיין אי אפשר להקריב מהתבואה החדשה, צריכים קודם לקבל רשות, קודם צריך להביא את שתי הלחם, רק אחרי זה התבואה החדשה כשרה להקרבה במקדש, ההכנה הגדולה לקבלת התורה באה מתוך ההבנה שהכל שלו, מה ששלך שלו ומה אתה נותן לו זה משלו.

“מי האיש החכם ויבן את זאת… על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירש הקב”ה בעצמו שנא’ ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וגו’, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה” והר”נ בנדרים “שלא היתה התורה חשובה לברך עליה”, וברש”י בב”מ “וכיון דלא מברכי גליא דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם”, וכדי להבין איך דווקא הברכה מראה את חשיבות הדבר, צריך להבין מה היא ברכה, בפסוק אחד נאמר “לה’ הארץ ומלואה” ובפסוק אחר נאמר “והארץ נתן לבני אדם” עונה הגמ’ כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, שאדם לוקח לידיו פרוסת לחם, תפוח או כוס מים, הוא לוקח דבר ששייך לבורא עולם, וכשהוא מברך עליו הוא בעצם חוץ מההודאה הוא גם נטל רשות וקיבל בעלות על אותו דבר “נתן לבני אדם”, כשאדם הולך ללמוד תורה הוא הולך ללמוד תורת השם, וכדי שיוכל לעסוק בתורה הוא צריך נטילת רשות, ואיך מקבלים רשות ע”י ברכה, ה”לא ברכו בתחילה” זה אומר שלא הייתה חשובה בעיניהם שהיחס לתורה היה כיחס לשאר חכמות, הם למדו תורה, אבל לא כהבנה שזו תורה של בורא עולם, שזו תורה מן השמים, ועל ההרגשה הזאת לא עמדו לא החכמים ולא הנביאים עד שפירש הקב”ה בעצמו, זוהי ההכנה למתן תורה וזה הקשר לעומר והספירה שהיא בין העומר לשתי הלחם, הכל שלו ומה שאנחנו כביכול נותנים מביאים כקרבן זה גם שלו, התורה היא שלו, התורה היא תורת השם, וכשרוצים לגשת ללמוד את תורת השם, צריכים להודות על נתינת התורה וגם לבקש רשות לעסוק בתורה.

ימים אלו הינם הימים של ההכנה לזמן מתן תורתנו, הימים וההכנה לקבלת התורה וההבדל בין מתן לקבלה, הקב”ה נתן לנו את התורה ואת כל התורה, ונתן אותה לכל אחד ואחד, הקבלה, כמות הקבלה ואיכות הקבלה תלויה בכל אחד, לפי ההכנה כן הקבלה, זה ספירת העומר אחד שנים שלש, כמה אנחנו מוכנים, זה הקרבנו לפני הר סיני, עצם העבודה, עצם ההכנה, על הכלי קבול שהצלחנו להשיג זוהי סיבה מספקת להודות, על אחת כמה וכמה, שנתן את התורה ואת כל התורה ואת האפשרות לעמול עוד ועוד ולקבל כל פעם מחדש את התורה, ולקבלה כל יום מחדש מנותן התורה, ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תורתך, ולהיות שותפים במסירת התורה והודעתם לבניך ולבני בניך.