דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ע”י לימוד בעיון ועמל נקראת התורה על שמו
אם בחוקותי תלכו (כו, ג)
רש”י: שתהיו עמלים בתורה.

בשיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה הביא את דברי הגמ’ (ע”ז דף י”ט ע”א) אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ובפירש”י בתהלים (שם) כתב “ומשעמל בה היא נקראת תורתו”, ואמנם לא פירש לנו רש”י מהי משמעותה של עמלות זו אשר על ידה נקראת תורתו.

וביאר, כי אין מהות העמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, אף כי בודאי גם זה הכרחי, וכמו שנאמר ובתורתו יהגה “יומם ולילה”, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז (שם) מצינו עוד מימרא של רבא על פסוק זה, “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופירש רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”.

ומבואר, דבהא לא סגי שתיקרא על שמו על ידי “שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, רק אז היא נקראת על שמו.

(ליקוטי חכמה ומוסר)

דברי הימים

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

שתהיו עמלים בתורה
סיפר מורנו הגאון הרב יצחק אזרחי שליט”א: בהיותי בחו”ל לפני כמה שנים פגשתי יהודי שאני מכירו מימים עברו בזמן שלמד בישיבת מיר.

הבחנתי שהוא אינו מפסיק לרגע מלימודו, גם כשהיה צריך לאכול הוא טעם משהו ומיד חזר ללימודו. שאלתי אותו מה גרם לו לכזה עמל התורה בלי הפסק?

הוא ענה לי כך: אני אספר לך, כאשר באתי להתקבל לישיבת מיר, נכנסתי למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה. מרן רה”י שאל אותי: מהיכן אתה? עניתי לו: מאמסטרדם. אמר לי רה”י: מאמסטרדם לא היו לי תלמידים, תכנס לישיבה.

לאחר מכן נכנסתי למרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה. רה”י שאל אותי: מהיכן אתה? מה אביך עושה? כאשר אמרתי לו שאבי הי”ד נרצח בשואה האיומה, זעק לפתע רה”י מנהמת ליבו: השארת את האמא לבד, עלה מיד לישיבה ללמוד!

זעקה זו רודפת אחרי כל ימי, אמר האיש.

זהו מבט של אדם גדול, אסור להפסיק לרגע מהלימוד. אם השארת את האמא לבד על מנת ללמוד תורה, אין היתר להפסיק לרגע!

הגדה של פסח – תורת מיר

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהר בחקתי

ערבות ואפרושי מאיסורא

וכשלו איש באחיו ודרשו כל ישראל ערבים. ומה”ט מצינו חיוב אפרושי מאיסורא.

והנה בגמ’ אמרו בחד עברא דנהרא אין איסור לפני עור, ולכא’ תיקשי דהרי אפילו ראה לבוש כלאים פושטו בשוק משום אפרושי מאיסורא.

ובספר ק”ש על הש”ש אות י”ג (עמ’ צ”ד) הקשה בכלל אמאי צריך קרא דלפני עור והרי בלא”ה תיפוק ליה משום חיוב אפרושי מאיסורא. (ונקט בפשיטות דאפרושי מאיסורא יש בו חיוב ולא היתר, וכמו שהביא בעצמו בק”ש ביצה אות ס”ה מהשער הציון). ואין נראה לומר דקרא דלפני עור איצטריך רק לרבות גם לגוי כגון להושיט אבר מן החי לגוי.

ובקובץ שיעורים תירץ דצריך קרא דלפני עור דנ”מ היכא שהאוכל סומך שהוא מותר, שסומך על חזקה או עדים (או על איזה פוסק), ואין כאן הוכח תוכיח (וגם לא ערבות), ומ”מ יש כאן לפני עור כפי ידיעת הנותן שיש כאן איסור (או שיודע שבאמת אין עירוב בעיר). (וע”ע אג”מ אהע”ז ח”ד סי’ ס”א).

וצ”ב על הק”ש שלא העיר מהגמ’ ע”ז דא”כ א”צ קרא דלפני עור לענין מושיט יין לנזיר. ודוחק לומר דלפי הק”ש צ”ל דהסוגיא איירי בנזיר שחושב שיין זה מותר לו עפ”י הלכה והנותן יודע שבאמת יין זה אסור לו. (ומשם קשה גם על התירוץ שכתבנו דבא לפני עור לחייב להוציא ממונו כיון דשם איירי בגמרא ליתן לו לכתחילה ואין בזה הוצאת ממון). וכן לא העיר על עיקר דברי הגמרא שמתיר בחד עברי דנהרא.

והנה בריטב”א שם בע”ז כתב וז”ל … לענין לפני עור לא תתן מכשול דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני’… כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עור… אבל מ”מ אי תבע לה בפירוש לאיסורא… אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עובר עבירה וכו’ עכ”ל. ומבואר מדבריו דהא דהתירו בחד עברי דנהרא היינו דוקא כמו דאיירי שם ליתן לו בסתמא, ואפשר שרוצה לעבור איסור (וע”ש בתוס’), אבל כשמבקש מפורש לאיסור אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה וכל ישראל ערבין זה בזה.

וראיתי בספר ברכת אברהם בביצה דף ל’ שכתב ליישב הקו’ והרי יש חיוב אפרושי מאיסורא וכמו המוצא חבירו לבוש כלאים, תי’ שם דהתם אין חיוב לפשוט מעל חבירו אלא רשות בעלמא. ודייק כן ממה שכתב בשו”ע יו”ד ש”ג בתחילת הסימן דאיירי הסימן בענין דמותר לפשוט בגד שעטנז מחבירו בשוק ולא כתב דחייב לעשות כן. וכתב דלא דמי למה דמצינו בתורה חיוב תוכחה דאין זה אלא חיוב תוכחה בפה אבל אין חיוב למנוע חבירו מאיסור במעשה. והביא ראיה לזה מב”ק כ”ח ע”א בעבד שבא זמנו לצאת ולא יצא ורוצה לקיים לו השפחה כנענית שלו ואיתא בגמרא שאם חבל בו רבו פטור ואע”ג דלא עביד אינש דינא לנפשיה מ”מ איסורא שאני וכתב רש”י משום דרשאי לכופו להפרישו מאיסור שפחה, הרי דכתב רש”י רק דרשאי ולא דחייב להפרישו ומשום דאין חיוב אפרושי מאיסורא אלא חיוב תוכחה בפה. והא דרשאי לכופו להפרישו מאיסור שפחה אף שאין עליו חיוב, היינו משום עביד אינש דינא לנפשיה. ואף דאיירי הגמרא למ”ד לא עביד אינש דינא לנפשיה ומ”מ אמרו דרשאי לכופו להפרישו מאיסור מ”מ אין כוונת הגמרא משום טעם חדש לאפרושי מאיסורא אלא כוונת הגמרא דאפילו למ”ד לא עביד אינש דינא לנפשיה אין זה אלא בממונא אבל באיסורא שפיר עביד אינש דינא לנפשיה ועושה כן במקום ב”ד. ומ”מ אין עליו חיוב להפרישו ומשום שהתורה לא צותה אלא להוכיח בפה ולא להפרישו במעשה.

ובעיקר דבריו שכתב דאין חיוב לפשוט בגד שעטנז מחבירו, הנה לפי דבריו צריך לפרש כל הסוגיא בברכות י”ט דדן הגמרא אי כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה בקום ועשה ואינו פושט מעל חבירו או אין כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה בקום ועשה ופושט מעל חבירו, כל זה הוא לענין היתר דאי אין כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה בקום ועשה אז מותר לו לפשוט את בגדי חבירו ועדיין אין עליו חיוב ודן הגמרא אם מותר לו לעשות כן או דאסור.

מיהו בעיקר לשון הרא”ש מוכח דלא סבר כן דהרי כתב הרא”ש בפ”ט דנדה בהל’ כלאי בגדים סוס”י ו’ בדין הגמ’ הנ”ל דצריך לפושטו אפילו בשוק, וכן משמע ברמ”א סי’ ש”ג שהביא דברי הרא”ש הנ”ל וכתב דבשוגג אין צריך לומר לחבירו ומבואר שעיקר חיוב אפרושי מאיסורא הוא חיוב גמור. וכן מוכח בדברי השאג”א שיש בזה חיוב וכן מבואר בדברי הנוב”י שכתב לגבי המוצא דאינו עובר אלא בשב ואל תעשה ומוכח דעובר הוא בחיוב אפרושי מאיסורא. וכן מוכח ברמב”ם סופ”א משביתת עשור שכתב וז”ל נשים שאוכלות בערב יו”כ וכו’ אין מוחין בידם שלא יבואו לעשות מזידין שהרי א”א שיהיה שוטר בבית כל אחד להזהיר נשיו עכ”ל, ולכא’ מה שכתב הרמב”ם להזהיר נשיו אין כוונתו שיוכיחו אותם בפה דהרי אנו חוששין שיעברו במזיד ומה יהני להוכיח אותן בפה, וע”כ כוונת הרמב”ם שהשוטר יפריש נשיו מאיסור שלא יניח להן לאכול ובזה כתב הרמב”ם שא”א שיהיה שוטר בבית כל אחד, אבל אם יכול להפרישם בודאי חייב להפרישם במעשה.

שו”ר בחוה”ל שער חשבון הנפש פ”ג אופן י”ז, שכתב להדיא דחיוב תוכחה הוא במעשה ובדיבור ע”ש. והבאנו לעיל.

ומה שהביא ברכת אברהם ראיה ממה שכתב רש”י ב”ק כ”ח ע”א בהא דעבד שבא זמנו לצאת וקיים לו השפחה כנענית שאם חבל בו רבו פטור משום דאיסורא שאני וכתב רש”י משום דרשאי לכופו להפרישו מאיסור שפחה, ודייק מזה דכתב רש”י רק דרשאי ולא דחייב להפרישו, נראה דמשם אין ראיה כלל דהרי איירי שם להכותו ובזה לא מצינו שיש חיוב אפרושי מאיסורא להכות את חבירו ורק ב”ד מצווין בכך, אבל להפרישו במעשה בודאי חייב להפרישו כמו שחייב להוכיחו בפה.

ספירת העומר ושמיטה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

ועד שמסר מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה בביתו בשבוע פ’ בהר תשע”ט

 

א

אנחנו מצווים לספור את הימים לקראת מתן תורה.

בר”ן שלהי פסחים כתב, וז”ל: ורוב המפרשים מסכימים דספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן בעלמא, זכר למקדש, ובהגדה גם אמרו בשעה שאמר להם משה לישראל במצרים “תעבדו את האלוקים על ההר הזה” אמרו ישראל למשה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם בסוף חמישים יום, והיו מונים כל אחד לעצמו את הימים מכאן קבעו חכמים להיות מונין את ספירת העומר בזמן הזה. מחשבים חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן. אבל הרמב”ם כתב בפרק ח’ הל’ תמידים ומוספים שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, ומשמע לי דסבירא ליה דבזמן הזה הספירה מדאורייתא, עכ”ל.

בחינוך במצוה ש”ו כתב: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שעיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ, כמש”כ “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, והיא עיקר הסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו את התורה מסיני וכו’, ומפני כך נצטווינו לספור ממחרת הפסח עד יום מתן תורה, להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד וכו’. אך החינוך מסיים שהספירה מדרבנן.

ובאור החיים כתב וספרתם לכם וגו’. אומרו לכם לצד שיצו ה’ לספור שבע שבתות, ואמרו ז”ל (זוהר ח”ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה’ להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז’ נקיים, וציוה שיספרו ז’ שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסם ככלה לחופה, והגם כי שם ז’ ימים וכאן ז’ שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו’ (יתרו יט א), והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ה’ נותן להם התורה.

ב

בפרשת בהר: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו’ אל תונו איש את אחיו”.

ובתנחומא: הֲדָא הוּא דִכְתִיב “נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ”.

פסוק זה מדבר על הרבה אנשים, אחד מהם זֶה קַיִן שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל הָעוֹלָם, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּאָחִיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אתה נבהלת לירש את העולם חייך חֶסְרוֹן הִגִּיעַ לוֹ, וכו’.

דבר אחר, זה עפרון וכו’, דבר אחר זה המלווה ברבית שהוא נבהל להעשיר ומארה נִתנה בנכסיו וכו’, ד”א אלו סוחרי שביעית שמתבהלין להעשיר ואין משמרים שביעית וסבורין שהם מתעשרים, אמר הקב”ה חייך חסרון יש לך בדבר כיון שלא שמר שמיטה התחיל מארה נכנסת בממונו והוא מוכר כל מה שיש לו, מה כתיב למעלה “ושבתה הארץ וגו’ וא”כ וכי תמכרו וכו”.

בגמ’ (קידושין כ.): דתניא רבי יוסי ברבי חנינא אומר בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו שנאמר “בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו” וסמיך ליה “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך” דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו שנאמר “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו”, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו שנאמר “כי ימכור בית מושב”. כתב רש”י: לא הרגיש – לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו. כדר”ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה הותרה לו וכו’ נעשית לו כהתר.

ובילקוט: “וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם” רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לִסְאָה שֶׁהִיא מְלֵאָה עֲווֹנוֹת, מִי מְקַטְרֵג בָּהּ, גָּזֵל. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת וְשׁוֹפְכֵי דָמִים וְגָזֵל שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי בְּשֵׁם רַב אַחָא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חַטָּאוֹת סִדֵּר יְחֶזְקֵאל וּמִכֻּלָם לֹא חָתַם אֶלָּא בְּגָזֵל, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל “וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר”.

ועוד שם כ”ה: “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך”, וברש”י הביא ת”כ כן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו’.

ובילקוט תרס”א ובב”מ דף נ”ח “לא תונו איש את עמיתו” באונאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך” הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים “לא תונו איש את עמיתו”, באונאת דברים. הא כיצד, אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה, אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב “הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד”.

ועוד שם: א”ר יוחנן משום ר”ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו “ויראת מאלקיך” וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ור’ אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון.

על הפסוק (ויקרא כ”ה) “ושבתה הארץ שבת לד”, פירש רש”י: לשם ד’ כשם שנאמר בבראשית. וברמב”ן כתב: ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה’ הן ולא יאמר באחד מהם “לה'”, אבל אמר “יהיה לכם שבתון” ואמר ביום הכפורים (שם לב) “שבת שבתון הוא לכם”, ולשון הברייתא בתורת כהנים “שבת לה”, כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה’, אבל פירוש “שבת לה’ אלקיך” האמור בשבת בראשית “כי בו שבת וינפש” ועל כן “לא תעשה כל מלאכה”, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים. והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר”א, שכתב וטעם שבת לה’ כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה, וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן, כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה’ אלקיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ”ז מ”ד) בשביעי מה היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח), שנאמר “אז תרצה הארץ את שבתותיה”, והחזיר הענין פעמים רבות “כל ימי השמה תשבות” ונאמר “והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה” וכן שנינו (אבות פ”ה מ”ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא.

ובחינוך מצוה פ”ד כתב: משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם, “כי ששת ימים עשה ד’ את השמים ואת הארץ”, וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקר ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב הנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון.

את חיזוק מידת הביטחון ע”י שמיטה ויובל אנו מוצאים עוד בפסוקי התורה שנותנת הגבלות וכללים במכירת הקרקעות:

בפס’ י’ “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו”.

ועוד שם פסוקים י”ד-יז: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ה’ אל'”.

ועוד שם כ”ג: “והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי” וברש”י כתב: כי לי הארץ – (ת”כ) אל תרע עינך בה שאינה שלך. האדם צריך להרגיש את עצמו בעולם כגר שאין לו שום דבר, הכל של הקב”ה וממנו הוא מקבל, וכן אנו מוצאים בעבדים עבריים “לא תעבוד בו עבודת עבד” וכן “לא ימכר ממכר עבד”, למה? “כי עבדי הם אשר הוצאתי וכו” וברש”י: שטרו קודם.

ועוד שם כ”ה: “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו”, כתב רש”י: מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. מאחזתו – ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו.

ועוד שם ל”ה – ל”ו: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך”. אינך רשאי לעשות בכספך מה שאתה רוצה, וע”ז אמרו חז”ל “נבהל להון איש רע” זה המלוה ברבית.

“ושבתה הארץ לה”, כתב הכלי יקר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו ובכך להתחזק באמונה וביטחון שהכל מאת הקב”ה ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. ולפיכך לא יעזרו לאדם רוב השתדלויותיו להשיג ממון ועליו לשמוח בחלקו שנתן לו הי”ת.

וידוע הסיפור של החפץ חיים, שפעם הגיע אליו אורח עשיר וכשראה את ביתו הדל של החפץ חיים התפלא על כך מאוד, שאלו החפץ חיים: ואיפה כל הבית המפואר שלך? אמר לו האורח: אני בדרך, אבל בעיר שלי יש לי בית גדול מפואר ויפה. אמר לו הח”ח: גם אני בדרך, העוה”ז דומה לפרוזדור, והבית שלי הוא בעוה”ב.

ויקרא כ”ה ל”ה: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו”, כתב רש”י: והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.

ובילקוט כתיב: “הלא פרוס לרעב לחמך”, אמר ר’ סימון הלא תפרוס אין כתיב כאן אלא הלא פרוס, כבר היא פרוסה, שבראש השנה נגזר על האדם מה משתכר ומה מחסר.

בגמ’ בב”ב י. דרש ר”י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא [רש”י: במוצאי יה”כ] דבעו למיחסר שבע מאה דינרי [רש”י: באותה שנה], עשינהו שקל מינייהו לצדקה [רש”י: כל השנה היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה], פוש גבייהו שיבסר דינרי [רש”י: ערב ראש השנה שיבסר דינרי שלא נתנו לצדקה משבע מאה דינרי], כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו, אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון [רש”י: למיפסד יותר] שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו, אמרי ליה מנא ידעת, אמר להו חלמא חזאי לכו, א”ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] [רש”י: מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין כולן], אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.

ובילקוט: “וכי ימוך” הה”ד “מלוה ד’ חונן דל” אר”א כתיב “נותן לחם לכל בשר” בא זה וחטף לו את המצוה אמר הקב”ה עלי לשלם גמולו וכו’, אלמלא מקרא אי אפשר לאומרו כביכול “עבד לוה לאיש מלוה”.

לא מוגה

נכתב ע”י אחד השומעים